על חזקת החפות וחיות אחרות (טור 256)

בס”ד

אם תרשו לי לחזור על קלישאה פתטית שרווחת במחוזותינו: בימים אלו נפל דבר בישראל. הוחלט להגיש כתב אישום נגד ביבי, או, בלשונו הזהב של הנ”ל, לעשות פוטש נגד ראש ממשלה מכהן בכלים משפטיים. הדיון סביב הנושא הזה נגוע בלא מעט טעויות ואמוציות (=שני צדדים של אותה מטבע), ולכן חשבתי שמן הראוי לנצל את ההזדמנות לנסות ולפזר כמה מהן. אני מתנצל מראש על כך שהדברים הבאים הם פשוטים כביעתא, ואני מוצא לנכון לעסוק בהם רק בגלל שאני רואה עד כמה הם לא בהירים ולא מחודדים בדיון הציבורי שלנו. כפי שאומר המסילת ישרים בהקדמתו, לעתים חשוב יותר לחזור על המובן מאליו מאשר לחדש.

קורלציות מדומות[1]

הנקודה הראשונה היא הקורלציה בין אלו שתומכים בביבי פוליטית לבין אלו שמצדדים בכך שהוא יכול להישאר בשלטון גם תחת כתב אישום. בכך עסקתי לא פעם בעבר, ולכן כאן אקצר. השאלה שעומדת כעת לפתחנו היא מוסרית: האם ראש ממשלה מכהן צריך להתפטר כשמוגש נגדו כתב אישום. יש צדדים לכאן ולכאן (בעיקר לכאן)[2], ואין פלא שהציבור מחולק ביחס לשאלה זו. השאלה האם מדיניותו של ביבי (יש כזאת?) גרועה או טובה, גם היא שאלה מצוינת, אלא שהיא שייכת למישור הפוליטי-ביטחוני-אידיאולוגי. אין פלא שיש צדדים לכאן ולכאן.

התמיהה שעולה אצלי היא מדוע הצדדים לכאן בשאלה א הם גם הצדדים לכאן בשאלה ב, ולהיפך. כלומר מדוע הקבוצות שעונות ב”הן” לשאלה הראשונה גם עונות “הן” לשנייה, ולהיפך. אלו שתי שאלות בלתי תלויות, ולכאורה היינו מצפים שתהיינה בציבור ארבע קבוצות שונות: עוני הן והן, עוני הן ולא, עוני לא והן, ועוני לא ולא. אבל יש רק שתיים: עוני הן והן ועוני לא ולא. בטורים קודמים הגדרתי את זה כקורלציה מדומה, תופעה שמבטאת את העובדה שהשיח שלנו מוטה ומגמתי ולא רציונלי. אנחנו מתחילים מהמסקנה שאליה רוצים להגיע, ומכפיפים אליה את תשובותינו לכל השאלות הרלוונטיות (והבלתי רלוונטיות). אבל טיפול רציונלי אמור להניב דעות בלתי תלויות ביחס  לכל שאלה כזאת. דיון ציבורי שלא מצליח להפריד בין השאלות הוא דיון רדוד ושטחי.

עליי להבהיר כאן שלא בכדי לא עסקתי כאן בשאלה האם הפרקליטות והמשטרה פעלו כראוי או לא. התשובות לשאלה זו בהחלט יכולות להיות תלויות בדעה הפוליטית. תחושתם של אנשי ימין רבים היא שיש רדיפה של המוסדות הללו כלפי הימין (בלי להביע עמדה האם הם צודקים), ולכן גם אם יש תלות בין הקבוצות שעונות לשתי השאלות הללו, במקרה זה היא יכולה להיות מובנת (גם אם אינם צודקים הם לפחות עקביים). כאן הקורלציה לא בהכרח מדומה. אבל השאלה האם ראש ממשלה שנמצא תחת כתב אישום צריך להתפטר, היא שאלה מוסרית-שלטונית, וככזו היא לגמרי בלתי תלויה בעמדה הפוליטית הספציפית. לכן כאן זו קורלציה מדומה.

מבחן בוזגלו

בבוקר יום ו שמעתי ברדיו ראיון עם שתי נשים, האחת שייכת לקבוצת המפגינים בכיכר גורן בפ”ת נגד היועץ המשפטי. מזה שנים היא משתתפת בהפגנות הללו כל שבוע. מולה עלתה מפגינה שמגיעה בכל שבוע מאילת (!) להפגנת הנגד. הריאיון היה משעשע מאד, והדגים בצורה מאד יפה את דעתי משכבר שאנשים רבים בשני הצדדים הם חסרי יכולת מחשבתית בסיסית. הם יכולים לפעול בדבקות ובמסירות רבה למען רעיון מופרך ולא מוגדר היטב, מהסיבות הלא נכונות. שוב ושוב אני מגלה, שאפילו מובילי דעת קהל מוליכים את צאן מרעיתם בכיוונים שונים בלי שיש להם את היכולת להסביר היטב מדוע בכלל זהו הכיוון הנכון. כששומעים את ההסברים שלהם מבינים שמדובר באנשים שלא באמת גיבשו עמדה רצינית, אבל די להם בתחושת בטן כדי להשקיע מאמצים ראויים להערכה בקידום עמדתם.

המראיינת שאלה את המפגינה הראשונה מדוע הם רוצים ללחוץ על מנדלבליט להזדרז, הרי מדובר בראש ממשלה וצריך לעיין בדינו בזהירות. ההיא מיד קפצה כנשוכת נחש ושלפה את השפן הצפוי מהכובע: מבחן בוזגלו. העובדה שמדובר בראש ממשלה, היא אמרה, לא אמורה להשפיע. דינו כדין כל אזרח אחר. האחרת הסבירה בטוב טעם למה כל העניין הוא רדיפה פוליטית חסרת בסיס. (פוטש שלטוני, כבר אמרנו?…)

תהיתי לעצמי מה הייתה אומרת הראשונה אם הייתי אומר שיש לדון את יגאל עמיר כמו כל רוצח אחר. בלי חוקים מיוחדים ורטרואקטיביים, ובלי יחס מיוחד (איסור על חנינה, מפגשי התייחדות, חופשות וכדומה). אז מה אם הוא רצח ראש ממשלה? הרי דין ראש ממשלה כדין כל אזרח אחר (בוזגלו)! חשוב להבין שזו לא סתם השוואה פורמלית. גם חקירה משפטית של ראש ממשלה יש לה השלכות גדולות (ממשלה נופלת. מי שנבחר לא יכול לכהן וכו’). אין פלא שנזהרים בחקירה כזאת, ולו כדי לוודא שיש ממש בדברים לפני שיוצאים לדיון משפטי על כל השלכותיו. אם הוא ייצא זכאי בסוף, נמצא שבאמת נעשה כאן פוטש. הדיחו ראש ממשלה שנבחר על ידי הציבור ללא הצדקה (ואל תספרו לי שהוא יכול לחזור לפוליטיקה אחרי עשר שנים כשייגמר המשפט והוא יזוכה, כשכבר מזמן שכחו אותו וממלאי מקומו לא יפנו לו את המקום גם עם טרקטור). והרי זו גם עיקר חומרתו של רצח ראש ממשלה. מוסרית, הוא אדם ככל אדם אחר (בוזגלו), ורציחתו לא יותר חמורה מרצח של כל אדם אחר (לדעתי אפילו פחות, כי זה רצח שנעשה מסיבות ערכיות ואידיאולוגיות). חומרתו של רצח ראש ממשלה, עד כמה שהיא קיימת, נעוצה בהשלכות ולא בעצם חומרתו של מעשה הרצח. פגיעה באדם שהציבור רצה בו כראש ממשלה היא פגיעה בציבור וברצונו.[3] אז למה זהירות בהליך המשפטי נגד ראש ממשלה שמוביל לפגיעה ברצון הציבור לא דומה לרצח ראש ממשלה שפוגע ברצון הציבור?! אולי יש לכם חילוק (לי אין), אבל אני די בטוח שהמרואיינת אפילו לא העלתה בדעתה את השיקול הזה. התוצאה הפוליטית שהיא חפצה ביקרה (הדחתו של ביבי), האפילה על מכלול השיקולים. היא רתמה את כולם לטובת השגתה (והנה, חזרנו לסעיף הקודם על קורלציות מדומות).

