קבלה, מיסטיקה ואינטואיציות רוחניות (טור 267)

בס"ד

לפני כשבוע למדנו קטע בספרו של הרב הנזיר, קול הנבואה, שעורר בי כמה מחשבות שכבר עברו אצלי בעבר. הוא סוקר שם את הפירושים השונים לספר יצירה, אחד מספרי הקבלה הקדומים ביותר (יש מסורות שמייחסות אותו לאברהם אבינו (או אדם הראשון, או רבי עקיבא), שהוא בעל מבנה ותוכן מאד ייחודיים. הרב הנזיר שם סוקר את הדעות והממצאים בעניין, ודן במקומו בתפר שבין קבלה לפילוסופיה יהודית. בין היתר, הוא מביא שם את ספר חכמוני, שחיבר רבי שבתי דונולו הרופא. זהו פירוש לספר יצירה, והוא מופיע במהדורות המקובלות של הספר בין פירושיהם של גדולי הראשונים (פירושים שמיוחסים לראב"ד, רמב"ן ועוד). תוך כדי הלימוד נזכרתי שכשקראתי פעם את הקדמתו של רבי שבתי דונולו לפירושו, ראיתי שם תיאור מאד מעניין, ואני רוצה להתבונן מעט בו ובמשמעותו.

הקדמתו של רבי שבתי דונולו

רבי שבתי (=רש"ד)[1] היה חכם יהודי שחי ופעל באיטליה במאה העשירית. הוא היה משכיל ובקיא בכל מיני חכמות, בעיקר אסטרונומיה ורפואה, וגם פילוסופיה. דומני כי הוא היה נבט מוקדם למסורת הרבנות המשכילה היהודית-איטלקית שנמשכה גם הרבה אחריו (בעצם כמעט עד ימינו. להערכתי, חכמי איטליה הם חריגים ברבגוניותם ורוחב היקף עיסוקיהם). פירושו לספר היצירה מכיל בעיקר מרכיבים אסטרונומיים ואנטומיים, והוא עורך הקבלה ביניהם. הספר שלו לא עוסק בכלל בקבלה במובנה הרווח אלא בפילוסופיה עתיקה על גבול המיסטיקה.

בהקדמתו הוא מתאר כיצד הגיע להבנה של הספר ולכתיבת חיבורו עליו. התיאור מרתק, ולכן אני מביא אותו כאן במלואו:

הוא מתאר שבתחילה לא היה לו כל ידע, ולכן הלך ולמד חכמת הרפואה וחכמת המזלות. אבל הוא לא מצא חכם יהודי שהבין בכתבי המזלות העתיקים, כאשר באותה תקופה לא היה הבדל בין אסטרונומיה ואסטרולוגיה, פיזיקה ומטפיזיקה. עיקר מטרתו הייתה להבין את ספר המזלות של שמואל (כוונתו כנראה לברייתא דשמואל הקטן, או שמואל ירחינאה). הוא הלך ולמד את חכמת יון ובבל ומוקדון והודו, ומצא שתוכנם דומה לתוכן הספר היהודי. נראה שהוא גם ערך מסעות שונים בעולם, ולא רק קרא ספרים. לבסוף הוא מצא חכם בבלי בשם בגדש שהיה חכם גדול, ואף שדבריו הסכימו לתוכן הברייתא הוא מצא שחכמתו הייתה בהירה ומובנת ומוסברת יותר, ולכן למד אצלו דברים שונים. לבסוף, מתוך הידע שצבר רבי שבתי אצל בגדש הוא כתב את ספר חכמוני שמכיל את כל החכמה הזאת, וכך נוצר חיבורו.

המתאם בין תורות מיסטיות שונות

התיאור הזה מעורר מחשבה. כיצד נוצר המתאם בין הגויות מיסטיות שונות? כיצד קורה שלימוד אצל חכם בבלי מאפשר לחכם יהודי להבין ספר קבלי כמו ספר יצירה? לכאורה הדבר מורה על כך שיש להגויות השונות מקורות משותפים, כלומר שהייתה בעבר השפעה כלשהי בין ההגויות הללו. אפשרות אחרת היא שההוגים השונים ניחנו בכריזמה מיסטית מיוחדת שמאפשרת להם להבחין ברבדי עומק של ההוויה שאחרים לא מבחינים בהם. כולם רואים את אותו דבר ולכן מדברים באותן צורות. אמנם השפות הן שונות, אבל הדמיון רומז לכך שמדובר בתיאורים שונים של אותו דבר.

