מקומה של הרליגיוזיות באמונה הדתית: ג. רגשיות רגועה (טור 313)

בס”ד

בטור הקודם עמדתי על הבעייתיות שבהתנהלות מתוך אקסטזה דתית. אבל אקסטזה אינה שם נרדף לרגש, ומטרתי כאמור לדון במעמדו של רגש בכלל.[1] כאן ארצה לבחון את ההתנהלות הרגשית עצמה, גם במצבים “רגועים”. מכאן והלאה ארצה לטעון שתי טענות: 1. בטור הנוכחי אטען שגם במצבים כאלה שימוש לא נכון ברגש עלול להוביל לתוצאות בעייתיות.[2] טור זה יסיים את הדיון בבעייתיות של השימוש ברגש. 2. בטור הבא אתייחס לשאלת הערך בעצם קיומם של רגשות.

קבלת החלטות רגשית

כשלימדתי בישיבת ההסדר בירוחם באו אליי תלמידים לא פעם ושאלו אותי לגבי שידוך. ההתלבטות הייתה האם ללכת אחרי השכל או אחרי הלב. הלב אמר להם משהו אחד והשכל משהו אחר, והשאלה הייתה כיצד להכריע. מקובל לחשוב שזה תלוי באדם, האם הוא טיפוס רגשי או שכלי. אבל לדעתי זו טעות. כפי שעניתי להם, לדעתי תמיד יש להכריע עם השכל, שכן זה הכלי הנכון לקבל החלטות. הרגש יכול לתת מידע ונתונים שיש לשקלל אותם, אבל הכלי המשקלל והמכריע הוא השכל. אם יש כימיה טובה עם הבחורה זה נתון חשוב שיש לקחת אותו בחשבון. אבל לא נכון שההחלטה עצמה תתקבל בלב. הלב מטה אותנו לכיוונים שונים באופן לא מבוקר, ולכן לא נכון למסור בידו את המושכות.

אם לבי נוטה לבחורה כלשהי אבל אני יודע שיש לה תכונות או תפיסות בעייתיות (לפחות מבחינתי), תהיה זו טעות למסור את ההחלטה ללב. אין זה אומר בהכרח שיש להעדיף את התכונות והתפיסות על הקשר הנפשי. גם את זה איני אומר. טענתי היא שהשכל הוא זה שאמור לשקלל את השיקולים השונים ולהגיע למסקנה כזו או אחרת. אינני טוען כאן מאומה לגבי תוכן ההחלטה, אלא רק לגבי אופן קבלתה.

אדגיש שאיני עוסק כאן באמוציונליות סוערת ולוהטת כמו שתיארתי בטור הקודם. כאן אני מדבר על רגש שיכול גם להיות מינורי. רצוני לטעון כאן שבניגוד למה שניתן אולי לומר על דבריי בטור הקודם, הבעיה אינה רק הסערה הרגשית שמאפילה על השיקול השכלי-הגיוני, אלא עצם מסירת ההחלטה לרגש היא מוקד הבעיה.

על רגש ואינטואיציה

מניסיוני, אחד הדברים שמאד מפריעים לנהל דיון כזה הוא בלבול מושגי שיוצר בלבול תפיסתי. אנשים חשים שלפעמים בדרך אינטואיטיבית ולא מושכלת מגיעים להחלטות טובות יותר. לכן חשוב להבחין כאן בין רגש לאינטואיציה.

חשבו על בעיה מתמטית מסובכת שאתם יושבים עליה כבר חודשים, שוברים את הראש ולא מצליחים לפתור אותה. מגיע משה, שהוא איש מבריק וגאון מתמטי, ואומר לכם: “אה, מיד רואים שהפתרון הוא y=sin(3x2+4). לתדהמתכם אתם מציבים את הפתרון ונוכחים לראות שאכן זהו. הברנש המתסכל הזה שוב צדק. אתם שואלים את משה: “תגיד, איך ידעת את זה? עשית מהר את החישוב? באיזו דרך?”, והלה עונה בשלווה אולימפית: “בכלל לא. היה לי רגש ברור שזהו הפתרון”.

האם באמת מדובר כאן ברגש? בלי להיכנס לענייני מינוח וסמנטיקה, אומר שהמונח רגש בהקשר זה אינו מוצלח. הוא מבלבל מאד. כשאני חש רגש כלשהו כלפי פלוני, למשל אהבה עזה, ומישהו אחר ממש לא חש כך כלפיו, האם יש לנו ויכוח? ממש לא. אני בנוי באופן מסוים ולכן אני אוהב את פלוני, והלה בנוי אחרת ולכן אינו חש אהבה כלפיו. אהבה היא רגש, אמוציה, וככזו היא לא טוענת מאומה על העולם. כשאני אומר שאני אוהב את מישהו כוונתי לדווח על מצב רגשי-נפשי שלי, הא ותו לא. למישהו אחר יש רגש או מצב נפשי אחר. אז מה? האם יש כאן ויכוח? לא נראה לי. לא נכון לשפוט דיווח כזה במונחי אמת או שקר, נכון או לא נכון. זהו מצבי הנפשי-רגשי וזהו. לעומת זאת, הפתרון שהציע משה הגאון בהחלט נמדד במונחי אמת ושקר. אחרי ההצבה במשוואה אני יכול לגלות שהוא צדק (כפי שאכן קרה) או שלא. כלומר הטענה “הפתרון של המשוואה הוא y=sin(3x2+4)” היא טענה, והיא יכולה להיות אמיתית או שקרית. לכן המונח רגש לגביה אינו מוצלח. זה מכניס אותה לקטגוריה האמוציונלית שעניינה אינו בטענות, כלומר לא באמת או בשקר.

טענות כמו זו של משה שנשפטות במונחי אמת או שקר, מקורן באינטואיציה ולא ברגש. אינטואיציה היא כושר שכלי למהדרין, אלא שבגלל שהוא לא נסמך על חשיבה רקורסיבית והנמקה לוגית מפורשת, אנשים נוטים לכנות אותו “רגש”. בספריי הרחבתי רבות בעניין האינטואיציה, משמעותה וחשיבותה, ובין היתר הראיתי שהתחושה כאילו יש שני מסלולי חשיבה, אינטואיציה ולוגיקה, היא טעות. גם טיעון לוגי מבוסס על הנחות שמקורן בדרך כלל באינטואיציה. אין לנו דרך לעקוף את הכושר החשוב אך המתעתע הזה. הלוגיקה לעולם מגיעה אחריו (באמצעותה מסיקים מסקנות מההנחות שהגענו אליהן אינטואיטיבית).

אבל לענייננו כאן מה שחשוב לי הוא רק לטעון שמסקנות שמתקבלות באינטואיציה אינן מסקנות רגשיות. המינוח הזה מבלבל, ועדיף לוותר עליו. אלו מסקנות שמתקבלות בשכל. דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה, כתב ספר רב מכר, לחשוב מהר, לחשוב לאט, ובו הוא מראה את עדיפותה של האינטואיציה ושל קבלת החלטות לא מודעת (זה לא בדיוק אותו דבר) על פני קבלת החלטות מודעת ומנומקת. זו הבחנה שבתוך השכל, ולא בין רגש לשכל.

יהיו כאלה שיטענו שמה שכיניתי קבלת החלטות ברגש הוא בעצם שימוש באינטואיציה. אותו בחור שרצה לבחור בת זוג לפי הלב, בעצם התכוון לאינטואיציה ולא לאמוציה. טענה זו בעצם מנסה להכחיש את עצם קיומה של קבלת החלטות רגשית. לכך איני מסכים. בהחלט ישנם אנשים שנותנים ללב להוביל אותם ולקבל החלטות, וזה אינו שימוש באינטואיציה אלא שמיטת המושכות מהשכל ללב. נגד זה דיברתי למעלה. בהחלטה שכלית, אחרי שמשקללים את הרגשות ואת השיקולים ההגיוניים והאחרים, מקבלים החלטה מושכלת, או מתוך שיקול מנוסח ומפורש או באמצעות האינטואיציה. אבל צריך לקבל החלטה ולא להיגרר אחרי רגשות.

בקיצור, קבלת החלטה אינטואיטיבית והליכה אחר הרגש זה ממש לא אותו דבר. לא תמיד קל לאבחן מתי מדובר בזה ומתי בזה, אבל זו כבר שאלה אחרת. לב יודע מרת נפשו. ביחס לעצמנו יש לנו אפשרות לנסות ולאבחן זאת (כמובן, גם זה לא בוודאות מלאה). באינטרמצו החסידי הראשון בספרי אנוש כחציר, הצעתי פירוש לפרק ט בספר התניא שמבהיר את ההבחנה הזאת בצורה יפה. אביא כאן את עיקרי הדברים.

פרק ט: נפש בהמית ואלוקית

פרק ט בספר התניא מהווה כנראה פירוש ל’שער קליפת נגה’ שבספר עץ חיים, לאר”י. אני אעסוק בהמשך בעיקר בחלק הראשון של הפרק, אבל אתחיל בציטוט מלא שלו להתרשמותכם:

והנה מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נגה בכל איש ישראל הוא בלב בחלל שמאלי שהוא מלא דם. וכתיב: ‘כי הדם הוא הנפש’. ולכן כל התאוות והתפארות וכעס ודומיהן הן בלב, ומהלב הן מתפשטות בכל הגוף, וגם עולה למוח שבראש לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן. כמו שהדם מקורו בלב, ומהלב מתפשט לכל האיברים וגם עולה להמוח שבראש.

אך מקום משכן נפש האלוקית הוא במוחין שבראש, ומשם מתפשטת לכל האיברים, וגם בלב בחלל הימני שאין בו דם, וכמו שכתוב: ‘לב חכם לימינו’. והיא אהבת ה’ כרשפי שלהבת מתלהבת בלב משכילים המבינים ומתבוננים בדעתם אשר במוחם בדברים המעוררים את האהבה. וכן שמחת לבב בתפארת ה’ והדר גאונו, כאשר עיני החכם אשר בראשו במוח חכמתו ובינתו מסתכלים ביקרא דמלכא, ותפארת גדולתו עד אין חקר ואין סוף ותכלית, כמבואר במקום אחר. וכן שאר מידות קדושות שבלב הן מחב”ד שבמוחין.

אך הנה כתיב: ‘ולאום מלאום יאמץ’, כי הגוף נקרא עיר קטנה, וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת, שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה, דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם. כך שתי הנפשות, האלוקית והחיונית הבהמית שמהקליפה, נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו. שהאלוקית חפצה ורצונה שתהא היא לבדה המושלת עליו ומנהיגתו, וכל האיברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי, ומרכבה אליה, ויהיו לבוש לעשר בחינותיה וג’ לבושיה הנ”ל שיתלבשו כולם באברי הגוף ויהיה הגוף כולו מלא מהם לבדם, ולא יעבור זר בתוכם חס ושלום.

