התייחסות לפוסט של הרב משה רט על הטרילוגיה (טור 262)

בס"ד

אתמול שלחו לי פוסט שכתב הרב משה רט על הטרילוגיה שלי. עקב צוק העיתים והטרדות שבהוצאת והפצת הטרילוגיה לא יכולתי להתיישב ולכתוב משהו מסודר עד עתה. כעת (באישון ליל) מצאתי את הזמן לעשות זאת.

הפוסט

הרב מיכי אברהם הוציא עכשיו את הטרילוגיה החדשה שלו, ומן הראוי לומר עליה כמה מילים. אני מתייחס לחלקים מוקדמים ממנה שקראתי ולא לגרסה הסופית, שכפי ששמעתי יש בה כמה שינויים לא מהותיים.

הספר הראשון בטרילוגיה, "המצוי הראשון", עוסק בראיות פילוסופיות לקיום האל. הוא כולל למעשה את "חמש המחברות" אותן פרסם לפני שנים באתר שלו, שכל אחת מהן מציגה ראיה אחרת: הראיה האונטולוגית, הראיה הקוסמולוגית, הראיה הפיזיקו-תאולוגית, דיון על טיעונים פילוסופיים ותאולוגיים, והמעבר מדיאיזם לתיאיזם – מאלוהים פילוסופי למחויבות דתית. סך הכל מדובר בעבודה פילוסופית טובה, שאולי לא תשכנע את הכופרים, אבל תעניק למאמינים כלים להסביר (לאחרים ולעצמם) את הרציונליות של אמונתם, ולהדוף טיעונים אתאיסטיים מטופשים.

הספר השלישי, "מהלכים בין העומדים", עוסק במהותה של ההלכה, במבנה ובמשמעות שלה, איך היא עובדת ומתי אפשר לערוך בה שינויים. לא קראתי את כולו, אבל מהתרשמות כללית נראה שהוא כתוב כהלכה (…) ויכול לעניין את מי שהנושא מעסיק אותו.

הספר השני, "אין אדם שליט ברוח", עוסק ביצירת "תאולוגיה רזה", והוא הבעייתי מבין השלושה. מיכי לא רואה את עצמו מחויב למסורת או למחשבה היהודית (שאת קיומה הוא שולל), אלא רק למה שמוכח פילוסופית או מדעית. באופן תמוה, האיש שכתב ארבעה ספרים עבי כרס על תוקפה של האינטואיציה, מכחיש פה את האינטואיציות הבסיסיות של רוב האנושות, וטוען שאלוהים "עזב את הארץ", אינו מתערב בנעשה במציאות ומניח לעולם להתנהל על פי הטבע בלבד. ממילא תפילות אינן מועילות בשום צורה, ואין להן משמעות מעבר לחובה ההלכתית (בדומה לליבוביץ'). למרות שהוא עצמו הביא בספר קודם מחקרים המעידים על השפעתן של תפילות, והתייחס לאירועים המופלאים של הקמת המדינה כניסים או יד ההשגחה, הוא חזר בו מדבריו וטוען כיום שהכל טבע וסטטיסטיקה בלבד. חשוב להדגיש שהוא אינו מביא כל ראיה או נימוק להשקפתו, מעבר ל"כך נראה לי" ו"אני לא רואה השגחה". חלק מהטיעונים שהוא מציג מביכים ממש, כמו ציון העובדה שאף מדען דתי לא לוקח בחשבון התערבות אלוהית כשהוא עורך ניסוי – ומכאן ראיה שגם דתיים לא באמת מאמינים בהשגחה… לא אאריך כי כבר כתבתי פוסט ארוך בנושא, ועוד יש מה לכתוב ביתר אריכות. אציין שבמקור התכוון מיכי לכלול בספר התכתבות שהיתה לי איתו סביב נושא זה, אולם ממה ששמעתי הוא השמיט אותה לבסוף.

בניגוד למיכי, הגישה שלי היא לא ליצור "תאולוגיה רזה" שתתאים לתפיסת עולמם המצומצמת של אנשים צרי אופקים, אלא להפך, לנסות להרחיב את אותם אופקים, לצאת מהמצר ולהראות שאפשר ונכון להאמין בהרבה יותר ממה שכלול במעגל האור של המדע והלוגיקה. זו במקור גם הגישה שמבטאים ספריו הראשונים, כך שלא ברור למה הוא נסוג ממנה לכיוון האנליטי המצמצם. כנראה מי שמביט לתהום יותר מדי זמן, התהום מביטה לתוכו בחזרה.