חזקת החפות: בין המישור העובדתי למשפטי

עניין נוסף שלא  מפסיק לעלות בדיון הזה, והפעם מימין, הוא “חזקת החפות”. כיצד מעזים העיתונאים/השמאלנים/המפגינים וכו’ לנהוג באופן לא חוקתי, ולא להכיר בחזקת החפות שיש לראש הממשלה?! איך הם מעזים לדרוש פעולה נגד החוק (שמאפשר לו להישאר בתפקידו)? כשאני שומע את השכנוע הפנימי העמוק של הדוברים הללו אני מגחך לעצמי. לאורך ימיי שמעתי לא מעט שטויות, וזו אחת הגדולות שבהן.

אכן נכון, מבחינה משפטית לכל אדם עומדת חזקת החפות ואין להענישו לפני שהוא נשפט והורשע. אבל חזקת החפות היא כלל משפטי ולא כלל שעוסק בעובדות. אם אשאל אתכם אחרי שהוחלט להגיש כתב אישום נגד פלוני, מה הסיכוי שפלוני עשה את המעשה X שבו הוא נאשם? האם הייתם עונים לי: אותו סיכוי כמו שאלמוני תושב אוסטרליה עשה זאת? זו שטות כמובן. ברור שהסיכוי של פלוני גבוה בהרבה. נכון שאין לנקוט כנגדו באמצעים כל עוד לא הורשע, וזו חזקת החפות שלו, אבל זו לא קביעה במישור העובדתי.

הרשו לי להביא לעניין  הזה כמה דוגמאות.

למיחש בעי

הדוגמה הראשונה שזה מזכיר לי, היא האיסור לקבל לשון הרע שאני שומע. כידוע, אסור להאמין אבל למיחש בעי (או שרי. ראה נידה סא ע”א, ובהלכות לשון הרע לח”ח ו, י, ובבאר מים חיים שם). כלומר אם שמעתי שפלוני הוא רמאי, אסור לי להאמין אבל מותר לי לחשוש לכך ולא לעשות עמו עסק. אם איני מאמין מדוע מותר לי לחשוש? ואם אני חושש, מה פירוש שאיני מאמין? בח”ח שם ההבדל הזה אינו ברור (הוא  טורח להבהיר שאסור לי להיות אפילו בספק לגבי זה, מה שכמובן מופרך לחלוטין).

נדמה לי שהכוונה בהלכה זו יכולה להיות אך ורק הבאה. ההלכה עצמה מכירה בקול כסוג של ראיה. אם יצא קול על מישהו הוא הופך בנסיבות מסוימות לחשוד בדבר (ולפעמים אף נפסל לעדות עליו). אמנם קול אינו ראיה במובן הזה שבבית דין לא יענישו אף אחד על סמך קול. אבל זהו רק כלל משפטי. עובדתית לקול יש משקל ראייתי. עם כל החששות ממניפולציות מכוונות, עדיין יש לקול כזה משקל מברר כלשהו.

זהו בעצם החילוק שעשיתי למעלה בין המישור המשפטי והעובדתי: משפטית אסור לקבל לשון הרע, אבל עובדתית בהחלט נכון וראוי לחשוש לה. זה כעין הסיפור הידוע על החפץ חיים שהעיד בבית משפט לטובת אדם אחד שהכיר. אחרי שיצא מבית המשפט אחד מתלמידיו אמר לשופט שמדובר בצדיק גדול, וסיפר לו שכשהח”ח רוצה לשלוח מכתב ומוצא שליח שיעביר אותו למחוז חפצו הוא קונה בול בדואר וקורע אותו (כדי שהדואר לא יפסיד). השופט לא האמין, ואז טען באוזניו אותו תלמיד: “ייתכן שזה לא נכון, אבל עליי ועליך לא  מספרים את זה”. כשיוצא קול על מישהו יש בו ממד ראייתי, גם אם לא מוחלט: אסור להאמין, אבל למיחש בעי.

“חזקה כל מה שתחת יד האדם הוא שלו”

אביא אולי דוגמה נוספת, והפעם מזווית הסתברותית. בכל מערכות המשפט מקובל הכלל “המוציא מחברו עליו הראיה”. מי שמחזיק בכסף (המוחזק) ידו על העליונה, ואם לא הובאו ראיות נגדו הוא זוכה בדין. השאלה היא מדוע לנהוג כך? וכי העובדה שאני מחזיק בכסף אומרת שאני דובר אמת והתובע משקר?

בויקישיבה ע’ ‘חזקה כל מה שתחת יד האדם הוא שלו’, כותבים עליה כך:

חזקת מטלטלין (מוזכרת לרוב כחזקה כל שתחת יד אדם הרי הוא שלו) היא חזקה בהלכה היהודית, שמשמעותה היא שבאופן רגיל, כל מה שאדם אוחז שייך לו, כל זמן שלא יוכח אחרת.

לחזקה זו מספר שמות והיא מבוטאת במקומות רבים בתלמוד בשמות שונים, “חזקה כל שתחת יד אדם הרי הוא שלו” שהיא עצם החזקה, שם אחר הוא “אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן” היא למעשה הסיבה והמקור של החזקה, האומרת אדם רגיל אינו בחזקת גזלן ואין לחשוד בו בכך וכאשר אדם אוחז חפץ עלינו להניח שהוא רכושו, וביטוי שלישי בנושא הוא “אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה היא”, כלומר העובדה ששמה שאדם תופס הוא שלו, ברורה עד שאנו עצמנו נחשבים עדים על הדבר.

לכאורה הימצאות הרכוש בידיו של האדם היא ראיה לכך שהוא שלו. אמנם האחרונים דנו (ראו שם בויקישיבה) האם זו חזקה מבררת או חזקת הנהגה (חזקה משפטית). לכאורה זהו ויכוח במציאות. הדעות הללו חולקות בשאלה האם באמת רוב החפצים בביתו של אדם הם שלו. אבל במחשבה שנייה אין ספק שהיא לא מבררת במישור העובדתי, ולא יכול לחלוק על כך שום אדם.

החזקה הזאת עוסקת בסתם חפצים שנמצאים בבית כלשהו, שאם נעשה לגביהם סטטיסטיקה נגלה שרובם שייכים לבעל הבית. אין ספק שאם נעשה סקר כזה נגלה שזה נכון. האם זה אומר שכשיש תביעה כזאת החזקה היא שהתובע משקר והמחזיק דובר אמת? ברור שלא. אוסף החפצים שנמצאים בדיון משפטי בין תובע לנתבע זו תת קבוצה מיוחדת, ולגביה אין שום סיבה להניח שקיימת החזקה הזאת. כאמור, למה להניח שהתובע שקרן והמחזיק דובר אמת? חשבו על קבוצת כל החפצים בעולם. כאמור, לגביה יש רוב שנמצאים בבית בעליהם. אבל מתוכה יש תת קבוצה של חפצים שהבעלות עליהם נמצאת בבירור משפטי. לגבי תת הקבוצה הזאת אין סיבה להניח שרובם נמצאים בבית בעליהם (כי זה מניח במובלע שרוב התובעים שקרנים. אפילו הגמרא מתארת חזקה: “אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו”).

כדי להבהיר את הטענה אציג זאת על ידי דיאגרמות ון. נניח שהאליפסה שבציור 1 היא קבוצת כל העצמים בעולם. הצד הימני (הקטן יותר בשטחו) שלה הוא העצמים שנמצאים לא בבית הבעלים, והצד השמאלי שהוא הרוב מייצג את החפצים שמצויים בבית הבעלים:

ציור 1

כעת ניטול עיגול שמבטא את העצמים שנמצאים בבירור משפטי. השאלה היכן הוא ממוקם בתוך האליפסה הזאת. ההנחה שהרוב קיים גם לגבי תת הקבוצה הזאת, מניחה שהעיגול הזה מחולק בדומה לאליפסה כולה, כמו בציור 2:

ציור 2

אבל יש גם אפשרות שהאליפסה הזאת ממוקמת באופן אחר, כמו למשל בציור 3:

ציור 3

במודל הזה אין להסיק מהרוב שקיים בקבוצה הכללית על רוב בתת הקבוצה  של האליפסה הקטנה.

זוהי טעות שנחקרה לא מעט על ידי חוקרי כשלים מחשבתיים (ראו למשל במאמרי, “כשל היציגות בהלכה” ובטור 144, על השלכות הלכתיות ומשפטיות של הכשל הזה). מי שלוקה בה מיישם על תת קבוצה מיוחדת את ההתפלגות שנכונה לקבוצה הכללית, גם במקום שתת הקבוצה יכולה להיות מוטה (ובמקרה שלנו אף סביר שזהו המצב).

דוגמה מסוגיית כתובות: רוב נשים נישאות בתולות

הגמרא עצמה עומדת על הכשל הזה בכתובות טז סוע”א-רע”ב, כשהיא מסייגת את הרוב שקובע שבד”כ נשים נישאות בתולות על ידי הרוב הנגדי שרוב הנישאות בתולות יש להן קול. תוכלו לעקוב אחרי האיורים שהצגתי למעלה, כשהאליפסה הגדולה היא אוסף כל הנשים שנישאות, שרובן (הצד שמשמאל לקו) בתולות. האליפסה הקטנה מייצגת את אלו מבין הנישאות שלא יצא עליהן קול שהן בתולות. כך תוכלו מיד לראות שבתוך תת הקבוצה של נשים שנישאו ולא יצא עליהן קול שהן בתולות אין בהכרח חזקה שרובן בתולות. למעשה, כאן זהו מקרה עוד יותר קיצוני מהקודם, מפני שמבין אלו שנישאות בתולות יש רוב שיוצא עליהן קול. כלומר אנחנו יודעים משהו על מיקומה של האליפסה הקטנה (החלק השמאלי שלה מכסה שטח קטן יותר משאר השטח שמשמאל לקו ומחוצה לו). ועדיין אין לנו דרך לדעת מה היחס בין שני חלקי האליפסה הקטנה, וזו השאלה שמעניינת אותנו כאן (האם האישה שלא יצא עליה קול היא בתולה או לא).

נכניס מספרים לתמונה. חשבו על סיטואציה שבה 80% מהנישאות הן בתולות (כלומר הצד השמאלי בציור 1 הוא 80% מהשטח). מבין הבתולות יש 75% שיוצא עליהן קול שהן כאלה. נמצא שמכל 100 נשים שנישאות יש 80 בתולות, מהן 60 עם קול ו-20 בלי, ועוד 20 בעולות. לכן כשבאה לפניי אישה שמה שאני יודע עליה הוא שלא יצא עליה קול, היא יכולה להיות שייכת לקבוצת הבעלות או לקבוצת הבתולות ללא קול, ושתי אלו שוות בגודלן. לכן במצב כזה אין לי דרך לקבוע האם היא נישאה בתולה או לא (זה 20 מול 20).

אם כן, כשהגדרנו תת קבוצה מיוחדת בתוך הקבוצה הכללית, לא בהכרח נכון ליישם לגביה את הרוב שנכון לקבוצה הכללית.[4] יש לכך עוד דוגמאות רבות נוספות מכל תחומי החיים. אמנם אם אין לנו מידע מיוחד לגביה, ניתן להסיק שההתפלגות בתוכה דומה להתפלגות בתוך הקבוצה הכללית. אבל כשיש לנו שיקול מיוחד לגביה (שמצביע על כך שהיא מוטה ביחס לקבוצה הכללית), למשל שכשיש שני בע”ד בבית דין לשניהם יש חזקת כשרות (ולכן מבין העצמים שבבירור משפטי סביר להניח שיש שוויון בין אלו ששייכים לתובע ונתבע) או שמבין הנישאות בתולות לרובן יש קול (ולכן אפשר להניח שיש שוויון בין בתולות ללא קול לבעולות).

שימו לב, שהמקרה של בעולות גרוע יותר מזה של חזקת המיטלטלין. בחזקת המיטלטלין יש לנו נימוק פוזיטיבי לטובת יחס שוויוני בין שתי הקבוצות (לשני הצדדים יש חזקת כשרות), לכן האליפסה הקטנה ממוקמת כך שהקו החוצה עובר בדיוק באמצעה. לעומת זאת, במקרה של הנישואין אין לנו נימוק פוזיטיבי לטובת אי שוויון בתוך הקבוצה הקטנה, לכן האליפסה הקטנה יכולה להיות ממוקמת בכמה אופנים, שבחלקם יישמר הרוב ובחלקם לא (זה תלוי במספרים שהצגתי למעלה. הם כמובן יכלו להיות אחרים ואז כן היה נוצר רוב), כמו בציור 4:

ציור 4

במצב כזה אנחנו מניחים שוויון דה פקטו בין שתי האפשרויות, כי הרוב שהיה בקבוצה הגדולה איתרע. כשאין לנו מידע אנחנו מניחים שהרוב הראשון איתרע, ואז הנחת השוויון היא נגטיבית (בגלל שאין הכרח שיש רוב לצד השני), ולצורך הדיון ההלכתי-משפטי הציור הוא כמו בציור 3 למעלה, אבל כמובן שעובדתית זה לא בהכרח המצב.

בחזרה לחזקת החפות

למרות כל האמור לעיל, כאשר באים שני בעלי הדין לבית הדין, החזקה המשפטית היא שהממון הוא של הנתבע עד שיוכח אחרת. למרות שעובדתית אין לכך שום בסיס, יש חזקה משפטית שמה שתחת יד האדם הוא שלו. יש להנחה זו סיבות רבות מגוונות, חלקן מובנות מאליהן. אבל אלו כולן סיבות משפטיות, ואין להן דבר וחצי דבר עם העובדות (של מי באמת החפץ).[5] עובדתית הייתי אומר שהסיכוי שהתובע שקרן דומה פחות או יותר לסיכוי שהנתבע שקרן. ועדיין משפטית יש היגיון רב לנהוג כאילו יש חזקה כזאת.[6]

בדיוק כמו שראינו בדוגמאות למעלה, גם במקרה שלנו רוב האנשים שלא הוכחה אשמתם בבית משפט הם אכן חפים מפשע. זה ודאי נכון גם עובדתית אם מסתכלים על כלל האזרחים (האליפסה הגדולה למעלה. צד שמאל שלה הוא אלו שלא אשמים). רוב מוחלט של האזרחים לא הואשמו בבית משפט ולכן גם לא הוכחה אשמתם והם אכן לא עבריינים. אבל מבין אלו שכן הועמדו לדין – אין בהכרח רוב כזה.[7] אלו שעומדים לדין הם תת קבוצה מתוך כלל האנשים (זו האליפסה הקטנה בציורים שלמעלה), ולגביהם אין סיבה להניח שרובם זכאים. השאלה איזה מהציורים שלמעלה מייצג את המצב?

שימו לב שגם אם לא היה לנו מידע, יש כל מיני אפשרויות (תלוי באחוזי ההרשעה ובאמינות המערכת המשפטית), כמו בציור 4. אבל כפי שראינו אפילו כשיש כמה אפשרויות הרוב כבר איתרע ואנחנו מניחים את ציור 3, ולכן אי אפשר להניח את הרוב על תת הקבוצה. אבל אצלנו הרי מדובר באנשים שעברו חקירה משטרתית והוחלט להגיש נגדם כתב אישום, ובפרט לגבי ראש הממשלה שעבר גם שימוע אצל היועץ המשפטי והיה מצויד בעו”ד מהמעלה הראשונה, ובכל זאת הוחלט להגיש נגדו כתב אישום. במצב כזה, אם הייתי צריך להמר ברור שההימור הסביר יותר הוא שביבי אינו חף מפשע, כלומר שהוא יורשע בדין.

במקרה זה, הציור הרלוונטי הוא הבא:

ציור 5

תוכלו לראות שבמקרה זה באליפסה הקטנה לא רק שאין רוב לצד השמאלי (חזקת חפות), אלא יש רוב לצד הימני (של אלו שאשמים).

זה במישור העובדתי (האם הוא אשם או לא). אמנם במישור המשפטי נכון להעניק גם לביבי חזקת חפות, כלומר לא להניח שהוא פושע עד שהדבר לא יוכח בבית המשפט. אך זה לא אומר שזו אכן האפשרות הסבירה עובדתית. להיפך, הסביר יותר הוא שאלו שמוגש נגדם כתב אישום הם אשמים. בדיוק כמו שראינו לגבי החזקה מה שתחת יד האדם הוא שלו. המישור המשפטי לא מבטא בהכרח את המישור העובדתי, ובכל זאת לכל אחד יש הצדקה ונכון לפעול על פיו בהקשר הרלוונטי.

השלכות לדרישת ההתפטרות

אמנם מה שתיארתי עד כאן לא בהכרח אומר שיש לדרוש מראש הממשלה להתפטר. מחד, במישור העובדתי סביר להניח שהוא אשם והוא יורשע בדין, לפחות בחלק מהאישומים (העובדה שיש כמה אישומים מגדילה את סיכויי ההרשעה כמובן). אבל משפטית יש לו חזקת חפות. כעת ניתן לדון האם דרישה מראש ממשלה להתפטר צריכה להתבסס על חזקת החפות (שעומדת כמובן גם לו) או שהיא אמורה להתבסס על השיקול העובדתי (שלפיו רוב הסיכויים הוא אשם).

המסקנה בדיון הזה אינה חד משמעית. צריך להבין שבעצם מה שמונח כאן על הכף הוא השאלה מי ראש הממשלה שהיינו רוצים לעצמנו. האם היינו רוצים אדם שרוב הסיכויים שהוא פושע (קביעה שעברה כמה ערכאות חקירתיות ומשפטיות). בעיניי סביר מאד שלא. לחלופין יהיו אולי כאלה שהדבר לא מפריע להם מסיבה כלשהי (לפחות כל עוד זה ביבי). אבל דבר אחד ברור, אין מקום לתלות זאת בהשקפת העולם הפוליטית (ימין או שמאל). זוהי שאלה מוסרית ושאלה לגבי צורת הממשל שהיינו רוצים. והנה, שוב חזרנו לקורלציות המדומות.

טיעון טכני

ניתן אולי להעלות את החשש שמדיניות שדורשת מראש ממשלה להתפטר כבר כשמוגש נגדו כתב אישום, מאפשרת לדורשי רעתו לטפול עליו האשמות לא מבוססות כדי להיפטר ממנו (מה שנקרא “פוטש בכלים משפטיים”), ולכן אסור לתת לזה לקרות.

אבל לדעתי זה טיעון חלש למדיי. מדובר בדרישה שעולה אחרי שכמה ערכאות עסקו בזה ואמרו את דברן. יתר על כן, לגבי שר במצב כזה, ישנה הסכמה רחבה שהוא אכן צריך להתפטר כבר בשלב הזה (כך גם קובע החוק). האם לגבי שר אין חשש להיטפלות מגמתית? ושוב, אם אכן מדובר בטיעונים חלשים, הקורלציה בין אלו שמעלים אותם לבין אלו שתומכים בביבי פוליטית מעלה חשד כבד (אני נוקט כאן באנדרסטייטמנט בוטה כמובן) שמדובר בקורלציה מדומה.

מדובר באדם שעובדתית רוב הסיכויים שהוא פושע. האם היינו רוצים שבגלל שיקולים פורמליים-משפטיים של חזקת חפות אדם כזה יעמוד בראש המדינה שלנו ותהיה לו שליטה בגורלנו ובגורל הקופה הציבורית שלנו? שאדם כזה יקבל את ההחלטות הרות הגורל עבור כולנו? אני יכול לומר שלפחות אני ממש לא הייתי רוצה בזאת. וכל זה עוד בטרם נגענו בקושי לנהל מדינה ביחד עם ניהול משפט סבוך, וחלוקת הקשב הנדרשת במצב כזה, שבעצמה מהווה שיקול נכבד לטובת דרישת ההתפטרות.[8]

דיון ציבורי ומשפטי

אני חושב שלזה מתכוונים כאשר קוראים לנו להפריד בין הדיון במישור המשפטי, שם עומדת לכל אדם חזקת החפות לבין הדיון במישור הציבורי. הדבר לא מחודד בדרך כלל, אבל דומני שמתכוונים להבדל בין השאלה העובדתית לשאלה המשפטית. הטענה היא שהדיון הציבורי אמור להתבסס על העובדות ולא על חזקות משפטיות.

[1] ראו על כך בטורים 1, 41, 92, 146, 151 ועוד.

[2] ראו על כך בהודעתי כאן, ובדיון שמתחיל כאן ועוד בהמשך הטור.

[3] ראו בטורים 242 ו-244.

[4] לכן טועים שם המפרשים שרואים בזה רוב נגד רוב. הרוב השני מבטל את הראשון כמי שאינו. ראו סיכום שיעורי כתובות שלי ובהקלטות – שיעור 8.

[5] מה שמראה שישנן סברות שאינן הסתברותיות ועדיין הן לא ‘גזירות הכתוב’. עמדתי על כך בנספח לקונטרס המיגו, שעוסק ב”סברות משפטיות”.

[6] אני חושב שגם האחרונים שסוברים שזו חזקה מבררת לא באמת מתכוונים שזו חזקה עובדתית. הם רק טוענים שבמישור המשפטי יש להתייחס לחזקה הזאת כאילו היא הייתה עובדתית (ולא סתם כלל הנהגה). כך גם לגבי מחלוקות אחרות בין האחרונים לגבי כללים כמו רוב או חזקה, האם הם כללים מבררים או כללי הנהגה. בדרך כלל האמת העובדתית צריכה להיות מוסכמת (האם יש כאן בירור או לא), והמחלוקת היא כיצד לנהוג כלפי הכלל הזה ברמה המשפטית: האם רואים אותו ככלל הנהגה או שמשפטית מתייחסים אליו כאילו היה מברר. דוגמה מובהקת לדבר היא המחלוקת שנדונה בשב שמעתתא ובשערי ישר לגבי הכלל “חזקת האם מועילה לבת” (ראו למשל כאן). האם נבעלה לאדם כלשהו, והשאלה האם הוא היה פסול. אם כן – הוא פוסל את האם ואת הבת שנולדת מהביאה הזאת להינשא לכהונה. לאימא יש חזקת כשרות (שהרי לפני שנבעלה לו היא הייתה כשרה לכהונה), אבל לבת אין כי היא נולדה מהביאה הזאת עצמה. הטענה היא שאם זו חזקה מבררת אזי אם מכשירים את האימא בגלל חזקתה יש להכשיר את הבת. אם הבועל לא היה פסול אז גם בתו לא נפסלה. ואם הכלל הוא כלל הנהגה אז אפשר להכשיר את האם ולפסול את הבת. אין ספק שבמישור העובדתי הכלל הזה אינו מברר כלום (העובדה שהאימא נולדה כשרה לכהונה לא אומרת שהבועל שלה היה כשר לכהונה). לכן ברור לי שהמחלוקת היא רק במישור המשפטי: האם משפטית יש לראות את הכלל הזה ככלל מברר (למרות שהוא לא באמת מברר) או ככלל הנהגה.