דהיינו תלת מוחין שבראש יהיו ממולאים מחב”ד שבנפש האלוקית שהיא חכמת ה’ ובינתו להתבונן בגדולתו אשר עד אין חקר ואין סוף, ולהוליד מהן על ידי הדעת היראה במוחו ופחד ה’ בלבו, ואהבת ה’ כאש בוערת בלבו כרשפי שלהבת, להיות נכספה וגם כלתה נפשו בחשיקה וחפיצה לדבקה בו באין-סוף ברוך הוא בכל לב ונפש. ומאד מעומקא דליבא שבחלל הימני שיהיה תוכו רצוף אהבה מלא וגדוש עד שתתפשט גם לחלל השמאלי לאכפיא לסיטרא אחרא, יסוד מים הרעים שבה, שהיא התאווה שמקליפת נוגה, לשנותה ולהפכה מתענוגי עולם הזה לאהבת ה’. כמו שכתוב: ‘בכל לבבך’ בשני יצריך. והיינו שיעלה ויבוא ויגיע למדרגת אהבה רבה וחיבה יתרה ממדרגת אהבה עזה כרשפי אש. והיא הנקראת ‘אהבה בתענוגים’, להתענג על ה’ מעין עולם הבא. והעונג הוא במוח, חכמה ושכל המתענג בהשכלת ה’ וידיעתו כפי השגת שכלו וחכמתו. והוא בחינת המים, וזרע אור זרוע שבקדושת נפש האלוקית המהפכת לטוב את בחינת מים שבנפש הבהמית, שמהם באו תאוות תענוגי עולם הזה מתחילה, וכמו שכתוב בעץ חיים שער ג פרק ג בשם הזוהר שהרע נהפך להיות טוב גמור, כמו יצר הטוב ממש, בהסיר הבגדים הצואים ממנו שהם תענוגי עולם הזה שהוא מלובש בהם.

וכן שאר כל המידות שבלב, שהן ענפי היראה והאהבה, יהיו לה’ לבדו. וכל כוח דיבור שבפה והמחשבה במוח יהיו ממולאים מן לבושי המחשבה והדיבור של נפש האלוקית לבדה, שהן מחשבת ה’ ותורתו להיות שיחתו כל היום לא פסיק פומיה מגירסא. וכוח המעשיי שבידיו ושאר רמ”ח אבריו יהיה במעשה המצוות לבד שהוא לבוש השלישי של נפש האלוקית. אף נפש הבהמית שמהקליפה רצונה להפך ממש לטובת האדם שיתגבר עליה וינצחנה, כמשל הזונה שבזוהר הקדוש.   

בעל התניא עוסק במאבק של האדם עם יצריו, ובבחירתו בטוב או ברע, ודרך אלו – בתמונת הנפש שלו. תמונה זו נפרסת בפנינו בשלוש מערכות, זו למעלה מזו:

מערכה ראשונה: בדרך כלל מקובל לתאר את המאבק בין טוב לרע בנפש האדם, כמאבק בין יצר טוב ליצר רע. היצרים מייצגים כאן את הממד הרגשי של האדם. ניתן לתאר את המאבק בצורתו זו כמאבק בין ימין (היצר הטוב) לשמאל (היצר הרע).

אולם, כפי שעולה מעצם המינוח, גם היצר הטוב הוא יצר. בנוסף לכך, אם אכן שני היצרים הם הנאבקים ביניהם, מיהו האדם שנתון בתווך? האם לו עצמו אין מה לומר בעניין? טענתי היא ששני היצרים הם פריפריה של האדם, ולא האדם עצמו (הדברים פורטו יותר במודל הטופוגרפי בספרי מדעי החופש, ובמאמר כאן באתר). אם כן, הכרעותיו של האדם לא יכולות להתקבל על ידי היצרים. אלו מהווים את הסביבה שבתוכה האדם פועל, אבל הם אינם האדם עצמו.

מערכה שנייה: מתוך השיקולים הללו, בעל התניא מציע תיאור שונה בתכלית למאבק בנפש האדם: מאבק בין נפש אלוקית לנפש חיונית-בהמית. במקום תיאור של מאבק בין שני צדדים (שני היצרים), יש כאן תיאור של מאבק בין הגבוה לנמוך. כפי שנראה להלן, הנפש הבהמית אינה בהכרח רעה, אלא בעיקר נמוכה. והנפש האלוהית מאופיינת בכך שהיא גבוהה ולאו דווקא בכך שהיא טובה (זו תוצאה נלווית). השיפוט של האדם, טוב או רע, נגזר מן המקום שהנפש הבהמית תופסת בנפשו, כלומר היחס בין שתי הנפשות הללו. המאבק היסודי שבתוכנו אינו בין רגש טוב לרגש רע, אלא בין הממד הרגשי הנמוך לממד השכלי הגבוה. כל אחת משתי הנפשות יכולה עקרונית להוביל להתנהגות טובה או רעה. השאלה היא האם אנחנו בוחרים בין טוב לרע או נגררים לטוב או לרע. במערכה השנייה סובבנו את הציר שתואר בראשונה: במקום מאבק בין טוב (ימין) לרע (שמאל), המאבק הוא בין המעלה (נפש אלוקית) למטה (נפש בהמית).

אבל גם זו לא כל התמונה. לכאורה זהו מאבק בין השכל לרגש, כלומר בין חכמה לטיפשות. אולם זהו תיאור פשטני, ולא מדויק. כל אדם פועל בשני המישורים הללו גם יחד. גם אנשי הרגש מפעילים את השכל שלהם, וגם אנשי השכל מפעילים את הרגש שלהם. השאלה היא מה מצוי בנקודת השורש? מהיכן יונקת כל המערכת את כוחה (מי שולט בעיר)? האם זהו הרגש, או השכל?

מערכה שלישית: כפי שבעל התניא מסביר, שתי הנפשות הללו נלחמות זו עם זו ‘על כל הקופה’, כשני מלכים הנלחמים על השלטון בכל העיר. כל אחד מהם רוצה שליטה מלאה (שכל האיברים, כלומר חלקי הנפש, יסורו למרותו). אין מקום לחלוקה כלשהי ביניהם, אלא האחד צריך לשלוט בשני. יש ללב וגם לשכל מקום בתפקוד, אולם לא ייתכן ששניהם יהיו בשלטון. על כך כבר אמרו חכמים במדרש (אם כי, שם הדבר נאמר בקונוטציה שלילית): “אין שני מלכים משמשים בכתר אחד”. אם כן, זה גם לא מאבק בין המעלה למטה כפשוטו. בכל אחת משתי הנפשות יש מעלה (שכל) ויש מטה (רגש, יצר).

אז על מה בכל זאת המאבק? מיהן שתי הנפשות הללו (האלוקית והבהמית)? בעצם, מיהו בכלל האדם עצמו, זה שהמאבק מתנהל בתוכו? ומה הקשר בין המאבק הזה לבין מושגי הטוב והרע המקובלים בתיאורים הסטנדרטיים? רמז ראשון לפענוח התעלומה מצוי במינוח. הנפש הבהמית קרויה גם נפש ‘חיונית’. הסיבה לכך היא שהחיוניות (החיות) שלנו מצויה דווקא בנפש הבהמית. הכוונה כאן היא כנראה לדברים שאותם אנו מרגישים בלב (המטפורי, זה שמבטא את הרגש). רגש הוא דבר חי, והוא מעורר אותנו הרבה יותר מאשר השכל, או הרצון, שמנותקים מן החיות שלנו, זו שמשותפת לנו עם כל בעלי החיים. הנפש האלוקית היא כנראה ביטוי לשכל ולרצון, שהם ייחודיים לנו מכל שאר היצורים. אבל בגלל גובהם הם קצת מנותקים מן החיות הטבעית והפשוטה שלנו. אינדיקציה לכך היא שכאשר ישנם ערכים/רצונות שאדם מזדהה עמם בליבו וברגשותיו, הוא מוצא בתוכו אנרגיות אדירות כדי לפעול למענם ועל פיהם. אולם ערכים שהוא מאמין בהם באופן שכלי, המנותק מהזדהות רגשית, בדרך כלל ימומשו בקושי ובחוסר חשק. לכן הנפש הבהמית, אשר קשורה לרגש, קרויה גם ‘הנפש החיונית’. היא אשר נותנת לאדם את החיוניות.

אם זו פרשנות נכונה, אזי המאבק כאן הוא מאבק בין חיים של יצר ורגש, לבין חיים של שכל. הרגש הוא חי, חזק ומושך, והשכל הוא גבוה, ולכן חלש ומנותק. אדם אינו פועל בעוצמה רבה למען רעיונות שהוא משוכנע שהם נכונים, כל עוד לא הפנים זאת גם ברמה הרגשית. אם כן, לכאורה המאבק הוא מי ישלוט בכל התמונה: הרגש והיצר, או השכל.

התמונה שעולה במערכה השלישית היא אפילו לא מאבק בין מעלה ומטה כפשוטם. זהו מאבק בין מערכת שלימה של שכל + רגש (מעלה ומטה) שמונעת על ידי הרגש (הלמטה), ומערכת זו קרויה ‘נפש בהמית’, לבין מערכת שלימה אחרת של שכל + רגש (מעלה ומטה) שמונעת על ידי השכל (המעלה), וזה מה שקרוי ‘נפש אלוקית’. ניתן לומר שהמאבק כאן הוא בשאלה האם לבחור (=ללכת אחרי הנפש האלוקית), או להיגרר (לפעול על פי ההנחיות, או הדחפים והלחצים, של היצר והרגש). לכן משכנה היסודי (השורש) של הנפש האלוקית הוא במוח, כלומר בשכל וברצון (החלקים הגבוהים של האדם), ומשכנה היסודי של הנפש הבהמית (שורשה) הוא בלב, שהוא מלא דם (“כי הדם הוא הנפש”, משם החיות ותחושת החיות של האדם).