זוהי תופעה נפוצה בין הגויות מיסטיות שונות. רבות מהן מדברות על שניות זכר-נקבה, יין-יאנג, טוב-רע, חומר-רוח, חסד-דין וכדומה. רבים מהם נתלים בתיאור במונחי ימין-שמאל, ואת זה אפשר להבין דרך המבנה פיזי שלנו שמנביע באופן טבעי את ההתייחסות הזאת.[2] ישנם קווי דמיון ברורים בין הצדדים בצמדים השונים הללו, ולכן גם אם השפה שונה וגם אם יש הבדלים כלשהם, עדיין קשה להימנע מהמסקנה שיש להם מקור משותף באחד משני המובנים שתיארתי קודם.

הדבר מזכיר לי עניין ששמעתי פעם (ראו כאן) על צמח האיווסקה שמקורו בבוליביה, והטענה היא שכל מי שלוקח אותו חווה הלוצינציות דומות מאד. חבר שלי שניסה זאת לפני שנים רבות טוען שכולם רואים את המרכבה (הקבלית), בלי שום קשר לרקע התרבותי והדתי שלהם. בין אלו שהגיעו לכפר בבוליביה וניסו זאת היו איזה מלומד גרמני לפני מאה שנה, חברי שהוא חילוני לגמרי ועוד אחרים. כיום העניין הזה כבר ידוע יותר.

גורדייף

דוגמה נוספת לתופעה כזאת היא חבורתו של המלומד היווני-ארמני גיאורג איוואנוביץ גורדייף (Georges Ivanovich Gurdjieff).[3]

בנעוריי נהניתי מאד לקרוא את ספריו של אוספנסקי, אמריקאי ממוצא רוסי, תלמידו המובהק של גורדייף (שבסוף נפרדו דרכיהם), שדרכם התוודעתי למשנתו המיסטית. הספר הראשון והעיקרי שלו, חיפוש אחר המופלא, השאיר בי רושם עז (ואז טרם הכרתי את העולם והמינוח הקבלי).[4] יש בספר הזה מבנה מיסטי שלם של האדם והעולם, והוא משתמש במינוח ובעקרונות מאד דומים לקבלה שלנו. ככל הזכור לי, יש בו שבע ספירות שמסודרות לאורכה של קרן הבריאה (קו), והעולם כולו הוא הרכבות שונות של האלמנטים הללו. אוספנסקי היה אחד מקבוצה של אינטלקטואלים מכל רחבי העולם שהתקבצו סביב גורדייף כדי ללמוד ממנו את משנתו. היו שם נסיכים, גנרלים, אמנים, מרצים באוניברסיטאות ועוד. כל אלו מצאו כנראה משהו מעניין במשנה המיסטית הזאת.

יתר על כן, ישנו ספר אחד שכתב גורדייף עצמו, ושמו בישראל פגישות עם אנשים מיוחדים. בספר הזה גורדייף מתאר מסעות חקר שערך עם חלק מתלמידיו הנ"ל במדבריות אסיה, פרס, קווקז, מונגוליה, ברחבי המזרח התיכון ועוד. במסעות אלו הוא הגיע לבתי מקדש ומנזרים שונים במקומות נידחים, בהם פגש מיסטיקנים מתבודדים שחלקם חיו במערות במקומות שוממים. הוא הגיע אליהם כדי ללמוד ולדון יחד בענייני מיסטיקה, ושאב מהם מידע שלבסוף סונתז לתוך משנתו של גורדייף עצמו. אני זוכר שבקריאת הספר התרשמתי שהחבר'ה הללו ידעו אחד על השני ומצאו דמיון ומרכיבים משותפים לא מבוטלים בין המשנות ההגותיות השונות שלהם. בלי זה אני מניח שלא היה טעם רב במפגשים כאלה.