כמו מורה הנבוכים, הספר הזה עשוי אולי לתפוס את אלה השקועים עמוק בכפירה, ולהראות להם שגם במסגרת דעותיהם והנחותיהם אפשר להיות יהודי מאמין, או לפחות שומר מצוות. אבל מאידך גיסא הוא יבלבל ויפיל לכפירה את אלה שאמונתם טהורה יותר, שמראש אינם לוקים בחשיבה צרה שכזו – ולא מדובר בחשש אלא בעובדות. רבים כבר נפלו בהשפעתו והורידו את הכיפה לגמרי או חלקית. מן הראוי לקחת זאת בחשבון לפני שקוראים או מפיצים את ספריו.

התייחסויותיי:

אקדים ואומר שכשהעבירו אליי את הפוסט הזה עלתה טענה של התייחסות לא מכבדת ולא עניינית. לא ראיתי כאן מאומה מכל זה. הפוסט מנומק וענייני לחלוטין, אבל לדעתי גם שגוי לחלוטין. הוא לוקה בכמה וכמה אי דיוקים, הן בהצגת עמדותיי והן בטיעונים עצמם.

גילוי נאות: הרב משה הוא תלמידי לשעבר, וככל הידוע לי הקשר בינינו מצוין. אני שמח מאד שתלמידיי מבקרים אותי ועומדים על דעתם. אם מותר לי, אני אפילו מקווה שהייתה גם לי יד בזה. זו הצלחה גדולה מבחינתי, וזו עוד סיבה מדוע אני מתנגד לכל הביקורות המשתיקות שמתייחסות לכל ביקורת חריפה כאילו היא לא מכבדת ולא עניינית. קוראי האתר ודאי יודעים שאני לגמרי בעד חריפות וגם ציניות (שלא הייתה אצלו) כל עוד היא עניינית, כלומר כל עוד זה רק סגנון כתיבה שמציג טיעונים שבעצמם הם ענייניים.

הביקורת של הרב משה מתמקדת בספר השני. מכאן והלאה אעבור על דבריו משפט אחרי משפט (!), בלי דילוגים, ואראה שאפילו אחד מהם לא מחזיק מים וכולם עד האחרון רצופים כשלים. אין כאן טעות ספורדית שניתן לסלוח עליה, אלא מגמתיות בעייתית מאד של הכותב. הרב משה מוכר לי כאדם נבון מאד, ולכן קשה לי לקבל כל כך הרבה טעויות ופרשנויות שגויות שקורות סתם כך. יש כאן הטיה (כמובן לא מכוונת) בגלל דעות קדומות ואג'נדה שדבריי תוקפים. הדעות כמובן לגיטימיות לגמרי (הגם שלדעתי שגויות בתכלית), אבל כשדנים בטיעונים אחרים חשוב לנסות ולהתגבר על כך. אז בואו נתחיל.

ההנחה שהרב משה שם בפי כבר בהתחלה, זו נקודת המוצא שלו לדיון, היא הבאה:

מיכי לא רואה את עצמו מחויב למסורת או למחשבה היהודית (שאת קיומה הוא שולל), אלא רק למה שמוכח פילוסופית או מדעית.

טעות. בעצם שתיים:

• אני בהחלט מחויב למסורת. השאלה היא מה המסורת אומרת ומה אינו אלא המצאה במסווה של מסורת. הרי הרב משה עצמו מתאר שתפיסתי היא שאין כאן מסורת, ומתוך כך בין תבינו שאני כן מחויב לה במידה שהיא קיימת. אני לא מחויב לאין מסורת שמוצגת כמסורת. מבחינתי מסורת היא מה שירד מסיני והועבר אלינו על ידי בני אדם. כל מה שנוצר על ידי בני אדם ניתן כמובן לקרוא לו 'מסורת', אבל איני רואה כיצד ניתן להעניק לו תוקף מוחלט כמו דבר ה' שניתן בסיני. דבר כזה עומד לביקורת הגיונית, ולו רק מפני שהוא נוצר על ידי היגיון של בני אדם. הפה שאסר הוא הפה שהתיר.
• אני בהחלט לא מקבל רק את הפילוסופיה והמדע ככלים בלעדיים לטפל בבעיות, ובוודאי לא בבעיות מחשבתיות. המסורת היא כלי לגיטימי בעיניי, כל עוד היא קיימת.

אם הרב משה מפספס בצורה כל כך עמוקה את נקודת המוצא שלי, אין פלא שההמשך כולו לוקה בכשלים וטעויות.