הסבר נוסף של המערכה השלישית

לכאורה, בעל התניא מציע לנו תיאור של מאבק בין שכל לרגש, או בין חכמה לאינסטינקטים (בהמיות), במקום התיאור הסטנדרטי שמדבר על מאבק בין טוב לרע. אולם זו תמונה חלקית מאד, שיותר קרובה לתמונה שהוצגה במערכה השנייה מתוך שלוש. הנפש הבהמית אינה בהכרח משהו רע (שאם לא כן התיאור של בעל התניא היה חופף לתיאור הסטנדרטי). רואים זאת גם מהזכרת המושג ‘קליפת נגה’ שמופיע בתחילת הפרק כמקום משכנה של הנפש הבהמית. בקבלה ישנן ארבע קליפות, ששלוש מהן רעות בתכלית. קליפת נגה היא הקליפה הרביעית, ובניגוד לשלוש הראשונות יש בה טוב מעורב עם רע. הרגשות והיצרים, שמקורם בקליפה זו, אינם דברים רעים כשלעצמם. יש לנו יצרים לכל הכיוונים. יש לנו נטייה להיטיב כי זה נעים לנו רגשית ונפשית. אבל היצר הטוב גם הוא יצר, ואסור לנו ללכת גם אחריו. כפי שהסברתי למעלה, החלטות יש לקבל בשכל ולא ברגש, לא ביצר הרע אבל גם לא ביצר הטוב. היצרים לכל היותר מעבירים נתונים רלוונטיים לשכל שמקבל את ההחלטה. זו התנהלות של נפש אלוקית, שבה החלקים הגבוהים, השכל והרצון, מתגברים על החלקים הנמוכים והחזקים יותר (הבהמיים), משתמשים בהם ומכוונים אותם. ושוב, יש להתגבר גם על היצר הטוב ולא רק על היצר הרע. שום יצר לא אמור לקבל החלטות. בהתנהלות של נפש בהמית, המצב הפוך: הרגש משתמש בשכל ומוביל אותו.

בתמונה הזאת, מעמדו של האדם לא נקבע בהכרח לפי השאלה האם הוא עושה טוב או רע. אדם שמטבעו עושה טוב אינו אדם טוב במובן האתי-מוסרי. הוא אדם שנעים לחיות לידו. אבל אדם מוסרי הוא אדם שנוהג פי כללי המוסר כי כך הוא החליט (ולא כי כך הוא בנוי בטבעו). הוא כמובן יכול לנטות לטוב אבל לא זה מה שקובע את מעמדו. מעמדו של האדם נקבע לפי תוצאות המאבק דלעיל. אם הנפש האלוקית תשלוט בכל האדם, כלומר האדם יהיה רגשי יותר (והרגש ישלוט בשכל), או שמא הנפש האלוקית היא אשר תשלוט בכל, ותכפוף למרותה גם את הנפש הבהמית (השכל שולט על הרגש). במצב כזה הנפש הבהמית, ובעצם נכון יותר לומר הרגש והיצרים, יהוו חלק בלתי נפרד, ואף חיוני, מהמכלול הטוב שלנו. זהו ייעודם המקורי, לולא היינו נותנים להם להשתלט על המכלול (בהתנהלות של נפש בהמית).

לכן בעל התניא מסביר שהנפשות הללו יוצאות ממקום משכנן (השכל או הלב) ומתפשטות לשאר חלקי הנפש (ללב ולשכל בהתאמה). הנפש הבהמית אינה סטטית. היא אינה נותרת שם, אלא מנסה לעלות משם אל המוח (התאוות והיצרים, שפועלים כמו הדם הממשי-ביולוגי, משתמשים בשכל למטרותיהם). הנפש האלוקית שואפת לתהליך הפוך. משכנה הבסיסי הוא במוח, אולם גם היא בעלת שאיפות ‘אימפריאליסטיות’. היא רוצה להתפשט אל הלב (לחלל הימני, שאין בו דם – כלומר יצר ורגש [=תחושות חיות] חזקים מדי – ולכן לשם היא יכולה להיכנס). הרגש החזק הוא האקסטזה של יצר העבודה זרה שתואר בטורים הקודמים. זהו הדם שרותח בלב ונותן תחושת חיות. הנפש האלוקית צריכה להתגבר על היצר החזק הזה, לכבוש אותו ולתעל אותו. שימו לב, כוונתי כאן לכבישת שני היצרים, הרע והטוב.

בעל התניא כותב בתחילת הפרק שהנפש הבהמית (הכוללת יצרים, תאוות ורגשות) “עולה למוח שבראש לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן”. כלומר, הרגש, היצרים והתאוות לובשים לבוש שכלי. במערכה השלישית אנחנו מגיעים לפריסה של תמונת הנפש במלואה. המאבק הוא בין הנפש הבהמית שמונעת על ידי הרגש, אבל משום היא מנסה לכבוש גם את השכל, כלומר לקבל את ההחלטות במקומו. והנפש האלוקית מתנגדת ורוצה לקבל החלטות בעצמה באופן אוטונומי ומושכל. לכן אין כאן מאבק בין חכמה לטיפשות אלא בין שכליות לרגשיות. גם אנשי הרגש מפעילים את השכל שלהם, וחלקם יכולים להיות חכמים מאד. בה במידה, גם אנשי השכל מפעילים את הרגש שלהם. ישנם חכמים שהרגש שולט בהתנהגותם, וישנם טיפשים שהשכל שולט בהתנהגותם. השאלה החשובה היא מה מצוי בנקודת השורש. מהיכן יונקת כל המערכת את כוחה (מי שולט בעיר)? מי מקבל את ההחלטות ומחזיק במושכות שלנו: האם זהו הרגש (ואז ההתנהלות היא של נפש בהמית), או השכל (ואז ההתנהלות היא של נפש אלוקית)?

באינטרמצו הנ”ל הבהרתי והדגמתי יותר את שתי דרכי ההתנהלות הללו (בעיקר דרך דיונים באתיקה פילוסופית), והראיתי כיצד אנשים חכמים שמפעילים את השכל עושים זאת לפעמים בשירותו של הלב (הדם שעולה למוח להתחכם ולהרהר בו), ולמרות הכסות האינטלקטואלית וחריפות השכל, הרגש הוא שמקבל אצלם את ההחלטות. בנוסף, כמו שתיארתי כאן למעלה, גם שם הבחנתי בין אנשים שהרגש מוליך אותם לבין אנשים אינטואיטיביים שהשכל מוליך אותם (חשוב לחדד: במפה הזאת, המצפון המוסרי אינו רגש אלא חלק מהאינטואיציה).

מן התיאור הזה עולה שיש באדם מאבק בין הפסיכולוגיה שלו (יצרים ורגשות, לטוב ולרע), לבין רצונו הבוחר (השכל והרצון). המצב ה’טוב’ הוא כשהרגש כפוף לשכל (שאז האדם בוחר ולא נגרר), והמצב ה’רע’ הוא כשהשכל כפוף לרגש (שאז האדם נגרר ולא בוחר). שתי הנפשות אינן רעות או טובות במהות. מעמדו הרוחני של האדם נקבע לפי מצבים שונים של יחס בין שתיהן. במליצה רווחת, שמבוססת על השיוך הקבלי של הנשמה למוח ושל הרוח ללב ושל התאוות לכבד, נוהגים לומר כך: כשהשכל מוביל בראש, יש כאן מל”ך (מוח, לב, כבד), אולם כשהלב מוביל בראש יש כאן למ”ך.

העולם שלנו

בטור הקודם ראינו שהתנהגות אמוציונלית אינה רק נחלת העבר ה’פרימיטיבי’, אלא ממשיכה ללוות חברות אנושיות עד ימינו אלה. התבוננות נוספת מעלה שלמעשה בעידן שלנו המרכיב האמוציונלי בהתנהגות ובתרבות של כולנו דווקא הופך דומיננטי יותר. העולם שלנו מונע יותר ויותר על ידי הנפש הבהמית-חיונית. כאמור, אין כאן אמירה על טיפשות, או חוסר אינטליגנציה, אלא טענה על עמדה פילוסופית. באינטרמצו הנ”ל הראיתי שיש לנטייה הזאת ביטויים באספקטים רבים ומגוונים של העולם בן זמננו.

דב סדן, חוקר ספרות ידוע מהאוניברסיטה העברית, אמר פעם שהמהפכן העולמי הבא יהיה כנראה אורתופד יהודי. למה יהודי, זה ברור. אבל למה אורתופד? הוא הסביר שהמהפכן היהודי הראשון בעולם היה אברהם אבינו (או משה רבנו) שלימד אותנו להשתמש בראש (“שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה”). המהפכן היהודי הבא היה ישוע מנצרת, שלימד שהלב הוא שצריך להימצא במוקד. המהפכן היהודי השלישי היה מרקס, שתלה את עיקר העניין בכרס (הפרנסה, הכלכלה), והמהפכן היהודי הרביעי היה כמובן פרויד, שנעץ אותנו מתחת לחגורה (ארוס ותנטוס). עד עכשיו ירדנו מהראש ללב, משם לבטן ואז לאיברי הרבייה. לאן עוד אפשר לרדת? כנראה לכפות הרגליים. לכן המהפכן הבא יהיה אורתופד יהודי.

מעבר לבדיחות, יש כאן טענה אמיתית לדעתי. זהו תיאור אירוני של תהליך הידרדרות של העולם, אשר נוטש את השכל ומתייאש ממנו. עובר ללב (הרגש והחוויה), ומשם לאינטרס (הקפיטל), ולבסוף (?) ליצרים, כמו מין, כבוד וכדומה. כיום הייאוש מהשכל הוא כה גדול שהחוויה והרגש תופסים כמעט את כל המרקע. זה מופיע אצלנו בכמה וכמה הקשרים. ברמה הפילוסופית ישנו היום ייאוש מאד עמוק מהשכל. בקרב רבים שוררת הרגשה שאין כל דרך להגיע למסקנות ברורות בשום תחום משמעותי (מדיניות, ביטחון, סוגיות פילוסופיות, אמונה דתית, אמנות וכו’), ועל כן הכל פועל באופן אמוציונלי, וזה נעשה אידיאולוגיה. דברים נבחנים בעיקר על פי המדד עד כמה הם ‘מרגשים’ (החל מיצירות אמנות, המשך במכוניות, וכלה בתכניות חיסכון בבנק). ההחלטה האם לקיים מצוות, ואלו מצוות לקיים, מתקבלת גם היא פעמים רבות בצורה אמוציונלית ואקזיסטנציאלית (האם אני מתחבר, ואולי גם מועיל, ולא האם זה נכון או מחייב). בהקשר האמוני יש לכך כמובן גם כיסוי אידיאולוגי, שהרי מדובר ב’אמונה’ ולא במשהו רציונלי.

גם ההחלטה האם להצביע בעד פוליטיקאי פלוני או אלמוני (נכון יותר: יש המון ‘פלונים’ אולם לצערי מעט מאד מהם ‘אלמונים’), נעשית משיקולים של נאמנות שבטית, או אמוציות אחרות. מי שמגדיר עצמו ‘לאומי’, תמיד יהיה בעד מדיניות של יד חזקה, מלחמה, או תגובה צבאית מיידית, ומי שמגדיר את עצמו ‘איש שמאל’, תמיד יתנגד לה. מי שראה פעם פעולה צבאית, צודקת וחכמה ככל שתהיה, ש’שלום עכשיו’ תמכה בה, שיקום. לחילופין, מי שראה אי פעם פעולה צבאית, אינפנטילית ושלומיאלית ככל שתהיה – והיו לנו ב”ה הרבה כאלה – שהליכוד והמפד”ל התנגדו לה, שירים גבוה את ידו. יותר גבוה, לא רואים!

אני נזכר כעת בתכנית ריאליטי מוזיקלית בטלוויזיה שבה אחד השופטים אמר למתמודד כלשהו משפט שהלך בערך כך: “הראש שלי אומר לא, אבל הלב אומר לי שכן”. צפיתי בתכנית עם ילדיי, ומיד תהיתי לעצמי בקול: “נו, ומה ההחלטה בסוף?” החבר’ה מסביב כמובן פרצו מיד בצחוק רועם (וגם אני אמרתי זאת כבדיחה). היה ברור לכולנו שמשמעות אמירתו היא שהתשובה חיובית. אם השכל אומר לא והלב אומר שכן – ברור שהתשובה היא כן. אבל למה זה כך? לכאורה הוא מתאר כאן קונפליקט. מדוע אם אמרת שהלב אומר X אז ברור שזו גם ההחלטה שלך? פשוט מאד, כי הלב קובע, וזה גם ברור לכולם. אין צורך להוסיף מילה, יען כי כולם מבינים מהי ההחלטה.

גם את המוסר רבים מאיתנו נועצים ברגש ובלב, ולכן דיונים בנושאים אתיים הם טעונים והעמדות באות בעיקר מהבטן. מי שמעלה טיעון הגיוני מותקף על ניכור וקור ועל התכחשות למוסר (שכמובן נמצא רק בלב). באטמוספירה כזאת קשה להעלות טיעון ענייני, כאשר מולך מתנהלת שטיפת מוח אינטנסיבית ופנאטית (שבראשה כמובן התקינות הפוליטית). רוצים כמה דוגמאות? בבקשה, הרי לכם כמה ממש מהזמן האחרון. הנה זהבה גלאון בדיון אינטלקטואלי וענייני עם קלמן ליבסקינד. רוצים משהו לא מישראל? אין בעיה. הנה לכם היישר מהניו יורק טיימס. ולקינוח, עוד דוגמה ממש מהזמן האחרון על הפגנות השחורים בארה”ב.

על רגשיות ואמונה דתית

אני לא יכול להימנע מדיון בדוגמה מובהקת לעניין (שהבאתי באותו אינטרמצו). לפני כמה שנים התפרסם בעיתונות מקרה שאירע בבני-ברק. אישה הלכה לטבול במקווה, וביציאה היא נאנסה על ידי מישהו. מכיוון שבעלה הוא כהן הדין מחייב אותם במצב כזה להתגרש, וכך הפוסקים הורו להם לעשות. במקרה האמור, בני הזוג קיימו בית טוב ומאושר, וכמובן שהגירושין היו מכה קשה עבורם, וזאת עוד בנוסף לטראומת האונס שעברה האישה. מאליו מובן שאף אחד משניהם לא היה מעוניין בזה. כשנודע הדבר, התעורר רעש גדול בציבור ובתקשורת. איך יתכן שמחייבים שני בני זוג שאוהבים זה את זה, ורוצים להישאר נשואים, ובפרט שיש להם ילדים שזקוקים מאוד להוריהם, להתגרש בעל כרחם? יותר מכך, הציבור זעם שהרי לאף אחד לא באמת איכפת שהם יישארו נשואים. כולם יהיו מאושרים מכך (פרט לפוסקים, הוסיפו כמה לשונות מרושעות). למי איכפת להשאיר אותם כזוג נשוי?! למי זה מפריע?

לכאורה ישנו כאן ויכוח בין דת למוסר. הנחות יסוד שונות, אשר מובילות למסקנות שונות. אולם הטיעון העיקרי שנשמע באותו ויכוח היה: “איפה הלב שלהם?”, או: “האם אין להם לב?!”. כלומר, אנשים חשו שיש כאן עוול מוסרי, ומי שפסק כך אין רגש אנושי בלבו. ההתייחסות לדיון לא הייתה כאל ויכוח ערכי ואידיאולוגי. לא האשימו את הפוסקים ואת ההלכה בטיפשות או טעות, אלא ברוע ורשעות, וליתר דיוק: בהיעדר רגש. אמרתי לכמה אנשים ששוחחו איתי על כך שיש להם אי הבנה חמורה. אין ספק שליבם של הפוסקים (הווירטואליים, במקרה זה, שכן לימים הוא התברר כברווז עיתונאי) עשוי בשר ודם, כמו ליבו של כל אדם, ואולי אף יותר מכך. כמו כן, ברור שלב הבשר הזה כואב להם מאד, כמו ליבו של כל אחד אשר שמע על המקרה, ואולי עוד יותר מכל אחד אחר. אולם אותם פוסקים נוהגים על פי הכרעה שכלית-נורמטיבית, ולא על פי הלב. זהו שורשה העיקרי של אי ההבנה.

ההלכה שמורה לנו לנהוג באופן כזה, כנראה סוברת שהערך של שמירה על קדושת הכהונה, עולה על הערך שבשמירה על שלמות הבית (דומה שקשה לחשוד בהלכה ששמירת הבית לא חשובה לה. בדרך כלל הטענות הן לכיוון ההפוך, על מידת הקושי שמעמידים דיינים בפני בני זוג שרוצים להתגרש). גם מי שלא מקבל את סולם הערכים הזה, צריך להתרכז בנימוקים ובוויכוח על הערכים עצמם, ולפחות להבין שיש כאן ויכוח בין עמדות, ולא עימות של צדיקים נגד רשעים. לפעמים נראה שאת הנקודה הפשוטה הזו כמעט אף אחד אינו מבין.

העובדה שרוב ככל הציבור פנה לליבם של הפוסקים מורה שלכולם ברור שכל אדם אמור לקבל את הכרעותיו המוסריות-ערכיות על פי תחושת הלב, ולא על פי השכל. זהו פוסטולט שאף אחד אפילו לא מוצא לנכון לנמק אותו. הוא מובן מאליו. לעומת זאת, אנשי ההלכה רגילים להשליט את שכלם על ליבם, וכך ראוי שיהיה. הלב נותן נתונים ומידע רלוונטי, אבל בסוף ההחלטה מתקבלת בראש ובהיגיון. על פי מה שנכון (לדעתי) ולא על פי הרגש.

כפי שהסברתי בטור הראשון (311), אנשים חושבים שדתיות קשורה לרגש וחילוניות היא רציונלית יותר. זו התפיסה שמניח קאנט לגבי אמונה דתית ודתיות, שכפי שהסברתי יסודה בנצרות והמשכה בחסידות שדרכה היא חדרה עמוק גם למחוזותינו. אבל זו אינה אלא בדיחה. כמובן שמדובר בהכללות, אבל לפחות כהכללה, המצב הוא פשוט הפוך. יש ביהדות ההלכה ממד חזק של רציונליזם, לעתים קיצוני מאד, עד שנראה לפעמים שהיא מנותקת לגמרי מהרגש שבלב. להערכתי, חלק ניכר מאי ההבנות של הציבור החילוני את עולם ההלכה קשורות לנקודה זו. הציבור הרחב אינו יכול לקלוט התנהגות רציונליסטית, ובפרט כאשר הרגש מתנגד לה. הניגוד הזה הוא ביטוי חריף לעימות בין הנפש הבהמית-חיונית לבין הנפש האלוקית. הוא אשר אמרנו: העולם החילוני הוא רגשי ביסודו, והעולם הדתי הוא הרבה פחות רגשי. הוא עדיין לא מיואש מאמיתות אובייקטיביות ומהשכל. באינטרמצו הנ”ל עמדתי גם על אופיו של הוויכוח הפוליטי שלנו, שממוקד במידה רבה במישור האמוציונלי.

הדוגמאות הללו, כמו רבות אחרות, מבטאות נטייה רגשית שמאפיינת מאד את העולם שלנו. בעולם שלנו מעטים מתעניינים בשאלה האם יצירה אמנותית כלשהי הייתה ‘חכמה’, או ‘עמוקה’ (במובן האינטלקטואלי, לא הרגשי), שכן ‘כל אחד והעומק שלו’, או ‘החכמה שלו’. בעולם פוסטמודרני אין חכמה אובייקטיבית. ברור, אמנם, שאין גם רגש אובייקטיבי, אך בתחום הרגש, הסובייקטיביות והרלטיביזם הם לגיטימיים. זהו בדיוק מה שבני העולם של ימינו מחפשים, וזה כנראה סוד קסמו של הרגש (בנוסף לחיוניות שאותה תיארתי למעלה בדיון על הנפש הבהמית).

אני חושב שזוהי התשתית לתפיסה הרווחת כל כך בימינו שרואה ברגש אלמנט מרכזי בנפש, וכאמור אחרי שהתופעה הזאת נכנסה גם אלינו בדורות האחרונים, ישנה תחושה שהרגש צריך לתפוס מקום מרכזי גם באמונה הדתית.

סיכום

עד כאן לא עסקתי בשאלת ערכו של הרגש אלא בדרך הנכונה לקבל החלטות, ובבעייתיות שבמסירת ההחלטות לרגש. בטור הקודם ראינו את הבעיה ברגש הסוער ובאקסטזה הדתית, וכאן הרחבתי זאת לרגשות בכלל. אבל זו רק שאלה אינסטרומנטלית. טענתי שהרגש הוא אמצעי לא מוצלח ולא מתאים לקבל החלטות. בהמשך ארצה לעמוד על שאלת ערכם של רגשות כשלעצמם (בלי קשר לקבלת החלטות), ובכלל זאת גם לדון במצוות שפונות לרגש, ולבסוף לחזור לשאלות שהצבתי בסוף הטור הראשון (ותחילת השני).

[1] כאן המקום להריע בתשואות חן חן לכל המגיבים שהעמידו אותי על הנקודה העדינה והנעלמה הזאת, למרות שכתבתי אותה להדיא בדבריי ושהיא גם מובנת מאליה. אדון אותם לכף זכות, כנראה שעשו כן רק מחשש ל”בל תשקצו”.

[2] הדברים מפורטים יותר בספרי אנוש כחציר, באינטרמצו החסידי הראשון (עמ’ 205 והלאה).

56 מחשבות על “מקומה של הרליגיוזיות באמונה הדתית: ג. רגשיות רגועה (טור 313)”

  1. בתוכנית ריאליטי אין סיבה לא ללכת אחרי הלב… הרי לזה זה נועד

    ובהכללה – יש תחומים רבים שבהם אין סיבה לא ללכת אחרי הלב. אנחנו משלמים יותר עבור אוכל טעים או אוכל שנראה טוב (והוא גם לא בריא). ובכל זאת, אדם שינהג בדיאטה קיצונית וקמצנית, ייצא לא בריא מזה, בדרך כלל – לא פיזית ובוודאי לא נפשית. השכל הוא רק שולט במצב, ודואג שלא נקנה בקבוק יין של אלפי שקלים כשאנחנו במינוס בבנק.

    ובעצם זה חוזר למקרה של “השכל ייקח בחשבון את התחושות של הלב”

    ובכלל (זה בעצם כבר נכתב במאמר) בעולם חילוני, שבו אין אמיתות מוחלטות, אכן אין סיבה לא ללכת אחרי הלב – כי שום גורם שכלי הוא לא חשוב מספיק כדי לדכא את הלב. החילוני לא יכול להכנס למינוס בבנק ה”אמת”, ולכן הוא יכול להרשות לעצמו ללכת אחרי הלב בחופשיות

  2. המאמר עושה רושם מאוד קוסמופוליטי, יש כאן ניתוח מאוד מעמיק של פנימיות האדם באשר הוא אדם. לא מצאתי בכלל במאמר התייחסות ללאום.
    מה שאני לא מבין זה האם כל הניתוח הנ”ל על שלל מסקנותיו המפתיעות תופס רק לגבי היהודי? כי לפי בעל התניא עצמו (תזכורת למי ששכח), הנפש האלוקית שייכת רק ביהודי ולא בגוי. לגוי יש רק נפש בהמית כידוע, ואף היא מקליפות הטומאה שאין בהם טוב כלל, בניגוד ליהודי שנפש בהמית שלו מקליפת נוגה הנייטרלית.
    אשמח אם כן לפוסט המשך גם לגבי פנימיותו של הגוי. איך הגוי מתנהל? יש לו כללים אחרים? כל מסקנות המאמר תופסות גם לגביו, או שהוא מתנהל לפי מערכת אחרת של עקרונות? לפי מה שאנחנו יודעים על קליפות הטומאה, ובהעדר נפש אלוקית, מה זה אומר על טבעו של הגוי? האם זה מסביר את מעשיהם?
    מה לגבי גיור? גוי שמתגייר עובר טרנספורמציה אוטומטית מבחינת כל הנפשות הפועלות הנ”ל? האם חסידי אומות עולם זוכים להנחה מסויימת?
    אני חייב לציין שכל התיאוריה הזו מעלה המון שאלות. רבדים תחת רבדים של שאלות שצריך להסביר ולנמק ולתרץ, קומה מעל קומה, גבוה מעל גבוה. מישהו מוכן להרים את הכפפה ולהיכנס לעובי הקורה? הרב מיכי ?

    1. תעלה שאלה ואפשר יהיה להתייחס. אתה מצפה שאני גם אכתוב את השאלות וגם אענה?
      השתמשתי בבעל התניא לא בגלל שאני מאמץ את משנתו אלא בגלל שיש בה תיאור יפה של התמונה שאני מאמין בה. לכן ממש לא משנה לי מה הוא חושב על גוי. כתבתי בטרילוגיה שבעיניי אין הבדל מהותי או מטפיזי בין יהודי לגוי.

    2. בקבלה של התורת חכם מובא שלגוי אין נפש אלקית רק ב”ערכין” .כידוע ליודעי חן המונח הזה שליט ביותר ומתיימר להוות מפתח לכלל הסתירות באר”י.(עיין במפעל המונומנטלי של ר שפילמן, טל אורות). בקצרה גם לגוי יש נפש אלהית ונפש בהמית על המתח שבהן. אלא שביחס ליהודי שפועל על פי תרי”ג מצוות הרי שהנפש שלו בהמית (מה שזה לא אומר). לא בטוח שהתניא היה חותם על כך אבל אולי הארי כן והתורת חכם כותב כך במפורש.

      1. יפה כתבת גיל, אולי בעל התניא היה חותם על כך ש”ליהודי יש חלק אלוקה ממעל ממש” בעוד שלגוי יש חלק אלוק ממעל” והביטוי להבדל הוא בחיוב תרי”ג מצוות

      2. גיל, נראה לי שגדולי ישראל מעדות המזרח ותימן נוטים ליחס סלחני יותר כלפי מעמד הגוי ומהותו, בהשוואה לגדולי ישראל מעדות אשכנז. זו כמובן טענה מאוד לא מבוססת בלשון המעטה, כי לא ערכתי או נתקלתי במחקר מקיף בנושא, זו רק ההתרשמות שלי, כי במהלך השנים בדרך כלל מצאתי בכתבי האשכנזים דברים חריפים יותר. אולי זה נובע מההבדלים בין יחסי יהודים-גויים באירופה בהשוואה לארצות האיסלם, וגם מיוהרה תרבותית שאצל יוצאי אירופה קיימת בעצימות גדולה יותר. דוגמה טובה לכך תמצא בלשונו הזהב של מרן הרב קוק באורות ישראל פרק ה’ סימן י’:
        “ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאוייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי”.
        זכינו ידידי, אנחנו בליגה אחרת.

        1. ומה עם רי"ה"ל? (לשווייק)

          עש”ק תרימו תרומה לה’ תש”פ

          וליוזף (שווייק) אמר –

          אחד המייצגים הנמרצים של הפיסת הסגולה הייחודית של נפשות ישראל הוא ריה”ל שצמח ופעל בתרבות היהודית האיסלאם. ודווקא הוא מדגיש שהיהודי הוא מין שונה מאשר ה’מדבר’, שכן לנפשו של היהודי יש הכנה ללקבלת העניין האלקי, הפוטנציאל להגיע לנבואה ולדבקות אלקית.

          אמנם יש סברא לומר שבארצות הנוצרים היתה היהדות מותקפת הרבה יותר מאשר בארצות האיסלאם. אצל המוסלים היו היהודים עוד דת נסבלת של ‘אנשי הספל, שבמידה שהם כנועים ומשלמים את המיסים – לא היה שום עניין להמריצם להתאסלם.

          לעומת זאת, לנוצרים היתה מערכת יחסים מתוסבכת מאד עם היהדות. הם טענו שהיהדות היא ‘מאובן חי’ שה’ מאס בהם ובחר במקומם את הנוצרים כ’ישראל שברוח’ הנצרות לא סבלה במקומות ששלטה בהם. כל קיומה של היהדות היה לגיטימי כדי שנשמש ‘קבוצת ביקורת’ שתהווה בהשפלתה את עליונותה של הנצרות. הנוצרים השקיעו מאמצים גדולים כדי לנצר את היהודים, אם בדקכי פיתוי ואם בגזירות ורדיפות.

          טבעי הוא שכשהגויים מנסים לשכנע אותך כמה אתה נחות ומיותר. ‘מאובן חי’ עקשן שמסרב להתחסל – גדל הצורך לרומם את גאוותו הלאומית והדתית של היהודי הנרדף והמושפל, ולהבהיר לו כמה הוא חשוב ויקר בעיני ה’.

          בבחינה זאת, נמצא ריה”ל במצב ייחודי, שכן בזמנו ובמקומו בספרד המוסלמית קמה תנועת ה’מוואחידון שרדפה את היהודים. ס’ הכוזרי נקרא ‘ספר הטענה והראיה להגנת הדת המושפלת. בזמנו של ריה”ל היה היהודי זקוק לרומם את רוחו ולהדגיש את מעלתו הייוחדית.

          בברכה, ש”צ

          1. בדברי ריה”ל מתבאר פן נוסף של ייחודו של עם ישראל שהוא ביחס לשאר האומות ‘כלב באיברים’. ייחודו של הלב הוא בהיותו ‘המנוע’ המזרים אנרגיה לאורגניזם כולו.

            ואכן נטייתם המוסרית של רוב באי העולם היא להיות ‘בסדר’, להגיע למצב תקין של ‘חיה ותן לחיות’. לעומתם אצל בני ישראל מצוייה הרבה יותר השאיפה ‘לשאת את העולם על כתפיהם’ ולהביא לתיקון העולם. נטיה המתאימה לתפקיד המיוחד של ‘בני בכורי ישראל’, הבכור האמור להיות ‘חיל החלוץ’ השואף למשוך את העולם למצב מתוקן יותר.

            וכעין זה כותב רמח”ל (דרך ה’, ח”ב פרק ד.ו) ש’רצה הקב”ה שיהיה להם מעין מה שראוי לאנושיות האמיתית, והיינו שיהיה להם נשמה כעין נשמות בני ישראל, אע”פ שאין מדרגתה מדרגת נשמות ישראל אלא שפלה מהם הרבה, ויהיו להם מצוות יקנו בהן הצלחה גופיית ונפשית, ג”כ כפי מה שראוי לבחינתם, והן מצוות בני נח’.

            בני נח מגיעים במצוותיהם להצלחה חומרית ורוחנית, אך המשכת שפע לכלל העולם – היא ייחודית לבני ישראל, כדברי רמח”ל (שם, סוף פרק ד): ‘ואולם במעשיהם של ישראל, תלה האדון ב”ה תיקון כל הבריאה ועילוייה… ושעבד כביכול את הנהגתו לפועלם, להאיר ולהשפיע או להיסתר ולהיעחם ח”ו -על פי מעשיהם’.

            זה כוחו הייחודי של הלב, המשפיע כוחות חיים על כל האורגניזם, ‘אך מעשה האומות – לא יוסיפו ולא יגרעו במציאות הבריאה ובגילויו יתברך שמו או בהסתרן,, אבל ימשיכו לעצמם תועלת או הפסד, אם בנפש, ויוסיפו כוח בשר שלהם או יחלישוהו’. (שם)

            ובקיצור:
            שאר האומות שהן כאיברים – השפעתן פרטית על המעגל המצומצם שססיבם. עם ישראל הוא כ’לב’ שהשפעתו מזרימה כוח חיים לעולם כולו.

            בברכת שבת שלום, ש”צ

            1. ש”צ, כמו שאמר פו הדוב לינשוף החכם לאחר שהחמור איה איבד את זנבו:
              “הנני דוב שאין לו הרבה מח בקודקודו, לכן מילים ארוכות, הצהרות גרנדיוזיות וססמאות מפוצצות מאוד מבלבלים אותי”.

              1. הכופר הידוע(לשיווק)

                לשיווק
                הרא”ה קוק עוד היה מתון
                כיום הדיון הוא לא באיזה מעמד נמצא הגוי אלא האם יש לו זכות קיום
                כנראה ככה זה כשעם שלם נמצא בארץ לבד .ואולי אחרי כל מה שעבר-זה גם מוצדק.

            2. או מקור הטוב היחידי?(די לאפטולגיקה

              מתוך אתר

              חברים. מקשיבים:
              נענה על השאלה מכיוון נוסף. נראה שבין גדולי ישראל ישנן שלוש התייחסויות בסיסיות כלפי האומות (כתבתי זאת במבט מלמעלה, כמובן שבפועל זה מורכב יותר): א. יש הרואים את עם ישראל כלב באיברים, וממילא היחס כלפי האומות הוא חיובי, כאיברי הגוף (הביטוי מופיע כבר בכוזרי ב,לו ומפורט יותר אצל רש´´ר הירש באגרות צפון, ואצל הרב קוק בהרבה מקומות, כגון באורות ישראל פרק ה´ פסקאות א,ב,יא). ב. יש כאלו שמתייחסים אליהם ´פרווה´: הם לא ממלאים תפקיד משמעותי, אך אינם רעים בהכרח. ג. יש המתייחסים אליהם כדבר רע. אין הכוונה להתייחס בשלילה לכל גוי ולשדר אליו יחס שלילי, חס ושלום. הכוונה היא לאמירה במישור הרוחני, שכמו שנשמתם של ישראל היא אלוקית ועליונה, כך נפשם של הגויים ממקום שונה.
              דוגמאות להתייחסות השניה, ה´פרווה´ – הרמח´´ל (בספר דרך השם ב,ד) מסביר שבשלבים הראשונים של העולם היתה אפשרות לכל צאצאי אדם הראשון להתעלות ולהיות במדרגת עם ישראל, אך הם הרעו את מעשיהם ולא זכו לכך, וכך רק עם ישראל זכה למעלה זו. התוצאה היא שגם להם יש מערכת של מצוות מסוימות, ואפשרות לזכות לעולם הבא מסויים, אך הכל ´בקטן´. כלומר מה שכתב בתחילת מסילת ישרים שייך גם לגבי הגויים, אך בזעיר אנפין. אין פה רק הבדל כמותי, אלא הבדל מהותי: בעוד שמעשיהם של עם ישראל מתקנים את העולם, ומביאים אותו לייעודו, מעשיהם של חסידי אומות העולם לכל היותר מזכים אותם בשכר. העולם יוכל להסתדר גם בלי המעשים הללו. לפיו, תכליתם של האומות בעולם הזה היתה בתחילה כתכליתם של ישראל, אך בגלל מעשיהם איבדו מדרגה זו, ואין זה המצב בפועל.
              המהר´´ל לאורך ספר נצח ישראל מקצין את הנקודה הזו עוד יותר. כאמור, לשיטתו, אין להם עולם הבא והם שייכים רק לעולם הזה. הכוחות שלהם קטנים, הציפיות מהם קטנות, ולכן באופן פרדוקסאלי גם הנסיונות שלהם קטנים, הכשלונות שלהם קטנים (נצח ישראל פרק מט). לכן גם יותר קל להם לעשות תשובה, מאשר לעם ישראל! לפיו, עם ישראל הוא כמובן העיקר (נצח ישראל פרק נז), והמטרה של הגויים היא להוות לו לעזר, כקליפה לפרי וכקש לגרגרי החיטה (נצח ישראל פרק יט), ´ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובני נכר אכריכם וכרמיכם´ (ישעיהו סא,ה). זה בהחלט תפקיד, גם אם לא משמעותי וחשוב כמו זה שלנו.
              דוגמאות להתייחסות השלישית, השלילית – בקבלה ובחסידות מצויה לעיתים קרובות גישה כזו. הגויים קשורים לטומאה ולרוע, ולעתיד לבא כשיכלה הרוע – ממילא יכלו גם אומות העולם. כך בשם הבעש´´ט, כך בספר התניא (סוף פרק ו´), כך אצל הרב חרל´´פ בהרבה מקומות, ועוד רבים. כתבנו כבר קודם שהכוונה היא לנפש, ואין זה בהכרח מתבטא בחיי היום יום שלהם, כשם שהנשמה האלוקית שלנו לא בהכרח מתבטאת בפועל. אז מהו, אם כן, תפקידם בעולם? כוחות הרע בכללם ממלאים תפקיד: להציב בפנינו את אפשרות הבחירה בהם, בכדי שנקבל שכר על בחירתנו בטוב (כמשל המפורסם המובא בזוהר ח´´ב קסג,א, ומוזכר רבות בספרי החסידות כגון בתניא סוף פרק ט´). גם זה סוג של תפקיד. בכל תרגיל צבאי יש חיילים שתפקידם הוא ´בימוי אוייב´, כלומר להתחפש לאוייבים, וללחום נגד הצבא. בלעדיהם, התרגיל היה פשוט בזבוז זמן.

              העליונות היהודית התחילה בטעם טוב בריה”ל הרחמ”ל המהר”ל והרא”ה קוק .וכיום הגישה המקובלת היא של ספרי החסידות והרב חרל”פ הגוים שייכים לכוחות הטומאה- והרשע -ובמילא עתידים להיתכלות .לא צריך לפתוח ספרים כדאי להבין שהגישה זו ניצחה-מספיק לראות ברחוב נערים דתיים ערסים מתלחששים בינהם לבין עצמם שהגוים הם בהמות שהולכות על 4.מספיק לשמוע דרשות של רבנים שקוראים לגוים קופים .

              דתיות המחמד המתוקה והנחמדה שלך שייכת לעבר כיום היהדות היא דת שבטית פומנדליסטית .

              1. שלוש גישות או שלושה סוגי גויים (ל'מקור הטוב היחידי)

                בס”ד מוצש”ק שלח תש”פ

                ל’מקור הטוב היחידי’ – שלום רב,

                מה שקובע את השקפת עולמה של היהדות כיום, אינה השקפתם של ‘נערים ערסים דתיים’ ואף לא דבריהם של דרשנים עממיים אנונימיים.

                כמו בהלכה, כך ענייני השקפת עולם, מה שקובע הם המקורות המוסמכים, המקרא ודברי חז”ל, המתפרשים ע”י רבותינו הראשונים והאחרונים.

                במקרא מבואר מחד שעם ישראל הוא ‘בני בכורי’ ו’ממלכת כהנים” שיבוא יום שכל הגויים ינהרו אל הר ה’ ואל בית אלקי יעקב כדי ללמוד מאורחותיו.

                ומאידך העמיד תקווה זו שהגויים יימשכו אחרי אמונת ישראל ותורתו, בתקופה שהגויים רובם ככולם היו ההיפך הגמור מהערכים שאליהם קוראת התורה, מלאים ע”ז ג”ע ושפ”ד ולוחמים נגד קיומו של עם ישראל וארצו. ולפיכך יש גם נבואות קשות נגד האומות המתנגדות לה’ ותורתו.

                החלוקה לחיוביים’, ‘שליליים’ ו’פרווה’ היא מפני ששלוש קטגוריות כאלה קיימות בין אומות העולם. יש ‘חסידי אומות העטולם’ ו’גרים תושבים’ המקיימים שבע מצוות בני נח מתוך אמונה והכרה בתורה; יש ‘בני נח’ המקיימים שבע מצוות בני נח מתוך שיקול דעת שכלי ומוסרי, ללא אמונה בתורה; ויש גויים שאינם מקיימים אפילו את שבע מצוות בני נח (הבחנה בסיסית זאת מובאת במאמרו של הרב יהודה גרשוני (תחומין ב, עמ’ 181 ואילך) בשם הרמב”ן והריטב”א מכות ט,א).

                ומכיוון שיש לא יהודים ‘חיוביים’ ‘שליליים’ ו’פרווה’ – מתבקש שתהיינה בספרות התורנית התייחסויות לכל אחת מהקטגוריות. מקורות תורניים צריכים להביע את התקוות לעתיד שבו ‘חסידי אומות העולם’ יהיו מנהיגי האומות, אך צריכים להתייחס גם למציאות הכואבת שבה ‘נותני הטון’ באומות העולם הם ‘גוי לא חסיד’.

                בברכת שבוע טוב, ש”צ

                  1. תיקון אוה"ע לעתיד לבא - בדברי רמח"ל, בעל התניא והרב חרל"פ

                    בעל התניא כותב (סוף פרק לו):
                    ‘רק שאח”כ גרם החטא ונתגשמו הם והעולם עד עתקץ הימין שאז יזדכך גשמיות הגוף והעולם ויוכלו לקבל גילוי אור ה’ שיאיר לישראל ע”י התורה שנקר’ עוז. ומיתרון ההארה לישראל – יגיה חושך האומות גם כן, כדכתיב והלכו גויים לאורך וכו’… וכמ”ש והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך…’.

                    דברי בעל התניא מיוסדים על פסוקים מפורשים, שבימות המשיח יקבלו כל הגויים את עול מלכות שמים. אך גם בשלב שאחרי ימות המשיח, בעולם הבא (הוא העולם שאחרי תחיית המתים), יהיה קיום לנפשות חסידי אומות העולם, כדברי רמח”ל: ”ואולם לעוה”ב לא תימצאנה אומות זולת ישראל. ולנפש חסידי אומות העולם יינתן מציאות בבחינצ נוספת ונספחת על ישראל עצמם, ויהיו נטפלים להם כלבוש הנטפל לאדם, ובבחינה זו יגיע להם מה שיגיע מן הטוב 0דרך ה’, חלק ב, פרק ד,ז).

                    לפי הגרי”מ חרל”פ גאולתו של עם ישראל היא התקווה והתיקון של אומות העולם ‘שבלא ישראל ומילוי שפעם, שפע הקודש שלהם, לא תהיה להם שום תקומה… ואין תקווה לעמים, בלתי אם יקבלו עליהם מרותם של ישראל, ויאמרו: בית יעקב לכו ונלכה באור ה’ ויורנו מדרכיו ונלכה באורחוותיו’ (מעייני הישועה קד).

                    ובקיצור:
                    כולנו חוזרים שלוש פעמים ביום בסוף תפילתנו על התקווה: ‘יוכל בני בשר יקראו בשמך, יכירו ויידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון… ויקבלו כולם את עול מלכותך ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד… והיה ה’ למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד’

                    בברכה, ש”צ

                    1. בדברי הרב חרל”פ 0פיסקה 3, שורה 5) צ”לף
                      … ויאמרו: לכו ונלכה אל הר ה’ אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו’ ישעיהו ב,ג)…

                1. פירוש משולש מעניין ו(בשם הכופר הידוע))

                  פירוש נחמד ויפיפה.
                  מקובלני מבית אבא שמי שמנתק את עצמו מדעתם של רוב ציבור שולמי אמוני ישראל-לא יכול להיחשב כחלק מעם עובדי הקב”ה-
                  ומאחר והגישה שציינתי היא השולטת ברחוב כיום -ומאחר ואינני מסכים לקבל אותה החלטתי לפרוש מדרך התורה והמצוות שכן בכ”מ פרשתי מדרכי ציבור-ובהמשך גיליתי כמה הדת מלאה בסתירות וכשלים פנימיים.ערימות של פילפולי הבל -אני משוכנע שגם אם אלוהים קיים.הוא כבר ממזמן נעלם מהעם שלנו.