[7] זה נוגע לשאלת אחוז הנאשמים שמורשעים בדין. יש טענות ביקורתיות שלפיהן בישראל האחוז הוא גבוה מאד, אך רק כעת כתב ידידי השופט מנחם פינקלשטיין מאמר שבו הוא פורך את הטענה הזאת (הוא מראה שהיא מבוססת על נתונים שמנותחים לא נכון).

[8] ראו קצת יותר פירוט כאן, ובדיון שמתחיל כאן.

36 מחשבות על “על חזקת החפות וחיות אחרות (טור 256)”

  1. בנוגע לשימוש בחזקת החפות בהקשר הציבורי ולא המשפטי.

    לעניות דעתי דווקא יש לזה מקום.
    כפי שכתבת, לחזקת החפות במישור המשפטי יש כמה טעמים, אבל להבנתי לא כולם רלוונטיים דווקא לעולם המשפט.

    למשל: טעם אחד, לחזקה הזו, הוא שלרוב, הרבה יותר קשה להוכיח שמישהו חף מפשע, מאשר להוכיח שהוא אשם. אם נדרוש מכל אדם להוכיח את חפותו, ואם לאו יימצא אשם, ניתן יהיה לטפול אשמה על הרבה תמימים.

    הטעם הזה רלוונטי לא פחות במישור הציבורי. אפילו אם עובדתית סביר מאוד שאדם ביצע פשע, אין זה ראוי, לדרוש ממנו להוכיח את חפותו, אחרת, כולם יהפכו מהר מאוד לחשודים.

    יתירה מזו, אפילו אם אנחנו מאמינים שסביר מאוד שמישהו ביצע פשע, הדעת נותנת שכדאי לנו להעניק לו חזקת חפות (ציבורית, לא משפטית) אם אנחנו חפצים שהחיים הציבוריים יתנהלו כהלכה. אחרת, ניתן יהיה לחסל כל אחד יחסית בקלות על ידי שישכנעו את הציבור שיש סיכוי שהוא אשם.

    1. הקושי להוכיח אינו רלוונטי. ברור שאין כוונתי לומר שכל מי שעולה נגדו האשמה יצטרך להתפטר. אבל כשזה עובר את כל הערכאות החקירתיות והשיפוטיות עד העמדה לדין והגשת כתב אישום, סביר מאד שזו כבר לא אשמת שווא. לטענה האחרונה התייחסתי בטור.

  2. בנוגע להבדל שבין שר לרה”מ במקרה של הגשת כתב אישום:

    אחת הסיבות ששר מחויב להתפטר כאשר מוגש נגדו כתב אישום ואילו ראש ממשלה לא היא שהכנסת לא יכולה לפטר שר, ואילו ראש ממשלה חייב את אמון הכנסת כדי להמשיך לכהן. יוצא אם כן שכאשר שר מסרב להתפטר תחת כתב אישום יש כאן למעשה מחלוקת בין אדם אחד שנותן בו אמון (רה”מ) לבין רשויות התביעה, ואילו במקרה של רה”מ המחלוקת היא בין הכנסת לרשויות התביעה. במקרה האחרון סמך המחוקק דווקא על הכנסת בגלל החשש מפוטש.

    1. החילוק הוא לא לגמרי פורמלי.

      ברור שאיננו רוצים שמי שסביר שהוא עבריין יכהן, ןמאידך ברור גם שאיננו רוצים “פוטש בכלים משפטיים”

      במקרה של שר, אין ברירה אלא לסמוך על רשויות התביעה, משום שהאלטרנטיבה היא להאמין לאדם אחד (ראש הממשלה) שתופרים לשר תיק.
      במקרה של רה”מ לעומת זאת המצב שונה. כאן הכנסת עומדת מאחורי הטענה שהתביעה איננה עניינית, ולכן עצם הסבירות שהאדם הוא באמת עבריין נמוכה יותר.

  3. אין חוק שמחייב שר להתפטר במקרה של כתב אישום. זו טעות שגורה בגלל הלכת פנחסי. מאז נחקק ששר חייב להתפטר רק אם הורשע בקלון, אם כי בג”ץ כנראה מתעלם מהחוק.

  4. בס”ד כ”ז בחשון תש”פ

    החוק קבע בפירוש ששר חייב להתפטר אם הורשע בעבירה שיש בה קלון; וראש ממשלה – רק אם הורשע בפסק דין חלוט (היינו אחרי ערעור), ופשוט שלפני כן עומדת להם חזקת החפות (ובניגוד גמור ל’חקיקה השיפוטית’ מבית מדרשו של הבג”ץ…).

    מה שכן היה מקום לדון הוא הפעלת מוסד ה’השעייה’, שלפיו ניתן להשעות עובד מדינה שנמצא בהליך פלילי. בהשעייה כזאת הוא אינו מפוטר מתפקידו, אלא ממשיך לקבל משכורת חלקית. וזה מתאים למצב של ‘למיחש מיבעי’. הוא אינו עובד מחמת החשד, אך אינו מאבד את משרתו עד שתוכח אשמתו.

    בברכה, ש”צ

    יש לדון ששופט המבצע ‘חקיקה שיפוטית’ – מצהיר בזה על ביטול הצהרת האמונים שלו למדינת ישראל ולחוקיה, הצהרה שהיא תנאי לכהונתו כשופט, ואם כן דינו כמי שהתפטר…

    1. יתחילת ה'ירידה מהעץ'

      בס”ד כ”ח בחשון תש”פ

      כתב האישום שהוגש נגד ראש הממשלה הוריד את העוקץ משנים מהתיקים שבהם הילכו אימים על ‘ההתנהלות השוחדית’ של נתניהו. כמה סערה הארץ על המיליונים שקיבל נתניהו בסיגרים ובשמפניות ממילצ’ן ופאקר כשוחד.ומה יצא מזה? ‘שומרי הסף’ אישרו שהמתנות שקיבל נתניהו היו מתנות של ידידות ללא כל כוונה לשחד.

      החטא היחיד שמייחס כתב האישום לנתניהו בפרשת מילצ’ן היא שפעל בניגוד עניינים בכך שקידם או ניסה לקדם כמה עניינים שיש בהם הטבה למילצ’ן. ומה הם ‘הפרות האמונים’ הנוראות? שדאג ששלטונות ארה”ב ישיבו למילצ’ן את הויזה ששללו ממנו עקב מעורבותו בעניינים בטחוניים לטובת בטחון מדינת ישראל? הרי זו חובתו האלמנטרית של ראש הממשלה לעזור לאדם שפעל למען בטחון המדינה.

      ‘הפרת האמונים’ השניה, היתה השתדלותו של נתניהו אצל שר האוצר להאריך את הפטור ממס לתושבים חוזרים, דבר הנוגע למאות ישראלים מלבד מילצ’ן, ומעודד משקיעים להחזיר את עסקיהם לארץ, תרומה אדירה לכלכלת המדינה. זו ‘הפרת האמונים’ הנוראה…

      האישום כלפי נתניהו בתיק 2000 הופך בכתב האישום לבדיחה גמורה. ברור מכתב האישום שנתניהו לא קיבל את הצעת השוחד של נוני מוזס. למה בכל זאת יש כאן ‘הפרת אמונים’? מפני שיצר בשיחה מצג שבן שיחו יכול היה לחשוב שהוא שוקל ברצינות לקבל את הצעתו. על אשר לא צווח כנגד ההצעה המגונה, אלא איפשר למוזס לפרטה,תוך שהוא מקליט אותה, לא קיבל את ההצעה ולא עשה עימה כלום, אבל תמיד אפשר להכניס את הסעיף האמורפי של ‘הפרת אמונים’…

      אחרי שהתכווצו והתמסמסו שתי פרשיות השוחד הנוראות של תיק 1000 ותיק 2000, לא נשאר לאדונים הנכבדים – ניצן ובן-ארי – אלא להתנחם בתיק השוחד מס’ 4000, שבו קיבלה שרה נתניהו כמה כתבות חיוביות שוליות באתר ‘וואלה’, כתבות הבטלות בשישים בים הכתבות העויינות פרי עטם של מרבית כתבי ‘וואלה’ השמאלנים – נראה מה ‘נתן’ נתניהו? ההסכמה למיזוג ‘בזק’ עם יס, הרי ניתנה פה אחד ע”י כל חברי ‘מועצת הכבלים והלוויינים’ אחרי בדיקות משפטיות וכלכליות רבות. חתימתו של נתניהו כשר היתה פורמלית בלבד, לא מעלה ולא מורידה.

      הפשע השני הוא המדיניות של מנכ”ל משרד התקשורת לבצע את הפרטת שירותי הטלפון הקווי בצורה מתונה וזהירה , כדי למנוע תחרות פרועה שתביא להרס התשתיות. נימוק זה נתן בשעתו פילבר, והוא כמדומני טוען גם כיום שהוא שיקול נכון. אגב, תוך כדי קריאת דבריו של פילבר, נזכרתי שלפני שנים שמעתי את אותם דברים מפי שכן שלי בכוכב השחר, שהסביר לי בטוטו”ד שלא תמיד הפרטה טובה. יש דברים כגון חינוך בריאות ותחבורה שבהם ההפרטה המחייבת הורדת מחירים גדולה – מונעת השקעה בתשתיות, לפי מיטב זכרוני קראו לאותו שכן… רוני אלשיך. אם אכן קיבל פילבר את הרעיון החכם לבצע את ההפרטה בזהירות מנתניהו – הרי שמגיע לנתניהו על כך ‘ציון לשבח’ ולא אישום.

      התנהלותו של נתניהו, הן לגבי מיזוג בזק ו’יס’ והן לגבי ההימנעות מהפרטה המביאה לתחרות פרועה – היא ראוייה ומתבקשת לאור מדיניותו העקבית לשפר את מצבה הכללכלי של המדינה, לבנות ולא להרוס, מדיניות שצמחה מתוך משנה כלכלית-מדינית סדורה, ולא נבעה מטובת ההנאה האפסית שקיבל מכמה כתבות שוליות.

      אבל מנדלבליט עשה בחכמה. למה לו לסגור את ”פתח התקווה’ האחרון, את אישום השוחד היחיד שנותר לפליטה? הראיה הממשית היחידה לשוחד היא עדותו מליאת הסתירות של ניר חפץ שהוצאה ע”י לחץ כבד ואיומים קשים. יגישו ה”ה ניצן ובן-ארי את טענותיהם לבית המשפט, שמן הסתם יזכהו גם מאישום השוחד הזה.

      מה שבהחלט יכול להישאר מכל הפרשה היא האישום ב’הפרת אמונים’ על שבכל זאת היה מעורב בהחלטות הנוגעות למקורביו וידידיו. לא סביר שייצא מהעניין עם יותר מכמה חודשי עבוות שירות ועוד קנס נכבד ומאסר על תנאי. גם ה”ה ניצן ובן-ארי וסיעתם ייצאו ב’רכוש גדול’, שכן המשפט יחסל את הקריירה הפוליטית של נתניהו. השיטה שפעלה לסילוקם של יעקב נאמן, רפול וקהלני ועוד ועוד תפעל גם כן. וכל השמאל ינשום לרווחה ויברך בשם ומלכות ‘ברוך שפטרנו’ 🙂 איך אמר המשורר? ‘השמש זרחה וה”שיטה” פרחה…’, ואין חדש תחת השמש.

      בברכה, פרשן-דתא דלפינגר

    2. עוד רבה הדרך (ניתוח של שופט בדימוס)

      בס”ד כ”ח בחשון תש”פ

      כדאי להקשיב לראיון עם השופט בדימוס דניאל ארנסטר (בכתבה ‘לא בג”ץ יקבע אם נתניהו ימשיך לכהן’, באתר ‘ערוץ 7’), בה הוא מצביע. בין השאר, על המרחק שקיים בין ‘כתב אישום’ לבין פסק דין של בית משפט, שלא תמיד מרשיע וגם כשהוא מרשיע, בדרך כלל מדובר על הרבה פחות ממה שתואר בכתב האישום; כן מסביר השופט בדימוס את משמעותה של עבירת ‘הפרת אמונים’ שכתב האישום מייחס לנתניהו.

      בברכה, ש”צ

    3. הסברו של פילבר למדיניות כלפי 'בזק' (לפיסקה 6)

      כפי שציינתי (בפיסקה 6), גם כיום סובר שלמה פילבר שהמדיניות שלו, לאפשר ל’בזק’ לבטל את ‘ההפרדה המבנית’ תמורת התחייבותה לשדרג את התשתיות, היתה נכונה, שכן הפרטה פרועה מביאה לאי השקעה בתשתיות. ראו דבריו בכתבתו של אבישי גרינצייג, פילבר על המניע להפוך לעד מדינה’, באתר ‘גלובס.

      בברכה, ש”צ.

    4. האם 'ניגוד עניינים' פוסל גם בהמלצה?

      בס”ד כ”ט בחשון תש”פ

      לגבי ‘הפרת אמונים’ שיש בעשייתו של עובד ציבור לטובת ידידיו ומקורביו – יש מקום לדון האם פגם זה קיים גם במקרה שההחלטה בנושא אינה כלל בסמכותו של עובד הציבור, וכל אופייה של פעולתו היא רק שתדלנות, המלצהאו המרצה?

      כך למשל, פנייתו של נתניהו בבקשה אל שר האוצר להאריך את ההקלות במס לתושבים חוזרים – הרי סמכות ההחלטה בזה היא בידי שר האוצר (שבאמת דחה את הבקשה). האם אסור לעובד ציבור גם לבקש בעד מקורבו?

      כדאי לציין לדברי רמד”א באחת מתגובותיו בדיון על טור 224 (על התנהלותם של בתי דין), שאין פגם במה שדייני הרכב מתייעצים עם מי שפסל עצמו מלדון מפאת ידידותו לאחד מבעלי הדין, שכן ההחלטה נתונה בסופו של דבר בידי הדיינים ודעתו של הרב שפסל עצמו אינה אלא עצה והמלצה.