הנה הבאה בתור:

באופן תמוה, האיש שכתב ארבעה ספרים עבי כרס על תוקפה של האינטואיציה, מכחיש פה את האינטואיציות הבסיסיות של רוב האנושות, וטוען שאלוהים "עזב את הארץ", אינו מתערב בנעשה במציאות ומניח לעולם להתנהל על פי הטבע בלבד. ממילא תפילות אינן מועילות בשום צורה, ואין להן משמעות מעבר לחובה ההלכתית (בדומה לליבוביץ').

הרב משה מזהה כאן אינטואיציה עם מה שחשים או חושבים רוב האנשים. אין לכם טעות גדולה מזו. האינטואיציה היא האינטואיציה שלי ולא של רוב האנשים. כתבתי כמה טורים על כך שאני לגמרי מקבל את הקריטריון לאמת של אד פופולום, אלא שמבחינתי זה קריטריון מהופך: מה שרוב האנשים חושבים הוא בד"כ שגוי אלא אם הוכח אחרת. לדוגמה, אם יתברר שרוב האנשים לא מאמינים באלוהים אז הרב משה יאמר שאין אלוהים? אם רוב האנשים חושבים שהזמן הוא מוחלט אז תורת היחסות שוגה? זה ממש תימהוני בעיניי.

רק אוסיף ואעיר כאן על ניסוח לא מדויק. הבהרתי לרב משה לא פעם בעבר שאיני טוען ש"תפילות לא מועילות בשום צורה", כלשונו. אלא שבד"כ זה לא המצב ולכן לא הייתי בונה על זה. אין לי דרך לדעת שהקב"ה לא מתערב אף פעם. אבל בהחלט ברור שאם הוא בכלל עושה זאת, זה קורה במקומות מאד מוסתרים שאף אחד לא מבחין בהם וגם לא מניח את קיומם (בהתנהגותו בפועל, לא בהצהרות). הוכחתי זאת בהוכחות ברורות וחד משמעיות, ואיני רואה כיצד ניתן להתווכח על כך. אבל אלו באמת דקדוקי עניות לעומת שאר הכשלים שיש בפוסט הזה.

הנה המשפט הבא:

למרות שהוא עצמו הביא בספר קודם מחקרים המעידים על השפעתן של תפילות, והתייחס לאירועים המופלאים של הקמת המדינה כניסים או יד ההשגחה, הוא חזר בו מדבריו וטוען כיום שהכל טבע וסטטיסטיקה בלבד.

בנספח לספרי אלוהים משחק בקוביות (שאגב, הגיע להדפסה בידיעות-ספרים בסיועו של הרב משה ואביו הרב אבי רט) הבאתי מחקרים שמעידים על השפעתן של תפילות ובהערה למטה הפניתי שם לביקורות מוחצות עליהם במישור המתודולוגי (אגב, אלו היו תפילות נוצריות). הדוגמאות הללו שימשו אותי שם כדי להראות חוסר יושר של חוקרי רפואה ביחסם למחקרים כאלה, ולא כדי להראות שתפילות מועילות. כתבתי זאת שם בפירוש, ומוזר בעיניי שהרב משה מתעלם מזה.

לא התייחסתי להקמת המדינה כנס או יד ההשגחה, אם כי איני יכול לשלול זאת. מה שכתבתי הוא שאיני יכול לשלול את ההיפך (שאלו אירועים טבעיים). מבחינתי מה שהם מוכיחים הוא את המיוחדות של עם ישראל ותרבותו (התורה), ולא בהכרח את יד ה' בהיסטוריה.

הנה המשפט הבא:

חשוב להדגיש שהוא אינו מביא כל ראיה או נימוק להשקפתו, מעבר ל"כך נראה לי" ו"אני לא רואה השגחה".

איני יודע איזה נוסח קרא הרב משה (הוא כותב שקרא גרסה מוקדמת כלשהי), אבל בנוסח המודפס הוא יוכל למצוא הרבה טיעונים ונימוקים. אבל גם במשפט הזה עצמו יש טיעונים והוא משום מה בוחר להתעלם מהם. האם זה שאיני רואה זה לא טיעון? ממתי ראיה או הבנה אינם טיעונים? האם כשרואים משהו זה לא טיעון לקיומו, וכשלא רואים – זהו טיעון (לא הכרחי כמובן) לטובת אי קיומו? שלא לדבר על כך שהרב משה פוסל במומו, שהרי הוא לא מביא שום טיעון ענייני לטובת עמדתו (גם בשיחותינו בעבר), פרט לכך שהרבה חושבים אחרת. האם אצלו דבר כזה הוא כן טיעון?! או שהוא פטור מהבאת טיעונים והחובה הזאת מוטלת רק עליי? את פסוקי המקרא הסברתי באר היטב (לפחות להערכתי), כך שגם מהם אין כאן ראיה. אז בהיעדר ראיות לכאן או לכאן (וכאמור, יש ראיות, אבל אני דן לשיטתו שאין), האם לא נכון לא לקבל את הטענה שמה שאני לא רואה לא קיים?