                  חבל מאוד שבספרות החסידות.בספרות הרב חרל”פ והארי” והבטע”ש.ההבחנה בין השלוש סוגים לא הובאה .ובכל הם פתחו היתר לנערים שחצנים סחטיין וגאוותנים לייצג את דרך התורה.להתנהג כוונדליסטים.ואף לעשות מעשי תועבה כתגי מחיר והשריפה בדומא מדי פעם.כי הם במילא הערבי או הנוצרי מחמד שגר לידינו הוא סתם קליפה טמאה-מה חייו שווים?

                  שמעתי אפטולגיקה כמו שלך לפני שיצאתי בשאלה וניסיתי להאמין בה.אך פשוט לא הצלחתי.לפי דעתי ככל שעבר הזמן והמוסלמים והנוצרים התנכלו ליהודים-כך הגישה של .הלוואי שיושמדו כול הגוים הלכה והתפתחה-חבל שאותם חכמים שכחו מקיומם של אנשים טובים ברחבי הגלובוס-מחסידי אומות עולם שהצילו יהודים ממוות.מעמים שקטים ברחבי התבל שלא שמעו ולא ראו יהודים בחייהם-והחליטו לנקוט בגישה שכול נכרי הוא עבריין .(וכדרשנות ששמעתי פעם בבית הכנסת בהיותי נער:גם כשאתה רואה אותו עושה מעשה טוב.נחמד או עוזר.עמוק בפנים” הם כולם טמאים טריים “).

                  חבל גם שכיום במקום לחנך ליחס נורמטיבי בין המינים-בגלל הפאניקה מהזהות והפריצות ברחוב מחדירים לנערים וילדים לראש שכל חיוך ואמירת שלום לאישה ברחוב היא אמירת עכבר ואל יהרג

                  בטח אתה שייך לדור הקודם של המזרחיסטים הלייטיניקים החמודים שהיו מדברים איתם על תורה של שלום וחסד .ובגלל זה קשה לך להאמין שבמקורות שהבאתי הם קיימים וכפשוטם.

                  אתה וגם כול בבתי מדרש של הרבנים הבורגנים הליברלים והמתוקים-הם בה”כ ארכיון של ההיסטוריה.שהיה מושא מחקר מרתק באקדמיה בעוד 100 שנה-כשהחילונים הגמורים או הדתיים הפומנדליסטים יתפסו את השילטון-והיו הרוב במדינה
                  וחבל

                  1. תיקונים.
                    והפניקה והזנות ברחוב.
                    והם כולם טמאים ורעים…
                    זחוחים וגאוותנים…
                    מהזהות והפריצות ברחוב…
                    הם בסה”כ…
                    היא יהרג ואל יעבור…

  3. כל מיני הערות:

    1) הרגש ודאי אומר משהו על המציאות. זה כל מטרתו של הרגש. לנבא את המציאות. אהבה היא רגש שטוען משהו חזק על המציאות. שהאובייקט הנאהב הוא טוב לי בצורה משמעותית ואף מוחלטת.

    2) אינטואיציה נמצאת על הרצף שבין הרגש לשכל. בעקבות שימוש רב בשכל, מתעצבים להם כל מיני אלמנטים רגשיים-שכליים, שיכולים לבצע ניבוי מהיר ומוצלח של “מה יאמר השכל” ללא ניתוח של השכל. אבל זה נוצר ומשתפר ומשתכלל רק עם הניסיון. ובגלל שהשכל מתחיל לנתח כל פעם מחדש לכן הסיכוי לטעות בשכל יכול לפעמים להיות גדול יותר מטעות של האינטואיציה. לפעמים.

    3) נפש אלוהית-בהמית זה מזכיר מה שפרויד אומר שהמלחמה באדם היא בין יצרים לאני העליון (שם אחר למצפון שהתעצב בחינוך. מוסר). והאדם (האגו) מתייסר באמצע. והאדם צריך להכריע בין היצר למצפון על רקע תפיסת עולמו (המציאות). וזה כל האדם. רק שלא ברור מה אלוהי במצפון. זה סתם תבנית נוקשית של מה אסור ומה מותר שהאדם למד כתוצאה מחינוך. זה לא אלוהי. זה רובוטי ולא גמיש.

    4) מצפון זה לא שכל. השכל זה מה שחושב ומחליט החלטות לוגיות. מצפון זה מה שמחליט טוב או רע. המצפון יכול להתעורר כתוצאה משימוש בשכל. אבל זה לא הופך אותו לשכל. גם יצר יכול להתעורר כתוצאה משימוש בשכל.

    5) האדם המוסרי הוא אדם נוקשה ואכזרי כלפי כל מה שלא עולה בקנה אחד עם מוסריותו.

    6) לשכל אין כוח כלל. הוא רק משמש לצורך ניתוח והסקת מסקנות לוגיות. אם בעקבות כך לא מתעורר יצר כלשהו או מצפון אז לשכל אין יהיה שום כוח לגבי התנהגותו של האדם. כלומר. השכל לכל היותר יכול לעורר יצרים ע”י יצירת דימיון. וכך יכולה להיות לו השפעה עקיפה.

  4. לגבי הדתות.
    השאלה הגדולה היא האם הם אינם מביאים את האדם לכדי גלות מעצמו ואי הגשמת הפוטנציאל שבו.
    כמובן. אפשר לענות שבהסתכלות רחבה יותר אבדות פה ושם זה בלתי נמנע. והמטרה היא גדולה יותר ומקדשת את האמצעים.

  5. רואים שאתה הולך בדרכו של אריסטו. אבל מעניין איך הוא עצמו היה מתמודד מול אהבה, שבלעדיה למה לנו חיים? ויטגנשטיין אמר שהמצפון הוא קולו של אלוהים. ואכן אני שומע למצפון שלי יותר מאשר למצוות שמקורם מעורר לגמרי ונוגדות אותו לגמרי. בחיים אני לא יבין איך מיתת סקילה או שריפה, הם רצון ה’.

    אני מביא פה מדבריו של פרופ’ יורם יובל שדבריו מגובים במחקר לסתור את דבריך: “אנחנו לא יכולים לא לחשוב מהרגש. אין חיה כזאת לא לחשוב מהרגש. מערכות הרגש שלנו הן אינטגרליות, זה חלק ממערכת ההפעלה. פעם במחשבים זה נראה כמו וינדוז, אבל מלמטה עבד דוס. מלמטה עבדה מערכת ניהול הכוננים וכו’ הישנה, שעליה שמו מערכת חדשה. זה מה שנכון במוח שלנו. המערכת הרגשית חיה וקיימת ובלעדיה אין הכרה. כשאתה מנתק את מערכות הרגש של הבן אדם, אתה לא מקבל בן אדם שטוח רגשית, מה שאתה מקבל זה בן אדם בקומה, בן אדם בחוסר הכרה עמוק. כי מערכות ההכרה הבסיסיות שלנו, ‘איפה אני’, ‘מי אני’, ‘איזה יום היום’, הדברים האלו קשורים קשר בל ינתק למערכות הרגש הבסיסיות שלנו לטוב ולרע. וזה בעצם אומר שאי אפשר שלא לחשוב רגשית. וזה למה מגיעים למסקנות הפוכות ואתה שואל ‘יש משהו שזה יודע וזה לא יודע’? כל ההיסטוריה שלהם יושבת בתוך מטען זיכרון רגשי שרובו לא מודע וזה משפיע על כל דרך ההתנהלות שלהם. אין דבר כזה לא לחשוב רגשי, מה שכן צריך לעשות זה לחשוב חכם רגשי. כי הרגשות שלנו הם מצפן מאד מאד רגיש, אבל גם שהוא יכול להיות מאד לא מדויק. ופה היכולות הקוגנטיביות שלנו יכולות לתת לנו יתרון.”

  6. אלו מילים שמגובים מחקרית. זה תחום העיסוק שלו והוא מעודכן במחקרים העדכניים ביותר לגבי המוח והעביר סדרת הרצאות על זה. לעניינו של דבר, אין דבר כזה לא לחשוב ולא להגיע למסקנות שלא מהרגש. תרצה או לא. כולנו מונעים משם. לגבי אינטואיציה, לא נראה שעשה חילוק. אם תרצה להוכיח אחרת לגבי כל הנושא, בבקשה אני אשמח. רק שזה יהיה מגובה מחקרית.

  7. פירוש המילה ‘פילוסופיה’ היא ‘אהבת החכמה’. ‘אהבת’. הסופיה שהגיעו דרכה לחקר האמיתות. ר’ עקיבא ראה ב’ואהבת לרעך כמוך’ כלל גדול בתורה וחיכה מתי יקיים את הפסוק של אהבת ה’. מאותו רגש רליגיוזי היו מגיעים לנבואה מאומות העולם ומישראל. הרליגיוזיות היא מבורכת במשנתם של הפילוסופים הגדולים. ‘טובות שאין למעלה מהן מביא לנו השגעון – אותו שגעון שאינו אלא מתת אלוהים’ טוען אפלטון. ואכן ‘יפה יותר, לפי דעת הקדמונים, השגעון האלוהי מישוב הדעת האנושי’, טוען סוקרטס. ‘מי שחננוהו האלים בשגעון שכך טיבו, הריהו בר מזל מאין כמוהו’ אומר סוקרטס. על כנפיה, כפי שבמיתוסים היוונים על כנפיו של ארוס, נגיע אל מה שהוא האלוהי. אם יש מה שחסר ומורכב אצלי מאז היציאה מהדת, הוא אותו רגש רליגיוזי מבורך.

    1. השכל האנושי מושתת על רגשות. זה ודאי ללא ספק. אבל אין זה נכון לומר שהחשיבה נעשית באמצעות הרגש.
      זה שמחשב בנוי על סיליקון, אין זה אומר שהאלגוריתם שרץ במחשב הוא אלגוריתם סיליקוני. אותו אלגוריתם היה רץ גם על מחשב אופטי.
      אצל בני אדם זה נכון שהשכל מתפתח בזכות הרגשות. אבל אין זה אומר שזה הכרחי.
      אין שום מניעה לדמיין אינטילגנציה מלאכותית שחושבת.