משנתו של גורדייף קרויה כיום, בעקבות אוספנסקי, "הדרך הרביעית" (כשם אחד מספריו של אוספנסקי), שכן הוא מחבר בשיטתו את שלוש הדרכים המיסטיות לחיים ולטיפול באדם, שבנויות על שלושת המרכיבים שלו: השכלי (שמטופל עם היוגי באמצעות עיון בכתבים שונים) הרגשי (שמטופל עם הנזיר באמצעות תפילות והתבודדות) והגופני (שמטופל עם הפאקיר, באמצעות כאב וסבל). החיבורים הללו נעשו על ידי למוד והתמחות של כל הטכניקות הללו כל אחת לחוד, בין היתר במפגשים השונים שערך גורדייף.[5]

משמעותה של התמונה הזאת

הדמיון בין התובנות המיסטיות של אנשים שונים ובין החוויות השונות שעוברים אנשים שונים עם צמח האיווסקה, יכול להיות מוסבר באחת משתי צורות. או שיש השפעה הדדית בין ההוגים השונים (מה שלא סביר לגבי השימוש בצמח), או שיש בעולם מרכיבים מיסטיים חבויים, שרק אנשים עם כריזמה רוחנית מיוחדת מצליחים להיחשף אליהם ולהבחין בהם. יש להם יכולת לראות את רבדי העומק הללו בעיני השכל או הדמיון שלהם. טענתי היא שכנראה לא מדובר רק בהלוצינציות אלא בסוג של הכרה, אלא שהמציאות שפוגשים באמצעותה אינה מציאות שנראית לחושים הרגילים. אנשים רגילים לא חווים אותה ולא פוגשים אותה, כנראה מפני שאין להם את הכלים לכך.

אין מניעה עקרונית להניח את קיומה של מציאות כזאת, שהרי כמו שחוש הראיה לא יכול להבחין בקולות וחוש הריח לא יכול להבחין במראות, ייתכן שיש סוג של מציאות שכל החושים שלנו לא יכולים להבחין בה (כמו אור אולטרא סגול או אינפרא אדום). בהנחה שיש מציאות כזאת, ניתן ביתר קלות להבין את המיתאם בין הוגים מיסטיים שונים. אם אלו לא הלוצינציות אלא הכרה של מציאות שקיימת בעולם רוחני אובייקטיבי (לא בתוכנו פנימה), אזי אין פלא שכל מי שפוגש אותה מתאר אותה באותה צורה (או לפחות באופן דומה).

האם גישה רציונלית יכולה לקבל תמונה כזאת?

אצל אנשים שאמונים על חשיבה רציונלית ישנה רתיעה מקבלת תמונה כזאת, ולכן הם נוטים לסווג אותה כהלוצינציה סובייקטיבית. אבל כבר הבחנתי כאן פעם בין רציונליות לבין רציונליזם.[6] רציונליזם נוטה להיצמד בעקשנות רק לצורות החשיבה המוכרות (המדעיות), אבל זו גישה לא רציונלית. רציונליות מקבלת דברים שיש להם בסיס שמתקף אותם (עדויות אמינות), גם אם הם לא מתאימים לצורת החשיבה שלנו.

הבאתי לכך דוגמה מהסיפור על אדם שלמד אצלנו בישיבה והיה חולה בצהבת זמן רב (דומני כחצי שנה), ולמרות אשפוזים חוזרים ונשנים לא נרפא ממנה. חבר משותף שלנו סיפר לי שכשהוא ביקר אותו בבית החולים באה נערה עם יונים והניחה אותן על טבורו. היונים מתו בזו אחר זו עד שהפסיקו למות. הטענה היא שהיונים שאבו את הבילרובין וכך רפאו אותו מהצהבת, וכשנגמר הבילרובין הן הפסיקו למות. באמת אחרי כמה ימים הוא הבריא וחזר לישיבה. הגעתי הביתה וסיפרתי להוריי את הסיפור. הם מיד ספקו כפיים על בנם שנפל ונשבה לבין החשוכים בישיבה (הר עציון!!). בנם שקיבל חינוך מדעי סופג חשיבה לא רציונלית וסיפורי מעשיות כאחרון השוטים. אמרתי להם שבעיניי הם לא רציונליים. אדם רציונלי אמור לקבל עדות מהימנה, גם אם היא לא מתאימה לצורת החשיבה שלו. כך מגיעים גם לתגליות מדעיות חדשות. אם אנשי מדע לא היו מקבלים עדויות מהימנות שמוסרות להם מידע שלא מתאים לתיאוריה העכשווית, היינו תקועים היום במדע של אדם הראשון. אמרתי להם שגישתם היא רציונליסטית אבל לא רציונלית. אדם רציונלי אמור לקבל עובדות מהימנות. מה שמבחין בינו לבין אדם לא רציונלי הוא שאדם רציונלי אמור לחשוב כיצד להסביר את העובדות החדשות הללו, ולא להכריז עליהן כנס ולהסתפק בזה.[7]