בואו נמשיך:

חלק מהטיעונים שהוא מציג מביכים ממש, כמו ציון העובדה שאף מדען דתי לא לוקח בחשבון התערבות אלוהית כשהוא עורך ניסוי – ומכאן ראיה שגם דתיים לא באמת מאמינים בהשגחה… לא אאריך כי כבר כתבתי פוסט ארוך בנושא, ועוד יש מה לכתוב ביתר אריכות. אציין שבמקור התכוון מיכי לכלול בספר התכתבות שהיתה לי איתו סביב נושא זה, אולם ממה ששמעתי הוא השמיט אותה לבסוף.

חבל שהרב משה בחר לא להאריך. הייתי מאד שמח לשמוע כיצד הוא מסביר את ההתעלמות של חוקרים דתיים מהאפקט הכי משמעותי בריפוי שלנו: התפילה וההשגחה האלוהית. מדוע הם לא מנטרלים את האפקט הזה ממחקריהם בדרך של בקרה, כפל סמיות ובחירת מדגם נכון ומאוזן לקבוצת הביקורת. ובכלל, כיצד ניתן לסמוך על מחקר שלא עושה אלימינציה של פרמטר כה חשוב? (אין צורך לומר שכל המחקרים לא עושים זאת.) אולי הרב משה לא האריך בגלל המבוכה שדבריי גרמו לו, ולא אשפוט אותו על כך. אגב, הראיה הזאת מגישתם של חוקרים דתיים, וזה שהתוצאות עובדות למרות שלא נטרלנו את השפעת התפילות והצידקות הם עצמם טיעונים (אלו שלדבריו לא קיימים אצלי).

נמשיך:

בניגוד למיכי, הגישה שלי היא לא ליצור "תאולוגיה רזה" שתתאים לתפיסת עולמם המצומצמת של אנשים צרי אופקים, אלא להפך, לנסות להרחיב את אותם אופקים, לצאת מהמצר ולהראות שאפשר ונכון להאמין בהרבה יותר ממה שכלול במעגל האור של המדע והלוגיקה. זו במקור גם הגישה שמבטאים ספריו הראשונים, כך שלא ברור למה הוא נסוג ממנה לכיוון האנליטי המצמצם. כנראה מי שמביט לתהום יותר מדי זמן, התהום מביטה לתוכו בחזרה.

וזו הגישה של הרב משה שכן מבוססת על טיעונים? לא להיכנע לגישה שמתאימה למדע אלא לבחור לחרוג ממנו בלי ראיות סתם כך כי נראה לי, או כי יש אנשים שחושבים כך (אד הומינם).

ולבסוף למשפטי הסיום (שגם עליהם כבר דנתי עמו בהרחבה בעבר):

כמו מורה הנבוכים, הספר הזה עשוי אולי לתפוס את אלה השקועים עמוק בכפירה, ולהראות להם שגם במסגרת דעותיהם והנחותיהם אפשר להיות יהודי מאמין, או לפחות שומר מצוות. אבל מאידך גיסא הוא יבלבל ויפיל לכפירה את אלה שאמונתם טהורה יותר, שמראש אינם לוקים בחשיבה צרה שכזו – ולא מדובר בחשש אלא בעובדות. רבים כבר נפלו בהשפעתו והורידו את הכיפה לגמרי או חלקית. מן הראוי לקחת זאת בחשבון לפני שקוראים או מפיצים את ספריו.

בקשר לזה רק אביא כאן תכתובת מייל בינינו מאתמול בעקבות קריאת הפוסט שלו:

רבי משה שלום.

מקווה ששלומך טוב.