      בברכה, ש”צ

  5. שלום הרב,

    ההבחנה שעשית בין המישור המשפטי למשור העובדתי יפה ומועילה.
    יחד עם זאת דומני שבעיסוק התאורתי והחשוב, נשכחה הסוגיה של אמון הציבור במערכת המשפט בכלל ובתיקי נתניהו בפרט. וחבל, מפני שיוצא ממאמרך קול ברור ונחרץ על העניין כולו.
    שמא תאמר שסוגיית ׳האמון׳ היא כרוניקה ידוע מראש של עבריינים ותומכיהם? בהחלט יכול להיות.
    אולם תיקי נתניהו אינם עומדים בחלל הריק.
    ישנה ביקורת חריפה על התנהלותה של מער׳ המשפט הרבה לפני תיקי נתניהו, ולא רק ע״י פוליטיקאים (שהם כמובן חשודים על כל צעד ושעל) אלא גם ע״י משפטנים בחירים ומוערכים.
    ב״קץ התמימות״ מגולל פרופ׳ דניאל פרידמן מקרים רבים של תפירת תיקים לבחירים שחלקם נסגרו כלא היו וחלקם יצאו זכאים בבית המשפט. ואגב לטענתו זהו לא אוסף מקרים אלא שיטה של ממש.
    פרידמן ממשיך שם בביקורת על ״המהפכה החוקתית״ המופקרת ובכוחם הלא מידתי של היועמ״ש והפרקליטות.
    ב״משפט ותרבות בישראל״ כותב פרופ׳ מנחם מאוטנר שמאז המהפך ב77, העתיק השמאל את המאבק מן הזירה הפוליטית למשפטית, וזו גילתה הזדהות רבה עם אותה הגמוניה שמאלנית אשר מאז נוקטת באותה מלחמת פרוקסי.
    פרופ׳ שלמה אבינרי כותב במאמר ״די לריכוזיות״ – ״מי האישיות בעלת הסמכות הרחבה ביותר בעולם הדמוקרטי?! נשיא ארה״ב? ר״מ בריטניה? נשיא צרפת? לא ולא. התשובה היא היועץ המשפטי של מדינת ישראל.״
    פרופ׳ רות גביזון גם היא בביקורת חריפה על המע׳.
    יותר לציין שכל המכובדים לעיל אינם נמנים על חוגי הימין.. ועל חלקם יאמר בלשון המעטה.
    משפטנים מהפרקליטות לשעבר הטוענים שמעולם לא ראו כתב אישום כזה של נתניהו. (הכוונה בעיקר להכללת עדויות וראיות לכאורה שלטענתם זה הוא אקט החורג מהפרוטוקול המשפטי, ומציינים סיבות מהותיות ולא רק טכניות על הנזק שבדבר)
    על המצע העגום הזה, מגיעים תיקי נתניהו שמהם עולים ביתר שאת סימני שאלה על התנהלות החקירות והפרקליטות וקיומן של הכרעות תקדימיות.

    בסיום המאמר כתבת ״שהדיון הציבורי אמור להתבסס על העובדות ולא על חזקות משפטיות.״
    אם כך, חלקים גדולים בציבור שאיבדו את אמונם במע׳ המשפט, עושים בדיוק את זה.

    1. עופר שלום.
      איך כל זה קשור למה שכתבתי? הרי הערתי להדיא שאבדן האמון במערכת הוא מובן (אם כי קצת מופרז) ולא עליו הערתי. אני אפילו טענתי שהקורלציה בינו לבין ימין ושמאל אינה מדומה. מה שטענתי הוא שחזקת החפות אינה עניין להכא. אם היית אומר אני לא מאמין לכל כנופיית המשפטנים וביבי זכאי וצח כשלג, או אז כנראה הייתי חולק עליך, אבל לא הייתי מעלה כנגדך מאומה ממה שכתבתי כאן. זה לא קשור לחזקת החפות וכמעט לא לשאלה האם ראש ממשלה עם כתב אישום יכול לכהן.

  6. נראה שבהכללה הסיבה שרוב מחנה ה”ימין” מגן על ביבי, היא משום שביבי הוא רק סמל, ואם היום ניתן לפרקליטות והתקשורת להפיל אותו-כל מנהיג אחר שיהיה מקורי כנגד ה”אליטות” יפחד לעשות דברים שיעצבנו אותם מחשש ל”תפירת תיק”….
    אמנם הפתרון הוא לא בהכרזה “ביבי המלך”, אלא בחקיקת “החוק הצרפתי” שמחד אוסר על חקירת ראש ממשלה מכהן, אבל מאידך מגביל כהונה…

  7. כדאי לשים לב שזה לא ראש ממשלה מכהן סתם, אלא ראש ממשלה המכהן כראש ממשלת מעבר לאחר שבשתי מערכות בחירות לא הצליח להקים ממשלה. מבחינה ציבורית, יש הבדל בין הדברים.

  8. שלום הרב. אני רוצה לחלוק על נקודה אחת במאמר:
    שאלת האם אנו רוצים שראש ממשלתנו יהיה אדם שרוב הסיכויים שהוא פושע?
    בשאלתך הגדרת את המושג פושע: “אדם שעבר על החוק והואשם בשל כך”.איני חולק על ההגדרה, אלא על הרגשות הלא נכונות שהיא מעוררת. לשאלה האם אני רוצה שראש ממשלתי יהיה פושע? הייתי עונה שלא. אבל אם היו שואלים אותי האם מפריע לי שראש ממשלתי חנה את רכבו במקום שאסור לחנות וקיבל על כך דוח? הייתי פחות מתרגש ואף מגחך.
    להבנתי כעת האשמות נגד ראש הממשלה לא נפילות אותי מהכסא. ולהערכתי היו ראשי ממשלה בעבר שעשו דברים לא פחות רעים (אני מנחש שצ’רצ’יל לא היה טלית שכולה תכלת לפי הסרט שעשו עליו) ולמרות זאת ברוב כשרונם ומעט מוסר טוב שנשאר בהם הביאו הרבה גאולה לעולם.

  9. נא להסביר מדוע זה שולי.
    הטענה היא שהנזק שבוא גורם למדינה ולמשק (נניח ממוצע של חצי מליארד שח בזנה, סתם מספר שזרקתי) יכול להיות “דמי שכירות” סבירים יחסית לשירותיו.
    לדעתי התשובה היחידה היא שקטגורית פושע ברמה מסויימת אסור שיכהן כי לך תדע מה יעשה (למשל – התנתקות), אבל גם זה שיקול הניתן (אולי) לכימות

  10. כל הדיון הזה לא רלוונטי לאמת. אני בכלל לא מבין מה הרב מדבר פה על איזה “אובייקטיביות” כללית שיש. זה מתקשר לנושא שהיה באחד הטורים הקודמים .ברור שמה שקורה פה זה נסיון של השמאל להפיל ראש ממשלה שלא דרך בחירות. אינני יודע מדוע לרב יש כזה אמון בפרקליטות (ובנושא של ביבי גם בבתי המשפט.במיוחד אחרי הסיפור עם פסילת בן ארי). את ביבי יוכלו להעמיד למשפט ולשפוט רק פרקליטות ובתי משפט שנבחרו ע”י העם. המצב פה די דומה למצב של היעילות של טיפולי המרה . א”א לדעת פה מה האמת. רוב המושג של אמת לא קשור רק לעובדות אלא למשקל שלהם. ודי ברור שהפרקליטות מנפחת פה דברים ויש אכיפה סלקטיבית. הדוגמא של אולמרט היא לא מלמדת. לשמאל אין פשוט נאמנות לאף אחד (זה חלק מעומק מושג השמאל שהוא פרטים ללא כלל. אפשר לראות זאת דרך מספר ראשי מפלגת העבודה מאז רבין. הם כל יומיים מחליפים אחד). הם חבורה של אנרכיסטים אוהבי מהפכות (פעם זה לא היה ככה כשהיה להם מדינה לנהל). ראש ממשלה פושע גם אם הוא משלהם זה סיבה למסיבה .הם ( העיתונאים והפרקליטות.דווקא על מנדלבליט אין לי מה לומר ויש לו את חזקת החפות מבחינתי. אם כי מאוד ייתכן שהוא קרס תחת הלחץ החברתי של חבריו שם. גם על החוקרים אין לי מה לומר .הם מכולם מחלצים הודאות בפשע בכוח וענייני ביבי לא מיוחדים בעניין זה. התפקיד של בתי המשפט לרסן אותם דווקא) פשוט חבורה של שקרנים ורמאים, ואם הרב מאמין להם זו בחירה שלו אבל די ברור שגם הוא משוחד כמו כולם.אין פה כולם ואין טעם להציג מראית עין של אובייקטיביות. גם אם בנט היה בשלטון היו ממציאים לו משהוא מתישהוא. ואם לא היו עובדות הם היו מתחילים להאמין במציאות שהוא פושע וממציאים עובדות לתמוך בהן (כידוע את השמאל לא מעניינותץ העובדות. הוא חי בדמיונות ממציא לעצמו מציאות לפי מה שהוא חושב שהיא צריכה להיות). הפעם האחרונה שבתי המשפט היו אובייקטיביים היה בשנות השמונים שעוד לא התחיל לקבוע מדיניות פוליטית. אין בכלל טעם לדבר על “פשע” בעניין ביבי משום שאין פה בכלל חברה אחת. יש פה שתי חברות (הימין והשמאל) שנלחמות אחת בשניה וכידוע אין במלחמה כללים.

