פיטורי היועמ"שית: זה מה שקורה כאשר שני המחנות הפוליטיים מביטים על חצי הכוס הריקה

בס"ד

בימים האחרונים התעוררה מחדש המחלוקת על הרפורמה המשפטית במלוא עוזה. פעם נוספת שני הצדדים מתבצרים בעמדותיהם והתחושה היא שזוהי כרוניקה ידועה מראש, והמשבר החוקתי בלתי נמנע. הבעיה העיקרית אינה הוויכוח אלא שכל אחד מהצדדים רואה את האחר כטיפש ו/או רשע, ולכן אינו מוכן להקשיב לטיעוניו.

חשבו על הוויכוח בדבר הרפורמה שהתנהל לפני כשנתיים. מודעה טיפוסית של תומכי הרפורמה אמרה בערך כך: "נכון שאולי הממשלה הלכה רחוק מדיי, אבל אין ספק שדרושה רפורמה". ומנגד, מודעה טיפוסית של מתנגדי הרפורמה הייתה אומרת: "נכון שדרושה רפורמה, אבל הם הלכו רחוק מדיי".

שימו לב ששני הצדדים מסכימים שדרושה רפורמה (כמעט אין חולק על כך בין המשפטנים וגם בקרב הציבור הרחב) ושניהם מסכימים שהלכו רחוק מדיי (גם על כך כמעט שאין מחלוקת). אז על מה בדיוק הוויכוח? יש כמובן ויכוחים על מינונים, אבל ברור שבשני צידי המתרס אין אחידות גמורה. לכן, אין ספק שהקו של חלק מתומכי הרפורמה זהה לקו של חלק מהמתנגדים.

החלוקה היא בעיקר בגלל השייכות המחנאית, בעד או נגד הממשלה, נגד או בעד מערכת  המשפט (לצערי זו כמעט אותה חלוקה), ולמעשה מתוך החלוקה הזאת, הצדדים בוחרים האם להתמקד בחצי הכוס המלאה או בחצי הריק. אלא שאחרי ההתמקדות הזאת, שני הצדדים מתעלמים לחלוטין מהחצי השני של הכוס. נוצר מצב ששני הצדדים חשים שאין בכלל טיעונים בעד הרפורמה – אם אתה מהמתנגדים,  או נגדה – אם אתה מהתומכים. אנו מביטים על המחלוקת כעל כוס מלאה מול כוס ריקה. ומה התוצאה? כל אחד בטוח שהצד השני מחזיק בעמדה שאין בבסיסה טיעונים. המסקנה המתבקשת שהצד השני הוא רשע (רוצה להרוס את מערכת המשפט, או רוצה לנטרל את הממשלה הנבחרת) או טיפש (לא מבין את הטיעונים בעד או נגד). מצב זה מעצים את חוסר הקשב בין הצדדים, והלימבו מתחזק במשוב חיובי עד להרס הידוע מראש.

זהו גם המצב בוויכוח על פיטורי היועמ"שית. כל מי שבוחן ביושר ומתוך מוכנות להקשיב את טיעוני הממשלה (מי מכם קרא את המסמך שבו הם מוסברים?), רואה שיש בהם ממש. היועמ"שית מתנהלת בצורה לעומתית (אמנם במידה רבה של צדק בחלק מהמקרים), ולכן באופן אובייקטיבי לממשלה קשה מאד לעבוד איתה. חשוב לזכור כי עובדה זו הינה  עילה שקיימת בחוק לפיטוריה. אומרים זאת גם משפטנים שאינם מתומכי הממשלה. דוגמה מובהקת לעניין, היא תיקון חוק היסוד בנושא הנבצרות. היועמ"שית של הכנסת ראתה בו הסדר חוקי לגיטימי, אולם  היועמ"שית קבעה שהוא כל כך בלתי סביר עד שסירבה להגן עליו בבג"ץ, ולעתים גם מנעה מהממשלה לקבל הגנה אחרת בבית המשפט (עוד הסדר מעוות שחייב לעבור שינוי במסגרת רפורמה משפטית). לאחר כל זאת, אחד-עשר שופטי בג"ץ דחו (פה אחד!), את העתירה. אם אכן מדובר היה בהסדר כל כך בלתי סביר, איך הדבר לא זכה אפילו לקול אחד בבג"ץ? האם זה לא מעיד על לעומתיות של היועמ"שית?

אך יש גם צד שני למטבע. הסיבה ללעומתיות של היועמ"שית היא התנהגותה חסרת האחריות, שגובלת לעתים במעבר על החוק, של ממשלת ישראל הנוכחית. לכן, צודקים גם המתנגדים בכך שדרושים בלמים משמעותיים כדי לרסן אותה, ואין פלא שהם רואים בפיטורי היועמ"שית איום בבחינת קזוס בלי על שלטון החוק. הם בהחלט צודקים שהאיזון בין הרשויות חשוב מאד, ואסור לתת לרשות אחת לקבל כוח רב מדי, ואין ספק שהממשלה אכן לוקחת את הדברים רחוק מדיי (הוויכוח הוא כמובן היכן הקו המאוזן).

מה שאנו רואים מולנו זהו  טנגו מסלים של שני צדדים, שכל אחד מהם נוהג בצורה קיצונית וחסרת אחריות, ולכן הצד השני "צודק" בתגובתו הקיצונית (וחסרת האחריות).

חוסר המוכנות להקשיב ולדון בטיעונים לגופם, ומתוך כך, ראיית הצד השני כרשע ו/או טיפש הם בעוכרינו. אני רוצה להיות נאיבי, ולהציע לשני הצדדים לנסות להתגבר על המשקעים הרבים (והמוצדקים ברובם) שלהם, ולבחון עניינית את הטיעונים לכאן ולכאן. אני חושב שאם תבחנו אותם תגלו שאתם מסכימים כמעט על הכל.

אם נשכיל לנהל את הדיון  על התכנים ולא על הפרסונות, יש סיכוי למנוע את המשבר החוקתי ואולי אפילו להגיע לרפורמה מוסכמת.

פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון"