עוד מבט על “שקר ההשתדלות” (טור 279)

בס”ד

בעקבות דברי הראי”ה שהובאו בטור הקודם רציתי לגעת כאן בשאלת המעורבות האלוהית (יש שמכנים זאת בביטוי הלא מדויק “השגחה”) וההשתדלות שלנו.[1] “שקר ההשתדלות” יתפרש בהמשך בכפל משמעות.

“כוחי ועוצם ידי”

הפסוקים בדברים ח, יז-יח, לכאורה מזהירים אותנו מפני תפיסה של “כוחי ועוצם ידי”:

וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: וְזָכַרְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר  נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:

רבים נוהגים לפרש כאילו הפסוקים הללו מלמדים שתוצאות מעשינו לא באמת מסורות בידינו, והקב”ה הוא שמחולל את כולן. כך נולדה התזה ההזויה של ה”השתדלות”, שלפיה אנחנו רק עוסקים ב”השתדלות” ריקה כדי לרצות את הקב”ה, אבל בסוף את התוצאות הוא מחולל בעצמו. ולכן אמירת “כוחי ועוצם ידי” היא חטא.

אבל הר”ן בתחילת דרוש י כותב על כך:

רצה בזה, כי עם היות שאמת שיש באישים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים, כמו שיש אנשים מוכנים לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, ולפי זה יהיה אמת בצד מה, שיוכל העשיר לומר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, עם כל זה, עם היות שהכח ההוא נטוע בך, זכור תזכור הכח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא. והוא אומרו (שם יח) וזכרת את ה’ אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, לא אמר וזכרת כי ה’ אלהיך נותן לך חיל, שאם כן היה מרחיק שהכח הנטוע באדם (לא) יהיה סיבה אמצעית באסיפת ההון, ואין הדבר כן, ולפיכך אמר כי עם היות שכחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכח ההוא, יתברך.

הר”ן כאן יוצא נגד התפיסה שתיארתי למעלה. הוא מסביר שמשמעות הפסוק בהקשרו היא שהקב”ה נותן לנו כוח לפעול, אבל לא פועל במקומנו. כשאנחנו מנצחים במלחמה זו לא פעולתו של הקב”ה בגלל תפילותינו, ולא נכון שפעולותינו הן רק בגדר “השתדלות” (כלומר מעשים ריקים שמזכים אותנו בסיוע אלוקי שמחולל את התוצאות). מדובר בפעולות שלנו, והתוצאות הן של כשרוננו, תבונתנו ומסירותנו, אלא שכל אלו נעשו באמצעות הכוחות שקיבלנו מהקב”ה. בפסוקים הללו אנחנו נקראים לא לשכוח זאת.

בחזרה לרב קוק

בטור הקודם הבאתי את דבריו של הרב קוק בעין איה, ברכות פרק א, אות קא, בקשר לנהמא דכיסופא. הגמרא שם קובעת שגדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים.[2] הראי”ה מסביר שנהנה מיגיע כפיו חוסך מעצמו את הבושה בקבלת הטובה מהקב”ה (נהמא דכיסופא), ובכך עסקנו שם.

אבל בתוך דבריו שם הראי”ה נוגע בנושא ההשגחה (=המעורבות האלוהית) וכותב:

ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו היא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות המוסריות שבאדם. כי בהיות חקוק בטבעו של אדם ההרגשה הטובה, שכיון שהוא חפשי בפעולותיו ויכול ע”י חריצותו להשתלם בעצמו בכל עניניו, אין מהראוי שישב בחיבוק ידים ויחפוץ שאחרים יעשו עבורו. וגם על ההשגחה האלקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כי אם במה שאין ידו מגעת להשתדל בעצמו. כי כל מה שידו מגעת, זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה האלהית לתן לו כח לעשות חיל, כדי שיהיה בידו טובו.

כאן הוא מוסיף שלא ראוי שאדם יצפה שהקב”ה יעשה עבורו את העבודה, ועליו לעשות זאת בעצמו. יתר על כן, הוא כותב שההסתמכות על הקב”ה אמורה לבוא רק כאשר כלו כל הקיצין ואין לאדם דרך לפעול בעצמו באופן טבעי. היה אולי מקום להבין שכוונתו רק לומר שאל לנו לסמוך על הקב”ה אבל ניתן וראוי לפנות אליו בכל מצב. אבל קריאה נוספת מראה שכוונתו לומר מעבר לזה: אל לנו לפנות אליו בבקשות, אלא במקום שאין לנו דרך טבעית לפעול.[3]

יש כאן חידוש לא מבוטל. רבים חושבים שהיתלות בקב”ה וביטול שלנו כלפיו (כבן המתחטא בפני אביו) הוא יתרון שמצביע על יראת שמים. הם סבורים שראוי ורצוי לפנות אליו בכל בקשה קטנה או גדולה, וכל המרבה הרי זה משובח. זו אכן משמעות המונח “יראת שמים” בגמרא, אבל זו לא הדרך המשובחת ביותר, שכן נהנה מיגיע כפיו גדול מירא שמים. הראי”ה כותב כאן שלא נכון לפנות לקב”ה אלא כשאין בפנינו ברירה אחרת.

אין פלא שבסוף הקטע הוא מביא שההשגחה האלוהית נותנת לאדם כוח לעשות חיל, וזה כמובן רומז לדבריו הנ”ל של הר”ן בדרשותיו. כלומר הוא רואה בדחיית נהמא דכיסופא הנחייה גם כלפי התנהלותו של האדם ביחס לקב”ה. אדם אמור לפעול בעצמו ולא לפנות לקב”ה ולא לסמוך עליו, אלא במקום שאין מכך מנוס.

לשיטתי שהקב”ה בדרך כלל לא מעורב, לא מדובר בהמלצות ובשאלה מה ראוי יותר או פחות. אני טוען שאין טעם לפנות כי לא ניענה, ולכן בעת אמירת הבקשות בתפילה ניתן לכל היותר לכוון למצבים שבהם אין מוצא טבעי ולבקש מהקב”ה שבכל זאת יתערב (אולי הוא עושה זאת לעתים רחוקות. קשה לשלול זאת קטגורית). אבל ברור שאין טעם והיגיון לפנות אליו כשיש מוצא טבעי. שם זה לא ראוי וכנראה שהוא גם לא ייענה. שם על האדם לפעול בעצמו.

הראי”ה ממשיך ומסביר את הדברים בקטע הבא:

הכח המוסרי הזה יוביל את האדם אל רוממות מעלתו, כי ישתוקק גם כן להשתלם בתורה בחכמה ובמעשים טובים, הכל כדי להיות נהנה מיגיעו, ולא יצטרך להיות מהניזונים בצדקה, ותדריכהו למעלות רמות יותר מההרגשה של יראת שמים המופשטת, שאף שתמריצהו לאחוז בעבודה, אבל יוכל להסתפק כמה פעמים במיעוט השתדלות, ולצאת ידי חובותיו ברעיונות טובים וקדושים הממלאים לבבו.

הוא מסביר שגישת יראת השמים מביאה את האדם לרפיון בהשתדלות שלו, שכן בסופו של דבר הוא מבין שהכל בידי שמים והוא רק “משתדל”. כך הדברים לא יתבצעו. לעומת זאת, הנהנה מיגיע כפיו לא פונה לקב”ה אלא פועל בעצמו. למה זה עדיף על זה? מה מוסיף הטיעון הזה על קודמו? תחושתי היא שהראי”ה קוק בעצם מניח כאן במובלע את התפיסה שבלי פעולות מלאות ומקסימליות שלנו הדברים לא יקרו. אם תתפלל ולא תפעל בעצמך, זה פשוט לא יקרה, כי הקב”ה מתערב רק במקום שאתה לא יכול לפעול בעצמך. לנהנה מיגיע כפיו יש יתרון על ירא השמים גם מבחינת התוצאות. שוב רואים כאן את הגישה שהקב”ה לא מתערב ולא מחולל את מה שקורה כאן, לפחות במצב שבו האדם יכול לפעול בעצמו. זה כמובן מנוגד חזיתית לגישת ה”השתדלות”, שלפיה האדם רק משתדל והקב”ה הוא שמחולל את התוצאות שמתקבלות. יש שמביאים בעניין זה את דברי הרמב”ן “הגזירה אמת והחריצות שקר” (בראשית לז, טו), ועוד רבים שפסעו בעקבותיו. אני ממש לא בטוח שהוא התכוון לזה, אבל גם אם כן – אני לא מסכים.

הגישה הנגדית: דברי הרב שטיינמן – הטקסט

לפני כמה שבועות הגיע אליי קטע יוטיוב מרתק שבו הרב שטיינמן מדבר על הנושא הזה בפתיחות ובישירות לא מצויים. לכאורה נראה שהוא מניח את התפיסה שהרב קוק שולל, תפיסת ה”השתדלות” (או ה”חריצות”), אבל כפי שאטען בהמשך אני בכלל לא בטוח בזה. הקטע הזה מעניין גם בגלל הטקסט, אבל לא פחות מכך בגלל הסאב טקסט. אני מאד ממליץ לכולם לראות את הסרטון (כשבע דקות). הוא ממש מאלף ומלמד המון על אנשים בכלל ועל התפיסות הדוגמטיות שלנו בפרט. הערותיי מכאן והלאה נכתבות כליווי לצפייה בסרטון (לכן הן נכתבות על סדר הדברים, גם אם יש חזרתיות מסוימת). אני מוסיף כאן המלצה לצפייה נוספת אחרי הקריאה כדי להתרשם שוב מהדברים.

הסרטון מתחיל בבקשה של עסקנים כלשהם לקבל צילום של הרב שטיינמן שישפיע על תורמים לתרום כסף לכולל עם 280 אברכים. הוא שואל את הפונים בבדיחותא האם בראש השנה כתוב שצריך צילום? פירוש: הרי מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה (ביצה טז ע”א), וכל מה שהוא עושה זה רק “השתדלות” שכמובן לא היא שמביאה את הכסף.[4] הוא בעצם אומר להם שהצילום מיותר. הרי הם צריכים לעשות רק השתדלות מינימלית, והקב”ה כבר ידאג להם לכסף, וכבר קבע מראש (עוד בראש השנה) כמה הם ישיגו. התפיסה שמובעת בדבריו היא שהשתדלות מוגזמת פסולה שכן היא מבטאת חוסר אמונה (או חוסר ביראת שמים). זה כמובן בניגוד חזיתי למה שראינו למעלה אצל הראי”ה שלשיטתו יראת שמים שמביאה להשתדלות מינימלית לא תביא בפועל את התוצאות, אלא דווקא החריצות, כלומר הנהנה מיגיע כפיו (מי שפועל ברצינות) יזכה להן.[5]

הרב שטיינמן ממשיך ואומר שהדיבורים גבוהה גבוהה של הפונים עצמם על “השתדלות” (=השתדלעס) הן סיסמאות מהשפה ולחוץ. הם עצמם לא באמת מאמינים בה’, ובעצם אף אחד לא מאמין בו. ושוב, ההנחה שבבסיס דבריו היא שאמונה מחייבת מיעוט השתדלות (זו גישת ה”יראת שמים” של הרב קוק), אלא שהעולם לא באמת מאמין. הוא מסביר שכולם מדקלמים את זה שהכל בידי שמים, אבל מעשיהם מעידים שאף אחד מהם לא באמת מאמין בזה (לא מאמין בה’, לשיטתו). אנוכי הקטן מצטרף לדבריו בזה, וגם אני סבור שאף אחד לא מאמין בתזת ה”השתדלות”. אלא שלדעתי זה לא חוסר אמונה בה’ אלא סתם הסתכלות מפוכחת על המציאות. כל אלו בהחלט מאמינים בה’, אלא שהם מבינים שיראת שמים לא מביאה תוצאות. ההשתדלות (בלי מירכאות) היא שפועלת, שכן הקב”ה נתן לנו כוח לעשות חיל. תפיסת הרב שטיינמן אינה אמונה עילאית שהציבור לא זכה להגיע למדרגתו, אלא תפיסה לא נכונה שהציבור לא מקבל אותה, ובצדק. אז מדוע כולם (כולל הפונים עצמם) ממשיכים לדקלם על “חובת ההשתדלות”, למרות שמעשיהם מעידים כאלף עדים שהם לא באמת מאמינים בזה? מפני שכולם משוכנעים שזו אכן האמונה הנכונה, וזה שהם לא אוחזים בה זו רק חולשה וכניעה ליצר. אף אחד לא הציג בפניהם את האפשרות לחשוב אחרת (כמו הראי”ה), ולכן הם לא רואים אפשרות לגיטימית שאדם מאמין יחיה בתפיסה כזאת, ובוודאי לא לגיטימי בעיניהם להביע אותה.

האם אכן גישה נגדית? הסאב טקסט

מה שהיה הכי מעניין מבחינתי בסרטון הזה הוא החיוך התמידי שריחף על שפתיו של הרב שטיינמן בעת שהוא אומר את הדברים הקשים הללו (והפונים כמובן מצטרפים לצחוקו בהסכמה מלאה). לכאורה הוא חושף את חולשתם של כלל המאמינים, ומוצא פגם עמוק באמונתם. הוא נוזף בהם ובעולם כולו, ובכל זאת הוא מחייך כאילו סיפר בדיחה טובה. יתר על כן, אם באמת היה צורך אני בטוח שבסוף הוא גם היה נותן להם לצלם בפועל. מדוע? הרי הצילום לא באמת יביא כסף? הוא עצמו ודאי יודע את האמת, לא? אז  למה הוא היה משתף פעולה עם חוסר האמונה והכניעה ליצר הללו? אני חושד שזה מפני שבסאב טקסט גם הוא עצמו לא מאמין בסיסמאות הללו. דבריו נאמרים על דרך האירוניה. אני מבין זאת כתוכחה אירונית למדקלמי הסיסמאות הללו, והמבין יבין. אתם שמדקלמים על הסיסמאות על “חובת ההשתדלות”, למה אתם כל כך מתאמצים לפעול בעצמכם? תהיו ישרים ותודו שזה לא נכון (ולא רק שאתם לא במדרגה). הוא מדבר לשיטתם. לכן הוא מחייך, כי זו באמת בדיחה בעיניו.

מה שעוד יותר מפתיע אותי כאן הוא שאני בטוח שכל מי שצופה בסרטון הזה לא מזדעזע ולא שואל את עצמו מדוע הרב שטיינמן משתף פעולה עם חולשת האמונה הזאת. השאלות הפשוטות שהעליתי כאן לא עולות בדעתו של הצופה. כולם שותפים לגיחוך של הרב ושל הפונים אליו, וכולם מבינים שמדובר בסיסמאות ריקות, אבל ההצגה חייבת להימשך (וכי מיהו שמלאו ליבו לצאת נגד ההשקפה הטהורה שהנחילו לנו כל רבותינו). הייתי מוסיף ואומר שלהערכתי רוב הצופים גם לא באמת מודעים לכל זה בעצמם. הם מחייכים אבל הסיבה לזה טמונה בליבם פנימה. בחוץ, במודעות שלהם, הם ממשיכים לדבוק בסיסמאות הריקות הללו ולדקלם בשכנוע עמוק מנטרות ריקות על חובת ההשתדלות, וכנראה הם באמת מאמינים בזה (ברמה המודעת, לא בסאב טקסט).

מיד לאחר מכן הרב חוזר ואומר בתקיפות שזה חוסר מוחלט באמונה, וזה מעורר אצלי תחושה שאפילו הרב שטיינמן עצמו לא מודע לתפיסה הרציונלית והמפוכחת שמקננת בתוכו. האירוניה שלו לא מודעת גם לו עצמו. גם הוא עצמו ממשיך לדקלם על השתדלות ואמונה טהורה ואמיתית, ולעומתה על אמונה חלשה שסבורה כי המעשים שלנו מביאים את התוצאות (הכסף), כשבתת מודע שלו גם הוא מבין שכל זה לא נכון.

המשך הסרטון

בשלב הבא הפונים שואלים אותו היכן הגבול? אז אולי בכלל לא להשתדל ולא לאסוף כסף? למה לעצור רק בכך שלא מצלמים? אפשר בכלל לשבת בבית. ואז הוא עונה להם שזו חומרא שהציבור לא יכול לעמוד בה. כלומר הוא ממריץ אותם להשתדל, כלומר להיכנע לחולשת האמונה שלהם, כי הם לא יוכלו בלי זה. אבל למה לא יוכלו? הרי הוא עצמו יכול להכריז שהכסף יגיע גם כך (בזכות לימוד התורה שלהם בכולל שייעשה במקום לבטל תורה על שנור מיותר), כמו שהכריז שהכסף יגיע בלי צילומים. אני בטוח שהעסקנים הללו כשיקבלו ממנו פסק ברור יוכלו לעמוד בזה ויישבו ללמוד בכולל בעצמם במקום לבטל תורה במסעות שנור. להיפך, זה הרבה יותר קל להם (ראו להלן שאחד מהם אומר זאת בפירוש). זו עוד עדות לכך שגם הוא עצמו לא באמת מאמין בתזה המופרכת הזאת.

לאחר מכן הוא עובר לומר שאסור לנו לרמות את הקב”ה ושלא נחשוב שאפשר לרמות אותו. נדמה לי שכאן כוונתו לומר שעלינו לנהוג בכלים טבעיים רגילים (בגלל חולשתנו), אבל לא להמשיך בסיסמאות על ההשתדלות. כלומר עלינו לעשות את המעשים המיותרים הללו אלא שבלי לרמות. לומר ביושר שאני לא מאמין ביראת שמים אלא בנהנה מיגיע כפיו. וכאן אני שוב תוהה. לכאורה מדובר באנשים (נדמה לי שזה המצב אצל רוב אלו שמדקלמים את הסיסמאות הללו) שאכן מאמינים שלא ההשתדלות מביאה את התוצאות. אבל הם לא מצליחים להפנים את זה. לדעתי הם לא מצליחים כי זה לא נכון, כלומר שבתוככי ליבם הם גם יודעים שזה לא נכון אלא שרק לא מעיזים לומר זאת לעצמם (ליבא לפומא לא גליא). אבל הרב שטיינמן רואה בזה חולשה גרידא. אז מה הבעיה? למה שלא ימריץ אותם להתגבר על כך? הרי הם יודעים שזו האמת אלא שהם חלשים מכדי לחיות כך. אז שישפיע עליהם לחיות כך בכל זאת. אין לי ספק שאם הוא היה אומר להם, זה מה שהם היו עושים (והכולל כמובן היה נסגר מחוסר כסף). שוב, לדעתי זה אומר שהוא עצמו בתוכו פנימה לא מאמין בזה, והוא יודע היטב שגם הם לא. בתוכו (שלא במודע?) הוא רואה את הדברים בדיוק כמו הראי”ה קוק, אבל במסגרת התפיסות והמנטרות החרדיות אין לו מנוס אלא לשחק את המשחק. במקום לומר להם שחינכו אותם על שקר, הוא אומר להם תמשיכו להשתדל רק אל תדקלמו שקרים שאינכם מאמינים בהם. ייתכן שבשלבים הבאים יוכשר הדור להסיר לגמרי את התפיסות המופרכות הללו, אבל כעת זו הדרך שהוא מצא כדי להוכיח את האנשים על חוסר היושר שלהם.

בקיצור, טענתי היא שהוא לא באמת נוזף בהם על חוסר אמונה, אלא בחוסר יושר. הוא טוען שלשיטתם בסיסמאות שמדובר בחוסר אמונה, הם לא ישרים. לעומת זאת, לשיטתו (הלא מודעת?) זו תפיסה אמיתית וראוי להכיר בה ולומר אותה בפירוש. אני לא לגמרי בטוח שהוא עצמו היה מודע לזה, אבל להערכתי זה מה שהתרחש בליבו, בתת מודע שלו.

השגחה לפי המדרגה

לאחר מכן יש רמז לזה שאולי בעלי מדרגה יכולים לחיות כך, כלומר שהנהגת הקב”ה היא פונקציה של מדרגתו של האדם. למאמין “אמיתי” (שמבין שה”השתדלות” מיותרת) הקב”ה דואג גם בלעדיה, ולמאמינים חלשים (שחושבים שההשתדלות כן מועילה) הקב”ה נותן רק על בסיס ההשתדלות. אבל זו אמירה ריקה, שהרי בה במידה יכולתי לומר שהקב”ה נותן לכולם בלי קשר להשתדלות. גם אלו שעשו השתדלות קיבלו בסוף רק בגלל שהקב”ה החליט ולא בגלל ההשתדלות. אז מניין בכלל להמציא שיש הנהגה של הקב”ה לפי המדרגה של האדם? יש לזה כמובן מקורות בראשונים, אבל אני אשאל את אותה שאלה גם עליהם.

לדעתי מדובר בתיאוריה שמטרתה היחידה היא לאפשר לנו להתנהג כרגיל ולהותיר את הסיסמא הדוגמטית על כנה. כך יש לנו אפילו הצדקה לנקוט בפעולות השתדלות כי אנחנו לא במדרגה, ואז הכל בסדר. אנחנו אפילו פטורים מלנהוג כמו שאנחנו עצמנו חושבים. כלומר אנחנו בעצם ידועים שההשתדלות שקר, לא מצליחים לחיות כך, ולכן עלינו באמת לחיות כפי מדרגתנו (כלומר להשתדל). אם מישהו יהין לשקול לפעול לפי הדוגמות שחונך עליהן, כלומר לא להשתדל, הוא יינזף כמובן (כי יש “חובת השתדלות”). כך יש הצדקה לפעול כרגיל, אבל לא כי זה באמת נחוץ, אלא מפני שאלו שלא במדרגה חייבים בחובת השתדלות. כך כל אחד מאתנו יכול לעשות את מה שבאמת הגיוני ונכון לעשות, ואפילו לא צריך לוותר על הדוגמות המופרכות שחונכנו עליהן.

בשולי הדברים עולה התהייה מדוע הוא לא יכול לומר להם להתעלות ולא להשתדל, ואז ממילא הם יהיו במדרגה הגבוהה שלא זקוקה להשתדלות, ושוב הכל יהיה בסדר (הכסף יגיע ישירות מהקב”ה עצמו). למה להשלים סתם כך עם חולשות? ושוב, אם הוא באמת היה אומר להם דבר כזה אני די משוכנע שזה מה שהם היו עושים, ולפי שיטת ה”השתדלות”, בגלל שמדרגתם עלתה פלאים ממילא גם הכסף היה מגיע ללא ההשתדלות. אז מה הבעיה? למה לשתף פעולה עם מעשים נטולי אמונה שכאלה במקום להמריץ את האנשים להתעלות? בסרטון הם עצמם שואלים את הרב (מדקה 3:20), האם המסקנה היא שעליהם להתחזק באמונה, כלומר לוותר על ההשתדלות? הפונה מוסיף שאשתו תשמח מאד אם הוא לא ייצא לחו”ל לשנורר. כלומר הם מציעים לו בדיוק את המוצא המתבקש. אבל הוא כמובן לא משתף פעולה, וממשיך להמריץ אותם להשתדל (אבל חס ושלום בלי הצילום. לנסוע לחו”ל, לבטל תורה, להתדפק על דלתות, להתבזות, אבל בלי לקחת צילום!!) ורק מבקש שלא ירמו את עצמם. זה ממש מבנה של לולאה בתוך לולאה עם סתירות פנימיות מיניה וביה, ולדעתי אי אפשר להבין את מהלך הדברים בלי להניח שיש כאן סאב טקסט שמשתרבב לתוך הטקסט. לכן אני משער שהרב עצמו לא באמת מאמין בזה בתוכו פנימה.

המסקנה היא שעליהם לנסוע בלי הצילום, אבל לנסוע. הוא מוסיף “כולנו חלשים” (במשתמע: גם הוא עצמו). אם ייתכן רמז יותר חזק מזה לסאב טקסט, איני יודע מהו. ההתעקשות לא לצלם היא כנראה רק כדי לשמר את הדוגמה למרות שכולם (כולל הוא עצמו) פועלים בניגוד לה. זוהי הפשרה בין התיאוריה (המופרכת) למציאות (האכזרית). זהו המחיר שמשלמים לדוגמות החרדיות שלא עומדות במבחן המציאות ובמבחן ההתנהגות של החרדים עצמם, מה שמאפשר להתנהג באופן נורמלי והגיוני בתוך תיאוריה מופרכת.

ההוכחה

כעת אנחנו מגיעים להוכחה. בהמשך הסרטון יש סיפור של אחד הפונים שהגיע אליו מישהו הביתה והביא לו 60,000 דולר בלי שהיה צריך לצאת מהבית. הרי לכם הוכחה שההשתדלות שקר (!!). והמסקנה היא, כמובן, ש… יש לנסוע, אבל בלי צילום חס ושלום. ואנוכי בער ולא מבין: המסקנה המתבקשת היא שאין צורך בכלל לנסוע, לא? איך מגיעים לפשרה שיש לנסוע אבל בלי הצילום (שכאמור הוא עניין מינורי)? הרי לכם ישר לפנים אותה פשרה שתיארתי למעלה בין המציאות (האכזרית) לתיאוריה (המופרכת).

בהמשך (דקה 5:00 בערך) הפונה מתנצל ומבהיר שההשתדלות שלו לא כל כך גדולה. יש שנוסעים לחודשים אבל הוא צדיק שנוסע רק לכמה ימים. צא וראה כמה גדולה אמונתו. אמנם לא מושלמת, אבל בכל זאת ללא ספק בעל מדרגה. כשמדרגתו תתעלה עוד יותר הוא כבר לא ייסע בכלל. השקר המוסכם הזה ממשיך, תוך צדקנות מאוסה מצד כל הצדדים. ממש קשה להאמין שרואים מחזה עיוועים כזה בפועל מול העיניים. כולם יודעים מהי האמת ורוקדים סביבה תוך הפרחת  סיסמאות ריקות שאף אחד מהם לא מאמין בהן, בלי להעז לגעת בפיל שבחדר.

בהמשך (בערך 6:00) הרב מקונן על כך שאנשים נותנים צדקה לקראת פסח ואז יש להם תירוץ ולא נותנים כל השנה, וזו צרה גדולה מאד. הצרה של הדור (!). ואנוכי תמיה, הרי זו החלטה של הקב”ה ולא של האנשים. אז מה הבעיה? מה הצרה כאן? וכי החלטות של אנשים קובעות כמה כסף יגיע? זה כבר נקבע בראש השנה, לא? השניות הזאת בין הטקסט לסאב טקסט ממשיכה לכל אורך השיחה. ברור שאף אחד מהצדדים לא באמת מאמין בסיסמאות שמופרחות שם, אבל השיח ממשיך בשני הצירים במקביל: הציר הטבעי וההגיוני (חולשת האמונה) והציר התיאולוגי-הדוגמטי ההזוי (שהוא כמובן האמת הצרופה שאנחנו לא במדרגה כדי לקבל אותה).

שתי הערות על המתודה

פירטתי ופלפלתי ודרשתי כל תג במחזה התימהוני שמוצג בסרטון, ולא בכדי. מטרתי כאן הייתה להראות עד כמה פלפולי ההשתדלות הם מגוחכים. אני מראה זאת דרך הצבעה על העובדה שאם אני אלך איתם יש לי פלפולים הרבה יותר טובים שמובילים למסקנות הפוכות. אם אתם בכל זאת מחליטים לא להתפלפל, אז באמת הכל מיותר, גם הסרטון וגם דבריי. המסקנה המתבקשת היא כמובן שיש לעשות את מה שצריך בדרך המקסימליסטית האפשרית, כי רק זה מביא את התוצאות. פשוט צריך להתאזר באומץ ולוותר על הדוגמות המופרכות הללו, ואולי אף להעז ולומר זאת בפה, גם אם יש תחושה שמדובר בכפירה.

אוסיף כאן עוד הערה על פטרנליזם. בדרך כלל אני מסתייג מטענות שמסבירות לאדם מה הוא באמת חושב ומה נמצא בסאב טקסט של דבריו. בדיון עלינו להתייחס למה שהאדם אומר ולא למה שלדעתנו הוא חושב או למה שנמצא בתוכו. טענות פטרנליסטיות בדרך כלל מהוות התחמקות מוויכוח, והן לא מאפשרות דיון. אדם מעלה טיעונים ואנחנו מסבירים לו מה הוא באמת חושב (כלומר מהי הנקודה היהודית שבתוכו פנימה). אבל במקום שבו יש אינדיקציות ברורות לשניות כזאת, כלומר לסתירות בין דרך המחשבה המוצהרת לבין אופן ההתנהלות בפועל, שם ההתייחסות לסאב טקסט מתבקשת. נדמה לי שקשה לחמוק מפטרנליזם כזה (שבו אני מסביר לרב שטיינמן במה הוא באמת מאמין בתת מודע שלו) כשרואים את השיח בסרטון. הסתירות זועקות עד לב השמים. במקרה כזה, אני פשוט לא מאמין להצהרותיהם של האנשים לגבי מה שהם עצמם חושבים. חשוב לי לומר שלא בהכרח מדובר בשקר (ואפילו לא שקר קדוש. אני לא חושד ברב שהוא סתם משקר, לכל היותר זה שקר קדוש)[6]. כשלעצמי, אני נוטה לחשוב שמדובר ברמייה עצמית. אדם לא מוכן לעמוד מול מראה ולהודות ביושר שהוא לא מאמין באמת בדוגמות שעליהן הוא חונך, כלומר שהוא “כופר”.

כאן המקום לשוב למונח בכותרת הטור, “שקר ההשתדלות”. המונח הזה מתפרש אצלי לתרי אנפי: מחד, הוא מתאר את התפיסה שמבטא הרב שטיינמן (בטקסט, לא בהכרח בסאב טקסט) שההשתדלות שקר, ומאידך הוא רומז לתפיסתי שראיית פעולותינו כ”השתדלות” גרידא היא שקר מוסכם.

שתי תפיסות של השתדלות

הזכרתי שהתפיסה שמציג לכאורה (בטקסט, לא בסאב טקסט) הרב שטיינמן שונה מזו של הראי”ה. הרב שטיינמן מניח שהכל בידי הקב”ה, וההשתדלות שקר. הראי”ה, לעומתו, מבטא תפיסה מאוזנת ומתונה יותר, שלפיה יש דברים שמקורם בקב”ה ויש שמתחוללים על ידינו. ואילו אנוכי הקטן דוגל בתפיסה שלישית, שלפיה הקב”ה מתנתק מהעולם עם חלוף הדורות, וכיום הוא כבר כמעט לא מעורב (אם בכלל).[7]

מה שהראיתי בהערותיי על הסרטון הוא שהתפיסה הראשונה, שלפיה ההשתדלות שקר והכל בא מהקב”ה, היא מופרכת. אבל זו באמת תפיסה ילדותית, הגם שרבים וטובים אוחזים בה. כנגד גישתי, זו השלישית של ההתנתקות מהעולם, העלו רבים את תפיסת הראי”ה, שהיא השנייה כאן, שלפיה הקב”ה מעורב גם אם לא  תמיד. הם אומרים שאין לי אפשרות להוכיח שאין מעורבות.

האם יש משמעות לטענות שהעליתי כאן נגד הגישה הראשונה (של הרב שטיינמן) בוויכוח בין הגישה השנייה והשלישית? הרי אני טוען שגם בעלי גישת הביניים לא באמת מאמינים בתפיסה שהם מציגים. בפועל הם לא מתנהגים באופן שהולם אותה. אני טוען שהטענות שהעליתי כאן בהחלט רלוונטיות גם בוויכוח ביני לבין הגישה המתונה יותר. יש בעניין זה לפחות שתי נקודות שרלוונטיות גם לוויכוח הזה.

ראשית, גם ההודאה במקצת הזאת (שלא הכל בידי הקב”ה) מגיעה בדרך כלל רק אחרי הטיעונים שאני מעלה. ביומיום כמעט לא תשמעו את התפיסה הזאת. להיפך, ביומיום כולנו מנסים להבין את מעשיו של הקב”ה בכל עלה שנופל ובוודאי אדם שנפגע או נפטר. תמיד יש תהייה האם ניתן להבין או לא, מהו ההסבר, האם הוא עובד אצלנו או לא, אבל ההנחה המוסכמת ברקע היא שברור שכל מה שקורה הוא מעשה ידיו של הקב”ה. לכן ההודאה במקצת הזאת (המעבר מהגישה הראשונה לשנייה) גם היא הישג שאני רושם, בין היתר, לזכותי.

שנית, יש כאן לקח לא פחות חשוב שנוגע גם הוא לוויכוח עם גישת הביניים של הראי”ה. הסרטון הזה מדגים את האפשרות של אנשים שחונכו בדרך מסוימת לדקלם עקרונות שהם עצמם בתוכם פנימה לא מאמינים בהם ולא נוהגים לפיהם בחיים, רק בגלל שהם התרגלו. הסרטון מדגים כמה שרידות יש לדוגמות שהתחנכנו עליהן וכמה קשה לנו לוותר עליהן. למרות שכפי שהראיתי כולם מבינים את מופרכותן הם ממשיכים לראות בסטייה מהן חולשה ועצת היצר, וביחד עם זה כמובן אפילו לא מעלים בדעתם לוותר על הסטיות הללו במישור המעשי (כי בתוכם פנימה ברור להם שאלו לא סטיות, אלא פשוט התנהגות הגיונית). ההדגמה הזאת בהחלט רלוונטית גם לטיעונים המאוזנים יותר שעולים נגדי. הרי החינוך שקיבלנו הרגיל אותנו למעורבות (במינון כזה או אחר) של הקב”ה. כאשר אני טוען שאין מעורבות אני יוצא נגד הרגל מאד מושרש בחינוך הדתי. אין פלא שעולים תירוצים שונים ודחוקים, כגון שהקב”ה משחק איתנו מחבואים ולא מאפשר לנו לראות את השגחתו, וכל זאת כדי לא לוותר על הדוגמה שחונכנו עליה (המסורת הקדושה שלנו).

יתר על כן, הדברים אמורים לא רק במישור הטיעונים אלא גם במישור המעשי. באתר ובספר (השני בטרילוגיה) אני מראה שוב ושוב שבהתנהגותנו בפועל אין ביטוי ממשי לכך שאנחנו באמת מאמינים במעורבות אלוהית. הראי”ה עצמו קורא לנו להשתדל ככל יכולתנו ותולה את התוצאות בזה. רק היכן שהדברים לא בידינו יש לפנות לקב”ה, אבל שם בין כה וכה זה לא נוגע להשתדלות שלנו. בנוסף, לכל אירוע יש לנו הסברים טבעיים, וגם אם אין כאלה לעולם נתלה את הדבר בכך שלא הבנו את המצב עד תום. כפי שהזכרתי בספר, מחקרים רפואיים לעולם לא מנטרלים את השפעת התפילות והמצוות, ואף אחד לא מעלה בדעתו להתחשב בתפילות כפרמטר שמשפיע על ריפוי, גם בין חוקרים ורופאים יראי שמים. הוא הדין לגבי ועדות חקירה שבוחנות תאונה או אירוע כזה או אחר. לעולם מסקנותיהן לא תהיינה שזו הייתה יד ה’ ואין סיבה טבעית. גם גדולי יראי השמים לא יסתפקו במסקנה כזאת אלא יבקשו לרדת לחקר האמת ולמצוא את הסיבה (אני לא מתכוון במאמרים שלהם בעלוני שבת אלא בחיים). כלומר כולם מניחים מבלי משים שהכל טבע, אבל ביחד עם זה ממשיכים לנאום שהקב”ה הוא המרפא ואנחנו רק משתדלים, ולדבר על הצלות וניסים רפואיים או עונשים משמיים, מה שלא בא לידי ביטוי בחיים שלהם עצמם בשום צורה מעשית. אין צורך לומר שבדרך כלל מדובר בתופעות שיש להן גם הסבר סטטיסטי פשוט (ראו בדוגמה המגוחכת על 60,000 הדולר בסרטון).

כל הטיעונים והסתירות בין ההתנהגות לבין התיאוריה, מופיעים גם אצל בעלי הגישה האמצעית, זו שרואה בעולם טבע ושלא הכל מעשה ידיו של הקב”ה. גם שם עדיין משתמשים בכלים דומים לאלו שראינו בסרטון. אם כך, אני טוען שראוי לחשוד האם לא מונחת גם אצלם אותה שניות שהצבעתי עליה בתפיסה הקיצונית שמובעת בסרטון. תכלס, אנשים לא נוהגים במישור המעשי בהתאם לתפיסות שהם מביעים, וזה אומר שיש סאב טקסט. לכן אני חוזר וטוען שרוב האנשים מסכימים לתפיסותיי (הגישה השלישית של הניתוק מהעולם) רק לא מוכנים להודות בכך.

לדיון בעצם טענותיי על הניתוק של הקב”ה מהעולם ראו בטור הבא, שבו אני מתכנן להתייחס לביקורתו של הרב משה רט על גישתי.

[1] תפיסתי בעניין מפורטת באריכות בספר אין אדם שליט ברוח, השני בטרילוגיה שלי.

[2] ועוד יותר  מוזר שבגמרא שם יוצא שהיתרון של הנהנה מיגיע כפיו על ירא השמים הוא דווקא בעולם הבא (לשניהם יש עולם הזה, אבל עולם הבא יש רק לנהנה מיגיע כפיו).

[3] בדוחק אפשר היה להבין שתמיד הקב”ה יכול לפעול וגם פועל, אבל כשהדבר ניתן עדיף שלא נשב בחיבוק ידיים אלא נעשה זאת בעצמנו (בנוסף לפנייה אליו). זה לא סביר בעיניי (למה לפנות אם אנחנו עושים זאת בעצמנו?!).

[4] המהדרין טוענים שחוסר השתדלות עלול להביא לאובדן מה שנגזר לנו בראש השנה. זו כבר באמת פסגה פלפולית מרשימה: המעשים שלנו לא משפיעים על המציאות אבל חוסר מעש כן משפיע עליה. מה שנגזר לא בטוח שיתממש (איה נוראותיו של הקב”ה?!), אבל זה לא בגלל מעשינו אלא בגלל חוסר מעשים.

[5] כאן המקום להפנות את הקורא לטור 271, שם עמדתי על כך שאנשים עושים פעולות שכרוכות באיסור למרות הסיסמאות שמדובר רק בהשתדלות. זהו כמובן אבסורד, שהרי אם בכלל אז האיסור רק ימנע את העזרה האלוקית ולא יקרב אותה. במקרה כאן מדובר רק על  השתדלות מוגזמת ולא על השתדלות באיסור.

[6] על שקרים קדושים, ראו בטור 21.

[7]  לדעתי במינונים בין שני הקטבים, הראי”ה די קרוב לתפיסה שלי. אני מבין שהוא דוחק את מעורבותו של הקב”ה לפינות די רחוקות.

52 מחשבות על “עוד מבט על “שקר ההשתדלות” (טור 279)”

  1. נראה שהמחלוקת בינך לבין שיטת הראי”ה היא הגדרת הקב”ה. לשיטתך בהבנת “כוחי ועצם ידי” ה’ נותן לנו לפעול ולא מתערב בעצמו, ואילו לשיטת הראי”ה פעולתנו היא היא יד ה’ הפועלת, באמצעותנו.

    1. יישר כוח על התגובה חמי.
      זה מה שנקרא “פנאנתאיזם” (לא להתבלבל עם פנתאיזם).
      הקב”ה ממלא את המציאות (כולל אותנו עם “חלק אלוק ממעל”), ובעצם שאנחנו פועלים, הקב”ה פועל.
      יד ה’ פועלת על ידי ההשתדלות שלנו (שכמובן, כדאי מאד שתהיה חיובית).

      העניין הוא שהרב מיכי הוא מונותאיסט קלאסי (צמצום כפשוטו), והוא לא מקבל תפיסות פנאנתאיסטיות.
      כאשר מבינים שהרב קוק לא היה מונותאיסט, אז זה יוצא שונה לגמרי משיטת הרב מיכי – גם יש השתדלות של האדם שזו גם פעולת ה’ בפועל. האדם פועל אלוקות.

    2. חמי, לא מבין לגמרי את האמירות הללו. האם זה לא תלוי בבחירתנו? (אנחנו רק מריונטות) אם כ -, אז מה משמעות האמירה שהוא פועל דרכנו (אנחנו אלו שפועלים). ואם לא – אז כל העניין לא מעניין.

    3. חמי,
      לא אפשרי להגדיר את ה’ ממילא (אם יורשה לי) הרב מיכאל לא מנסה לדבר על ה’ אלא על בני האדם שלמרות שמבינים שהפה שלהם מדבר שטויות בפועל הם לא מסכימים עם האמירות של עצמם ופועלים אחרת ממה שמצהירים.
      אגב, אם ה’ נדרש לפי אמונתך להתערב אזי אנחנו ביהדות עוסקים במגיה ואנו שונים במעט ממכשפים ועובדי אלילים.

  2. אחר בקשת המחילה, התחושה שלי היא שכל הדיון הפתלתל הזה מוצה כבר מזמן, וכל בר דעת שלא חונך על השקפה חרדית גלותית פסיבית צרת אופק, חי באופן הרמוני את זה ש’הא בלא הא לא סגיא’.
    מאמר של הרב אבינר בעניין –
    https://www.srugim.co.il/159402-%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7-%D7%A8%D7%A7-%D7%9C%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%9C%D7%9C-%D7%90%D7%95-%D7%A8%D7%A7-%D7%9C%D7%94%D7%9C%D7%97%D7%9D-%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9A-%D7%92%D7%9D-%D7%95

    1. זה מאמר מעניין אבל לדעתי הוא מדבר בכמה נימות שונות ומערבב ביניהן. נכון שהוא מייצג את תפיסת הראי”ה שהבאתי. אבל אתה ממש לא צודק בכך שהתפיסה של הרב שטיינמן מאפיינת רק חרדים וצרי אופק. ראשית, הוא עצמו לא היה כזה. שנית, כפי שהדגמתי בדבריי אמירות כאלה מופיעות אצל כולם (כולל אצל הרב אבינר במאמרו כאן. למשל בדיון שלו עד כמה ראוי להשתדל בהיזקקות לרופא, הוא עצמו סותר חזיתית את דברי הראי”ה ואת דברי עצמו. הרי הראי”ה והוא עצמו אמרו שיש להשתדל כל כמה שהדבר בידך, והקב”ה אחראי רק על מה שלא בידינו. מזה עולה שאין גבול לחובת ההשתדלות ואין טעם בכל הדיון שהוא עושה לגבי רופא בחו”ל וכדומה).

    2. תורת האמונה והבטחון היא תורה שלמה ויסודות לה בתורת הקבלה . הרמב”ן אמר את הדברים שלוט מתוך השגתו ותפיסתו את המציאות ולא היה איזה חרדי שמחויב להשקופה וצריך לתחזק דוגמות ואמונות שבטיות. הרב נוגע בנושא הזה קצת בקלות דעת (אולי זו אכן ריאקציה לשטחיות החרדית הכללית) הרב נתפס באופן שטחי לאמירות האלו ולא באמת מנסה להבין מה תוכנן. אכן בצורה השטחית של העניין יש לרב טענה צודקת אבל הרב נוגע בנושא (כמו בנושא של השגחת ה’ ) ברזולוציה גסה .א”א להבין באמתץ את הדברים הללו בלי לללמוד ולהבין את תורת הקבלה.זה כמו אדם שלא למד פיסקה בכלל וינסה לךהעביר ביקורת על איזה מאמר (שנכצתב ע”י פיסיקאי) של מדע פופולרי בוויינט.

      בקציר האומר אכן יש גבול לחובת ההשתדלות. הרב לא שם לב אבל אפילו הוא השתמש במינוח “השתדלות מוגזמת “. וזה בדיוק המקום שנכנס בו הביטחון בה’. כלומר ההבדל בין אדם שמשתדל ובטח בה’ לזה שמשתדל ולא בטח מתמצה במילה אחת : “שיגעון”. מי שלא מאמין משתגע מעבר ליכולתו (כלומר חוטטף התקפת עצבים ונופל למשכב) ופה גם הטעות של הרב : אכן הנהגתו של ה’ תלויה באדם. כלומר הקב”ה נכנס כמה שהאדם מאפשר ונותן לו להכנס (כדברי הר’ מקוצק). רק בלי להשתדל מלכתחילה א”א לדבר על “נתינת מקום להכנס” כי המרחב (מרחב הפעולה) לא היה קיים מלכתחילה. בשפה חרדית ילדותית זה אומר שאדם שמתבטל לא יכיר תודה לה’ בכלל כי יחשוב שמה מגיע לו הוא מובן מאללחיו כמו תינוק שחושב שהאוכל מגיע לו לצלחת מכוח איזה חוק טבע או שהכסף צומח על העצים. עד שאדם לא פועל בכוחות עצמו הוא לא מכיר בטובת ה’. כי באמת ה’ רק עוזר לאדם ולא פועל במקומו. וככל שאדם נותן לה’ יותר מקום לעזור לו כך (אם הוא ראוי לכך. הוא צדיק) ה’ יעזור לו יותר. (לתורת הקבלה יש מינוח כמו פיסיקלי לכל מה שאמרתי באמצעות ספירות והעלאת מ”ן וייחודים וכו’) בבחינת מצוות טעינה שחייבים רק לעזור לטוען ולא לעבוד במקומו. ובאמת המטרה של כל זה היא הכרת ה’ עצמה וההודאה לו. היא ערך עוד יותר גדול מהמטרה ספציפית שאותה האדם ניסה להשיג בפעולתו. למעשה ההשתדלות (הפעולה) היא בניית כלי לכניסת האור (ההצלחה של הפעולה) האור מגיע מלמעלה והכלי מגיע מלמטה. זה כמו בן אדם שבנוי חומר (כלי) ורוח (אור).בלי רוח הגוף מת. כלומר בלי עזרת ה’ הפעולה לא תצליח. שני אנשים יתנו את אותה פעולה ואחד יצליח ואחד לא. כי לאחד ה’ עזר ולשני לא. ותנאי לעזרת ה’ זה : 1. להיות צדיק (להיות ראוי לעזרתו – הוא לא יעזור לך לעשות מעשה רע) . 2 להתפלל. 3. לבטוח בו שיסייע לך (לפנות לו מקום. לא להשתגע).

      אני בנוף לא הבנתי מה הרב אמר “אבל זו אמירה ריקה, שהרי בה במידה יכולתי לומר שהקב”ה נותן לכולם בלי קשר להשתדלות. גם אלו שעשו השתדלות קיבלו בסוף רק בגלל שהקב”ה החליט ולא בגלל ההשתדלות.” זו לא השאלה מה יכולת לומר אלא מה אתה אומר בסופו של דבר. אני חושהב שהסברתי איך ההשתדלות משחקת פה תפקיד. אני מאמין ברמב”ן. הוא לא היה חרדי שהיה צריך לתחזק אמונה. הוא היחה מקובל שאמר את דבריו מתוך השגתו. אם הרב לא מבין אז שילמד (ישאל אותו). אם הרב לא מאמין בו אז שיאמר את זה בפירוש וגמרנו.

    3. דרך אגב ההשתדלות נחוצה גם לתפילה. עד שאדם לא מנסה בכוחות עצמו להגיע למטרתו ונכשל ורואה שאף אחד בעולם לא יכול לעזור לו (כולל הוא עצמו), כלומר שמתייאש מכוחותיו עצמו ( כלשון בעל הסולם) הוא לא באמת יכול להתפלל. רק אדם שהתייאש מכוחותיו מגיע להכרה שאין מי שבעולם שיעזור לו אלא רק הקב”ה ורק אז באמת פורצת מליבו בקשה אמיתית לקב”ה שיעזור (סליחה על השמאלץ והמליציות הילדותית ). למעשה אפילו אם עדיין לא הוציא מילה מהפה אבל ההכרה הזו כבר שוכנת בליבו זה כבר נחשב בחינה של תפילה (תפילה מסדר אפס.למעשה גם אם התייאש מבני אדם ומכוחותיו אבל הוא לא מאמין בכלל באלוהים, האפקט התודעתי יהיה אותו דבר. הוא למעשה פונה לקב”ה מבלי שיודע שזה מה שהוא עושה. קצת כמו מי שמאמין בקארמה שגם הוא סוג של מאמין באלוהים שגומל על טוב ורע. כי ה’ הוא מציאות אובייקטיבית. כמו סלע. אם תתנגש בו אתה תחווה אותו גם אם תצהיר עד מחרתיים שאתה לא מאמין בסלעים). בלי השתדלות ההכרה הזו לעולם לא תיווצר. הוא לא באמת יודע שהוא זקוק לקב”ה. לכן כל מילה שיוציא מהפה תהיה שקר. הוא לא פונה באמת לקב”ה.

      בנושא של הרב שטיינמן לא ראיתי הסרטון אבל כל פרטי הדיון פה לא שייכים. א”א לקבוע מסמרות כלליים מה כלול בהשתדלות ומה לא. חוץ מנושא השגעון. כל השאר זה עניין לשיקול דעת ומשתנה ממקרה למקרה ומאדם לאדם. כנראה לפי שיקול דעתו במקרה ההוא צילום היה כבר שגעון. ואצל אנשים אחרים אולי בכלל לשנורר זה יהיה שגעון. זה תלוי לפי ראות עיני הבוחן .בדר”כ אדם אמור לבחון זאת ביחס לעצמו. אבל הרב שטיינמן היה (אולי) יכול גם לבחון זאת אצל האברכים הללו (כלומר אם הם משתגעים או לא). כנ”ל בענייני הרופאים וכו’.

    4. אילון,
      לא אמרתי שהרמב”ן היה חרדי או שהיה צריך להגן על משהו. אמרתי שאיני מסכים לתורה זו (והוספתי שאני גם לא בטוח שהוא עצמו התכוון אליה).
      אין שום סיבה להבחין בין שיגעון לאי שיגעון. השאלה האם הקב”ה מעורב בעולם ופועל בו בניגוד לחוקי הטבע או לא. דעתי בעניין ידועה. אבל ממה נפשך: אם הדברים תלויים בך ולא הקב”ה פועל תמיד עבורך, אז עליך להשתדל ככל שתוכל. לא משנה אם בשיגעון או לא בשיגעון. כמה שאתה יכול וצריך. זה גם מה שכותב הראי”ה בקטע שהבאתי (הוא אומר לסמוך על הקב”ה רק במקום שאני לא יכול. בלי קשר לשיגעונות וכדומה). לכל היותר אתה יכול לומר שלדעתו במקום שבו יכולתך נגמרת פנה לקב”ה ואולי הוא יושיעך. זו התפיסה שלו, להבדיל מהעולה מדברי הרמב”ן שמדבר על כל חריצות (במקום ההוא. ידוע שיש סתירות במשנתו בעניין זה ואחרים. גם בנושא הנסים בסוף ]רשת בא, והדברים עתיקים). ואם הדברים תלויים בקב”ה אז מדוע בכלל להשתדל. לזה המציאות את “חובת ההשתדלות” שזה מלל ריק שהומצא רק כדי לאפשר לאנשים לעשות את מה שבאמת צריך לעשות ולא לוותר על הדוגמות.
      ובשולי דבריי. אתה חוזר שוב ושוב על הידע הקבלי העילאי שלך כפתרון לכל הקשיים. מכיון שלמדתי אותה כמה שנים (אני לא חושב שפחות ממך, אמנם לא את הרב אשלג) איני מקבל את האמירות הללו לחלוטין. הקבלה לא פותרת שום בעיה פילוסופית או לוגית. אפילו לא אחת. כל מה שניתן לפתור במונחי הקבלה אפשר לפתור גם בלעדיה, ולהיפך. כך גם כתבתי בטרילוגיה.

    5. אני מבקש הרב הפעם יקרא בעיון את דבריי למרות אורכם

      הרב נתפס למושג ה”חובה” שבעניין. גם אותי חובות אכן לא מעניינות (חובה זה מושג צדקני.גם זכות. זה אכן ממש מאוס). מעניין אותי מה שעובד. ומה שעובד הוא שני הדברים (האדם ואלוהים) .מה שהרב קרא לו ” לכל היותר” הוא לב העניין. כלומר השאלה תמיד היא מה נקרא “עשיתי כל מה שיכולתי”. מה שאני אומר שאדם שעושה ככל יכולתו מקבל אנרגיות חדשות מעשייתו בעוד אדם שעושה “ככל יכולתו” ומשתגע מאבד אנרגיות עקב עשייתו. יש “איסור” להשתגע. מי שישתגע יכשל ולא יצליח. ואכן מעורבות הקב”ה במציאות משחקת תפקיד פה. מי שה’ עוזר לו מתרחש לו נס נסתר (מתחת לסף ההכרה של רוב האנשים אבל משהוא שהוא עצמו כן יכול להבחין בו). ותלות הדברים בי היא פונקציה של כמה מקום אני נותן לקב”ה. רק שא”א לתת מקום אם מלכתחילה לא יצרתי מקום שכזה (שפעלתי .רק אז אפשר לסגת) . כלומר אני צריך לפעול ואז להתחיל לסגת מפעולה לאט לאט לפי כמה שהמציאות תנחה אותי. כמו אמן שמשקיע מינימום מאמץ ומקבל מקסימום תוצר. ואכן אמן ( או רב אמן או גאון) עושה סוג של ניסים. אמנם ניסים קטנים מאוד אבל כולם חשים בזה.

      אבל אכן המעורבות של הקב”ה בעולם היא לא עניין של אחד או אפס (אפס היא פעולת האדם) אלא יש רצף בינו לבין האדם. כל דבר שאדם עושה בעולם (בחירה בטוב) היא לשיטתי גם נס. היא שבירה של חוקי הטבע (הלגרנז’יאן של המוח מכתיב משוואות דיפרנציאליות שאמורות לגרום לאדם לבחור ברע כלומר לעשות מה שהדחפים שלו מורים לו. ובחירה בטוב היא התעלות מעל הדחפים. אין לי שום מושג למה הרב מתעקש באופן תמוה לקרוא לבחירת האדם, שהיא לא דטרמינסטית, “טבע”. זה כמו לקרוא לירידת המן במדבר בשנת ה 28 “טבע” בגלל שהתרגלו לזה). ממילא כל הקושיות של הרב נוצרות בגלל הדיפרנציאציה הזו – בין האדם לאלוהים. אבל באמת אלוהים נמצא בתוך האדם – ה”נשמה” שלו. החלק שבאדם שנפרד מאלוהים (ושמבצע את הבחירה החופשית) זו ה”רוח”. אבל אין קו גבול מוגדר בין הנשמה לרוח ( הרוח עצמה היא הגבול שקיים בין הנשמה לנפש (הרוח עצמה היא נקודת שפה בין שני קטעים סמוכים על הישר. לבע”ח יש רק נפש. אם תזריק להם נשמה הם יהפכו לאנושיים. ותוצר לוואי של פגישת הנשמה בנפש היא הרוח (התודעת החושבת המדברת והבוחרת)). הרב יאמר שאני מערפל את המושגים אבל האמת שפשוט צריך לראות את זה בעיניים ולא תמיד הפה יכול להכיל את מה שהעין רואה (לך תגדיר מה זה צבע לעיוור מלידה)

      אין לי ידע קבלי עילאי אבל ממה שנחשפתי אליו אני כן יודע שהרב לא מבין כמעט שום דבר בקבלה (חוץ מהעניין של קו ימין שמאל ואמצע). להבין משהוא זה לראות בעיניים ולא לקרוא ספרים (ולזכור ולצטט מה כתוב בהם). ואגב אני כותב זאת כי הרב בגרסא הקודמת שלו הבין לפחות את עניין הימין שמאל ואמצע (בגרסא הנוכחית גם את זה הוא לא היה רואה). הקבלה אכן לא פותרת דברים בפילוסופיה. היא פשוט גורמת לבעיות (לשאלות) לא לצוץ מלכתחילה . כמו שלפי האמת אין פתרון לשאלה איפה נמצא סוף העולם (אין סוף כזה. ה”פתרון” קשור בעקירת הנחת היסוד). גם הקבלה פשוט חותרת תחת חלק מהנחות היסוד של הפילוסופיה (אלו שלא קשורות ללוגיקה). פילוסוף שאינו מקובל זה כמו מישהוא עם חוש שמיעה שלא ראה מעולם. כל הבעיות שלו מוגדרות בתוך עולם מושגי שנוצר ע”י חוש השמיעה. אבל אין לו מושג למשל מה זה צבע. (העסק למען האמת קצת יותר מסובך מזה. כי בעיות שנוצרות בתוך חוש השמיעה אכן צריך ללפתור בתוך חוש השמיעה. אבל הרבה מהבעיות נוצרות בגלל אספקטים של ראייה שמתערבבים לתוך בעיות שמיעתיות. כי לכולנו יש איזהוא חוש ראייה קלוש ביותר (זו הנשמה) אף אם לא מודעים לכך ).

      פילוסוף שנהיה מקובל זה כמו עיוור שזכה לחוש ראייה . פילוסוף שלומד ספרי קבלה זה כמו עיוור שלומד ספר שכתב מישהוא שרואה. הוא אכן לא ימצא שם פתרונות לבעיותיו ולו בגלל שחוש הראיה הוא עילאי כ”כ ביחס לשמיעה שהרבה בעיות שנוצרות ע”י שמיעה גרידא בכלל לא עולות עבור מי שיש לו חוש ראיה והוא לא יוטרד ביחס אליהן. אגב, הרב האשלג הוא משמעותי לעניין. הוא הראשון שהעמיד את תורת הקבלה כעוסקת במשמעות הקיום ולא בשאלות מופשטות.(שלי תמיד נראו מגוחכות כמו צמצום כפשוטו או לא. ולומר שמדובר האם הקב”ה מעוקרב בכל דבר אול נשמע לי כ”כ גס עד שזה צורם לאוזני השכל שלי. מעניין איך זה לידי ביטוי בשאלה האם היה מכל הצדדים וספירות העיגולים וקו היושר והחלונות שהם המשך הדיון של הצמצום. איך זה מיתרגם ). תורת הקבלה נועדה לאדם ששואל מה משמעות חיי וגם רוצה לזכות בחיי נצח (להזדכך מהאגו שלו) ולא לפילוסוף אוטיסט. זה אגב המקור לכל האיסורים המוזרים של עיסוק בקבלה לפני גיל 40 ומילא כרסו בבשר ויין וכו’.

      אגב ממש לא נעים לי (וזה כבר מצטבר. זה כבר קורה בכל תגובה שלי אבל באמת שאני מצטער על זה. לא “צער” מזויף של שמחה לאיד.אני ממש מקווה שהרב יקח את זה ברוח טובה) לומר שהרב בגרסא הנוכחית שלו הוא חסר דמיון שנדרש בשביל להתחיל לראות על תורת הקבלה מדברת. (בשביל לבנות מודלים ולהשוותם למציאות). ממש מדכא לראות את ההבדל של הרב של הקוורטט ואלוהים משחק בקוביות ומדעי המוח אל מול הגרסא הנוכחית (אולי חוץ מהקטע של של ההוכחות על אלוהים שפה באמת הצליח לחדש משהוא). כל הקטע היצירתי באמת הוא למצוא הסבר בין מה שעינינו רואות לדברי אנשים שאנו מאמינים בהם. אבל אם לא תאמין באף אחד היצירתיות תרד לאפס. ולא, לטעון שיצירתיות לא חשובה אלא רק האמת זה בלוף. אינדיקציה לאמת היא גם מקוריות. כל הדיון על סמכות בענייני מחשבת ישראל הוא גם בלוף. מעולם לא עלה על דעתו של הרמח”ל (למשל.ולא של אף אחד מגדולי המחשבה והקבלה) משהוא כזה . זה פשוט חוסר ביטחון של חינוך חרדי ודתי . כי באמת מה שמחייב זו האמת . וזו סתם התחמקות מלנסות להבין על מה הרמח”ל מדבר במיליארד ספרי הקבלה והמחשבה שלו למשל. השאלות של הרב אמורות להיות פריזמה שאיתה הוא אמור להבין את דברי המקובלים ולא סתם איזה משהוא לנופף בו הנה “יש לי קושיה על כולם” כמו איזה ילד שחושב שתפס את כל המבוגרים בשקר. אא”כ אתהב חושב שכולם עבדו עליך ותגיד את במפורש ואל תתחבא מאחורי “יש לי קושיות ואני לא חייב לקבל דעתם” ( אתה לא. אתה חייב להבין מה הם אומרים בהנחה שאתה נותן בהם אמון)

    6. אגב הדיון על מעורבות ה’ בעולם היא לא בעיה פילוסופית אלא קבלית. הקבלה היא “תורת האלוהות”. אבל של אלוהים חיים ולא של אלוהים מת (פילוסופי). והשגחתו מעורבותו של ה’ בעולם היא שייכת בהחלט אליה. הבעיה של הרב היא במעורבותו של אלוהים פילוסופי בעולם אבל זה לא כ”כ מעניין . כלומר כל מושג המעורבות של אלוהים היא בעצם דיון על חיותו של אלוהים אז מעורבות של אלוהים פילוסופי נשמעת לי קצת אוקסימורון . בעיות על חיותו של אלוהים יש להפנות לתורה שעוסקת באלוהים חיים (קבלה) ולא לפילוסופיה.

    7. קראתי ולא ראיתי שום דבר חדש שלא עניתי עליו כבר (למרות שמשום מה דווקא אתה מאשים אותי בכך שאיני קורא את דבריך בעיון). פרט לסיסמא על אלוהים חיים או לא חיים לעומת אלוהים פילוסופי ושאר הצהרות ריקות. אין לי מה לומר על כך, פרט לזה שטבעו של אלוהים, האם הוא חי או לא, ומה משמעות הדבר, הוא עניין פילוסופי לגמרי. איני מכיר ולו בעיה אחת שהקבלה פותרת ולא ניתן לפתור אותה פילוסופית, ולהיפך.

    8. אם ריק הוא ,מהרב הוא ריק. שהרב יגיד שפשוט לא מבין וזהו. להגיד על משהוא שהוא סיסמא יכול להיות סיסמא באותה מידה. אני מבין למה הרב מגיב לדברים שמנוסחים בשפה כזו כך. כי באמת רוב הדוברים אותה דוברים סיסמאות. אבל הייתי יכול להעלות בדעתי שלרב יהיה בי קצת יותר אמון (טוב אם ברמב”ן וברמח”ל אין לו בהם אמון מה לי להלין על עצמי). בכל מקרה חשבתי שזה די ברור ש”אלוהים פילוסופי” זה האלוהים של ה”מצוי הראשון”. מישהוא חיצוני שמעולם לא ראית ויש דיונים על קיומו ודרכיו מצד ראיות מהמציאות הטבעית.אלוהים חי זה פשוט אלוהים שנפגשת בו ישירות (חווית אותו. סוג של התגלות) וזה כל הסיפור. הרב כנראה מעולם לא חווה את אלוהים ויש בו חשדנות ותיעוב כלפי אנשים שמדברים על כך (לא שלא בצדק ,יש לומר. אני באמת מבין את זה) ולכן המושג אלוהים חיים הוא ריק בשבילו. וכן שאר ההצהרות הריקות . לפחות הוא ישר ביחס לעובדה זו ואתן לו קרדיט על כך.אכן אני מאמין שבשביל הרב הן ריקות. עד שלא תחווה אותן ישירות הן ישארו ריקות. אני מסכים במאה אחוז. ואם באמת הייתי רק עסוק בצטט אותן מפי הרמח”ל אז הן באמת היו ריקות גם מצידי אבל אני לא יכול להוכיח לרב שהדברים שאני מדבר עליהם אכן התאמתו אצלי. צריך גם קצת אמון מהצד השני. אבל רוב האנשים (לאו דווקא הפשוטים) רוצים לחוות אותו ישירות ואז כל הדיון הפילוסופי לא רלוונטי לגביהם. לא הייתי רואה חילוני אחד בעולם , האינטליגנט והישר ביותר שיהיה,שיחזור בתשובה מדברי הרב. וגם לא ראיתי שום אדם דתי שלא יחזור בשאלה בגלל הטענות האלו. אף אחד בעולם לא ייתן יחס למי שלא נותן לו יחס חזרה וגם הרב לא יוצא מן הכלל הזה . ביחס לעובדה שהרב עדיין דתי : אחת מהשתיים : או שהרב לא מאמין באלוהים שרלוונטי לחיינו ומתישהוא יחזור בשאלה או שבתוך תוכו הוא כן מאמין וישנה את דעותיו בעתיד.המצב הנוכחי של הרב לא יציב . סליחה על הפטרנליזם אבל אני לא מאמין שיש מישהוא בעולם (כולל הרב) שמאמין לשטויות (הצדקניות יש לומר) האלו של עבודת אלוהים שלא משגיח ולא מתערב וכו’ ועדיין לשמור מצוות בגלל מישהוא שאני לא יודע עליו דבר חוץ מזה שברא את העולם. כמו שאני לא מאמין בקיום אדם מוסרי באמת שלא ירא מקארמה וכו’. מי שאצלו מוסר הוא עניין אסתטי (כלומר אתיקה ותו לא) כשהיצר יגבר עליו הוא ייכנע לו ללא תנאי. המושג שומר מצוות הוא ריק מתוכן אם מצד אחד לא ניתן להעמיד אדם לנסיון בכך ומצד שני אם אין לו מנגנון שיוכל להכין אותו מראש לשעת מבחן. בלי השגחה והתערבות כל הדברים האלו הולכים לפח.

    9. ביחס לטענה שאין בעיה וכו’ שהפילוסופיה לא פותרת ולהיפך זה כבר עניין של סמנטיקה וחלוקה לקטגוריות לצרכי קיטלוג בספריות. אני כבר טענתי ,ולא בגלל שאני מקובל או משהוא כזה, שהרב לא מבין כמעט דבר בקבלה (לפי ההיכרות שלי עם דבריו. אני מבין מעט מאוד בתורת הקבלה אבל ממה שכן הבנתי ממנה (ואותו אני יודע היטב) וממה שאני כן מבין גדול בו – שזה להבין מה זה נקרא להבין – אני הבנתי שהרב לא יודע מה היא תורת הקבלה באמת. האמת שזה לא בושה גדולה כ”כ – רוב המוחלט של האנשים – כולל החרדים – לא מבינים בכלל על מה מי היא מדברת לא כ”ש אישהוא תוכן כלשהוא ממנה( הם לא חיים אותה). כשמבינים משהוא- חיים אותו. במובן מסוים א”א להבין באמת מישהוא לפני שהצדקת אותו קצת (נכנסת לנעליו). אפילו רק לצורך ההבנה עצמה. ואח”כ אתה כבר לא תראה את העולם אותו דבר.

      ממילא לרב קצת תהיה בעיה לנסח את הטענה ביחס לפילוסופיה והקבלה וכו’, כשהוא בכלל לא יודע מה היא תורת הקבלה. יש לו דמיונות של מה היא ועליהן הוא טוען את טענותיו. זה לא מעניין אותי בכלל. וגם את הרב לא אמור לעניין. כפי שאמרתי אפשר לחשוב שהרב באמת מבין מהם ספירות יושר ועיגולים שהוא מדבר על פתרונות של הקבלה לבעיות. גם הנהמא דכיסופא הוא לא משהוא שממש ניתן להבין אותו כפשוטו. לא משנה שהרב כתב עליו טור שלם עליו פה. מצד האמת הטענה של הרב היא בערך כמו לטעון שאין בעיה בפיסיקה שהפילוסופיה לא תוכל לפתור ולהיפך. אם הרב יגיע להשגה ויחליט שגם זה נקרא פילוסופיה הכל בסדר (מחשבת ישראל היא סוג של לבוש כזה לקבלה). אבל אם הרב ישיג משהוא ממילא יבחין שיש הבדל בין השגה רוחנית (בהנה בתורת האמת) לתובנות מספרי קאנט או הוסרל והיידגר (כולל המטאפיסיות). בוא נאמר שהרב הנזיר היה חותם בשתי ידיים על מה שאני אומר. הקבלה היא סוג של מדע (אפשר להעמיד טענות בה לניסוי אצל האנשים שחיים אותה). הרב יוכל לטעון שיש פילוסופיה בתשתית של כל מדע וכו’. אבל במקרה כזה כבר זה בסדר. פילוסופיה היא אכן סוג של מדע בחיתולים או מדע זה פילוסופיה בוגרת.

      אבל אפילו לשיטתו של הרב עדיין השפה היא משמעותית להבנה. כל התפתחות בשפה היא התפתחות בהבנה . אז אם יש שתי שפות שונות אז הן גם מביטות על אספקטים שונים של אותו דבר כאשר הן קוראות לו בשמות שונים. לכן הטענה על הבעיה וכו’ אפילו במקרה כזה לא נכונה. לא לחינם במתמיטקה לפעמים נוח יותר לפצתור בעיה אחת כשמתרגמים אותה לשפה אחרת בה הבעיה מנוסחת בצורה טבעית יותר והפתרון יצוץ בקלות וזה סימן שהמצקום הטבעי יותר לבעיה היא השפה השניה (שהרב ישאל את הבן שלו על ההוכחה למשפט קולמוגורוב בטופולוגיה המשפט שטוען שמכפלת מרחבים קומפקטיים היא גם קומפקטית. יש הוכחה ארוכה כאורך הגלות בספר של מונקרס ואחת אלגנטית ויפה שלוקחת את הבעיה לעולם של פילטרים (בתורת הקבוצות) ושם מוכחת בשורה וחצי) אז גם לשיטת הרב בעיה שיכולה להפתר בפילוסופיה בעוד מאתיים שנות חשיבה תיפתר בשורה וחצי בתורת הקבלה.

    10. אגב חס ושלום לא האשמתי את הרב שלא קרא את דבריי בעיון. פשוט חששתי שלאור תגובותיי הארוכות כאורך הגלות (והמייגעות מה (אם לא טרחניות) עם הסוגריים הכפולים והמכופלים והערות הביניים ברמות שונות של קינון ובנוסף לכל זה שגיאות כתיב הנובעות מחוסר סבלנותי להגהה וכתיבה), ושאני ספק גדול אם מישהוא אחר בכלל קורא אותן פה, הרב יאבד את סבלנותו וביקשתי שימשיך לשמור עליה. זה הכל (: 🙂

    11. בס”ד ג’ באדר תש”פ

      לאילון – שלום רב,

      לעתים קרובות, האריכות בבירור היא הכרחית כדי לברר את הנושא על בוריו, אך יכול להיות לעזר לקורא אם תוסיף סיכום קצר לדבריך. כך יהיה חשק גם לקורא הממהר לקרוא, וכשירגיש שהדברים מוסיפים לו – יגדל חשקו לקרוא גם את הגירסא המורחבת.

      בברכה, ש”צ

  3. הביקורת על הדרישה לצילום כ'מקדם מכירות' - כסלידה מתרבות של ראוותנות מוחצנת

    בס”ד א’ באדר תש”פ

    אולי הביקורת של הגרא”י שטיינמן היתה על מה שפלט השואל שללא הצילום – התורם לא ייתן. שזו השתדלות מופרזת. וכי לא די במכתב של גדול הדור המעיד על הכולל? אני משער שהרב הסתייג מהצורך בהצגה ראוותנית, המנוגד לצניעות ולפשטות שאיפיינה את הרב.

    אולי נקודת המבחן להשתדלות מופרזת, היא כשהיא מביאה לפריצת מסגרת ההתנהגות הערכית הצנועה המתאימה לחיי תורה, שמלבד הגריעות העצמית שבה – היא מעידה גם על חולשת אמונה, במחשבה ש’בלי זה לא יילך’. האמונה מביאה את האדם להציב גבולות ערכיים להשתדלותו. לפעול במרץ -אך בלי לטשטש ו’לעגל פינות’ בדרישות הערכיות.

    בברכה, ש”צ

    אגב, בעל הפוסט יכול לבחון אמפירית עד כמה צילום מוסיף לשכנוע הלקוחות. פשוט להשוות כמה הזמנות מגיעות דרך הפייסבוק שבו מתנוססת תמונת המחבר, וכמה מה’חנות הוירטואלית’ שבה אין תמונה של המחבר 🙂

    ואולי לכן שמים מסכה על הפנים בפורים, כדי ללמד שגם בלי להראות את הפרצוף היפה שלנו – אנחנו יכולים להאיר פנים איש לרעהו.

    1. והרי הגראי"ש עשה 'השתדלות' הרבה יותר מזה

      וראיה לכך שלא עצם הנמרצות בחובת ההשתדלות פסולה, אלא הנקיטה באמצעים לא ראויים או העמדה הנפשית שההשתדלות היא הגורמת – שהרי הגרא”י שטיינמן עשה השתדלות הרבה מעבר להצטלמות כדי לגייס כספים להחזקת התורה. אפילו בזקנה מופלגת הרבה הרב שטיינמן לצאת לחו”ל כדי לעורר אנשי חסד לתרום.

      השתדלות נמרצת היא טובה כשהיא נעשית בדרכים המקובלות של ‘שלוחי דרבנן’ בכל הדורות שיצאו לגולה ושילבו את פעילות ההתרמה בהשפעה רוחנית ליהודי הגולה ע”י שיעורים ודרשות שנתנו שבהם חיזקו בלב שומעיהם את אהבת התורה (כמתואר בכללות ובפרטות בספרו של ד”ר אברהם יערי ‘שלוחי ארץ ישראל’).

      אבל לעשות מעשי יחצנ”ם ופירסומאים, במחשבה שהצטלמות בפוזה זו או אחרת היא סיבת ההצלחה – זה כבר מראה על קטנות אמונה, מלבד הנזק הרוחני בכניסה לתרבות של ראוותנות מוחצנת, היפוכה הגמור של דרישת ‘הצנע לכת עם אלקיך’ (מיכה ו).

      בברכת חודש טוב, ש”צ

    2. מרדכי היהודי: חובת השתדלות 'מעל ומעבר אף כשהתוצאה מובטחת'

      בס”ד א’ באדר תש”פ

      על עוצם חובת ההשתדלות גם כשהתוצאה מובטחת אף בלעדיה – מלמדנו מרדכי היהודי באמרו לאסתרף ‘אם החרש תחרישי בעת ההיא – רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר’.

      עם ישראל יינצל בכל מקרה, גם אם אסתר לא תפעל, שהרי ה’ הבטיח בתורתו ‘ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם…’ אך אסתר חייבת בכל מזאת לפעול, לסכן את חייה ולהיאסר עולמית על בעלה, כדי למלא את חובתו של האדם לפעול בכל כוחותיו ומעל ומעבר לכוחותיו כי לזה נוצר האדם ‘לפעול עם א-ל’.

      בברכה, ש”צ

    3. מה ההבדל בין לדבר על ליבו של הגביר לבין להראות לו צילום? מה ההבדל בין להביא את הרב שטיינמן עצמו לחו”ל לבין להביא צילום שלו? הראשון הוא השתדלות ראויה ומינורית דיה, והשני התשדלות מופרזת. אלו באמת דברי הבל.

    4. לא עוצמת ההשתדלות בעייתית, אלא אופיה

      בס”ד ב’ באדר תש”פ

      לרמד”א – שלום רב,

      אף שדבריי נאמרו בבהירות, אעשה עוד ‘השתדלות מינורית’ להסביר לך:

      ההבדל בין השתדלות ראוייה להשתדלות לא ראוייה אינו בעוצמת ההשתדלות. כפי שהראיתי שהרב שטיינמן לא נמנע מנסיעות מפרכות לחו”ל. ההבדל הוא באופי הפעולה. יציאה למסע של השפעה רוחנית המלא שיעורים ודרשות, היא דרך ראוייה למנהיג תורני, לעומת זאת התנהלות של פירסומאים ויחצ”נים נראתה לרב שטיינמן כ’פאסט נישט’, והיזקקות לה מתוך מחשבה שבלי זה זה לא יילך, זו קטנות אמונה. האם ה’ לא ייכול להושיענו בלי שנוותר על אורחות הפשטות והצניעות?

      בברכה, ש”צ

      אגב, גם אסתר לא עושה כל דבר כדי להשפיע על המלך. היא לובשת בגדי מלכות ומשתחווה, אך לא שוברת את הצום, אף שהמראה שלה אחרי שלושת ימי צום אינו הדבר הכי מלבב 🙂

    5. ההבחנה בין השתדלות ראויה לבלתי ראויה (מתורתו של רבי דב יפה)

      בס”ד ד’ באדר תש”פ

      את ההבחנה בין השתדלות ראויה לכזו המהווה פגם אמונה, מסביר רבי דב יפה זצ”ל (משגיח ישיבת כפר חסידים) בספרו ‘לעבדך באמת’ בפרשת וישב (עמ’ קמו-קמח):

      ‘ואומר החזון איש, שהשקפה זו על מהות הבטחון קובעת גם את טיב ההשתדלות הרצויה, וגם את גבולותיה הראויים.

      את טיב ההשתדלות: כי בעל בטחון אמיתי, שמבוסס על האמונה רצון ההשגחה העליונה הוא סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות – ישים את עיקר השתדלותו בתשובה תפילה וצדקה כדי להפיק רצון מלפניו להעביר את רוע הגזירה, במקום לרדוף אחרי נדיבים ושרים ולבקש תחבולות שוא..

      וכן בעניין גבולות ההשתדלות: שהנה הטעם שחובת ההשתדלות אינה סותרת את מידת הבטחון… לפי שהקב”ה חפץ להנהיג את האדם בדרך הטבע, ולכן נקבעה ההלכה שאין סומכין על הנס. לכן רק מעשים שיש בהם משום הוצאת הישועה מגדר של נס – הם שנכנסים לכלל חובת ההשתדלות; אבל מעשים שאינם כאלו – אינם נכנסים לכלל חובת ההשתדלות, וממילא הם גם אסורים’ (עמ’ קמז)

      לפי דרך זו מביר הגר”ד יפה (בהמשך) בשם החזו”א ‘את הפגם שהיה בבקשתו של יוסף משר המשקים שיזכירהו לטובה לפני פרעה. כי אף שההשתדלות אינה סותרת את מידת הבטחון, אך במה דברים אמורים, בהשתדלות שע”פ דרך הטבע תועלתה קרובה, כי באופן זה ההשתדלות מוציאה את הישועה מגדר של נס. אך השתדלות שע”פ דרך הטבע אינה קרובה להועיל – מקבלת אופי של מעשה הנובע מתוך ייאוש, כטובע הנאחז בקש, וזו סתירה גמורה לבטחון אמיתי בבורא יתברך’ (עמ’ קמח).

      אם אני מבין נכון, עולה מדבריו של הגר”ד יפה, ש’חובת ההשתדלות’ אינה לעשות משהו סמלי בתור ‘יוצא זיין’. אדרבה, הבוטח בה’ חייב למקד את השתדלותו לדרך הקרובה להועיל על פי דרך הטבע, ושימוש בדרכי השתדלות שיעילותן מפוקפקת היא המראה על אי בטחון. הבוטח בה’ אינו יושב בחיבוק ידיים, אלא בוחר לו את הדרך היעילה ע”פ הטבע ומתמקד בה. הבטחון מה’ – מחייב לחפש את דרך ההשתדלות היעילה ביותר!

      בברכה, ש”צ

    6. לש”צ.
      האם אתה תעמוד מאחורי האמירה לא להיאחז בקש? האם תאמר לחולה מסוכן לא לקחת טיפול בגלל שאין הרבה סיכוי שזה יעזור לו ולכן זה סותר את האמונה בהשגחה?
      בהגנתך לרב שטיינמן טענת “האם ה’ לא יכול להושיענו בלי שנוותר על אורחות הפשטות והצניעות?” כלומר יצרת גדר חדש של השתדלות – צריך להשתדל אבל רק במה שנשאר בתוך איזשהו גדר של פשטות וצניעות (שאסתר למשל וודאי יצאה ממנו) וגם כאן אני שואל האם תעמוד מאחורי המילה שלך גם במקרה של טיפול פולשני כלשהו? האם ללכת להתחנן לראשי המדינה בשביל תקציב או נגד גיוס נכנס לגדר הצניעות הזה? והפגנות ענק הן חלק מהפשטות הזו? וכו’
      כתבתי מעט בציניות אבל הכוונה שלי אינה ללעוג אלא לנסות למצוא את הגבולות של הטענה הזו, אם הם אכן קיימים.

    7. הגראי"ש לא זקוק להגנתי (ליאיר)

      בס”ד מוצש”ק תרומה תש”פ

      ליאיר – שלום רב,

      הגראי”ש הוא אחד מגדולי ישראל ואינו זקוק ל’הגנתי’. אדרבה אנחנו זקוקים להעמיק בדבריו כדי להבין את שיטתו לא די לדייק דיוקים מדברים שנאמרו במקרה נקודתי (שבו יכול להיות הסבר נקודתי, שדרך ההשתדלות שהוצעה אינה ראויה משום שהיא באה מתרבות של החצנה), אלא להבין את העקרונות המנחים: מתי יש חובת השתדלות שהרי ‘אין סומכים על הנס’, ומתי ההשתדלות אינה ראויה, כפי שאמרו חז”ל על יוסף שנענש בהארכת מאסרו משום שביקש משר המשקים שימליץ בעדו אצל פרעה.

      חיפשתי דיון עקרוני בשאלה ומצאתיו בדברי הגר”ד יפה בשם החזו”א המבחין בין השתדלות הקרובה להועיל בדרך הטבע, שאחיזה בא מעידה על עשיה מתוך אמונה, לבין נקיטת פעולות שיעילותן מפוקפקת המעידה על ייאוש או פאניקה.

      לגבי הביקורת על יוסף, זכורני גישה שונה אצל הגרא”א דסלר ב’מכתב מאליהו). הוא אומר, לפי זכרוני, שהתביעה על יוסף לא היתה על עצם הבקשה משר המשקים אלא מצד תליית ההצלה בשר המשקים, באומרו לו : ‘והוצאתני מן הבית הזה’.

      לפי שני הסברים אלה לביקורת של חז”ל על יוסף, מובנת להתנגדותו של הרב שטיינמן לצילומים. הרי יש דרך כבושה ה’קרובה להועיל בדרך הטבע’, כתיבת מכתב המלצה מגדול הדור או שיחת טלפון שלו אל התורם. אם התורם רואה בגראי”ש סמכות תורנית הרי די בזה, מה יוסיף לו צילום של הרב או של הישיבה? וכשיש דרך יעילה למה להוסיף לה דרך שיעילותה מפוקפקת (הן מבחינת יעילותה והן מבחינת התרבות שהיא משקפת). האמירה של השואל ש’בלי הצילום – זה לא יילך’, נראתה לגראי”ש כ’פחד נפרז’.

      בברכה, ש”צ

      אגב, בחיפושי על חומר רלוונטי בנושא, הגעתי לשני כרכי ‘כאיל תערוג’ שבהם לוקטו דברים של הגראי”ש על גדולי ישראל ועל המועדים. בספרו על המועדים מקשה הרב שטיינמן: ‘הרי אסתר הלכה לעשות השתדלות בשביל להציל הכלל ישראל, ואיך רצתה להראות כלפי אחשוורוש? הרי יתבטל שליחותה, וגם אותה יהרגו?’

      והשיב הגראי”ש: ‘שייתכן שאסתר חשבה שבדרך זה אחשוורוש ירגיש רשעותו ויתחרט על העבר, וחז”ל גילו לנו שחשבונה היה טעות, ולכן בא מלאך וסטר ידיה’.

      הווה אומר , לדברי הגריא”ש, שאסתר לא סמכה על הנס אלא פעלה מתוך שיקול דעת בחושבה שתוכחה חריפה תשפיע לטובה על המלך. היא פעלה מתוך שיקול דעת, וכדי לתקן את טעותה באה ההתערבות הניסית של המלאך.

    8. לגבי שאלתך על טיפול שסיכוייו מועטים במקרה של סכנה. לענ”ד הבעייה שעליה העיר החזו”א לגבי שימוש באמצעים שיעילותם מפוקפקת, הוא כשהם נעשים מתוך ייאוש ופאניקה. אך כשהדברים נעשים מתוך שיקול דעת זהיר, יש מקום לנקוט גם בפעילות שסכיויי הצלחתן קלושה, שהרי הדברים לא נעשים מתוך בהלה אלא מתוך שיקול דעת מחושב.

      בברכה, ש”צ

      מה עוד, שבמקום פיקוח נפש, יש מקום להתיר גם איסורים דאורייתא, וייתכן שגם העניין של השתדלות יתירה שאינו איסור הלכתי מובהק אלא הידור במידת הטחון – לא יעמוד במקרה כזה. למעשה אני מציע להתייעץ עם מו”ץ מוסמך 🙂

      ***

      אגב, ציפיית יוסף ששר המשקים יפעל לטובתו נראית לי בעייתית מבחינת השיקול הזהיר. הרי יוסף נשלח לכלא ע”י שר הטבחים בחשד שניסה לתקוף את אשתו. האם התערבות של שר שהמשקים שעבר עבירה חמורה שמחמתה הוכנס לכלא, שהיה קרוב לקבל עונש מוות ויצא לא מזמן בחסדי המלך בחנינה היתה מתקבלת או משלהבת את כעסו של שר הטבחים הבכיר ממנו וללא ‘עבר פלילי’.

      יוסף הרי לא נמצא בכלא בסכנת חיים, הוא שם בדרגה של ‘תת-גונדר’ מפקד בפועל של הכלא. לשם מה לו להסתכן בהעלאת הפרשה מחדש ע”י שר שמעמדו בעצמו מוטל בספק? ואם פרעה היה מתערב, מה היה יוסף מרויח – היה חוזר לבית שר הטבחים ואשתו הצדקת 🙂 מה התועלת שהיתה צומחת לו מחזרה ל’גוב האריות’?

  4. שוב תודה על המאמר. המשך הפסוק “ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי” הוא – “למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך”. “הסיבתיות הכפולה” של יחזקאל קויפמן שהאירועים מתרחשים כביכול בתהליך סיבתי רציונלי בעוד שהם מונחים לתכלית מסוימת ע”י האל. הייגל מכנה זאת “עורמת התבונה האלוקית”. והעורמה האלקית היא כה מתוחכמת שהיא מסבירה את הנבוכות של הרב שטיינמן, של שאר הדוברים בסיטואציה וכנראה של כולנו.

  5. האם אינך מוכן לעשות את החילוק של הרמב”ם (לגבי הבחירה) בין השגחת ה’ על הציבור להשגחתו על הפרט?הרי הפרט יכול להשתדל אך בציבור זה יותר מסובך. כלומר, שה’ ממשיך להשגיח על התהליכים אך לפרטים יש בחירה ואחריות בלעדית על המתרחש.

    1. בספר העליתי אפשרות כזאת. אני נוטה לא לקבל אותה, מפני שאין אינדיקציות למעורבות אלוהית גם במישור הציבורי וגם בגלל שמה שקורה לציבור הוא אוסף מה שקורה לאנשים הפרטיים שמרכיבים אותו. חוקי הטבע והבחירות האנושיות קובעים גם את זה וגם את זה.

    2. גם אם מקבלים את ההבחנה בין יחיד לציבור, יש להגדירה טוב יותר. האם פירושה שביחיד אין מעורבות כלל ובציבור הכל בידיו? ביחיד אין מעורבות כלל ובציבור זה לפעמים בידיו? ביחיד המעורבות היא לפעמים ובציבור זה תמיד? ביחיד יש מעט מעורבות ובציבור יש יותר? לדעתי התפיסה המקובלת היא שגם ביחיד וגם בציבור יש מעורבות, אולי במינונים שונים. אז אין הבחנה אמיתית. גם להגדיר מהו יחיד ומהו ציבור זה לא פשוט ולא חד. יש אירועים של היחיד שיש להם השפעה ציבורית, ויש אירועים ציבוריים שאין להם השפעה ממשית..בקיצור זה נראה לי אותו שיח אפולוגטי עמום שמנסה להציל את הדוגמות המקובלות מהביקורת (מה שקרוי בפוליטיקה “עמימות בונה”).

    3. גם אצל הרמבם אותו “צדיק יחיד בכמה מן הדורות” “שמשוגעים” שחיו לפניו בנו ארמון ואותו צדי מסכן מסתתר מן החמה או מן הגשמים תחת הכותל של אותו ארמון.
      גם אצלו הכותל לא מגיע אל הצדיק אלא הצדיק מגיע לכותל ולפי הרמבם דורות עמלו על הכותל רק בשביל אותו צדיק. ושוב, מבחינת הצדיק גם הוא עצמו היה צריך להשתדל להסתתר מתחת לכותל הארמון.

  6. כאחד שגדל בחינוך חרדי, ובצעירותו התחכך הרבה עם בעלי אמונה [עד שהתפכחתי והחלטתי שאיני מקבל זאת], ביכולתי להעיד שהאנשים הנ”ל אינם מרמים את עצמם, אלא שהיות והתאוריה לא מלמדת מהו גבול ההשתדלות לעולם אין לדעת אם כבר עשיתי ידי חובתי [ומשם והלאה לא ישנה אם אוסיף התאמצות יותר, כי הכל נגזר] או שגם פעולה זו נצרכת ממני [ובלי זה לא קיימתי את חובתי בהתאם לדרגת אמונתי, וממילא באמת אפסיד], זה באמת מביא להרבה התלבטויות, וכוונת הרב שטיינמן כנראה הייתה שלדעתו הצילום הוא כבר משהו מעבר למה שצריך, אבל היות והדברים לא מוחלטים וברורים הוא לא ימנע זאת.
    הרב דסלר הגדיר שכל פעם שאם תבוא תוצאה שלילית האדם ילקה את עצמו למה לא עשה יותר הרי הוא מחוייב לעשות יותר, כי זה אות שהוא לא בטוח שזה לא חלק מחובת השתדלותו.
    לכן לשיטתם איני רואה כל סתירה במה שהצגת כאן, כל ההגחחות ניתנות להסבר פשוט, והם באמת מאמינים בכך, ורק בגבול המעשי – כמה זה משליך על חובת ההשתדלות בפועל, הם חלוקים [ורבים נמנעים באמת מפעולות רבות שיכולות להועיל להם מטעמים אלו].
    כאמור אני לכשעצמי הפסקתי לקבל זאת מזה שנים ארוכות, מהטעמים המציאותיים שאתה מעלה כאן.

    1. זו עצמה הרמייה העצמית שעליה אני מדבר (הפטפוטים על גבול חובת ההשתדלות, וכמובן שבפועל כשי שמצוקה רפואית או אחרת אין שום גבול והם עושים כל מה שצריך ואף יותר באופן היסטרי). בטור הראיתי גם אינדיקציות לקיומה.