  11. באמת הדיון לא ממש רלוונטי. במדינה דמוקרטית, ראש ממשלה שלא קיבל את אימון הציבור בבחירות ולא הצליח להרכיב ממשלה, עליו לפרוש, ולו זמנית, מהחיים הפוליטים. זה ההבדל בין שליח ציבור אחראי לבין מנהיג של כת.

    1. מה זה “ראש ממשלה שלא קיבל את אימון הציבור”?
      אם הכוונה שמפלגתו לא זכתה לכל הפחות ל-61 מנדטים בכנסת – אז לא היה בישראל מעולם ראש ממשלה ש”קיבל את אימון הציבור”. כל ממשלות ישראל מיום הקמתה היו ממשלות קואליציה.
      אם הכוונה שלא הצליח להרכיב קואליציה – זה נכון. אבל למה עליו לפרוש בגלל זה? אולי האשמה בשותפים הקואליציוניים הפוטנציאליים שנמנעו מהצטרפות לממשלה משיקולים לא ענייניים וגוררים את ישראל למערכת בחירות בפעם השלישית? מניין שהאשמה דווקא בו?
      מצביעי הליכוד יכולים כמובן להחליט שהם מעדיפים מנהיג אחר ולהצביע, למשל, לגדעון סער. אבל מניין הדרישה לאסור על המנהיג הנוכחי לבקש את אמונם פעם נוספת? לא ברור.
      לגבי יתר הדברים שעלו בטור דלעיל, הרבה יש לי להעיר ולהשיג וחלק מהדברים גם נכתבו ע”י מגיבים קודמים, אך תגובה מלאה להפרכת התזה המרכזית של הטור הזה תהפוך לטור בפני עצמו (לא פחות ארוך מהנוכחי) ולזה אין לי זמן… (ע”ע פרמה…).

    2. זה לא עניין של מותר או אסור. אלא של הגינות בסיסית של שליח ציבור. מי שלא הצליח להרכיב ממשלה, משמע שאין לו את תמיכת רוב הציבור, ואם טובת כלל הציבור חשובה לו יותר מאשר טובת מפלגתו, עליו לפרוש, ולו זמנית, מפעילות פוליטית. כל בר דעת מבין שלו היה פורש היו נחסכות מערכות בחירות מיותרות והיתה קמה ממשלת אחדות.

  12. לגבי לשון הרע שלמיחש בעי אבל אסור להאמין.
    תמיד הבנתי שהכוונה שרק בנוגע לדבר שאני עלול להיפגע מותר לי לחשוש אבל לכל עניין אסור לי לשנות את היחס שלי כלפיו אני צריך להמשיך ”לחייך אליו“ וכדו` כאילו להדם.

    לגבי חזקת חפות לפי הבנתי זה אומר שלא ניתן לפגוע בזכויותיו של אדם ללא הוכחת אשמה. למה שהזכות שלו להיבחר להיות ראש ממשלה והזכות של מצביעיו להצביע לו תהיה שונה. כיוון שיש בחירות למה לא לתת למצביעים להחליט.

    אם אינני טועה בארה”ב לא ניתן בכלל להגיש כתב אישום נגד נשיא כל עוד הוא מכהן כדי לא להפריע לו. והדרך להעברתו מתפקידו היא דרך בתי המחוקקים.

    אמנם אני מסכים שמן הראוי שהוא יתפטר (אלא אם כן קים ליה שהוא זכאי)

    1. אתה יכול להמשיך לחייך, אבל אם אתה חושש יש בזה גם מידה של אמון בדברים עצמם. כל אמירה אחרת היא זריית חול בעיניים.
      הזכות להיבחר לא גוברת על הזכות שלי לקבל איש ראוי. לשיטתך גם פושע פלילי שהורשע יכול להיבחר וניתן לציבור להחליט. אני לא אומר שטענתך מופרכת, אבל היא לוקחת אותנו לדיון אחר. זה לא הנושא כאן.

  13. אוי הרב, מה יהיה? עד מתי תייחס לרעיונות משפטיים ומוסריים חשיבה רציונלית? ערכים/מוסר/משפט אינם אלא ביטוי לרצונות האנושיים, ולכן אין מה להתפלא שאנשים לא משתמשים בשכלם כשהם דנים בשאלות אלו. מה אתה חושב שזה מתמטיקה? אין כאן מקום לחשיבה כלל, זה בסך הכל אוסף גחמות אנושיות…שיכולות גם להיות סותרות…
    (הגזמתי קצת בכוונה…אבל בעיקרו של דבר אני באמת חושב כך, הרי כל הטור הזה אינו אלא הוכחה שאני צודק…)

  14. 1. לדעתי נשכח כאן משהו חשוב: במקרה הנוכחי, רבים חשים שהרשעה אינה שקולה להוכחת מעשה רע. החשש הוא שנעשית אכיפה בררנית, כלומר גם אם כל העובדות נכונות מדובר בדברים שנעשו בעבר ואיש לא פצה פה.

    2. גם אם החקירות טהורות והוא באמת עבריין, התפטרות תעודד פוטשים עתידיים לאישי ציבור אחרים. זה כשלעצמו ייצור (במקרה של אנשי ציבור) תמריץ שיערער את החזקה של סיכוי שווה לתובע או נתבע שקרן.

  15. לא מבין את הפליאה על הקורלציה בין שתי השאלות שבפתיח. השאלה המוסרית האם ראוי שראש ממשלה יכהן תחת כתב אישום לעולם אינה יכולה להיות מנותקת מההקשר. האם אין זה משנה מה התועלת או הנזק שראש הממשלה הזה מביא ומהן החלופות? היית מדיח את צ’רצ’יל באמצע מלחמת העולם השניה בגלל חניה שלא כחוק? זו בכלל לא שאלה ‘טהורה’ לדיון מוסרי-כביכול בפני עצמו. כתב אישום הוא ללא ספק מגרעת חמורה עבור ראש ממשלה, וצריך לשקול אותה כחלק מהמכלול של יתרונותיו וחסרונותיו. שמא עמדתך יונקת משלילתו של ביבי, והטור הזה לוקה באותו חוסר מודעות שהוא מצביע עליו?

    1. אם תחשוב עוד קצת תבין זאת מיד. זה לא מאד מסובך. אני שואל שאלה עקרונית: האם ראש ממשלה תחת כתב אשמה יכול לכהן? זו לא שאלה על ביבי אלא שאלה עקרונית.
      אני לא מדבר על אנשים שטוענים שנכון שראש ממשלה לא יכהן אבל ביבי הוא כמו צ’רציל (אני נעלב כמובן בשם צרציל). זו טענה אחרת שלא עסקתי בה.

    1. ראשית, כדאי להוסיף תגובה בסוף השרשור שאליו היא שייכת (לחץ על “תגובה” אחרי ההודעה הראשונה בשרשור והיא תופיע בסופו.
      לעצם דבריך, זה מה שאני קורא שאלה עקרונית. אין טעם להתווכח על סמנטיקה. אני עסקתי בזה.

השאר תגובה