קראתי את הפוסט ויש בו לא מעט אי דיוקים. כרגע אני באטרף ההתארגנות ואין לי זמן להתייחס בפירוט. אצרף רק שתי הודעות מתוך כמה וכמה כאלה. השתיים הללו הגיעו היום:

גדלתי כדתי, עזבתי את הדת אחרי שנחשפתי לפילוסופיה, מתוך אמונה שהדת היא לא רציונלית ולא אמת. כשהגעתי לספרים של מיכי כמובן לא חזרתי בתשובה מיד, אבל אחרי עוד ספר ועוד ספר, ואחרי בסיס רציונלי יציב, השינוי המרכזי שעליו אני מוקיר תודה לרב מיכי הוא שהאמונה לפתע נהייתה אופציה שווה לאתאיזם ולא סכלות בלתי נסבלת כמו קודם. בלעדיו לא הייתי דתי היום (בדיעבד הבנתי שהוא עשה מהלך דומה מבחינת ההתדתל"שות והחזרה בתשובה)

אם כבר אנחנו במוד..

גדלתי כחילוני, התחלתי להתעניין בעולם הדתי מסיבות רגשיות – "היה נראה לי אורח חיים יותר טוב" ופגשתי אנשים דתיים טובים. עדיין הייתי במצב שזה נראה לי לא הגיוני ומוזר, ובעקבות הספרים והאתר של הרב מיכי הגעתי למסקנה שכן יש בדת היהודית הגיון ואני לא צריך לשקר לעצמי כדי להיות דתי

חשוב להבין ששתי ההודעות הללו הגיעו אליי במקרה אתמול, ולכן שלחתי אותן. הן מצטרפות לעוד הרבה הודעות דומות מהעבר. כך שהמצב מורכב יותר (בלשון המעטה) ממה שהרב משה תיאר.

הוא ענה לי:

משמח לראות שיש גם אנשים שהתחזקו בהשפעתך, אבל אתה עצמך הודית שיש לא מעט שהתרחקו בעקבותיה, ואני אישית מכיר כמה כאלה. לכן כתבתי בפוסט שכמו המורה הנבוכים, גישה כזו מועילה למי שנמצא במעמקי הכפירה, אבל מזיקה לבעלי האמונה התמימה. בהחלט אפשר להראות את ההיגיון והרציונליות בדת היהודית, בלי לקצץ אותה לגרסה אנורקסית שלה (כפי שאני למשל מנסה לעשות. ועוד לא שמעתי על מישהו שהתרחק מהאמונה בגללי).

ועל כך השבתי לו:

לא יודע אם לא מעט, אבל ידוע לי שהיו כמה. בו בזמן יש כאלה שהתקרבו (ידוע לי על כמה וכמה כאלה. שלחתי לך רק שניים שהודעותיהם הגיעו אליי במקרה היום). יתר על כן, להערכתי מהיכרות עם האנשים (או חלקם) יש אסימטריה בין שני הטיפוסים: אלו שהתרחקו היו לכך זרעים קודמים שדבריי אולי גיבשו אותם אבל סיכוי לא רע שזה היה קורה גם בלי זה. אבל אלו שהתקרבו או לא נטשו כנראה לא היו עושים זאת בלי דבריי.

אבל בלי שום קשר בעיניי צריך לומר את האמת (ולדעתי זוהי האמת). וגם אם יש כאלה שמתרחקים זו תופעה שיש להצטער עליה אבל לא לשנות מאומה. אלו שצריכים את התשובות הללו לא חייבים כלום לאלו שמתרחקים. אני לא צריך להקריב את פלוני כדי להציל את אלמוני. זו תפיסה חרדית מאד בעייתית בעיניי. מי יימר דדמא דהאי גברא סומק טפי מדמא דהאי גברא?!

אפשר להתווכח על תוכן דבריי לגופם, אבל נדמה לי שהשיקולים הללו אין להם שום מקום בדיון.

אציין  שכתבתי לא פעם על ההתלבטויות הללו, ועל כך שמסקנתי היא שהזהירות היתירה הזאת גורמת לנו לאבד אנשים טובים ויקרים שלא מקבלים מענה מספק (בבחינת "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה…"). לכן החלטתי בסופו של דבר כן להוציא את הדברים לרשות הרבים ולשים אותם על השולחן (ראו גם בטור הקודם). הוספתי עוד שאם יש נזק באמירת האמת ונזק באי אמירתה, אז מדובר בדילמה בין שתי דרכים שיש להן נזקים. במצב כזה לדעתי אין סיבה לבחור דווקא באופציה של השקר (גם אם יש מקום ל"שקר קדוש", כלומר לשקר כדי למנוע נזקים). כשלעצמי אני מתנגד לשקרים קדושים גם ברמה העקרונית (ראו טור 21), אבל זה שיקול טקטי שלהערכתי אמור להתקבל גם על דעתם של תומכי השקרים הקדושים (השק"קים).