    2. הרב, כבר ענה על דבריך הפלא יועץ,
      אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שמות כא יט) ורפא ירפא. מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות (ברכות ם א). ועוד אמרו על הפסוק (דברים כח נט): וחלים רעים ונאמנים. שהם נאמנים בשליחותן (רש”י שם), שבשעה ששולחין אותן גוזרים עליהם שלא יצאו אלא ביום פלוני, ביד פלוני, על ידי סם פלוני (ילקוט שמעוני יתרו רמז רפט). ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין יז ב), שלא ידור אדם במקום שאין רופא:
      והנה מצאה החקירה מקום לנוח, מאחר שהשם ממית ומחיה, מה יתן ומה יוסיף הרופא, הלוא אם נגזר עליו שימות, אם יעמדו כל רופאים שבעולם לא יוכלו להציל ממות נפשו, ועל זה אמרו, טעות הרופא, רצון הבורא. ואין מידו מציל, ואם נגזר עליו שיחיה בלי רופא, הקדוש ברוך הוא מגלגל גלגולים ומביא לו רפואתו, כי הרבה אפנים למקום והרבה עמו פדות והוא ישלח דברו וירפאם. אבל התשובה לזה ולהרבה חקירות כאלה הוא, ששלשה מיני גזרות יש, אם הוא גברא דאית לה זכות תולה, ואלימא זכותה ובריא מזלה, אפלו אם לא יהיה לו רופא ויעשה דברים נגדיים לחליו, לא ימות אלא חיה יחיה. ויש שנגזרה עליו מיתה רחמנא לצלן, אם ישמר את עצמו בכל שמירות שבעולם, שוא שקד שומר והרופאים לא יועילו ולא יצילו. אבלי יש שמחמת עונותיו מניחין אותו תחת הטבע, אם ישמר ויתנהג ברפואות על פי הטבע, חיה יחיה, ואם לאו, ימות, ועל כגון זה נאמר (משלי יג כג) ויש נספה בלא משפט:
      הנה כי כן כל אדם למחש בעי וצריך לעסק ברפואות כשצריך, שאם לא יעשה כן ויהיה נספה בלא משפט, הרי זה מתחיב בנפשו. וכדאי הוא להתחיב בנפשו כיון שעובר על מה שכתוב בתורה (דברים ד טו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם. והאיש שאינו נשמר ואינו מתנהג על פי הטבע לבקש רפואה לחליו בהיות לאל ידו, מלבד שענוש יענש על עברו על מה שכתוב בתורה, עוד בה שנמצא שסומך על הנס, ואם עושים לו נס מנכין לו מזכיותיו (שבת לב):

  7. פלפולי סרק.
    יש לכותב תחביב להקצין את העמדה החרדית ובכך להגחיך אותה.

    אבל האמת היא שהשניות הזו שבין הביטחון להשתדלות נמצאת כבר בחז”ל, בגמרא בראשונים ובאחרונים. היא לא התחילה אל החרדים.
    נכתבו על כך אינסוף מילים ומאמרים, ואין רב חרדי שחולק על עיקר דברי הרב קוק (כמובן שהנוסח שונה, ויש הבדלים קטנים גם בתוכן), בוודאי שתפקידנו לפעול בכוח שניתן לנו ולא לסמוך על הקב”ה, ולא בגלל שהוא לא מתערב אלא בגלל שיש לנו תפקיד כאן בעולם.
    אין שום סתירה בין זה לבין השגחה פרטית, הקב”ה יוצר בשבילנו את המשימה. הסיטואציה, הכלים, היכולות וכו’ – וזו ההשגחה הפרטית – ואנחנו צריכים לפעול עם הסיטואציה שהוא יצר.
    המשימה שלנו היא לא להתעצל, אבל מצד שני לא להיכנס ללחץ או ליאוש שמא לא נצליח בתפקיד. כי כל התפקיד שלנו הוא לעשות הכי טוב שיש את מה שביכולתנו בהתאם לסיטואציה, את הסיטואציה לא אנחנו יצרנו, ומה שמעבר ליכולתנו אנחנו לא צריכים לעשות. לכן העשייה צריכה להיות בביטחון, היינו בשלווה.

    כעת לסרטון.
    הרב שטיינמן מבקר את הלחץ של העסקן (הבקשה לתמונה, ביחד עם המשפט “בלי זה לא יתנו לו ככה זה הולך היום” כנראה נראית לו בלתי ראויה), את התחושה שלו “שמי יודע מה יקרה” אם לא יהיה לו תמונה של הרב.
    הוא בעצם אומר לו: תירגע. תעשה את מה שהקב”ה רוצה ממך בנחת. מקסימום לא יהיה כסף, אז הקב”ה רוצה שהכולל ייסגר, לא קרה כלום, אנחנו עשינו את שלנו.

    1. רק לחדד:
      החזו”א באמונה וביטחון מסביר שההחלטה מהו מעשה השתדלות ראוי אינה תלוי בכמות המעשים, אלא בעמדה הנפשית של המשתדל.
      כלומר, אין גבול השתדלות שעד אליו אני מחויב ומכאן ואילך לא. אני מחויב לעשות הכל, אבל מתוך עמדה נפשית שאני רק מבצע תפקיד, ולכן אני רגוע לגמרי. לא אצליח – אז לא.
      לעומת זאת אם אדם עושה מעשה קטן אבל הוא מעשה של לחץ או יאוש (הדוגמה היא יוסף שביקש משר המשקים להזכירו אצל פרעה ונענש על כך, לא בגלל שזו השתדלות רבה מידי אלא בגלל שזו פעולה של יאוש ולא של שיקול רציונלי. כיון שלא סביר ששר מצרי יזכור לעשה טובות לאסיר זר).

      מי שמבין כך את המושג ביטחון והשתדלות, לא תמה על הרב שטיינמן, וגם לא רואה הבדל גדול בין הרב קוק להוגים חרדים.

    2. יש לכותב תחביב לתלות בי דברים שלא אמרתי (אולי כדי להגחיך?). לא כתבתי בשום מקום שזה התחיל אצל החרדים. להיפך, הבאתי מהראשונים מקור (רמב”ן) ויש עוד, והדברים עתיקים. ובכל זאת אני טוען שזו תפיסה הזויה שאף אחד לא באמת מאמין בה.
      לגבי התיאור שלך, אין לי אלא להפנות את הקוראים לסרטון. הוא מדבר בעד עצמו. מה עוד שהתיאור שאתה נותן כאן כאלטרנטיבה הוא אותו דבר כמו שתיארתי בעצמי.
      אני חייב לומר שלפעמים אכן התפיסה החרדית מגוחכת בעיניי, אבל אני לא צריך להגחיך אותה. היא עושה זאת היטב בעצמה.
      החבר’ה הללו רצו רק צילום, בשלווה מלאה. מדוע זה סותר את האמונה? וכי הליכה להידפק על דלתות נדיבים היא לא היסטריה אנטי השתדלותית, והצילום כן? אלו תירוצים חסרי שחר שאין להם בסיס, בדיוק כפי שכתבתי.
      כל טוב.

  8. 1. ההימנעות מהצילום מזכירה לי סיפור לא זוכר במי היה המעשה אבל בקצרה שנורר לא מוצלח פונה לשנורר מוצלח ושואל אותו למה הוא מצליח.
    הוא עונה שכשהלא מוצלח מגיע לעשיר הוכ מראה לו כמה הוא מכבד ומוקיר אותו, מכאן העשיר מסיק שכסף זה טוב ולכן כדאי להשאיר אותו אצלו.
    השנורר המוצלח לעומת זאת מגיע לעשיר ומסביר לו כמה הכסף לא חשוב והעולם הבא חשוב ולכן העשיר משקיע מכספו.
    אני חושב שזה המניע של הרבה שטיינמן, אם נשנה את ההתנהגות שלנו והתרבות שלנו להיות כמו של העשירים זה לא יגרום להם לתרום יותר.
    מפה הרב שטיינמן לקח את זה פשוט לאיזור של להוכיח להם שהם לא מאמינים במה שהם אומרים.

    2. מה שהרב זוקף לזכותו את המודה במקצת זאת קצת הגזמה, אפילו הרמב”ן על התורה אומר שזה כוחה של בחירה, אי אפשר להאמין בבחירה ולא להודות במקצת הזה. לדעתי הרוב המוחלט מאמינים בבחירה אבל כמו שהרב אמר, אם לא מאמינים בבחירה זה פשוט דיון לא מעניין.

  9. אני דווקא כן מרגיש פרטנליזם כלפיי גישתי. נכון שאי אפשר לשים את האבצע בדיוק ולהגדיר מהו אירוע טבעי ומהו אירוע בו הקב”ה עזר ופעל, אבל בהתבוננות כללית לטווח רחב – אני רואה השגחה אלוקית במהלכים הטבעיים. כך אני רואה את שיבת ציון, את נס הפורים, וגם חלק רחב מחיי הפרטיים.

  10. לא יודע למה מיוחס לרמב”ן המושג השתדלות.
    הרמב”ן בעצמו שואל בפירושו לאיוב למה צריך להתכונן למלחמה והרי יש השגחה, והתשובה שלו היא בגלל שרוב בני אדם נעזבים למקרים ואין עליהם השגחה, ומתוך חוסר ידיעה צריך להתכונן.
    ודעתו מפורשת שמי שהקב”ה דואג לו לא צריך לעשות שום דבר (מלבד כמובן להכניס לפה את האוכל שישלח לו הקב”ה, ויל”ד מה כלול בזה).
    ומי שצריך לפעול זה רק מי שאין עליו השגחה בכלל.
    בקיצור השגחה ספורדית שאי אפשר לשלול אותה 🙂

    1. הרמב”ן כותב הרבה דברים, וכבר הערתי למעלה שיש גם סתירות במשנתו (גם בדבריו בסוף פרשת בא). אבל המימרא החריצות שקר נאמרה על ידו, ולא בכדי מצוטטת ממנו על ידי כל אבירי ה”השקפה”. בהחלט נכון שיש מקומות אחרים שבהם מובעת עמדה מעט שונה, אבל אין עסקי כאן בבירור מקחו של הרמב”ן..

  11. רק להעיר שהמלה השתדלות מורה במקור על רצון ומאמץ אמתי, כגון במקום בו אין אנשים השתדל להיות איש, להבדיל מ-“השתדלות” שהוא חידוש של הדורות האחרונים.

  12. 1. נראה לי שהשאלה הראשונה שצריך לשאול היא האם ראוי שתהיה השגחה. ואם אין למה להניח שיש שכר ועונש באופן כללי, הרי הקבה לא מתערב בעולם למרות שזה לא סותר את החוקים שלו (הוא עשה את זה בעבר), ולמרות שהצדק נותן שהוא יתערב, ואם כך למה להניח שההנהגה שלו אכן טובה? זו נראית לי הסיבה לאפולוגטיקה שמחפשת את ההתערבות האלוהית בכל זאת.
    האם אתה מסכים ש’ראוי שתהיה’ השגחה? אם כן, למה אין? ואם לא למה להניח שיש שכר ועונש בכלל?.
    2. אנשים מוכנים לתרום הרבה כסף ולהשקיע הרבה זמן בתפילה בשביל בן משפחה חולה, משמע, הם אכן מאמינים שיש לזה השפעה. כמו כן אם יש דרך טבעית הם וודאי ישתמשו בה, משמע ,הם לא מאמינים שהקבה יתערב ישירות במה שהם עושים. בסך הכל נראה לי שזה מעיד שרוב האנשים (המאמינים) מאמינים בשיטת האמצע שהצגת.

    1. 1. אין לי מושג אם ראוי או לא. לא רואה שום קשר לשכר ועונש. זה שאין השגחה לא אומר שלקב”ה לא איכפת ממה שקורה כאן. כשהורה נותן לילדו להתנהל לבד בלי להתערב, האם הוא לא רוצה שילדו יתנהל נכון?
      2. אנשים הם יצורים מורכבים. אבל נכון, אני גם חושב שרובם מאמינים בזה. אני רק טוען שהם מאמינים בזה כי הם חושבים שזה מתחייב מהמקורות וכי הם לא מיומנים בחשיבה פילוסופית.

  13. שאלת התגמול בעולם הזה היא טריקית, שכן עבור שעת עבודה משלמים באופן שונה לשני אנשים שונים.
    מסתבר שמה שקובע כמה תשתכר היא שאלת הערך. ז”א, כמה ערך נתת? נתת הרבה – תקבל הרבה.
    נתת מעט תקבל מעט.
    המתרימים חושבים שהם ייתנו יותר למתרימים אם הם יופיעו יחד עם הרב ולכן יתנו להם יותר?
    האם התמונה של הרב נושאת “ערך” עבור התורמים? אני חושב שהרב שטיינמץ לא חושב כך אחרת היה נותן את תמונתו ברצון.
    הוא גם חושב ובצדק שזה גימיק. מה יבקשו ממנו בפעם הבאה? לעמוד על הראש? המתרימים מגוחכים בבקשה שלהם, הם יודעים זאת והרב יודע זאת.

השאר תגובה