אמנם החשד כלפי תיאורים כאלה יש לו בסיס. אנשים לא מעטים נוטים להיכשל בייחוס משמעות ל"עדויות" כאלה, גם כאשר די ברור שמדובר בהלוצינציות או סתם כשלים. בפרט הנטייה הזאת גוברת כאשר ה"עדויות" הללו מחזקות אמונות שכבר קיימות אצלנו (כמו עדויות על חיים אחרי המוות, שאנשים שמראש מאמינים בזה כמובן נוטים יותר לקבל אותן). די קל ליפול בעניין הזה, בפרט לאנשים שלא מיומנים בחשיבה מדעית ושיטתית, לכן היחס החשדני הזה אכן מוצדק. אבל לא הרי יחס חשדני כלפי עדויות כאלה כהרי אי מוכנות עקרונית לקבל אותן. החשד הוא רציונלי, הדחיה האפריורית שלהן היא רציונליזם בלתי סביר ולא מוצדק. גם אני כמי שנוטה לרציונליזם (בשני מובניו), מנסה להקפיד לא לשלול עדויות אמינות על תופעות מיסטיות סתם כך, אם כי אני בהחלט תמיד חושד בהן. מבחינתי, נטל הראיה הוא על מי שמביא את העדויות הללו, ואכן במקרים שבהם יכולתי לבדוק כמעט תמיד מצאתי בהן כשלים.

אם נשוב לענייננו, גישה רציונלית (ולא רציונליסטית) כלפי תופעות ותורות מיסטיות אמורה להיות בעלת מוכנות לקבלן אם אכן יינתן להן תיקוף סביר. למשל, ניתן להעמידן למבחן השוואתי (לשאול את האנשים שאלות ולהצליב את התשובות). גם אם המציאות בה עוסקים אינה מדעית, המבחנים שמתקפים אותה צריכים להיות בעלי תוקף כמו מדעי. במובן הזה, ההצלבה בין הגויות מיסטיות שונות בהחלט מחזקת את האפשרות שיש בהן משהו אובייקטיבי (כלומר שלא מדובר רק בהלוצינציות). אם כי הדבר עדיין טעון בדיקה כמובן.[8] ומעבר לכל, אחרי שמאמצים תורה מיסטית כזאת יש להמשיג ולהגדיר היטב את מונחיה, ולהקפיד שאכן מדובר בטענות שאינן ריקות. במחוזות המיסטיקה יש חשש משמעותי שהשיח לא מבטא תוכן ממשי אלא משחקי מילים שנראים עמוקים אבל בעצם לא מבטאים מאומה. אדם רציונלי לא אמור לקבל אמירות רק בגלל תחושות שהן מעוררות בתוכו. עליו להגדיר את מה שלמד ולהבין היטב מה זה אומר ומהן ההשלכות.

התפתחות של תורות מיסטיות

אם נשוב לענייננו, השפה של ספר חכמוני דומה מאד לשפות שהיו מקובלות במיסטיקות העתיקות. לכאורה זוהי הצלבה שנותנת לתובנות הללו תוקף (בהנחה שלא הייתה השפעה ישירה בין המקורות). אבל כיום המיסטיקנים משתמשים בשפה שונה ומדברים על דברים שונים. אני חושב שמעטים מאד מהם משתמשים במינוחים של ספר חכמוני והספרים העתיקים המקבילים לו. זה יכול להצביע על כך שבכל זאת מדובר על השפעות הדדיות ולא על צפייה במשהו אובייקטיבי, או לפחות על השפעה מרוח הזמן (צייט גייסט).

