חובת פיצוי על נזק לחפים מפשע פלסטינים

זכור לי אבל שכתבת שם גם שאם הנרדף יכול להציל את הרודף באחד מאבריו ולא הציל אז הוא חייב. למה זה לא תקף גם כאן לגבי טעויות?

ראשית, מי אמר שמדובר במצב שהיה יכול להציל? יש פגיעות בחפים מפשע שאין מנוס מהן. שנית, גם אם יש דרך להימנע במקרה המסוים הזה טעויות קורות והן חלק מדרכו של עולם במלחמה.
שיטת הרמב"ם היא שהורג כזה אינו חייב. זה אסור אבל הוא לא רוצח. שיטת תוס' היא שכן.

הסברא נותנת שאם פגעתי בטעות ברכושו של הרודף שלא לצורך איני חייב לפצות אותו. וכמה ראשונים ואחרונים כתבו שבנרדף עצמו אין גם איסור להרוג אף כשיכול להצילו באחד מאבריו. זה נאמר רק על צד שלישי.

אם קרה מקרה בו אחד משליחיה של מדינת ישראל (חייל/שוטר) סרח ועשה מעשה אסור בזדון כנגד אזרח פלסטיני (נניח שחייל אנס פלסטינאית). האם במקרה כזה יש חובת פיצוי של מדינת ישראל לאותו קורבן עבירה?

אני חושב שכן. יש מקום לאחר מכן לתבוע את החייל שיחזיר את הכסף למדינה. אבל הוא פעל מכוחה ובכוח (סמכות ונשק) שהיא נתנה לו, אז היא אחראית למעשיו.

אם הוא אנס סתם, לא בכוח הנשק או הסמכות שקיבל אלא כמו כל גבר אחר, אז לדעתי התביעה היא אישית כלפיו ואין חובה על המדינה לפצות.

לגבי אחריות המדינה, איך זה מסתדר עם מה שכתבת לעיל שהמדינה לא אחראית לטעויות שלה, ואילו כאן היא כן אחראית לזדונות של שליחיה (שמבחינת המדינה זה לא נחשב זדון).

כי שם דובר על נזק שנגרם במלחמה, ועל זה אין אחריות כי יש דין רודף קולקטיבי. אבל סתם מעשה שרירותי שאינו לצורך המלחמה ודאי שיש חובת פיצוי. אין כאן דין רודף.

ידוע מקרה דומה שבשנת 2000 תבע מוסטפא דיראני נזיקין נגד מדינת ישראל, בטענה שעבר שני מקרים של התעללות מינית מצד חוקריו. בין השאר, גורס כתב התביעה כי רב-סרן ביחידה 504, המכונה "קפטן ג'ורג'", החדיר אלה לפי הטבעת של דיראני. לטענת דיראני, במהלך חקירתו עבר עינויים, הכוללים טלטולים, השפלות, מכות, מניעת שינה, וקשירתו בתנוחת כריעה למשך שעות ממושכות, ולשם השפלתו נחקר כשהוא עירום.[10] קלטות חקירה, שצולמו על ידי יחידה 504, הוקרנו בתוכנית הטלוויזיה "עובדה" ב-15 בדצמבר 2011.[11] באחד הסרטונים נראה החוקר ג'ורג' כאשר הוא קורא לאחד החוקרים האחרים ומורה לו להפשיל בפני דיראני את מכנסיו ומאיים על דיראני באונס אם לא ימסור מידע[12].

ביולי 2011 פסק בית המשפט העליון, בדעת רוב, כי דיראני יוכל להמשיך לנהל תביעת נזיקין שהגיש נגד מדינת ישראל, למרות שהוא מתגורר במדינת אויב, ואף חזר למעורבות בפעילות עוינת נגד המדינה[15]. לבקשת המדינה התקיים דיון נוסף, ובינואר 2015 נפסק שדין תביעתו של דיראני להימחק, בנימוק שלאחר שדיראני שוחרר ממעצר שב לשורותיו של ארגון טרור ששם לו למטרה להביא לפעול נגד המדינה ואף להביא להשמדתה, ולכן אינו רשאי לעשות שימוש במוסדות המדינה לצרכיו.[16]

רואים מכאן שיש רלבנטיות לשאלה אם התובע מתגורר במדינת אויב או לא. גם זכור לי שיש תקנה מימי המשפט הבריטי שגורסת שאויב לא יכול לתבוע.

התשובות שלי אינן משפטיות (איני מומחה לחוק הבינלאומי). אמרתי את דעתי במישור המוסרי.
לגבי דיראני, הבעיה לא הייתה שהוא מתגורר במדינת אויב אלא שהוא אויב פעיל. מי שגר במדינת אויב ודאי יכול לתבוע פיצוי, אבל רק אם נעשה לו משהו שלא כדין ולא במסגרת המלחמה (כלומר פגיעת אגב בחפים מפשע). אני משער שהעינויים הללו לא נעשו סתם כדי להתעלל בו אלא כדי להוציא ממנו מידע. לכן אלו פעולות מלחמתיות. אם סתם היו מתעללים בו, גם אם זה היה במתקן השב"כ במסגרת החקירה, אז גם כאויב הוא יכול אולי לתבוע פיצוי, וזה היה הדיון שהתנהל שם.
אגב, הטיעון שאם הוא פועל להשמדת המדינה זה מונע ממנו את הזכות להשתמש במוסדותיה נשמע לי די מפוקפק משפטית. כל חייל אויב (שבוי) נמצא במצב כזה, ואני מניח שאף אחד לא היה אומר זאת על חייל. אמרו זאת על דיראני כי הוא טרוריסט.
יתר על כן, יש כאן טיעון ממ"נ: אם ההתעללות חרגה מהמותר או שנעשתה למטרת התעללות גרידא, אז גם אם לדיראני אין זכות לתבוע המדינה הייתה צריכה לחקור ולענוש את מי שעשה זאת (עונש פלילי, בלי קשר לתביעה האזרחית של דיראני). ואם הם לא חרגו – אז מה זה משנה שהוא אויב. אין עילת תביעה.

בס"ד כ"ה בשבט פ"ב

נראה שארגוני הטרור שבעטיין של פעולות הרצח שלהן צריך צה"ל לפעול פעולות הגנה ומנע – הם החייבים בפיצוי על הנזקים שנגרמו במהלך הלחימה לאזרחים חפים מפשע, יהודים כערבים.

בברכה, חסדאי בצלאל דובדבני קירשן-קוואס