אבל גם זה אינו הכרחי. ייתכן שהמציאות שבה צופים בכל תקופה היא שונה. או שהאנשים נחשפים לרובד שונה (עמוק יותר או פחות, או סתם שונה), או שהמציאות הרוחנית עצמה מתפתחת, ולכן מי שצופה בה רואה דברים בצורות מעט שונות. סוף דבר, הסוגיא ההשוואתית נותרת מבחינתי בצריך עיון. אבל יש עוד אספקט שצריך לקחת בחשבון בבואנו לדון בתופעות הללו, והוא האינטר-סובייקטיביות שלהן.

מיהו מיסטיקן משמעותי?[9]

עד כאן דיברתי על השוואה בין הגויות של מיסטיקנים שונים. אבל יש עניין דומה למדיי, ובכל זאת שונה, שכדאי לתת עליו את הדעת.

גרשום שלום כותב בכמה מקומות, כשהוא מדבר על הגדרתה של מיסטיקה, שאין היא סתם דבר סובייקטיבי שאין לאף אחד, פרט למיסטיקן עצמו, גישה אליה. מיסטיקה משמעותית, זוהי תורה אשר יש לה משמעות גם לקהל רחב יותר. זה בדיוק מה שמאפיין מיסטיקן בעל שיעור קומה. מיסטיקן הוא מי שמצליח לחשוף, מתוך עצמו וחוויותיו, את האובייקטיבי שבסובייקטיבי, את האמת הפנימית המשותפת לקהל רחב של אנשים. הגדרה זו מניחה כמובן שישנו רובד כזה בתוך כל אדם, וגם בעולם, וכשהמיסטיקן חושף אותו כולנו מבינים שיש כאן משהו אמיתי שגם אנחנו מבחינים בו. היתרון שלו עלינו הוא שהוא מצליח לנסח ולהמשיג אותו, אבל אחרי שהוא עושה זאת – כולנו מוצאים את הדברים בתוכנו ומבינים שיש דברים בגו.

הוא מביא שם מתוך ספר המעשים לעגנון,[10] שם הוא מעיד על עצמו, שכאשר הראו לו כתבים שומרוניים "שהוצעו לו בבית עמקי הוייתו":

קריתי בהם ותמהתי שאני קורא ומבין, ותמהתי שכל מה שכתוב כאן ידוע לי: מהם דברים שאני עצמי כתבתי ונעתקו לכתב שלהם, ומהם דברים  שביקשתי לכתוב ולא כתבתי מפני שהקולמוס לא קלט אותם.

המחבר של אותם כתבים, הוא מיסטיקן, אמן הניסוח וההתבוננות. הוא מצליח להתבונן בתוכו ולנסח כלפי חוץ דברים שגם אחרים רואים, או מרגישים. על אף שהם נשמעים להם מוכרים מאד, הם לא מצליחים להביאם לידי ביטוי מילולי. אבל אחרי שהמיסטיקן מנסח ומתאר אותם, גם השומעים/קוראים מצליחים למצוא אותם בתוך עצמם ולהזדהות עמם.

אסיים את הטור הזה שוב בגורדייף מיודענו. באמצע חייו (1913) הוא התמקם במוסקבה והתקרב למרכז הציוויליזציה המערבית. לאחר מכן הוא עבר לטיביליסי, קונסטטינופול, ברלין, לונדון, ולבסוף הגיע גורדייף למערב, ושכר את החווילה שטו דה פריארה, סמוך לפריז, שם הוא השתכן עם חבורתו המגוונת (שגם התרחבה, בעקבות ההתקרבות אליהם). הוא עסק בביקורת אמנות ושמעו נודע גם לקהל הרחב. מסתבר שהמיסטיקה שלו מצאה בשלב זה הד בלבבם של אנשים רבים יותר, כלומר התברר שהוא אכן היה מיסטיקן משמעותי.

[1] ראו גם במהדורת אברהם דוידוביץ לספר חכמוני בהקדמה. ושם גם כמה הערות והפניות למקורות רלוונטיים ביחס  לדבריו של הרב שבתי דונולו שיובאו להלן.

[2] בטור 220 סביב הערה 3 עסקתי בקצרה בפרדוקס הראי (וביתר פירוט בספרי את אשר ישנו ואשר איננו – ראו הפנייה שם), והסברתי שם ששורשו בהשפעה של מבנה הגוף האנושי (הסימטריה ימין-שמאל) על צורת החשיבה שלנו.

[3] הצילום לקוח מויקיפדיה.

[4] אספר כאן אנקדוטה משעשעת בקשר לספר הזה. יום אחד ראיתי שהגיע לארץ סרט בשם חיפוש אחר המופלא. מכיון שהכרתי את הספר, תהיתי כיצד ייתכן שעושים סרט על ספר הגותי שלא קורה בו כלום. הדבר דומה בעיניי להסרטה של ספרו של קאנט, ביקורת התבונה הטהורה, או של עץ חיים לאריז"ל. שכנעתי כמה חברים שלי לבוא לראות את הסרט, ואחרי כמה דקות של אורחת גמלים במדבר לאור השקיעה בליווי של מוזיקה נוגה – נרדמתי (כנראה שורש נשמתי לא מתאים לסרטים כאלה). כשהתעוררתי החבר'ה רצו לסקול אותי על ערב משעמם שכפיתי עליהם. עד היום אני תמה מה היה בהמשך הסרט הזה (האם קרה בו משהו או שאורחת הגמלים המשיכה ללכת עד אינסוף).

כעת ראיתי בויקיפדיה על גורדייף, שהסרט מבוסס על הספר פגישות עם אנשים מיוחדים, למרות שבעברית הוא נקרא חיפוש אחר המופלא. זה אולי קצת מסביר את התעלומה. בספר ההוא כן קורים כמה דברים, אם כי גם שם לא הרבה.

[5] הדרך הרביעית נלמדת בבית הספר שהקים אוספנסקי ובפריז בבית הספר של גורדייף עצמו, וגם בישראל יש קבוצות שעוסקות במשנתו של גורדייף, בירושלים, בתל אביב וביודפת שבגליל. הם (חברי החוג לחקר משנתו של גורדייף בישראל) אלו שתרגמו את הספר חיפוש אחר המופלא לעברית.

[6] ראו על כך בספרי את אשר ישנו ואשר איננו, שער ג פרק ג.

[7] כוונתי כאן רק להדגים צורת חשיבה ואת ההבחנה בין רציונליות לרציונליסטיות. לעצם העניין, יש מקום לחשד כלפי עניין היונים והצהבת. זכורני שקראתי פעם כתבה שהרב טאו בדק את העניין באופן יסודי והגיע למסקנה שמדובר בשטות. נדמה לי שהוא נכח לראות שהיונים מתות מחנק כשמצמידים אותן לטבור, והריפוי הוא כנראה ספונטני או תוצאה של פלצבו. לכן אין בכוונתי כאן לטעון שזה ריפוי אפקטיבי. לא בדקתי זאת. אבל אני כן רוצה לטעון שאם בודקים ולא מוצאים כשל, יש לקבל את העדויות הללו ולא לדחות אותן. לאחר מכן מומלץ לחשוב כיצד זה עובד ולמצוא את ההסבר המדעי (או האחר, בהיעדר הסבר מדעי).

[8] יכול להיות שכל אלו הם רבדי עומק בנפש האנושית ולא בעולם. כל האנשים חווים את אותן חוויות לא בגלל שהם פוגשים את אותה מציאות אובייקטיבית, אלא בגלל שהנפש האנושית נוטה להעלות תמונות כאלה. אגב, גם לגבי חלק מהעדויות על חיים שאחר המוות (מוות קליני), ניתן להסביר אותן בצורה דומה.

[9] ראו על כך בספרי שתי עגלות בשער השני פרק ג.

[10] סמוך ונראה, שוקן, תשכב. הקטע מובא על ידי גרשום שלום בסוף חלק א של ספרו דברים בגו.