  8. חיוניות הרגש בעת השיפוט: העצמת ההתלבטות

    בס”ד כ’ בסיון תש”פ

    זקן ומי שאין לו בנים פסולים מלדון דיני נפשות,משום שרגש החמלה חלש בהם. נראה שקיומו של רגש החמלה הוא יסוד בחיוני בתהליך הוגן של שיפוט.

    רגש החמלה מעצים, במקרה זה, אל התלבטותו של הדיין הן לשבט והן לחסד. חמלתו על הנפגע ומשפחתו מעוררת אותו להעניש בחומרה את הפוגע ולהרתיע אותו כדי להציל את הנפגעים הבאים. ומאידך, חמלתו על הנאשם, מדירה שינה מעיניו מתוך החשש שמא ח”ו ירשיע אדם שאשמתו לא הוכחה כל צורכה.

    הרגש החזק מעצים את חרדתו של הדיין מאי פסיקת הדין הנכון, והיא המחייבת אותו לשקול בשכלו שוב ושוב אם החלטתו אכן צודקת במאת האחוזים. קהות חושים רגשית, תביא לתוצאה ההפוכה:L פסיקה מהירה והחלטית ללא עיון חזק בכל ‘חלקי הסותר האפשריים.

    ידוע הסיפור על הגאון רבי איסר זלמן מלצר שבתחילת דרכו כיהן כרב בעיירה. אחר זמן פנה הגרא”ז אל החפץ חיים ואמר לו שרצונו לעזוב את הרבנות משום שהוא מיראי הוראה. ענה לו הח”חףך ‘וכי מי יהיה רב? מי שאינו ירא מהוראה?’ 🙂

    מורה הוראה צריך להיות חרד משתי האפשרויות של טעות. אם יקל בטעות – נמצא מכשיל יהודים תמימים באיסור; אם יחמיר בטעות – נמצא זוזל ממונם של יישראל. ומכיוון ששתי האפשרויות קשות לו מאד מבחינה רגשית – הרי הוא טורח ומעמיק, מברר וחוזר ומלבן, עד שהוא בטוח שהורה כהלכה, לא הכשיל יהודי באיסור ולא גרם הפסד ממון שלא כדין.

    ובקיצור: המעורבות הרגשית הגדולה של המחליט – היא המביאתו למצות את הבירור השכלי כדי להגיע להחלטה צודקת.

    בברכה, ש”צ

    1. הצורך בהעצמה דו-קוטבית של הרגש

      יש סיכון שרגש יטה את שיקול הדעת, והוא כאשר הרגש מועצם רק לקוטב אחד. כאשר הרגש מועצם ל’מידת הדין’ עלולה להיות הטיה לכיוון אחד, וכשהרגש מועצם ל’מידת הרחמים’ עלולה להיות הטיה לכיוון הנגדי.

      הפיתרון אינו לזלזל ברגש או להדחיקו. זה גם לא צודק, שהרי הרגש מיוסד על עניין אמיתי. חשוב שנהיה מלאים כעס על עושי עוול, אך חשוב גם נימלא חמלה והזדהות עם הסובל. וזה גם לא יעיל: רגש מודחק אינו נעלם והוא יתפרץ בסופו של דבר.

      הפיתרון האמיתי הוא להעצים גם את הרגש בכיוון הנגדי. כשמתעורר בנו הכעס – עלינו לעורר גם את החמלה והרחמים, וכן להיפך. כך יביאונו הרגשות המנוגדים המתרוצצים בנו לידי בירור זהיר וממצה.

      בברכה, ש”צ

  9. ש”צ. אתה סתם מבלבל לעצמך ת’שכל. אני בטוח שלא היית רוצה שאדם שמונע מרגש ידון אותך. זה הזמן להתפלל לקב”ה שירד ויראה את עצמו קצת וידון בעצמו, הוא בטח נטול רגשות. הא, שכחתי. גם הוא לא.

  10. לשם שינוי טור רגוע על רגשיות רגועה, מקוה שיאפשר גם לנהל דיון רגוע…, שהרי בסה”כ אני מסכים עם רוח הדברים. ובכל זאת, כמה הערות אסוציאטיביות.

    אני מכיר את טיעוניו של כהנמן ואת רובם אינני מקבל (ואף התווכחתי עמו בזמנו). תלמידיו וממשיכי דרכו, ובעיקר רודפי הפרסום והסנסציה שבהם (כגון דן אריאלי), כבר הגיעו למחוזות ההזיה, הדמגוגיה והגיחוך. לדוגמא: אריאלי מדווח על כמות אדירה של ניסויים שערך המוכיחים, לדעתו, התנהגות לא רציונלית שיטתית. ניסוייו משופעים בשגיאות מתודולוגיות ורובם חסרי ערך, וממילא תוצאות רבים מהם נובעות ישירות ממשפט האי-אפשרות של ארו (שהוא כנראה לא מכיר), ומאי קמ”ל?

    גם אם קיימת אבחנה פילוסופית ברורה בין אינטואיציה, רגש ואינסטינקט, יישומה הפרקטי מסובך מאוד (ופרופ’ יובל צודק לחלוטין וע”ע נגיעס, שכבר ציינתי לעייפה…). גם הטענה שאינטואיציה היא מעין “לוגיקה מקוצרת” צריכה עיון גדול. אינסטינקט הוא כנראה אלגוריתם המוטבע ב-BIOS שלנו (כנראה במוח השדרה), וקשה מאוד (אם בכלל אפשרי) לשלוט בו. האבחנה בפועל (להבדיל, כאמור, מהאבחנה התיאורטית) בינו לבין רגש, קשה מאוד. כנראה שהאינסטינקט התפתח אבולוציונית כדי לספק מענה מהיר למצבי חירום. כך השפן השומע רשרוש נושא רגליו ובורח. ייתכן שזוהי רק אוושת הרוח וחבל להפסיד כרוב טרי, אבל ייתכן שזוהי אות לטורף מתקרב וטעות עלולה להיות פטאלית. אינסטינקט הפחד הוא אפוא דוגמא למה שפרופ’ אומן כינה “רציונליות של כללים” שבמקרים רבים עדיפה על “רציונליות של פעולות”, ובנדון דידן מעניקה יתרון הישרדותי.

    לפני שנים עסקתי בחקר ההיבטים הכלכליים של אלטרואיזם, שעליו נכתבה כבר ספרות עניפה. זהו רגש הקיים גם בבעלי חיים. אפשר למצא ביוטיוב סרטונים “מרגשים” שבהם נראים בעלי חיים הנחלצים לעזרת אחרים אף שהם לא מעדרם ואפילו לא מבני מינם, לעתים תוך סיכון והקרבה עצמית. (חפשו ביוטיוב animals save other animals). האם האלטרואיזם הזה הוא “רגש מוסרי” או אינסטינקט? ומה בדיוק ההבדל? כיוצא בזה, יש ניסויים המוכיחים שגם לבעלי חיים יש תפיסה מסוימת של הגינות. (למשל, חפשו ביוטיוב the monkeys were paid unequally, משעשע מאוד. אגב, ממצאים דומים התגלו גם בבעלי חיים הרבה פחות אינטליגנטיים מקופים). האם מדובר באינטואיציה מוסרית של בעלי חיים? האם גם להם יש “מצפון”? יאמרו הפילוסופים מה שיאמרו, מתברר שרגשות כאלה משמשים כ”כללים רציונליים”. (בעבר נתתי באתרא קדישא הדין כמה וכמה המלצות קריאה, אינני זוכר אם הספר “רגשות רציונליים” מאת פרופ’ אייל וינטר נכלל בהן, ואם לאו אז כאן המקום לתקן את המעוות).

    הערות נוספות יש לי הרבה, אבל זמן יש לי פחות. לכן אסתפק בהערה נוספת אחת. הסיפור על הקונפליקט של השופט בין רגש לשכל שהוזכר לעיל לקוני מדי וחסרים בו פרטים רבים. אבל לעתים משתמשים בביטוי זה כדי לתאר את הלבטים בין “דין” לבין “לפנים משורת הדין”. גמרא מפורסמת (בבא מציעא פ”ג ע”א) מספרת על רבה בר חנן שסבלים שלומיאלים שברו את חביותיו ולכן נטל מהם את גלימותיהם כפיצוי. הסבלים תבעו אותו בפני רב (לא ברור מניין הייתה להם החוצפה לכך), ולמרבה ההפתעה לא די שרב חייב את רבה להחזיר לפועלים את הגלימות, אלא אף חייבו לשלם את שכרם. פעמיים במהלך הדיון תוהה רבה: “דינא הכי?” ורב משיב בחיוב בצטטו את הפסוק (משלי ב’ כ’) “למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמר”. האם רב עירב הזדהות רגשית ואמפתיה למצוקתם של הסבלים השלומיאלים בפסיקת הדין? כנראה שכן. אני מתקשה להצביע על שיקול מוסרי העומד “נגד” ההלכה ומחייב לשלם לפועלים רשלנים את שכרם לאחר שבעה”ב כבר ויתר (ואף זאת לפנים משורת הדין) על הפיצוי המגיע לו. נראה אפוא שזוהי בהחלט פסיקה רגשית, ומכאן שלעתים כך ראוי. הרי הקב”ה עצמו מתואר רבות בתורה ובדברי הנביאים כ”בעל רגש” (רחמים, ענווה וכו’). אכן, הנסיבות הראויות לכך הן נושא למחקרים מלומדים ואכ”מ. (מישהו לעיל הזכיר פסול זקן לדיני נפשות, אפשר להוסיף את דברי הטור בחו”מ סי’ א’ על הרגש שצריך לעטוף את הדיין היושב בדין וכו’, ואולי נתתי כאן לבעל אתרא קדישא הדין רעיון לטור הבא…).

    ועוד לא אמרתי מילה על מקומו של הרגש בעבודת ה’ לדעתי…

    1. 🙂
      אני גם חשתי שיש בעיות בתזות של דן אריאלי. בהחלט מסכים שהוא נראה קצת רודף סנסציות (אפילו הניסוחים שלו תמיד נשמעים לשם הפרובוקציה, ובמקרים רבים בסוף אתה מגלה משהו פשוט או לא נכון).
      אבל אני כן חושב שיש ממש בטענותיו של כהנמן (בלי להתייחס לממצאים אמפיריים. הוא אכן מתאר כשלים שונים בהתנהלות (טעויות חשיבה) וגם מראה שהתנהלות אינטואיטיבית עדיפה לפעמים על התנהלות מודעת. כל אחד מכיר את מצב “הנהג האוטומטי” וכדומה.

      לשאלת היישום הפרקטי של ההבחנה בין רגש לאינטואיציה כבר הערתי בעצמי. אני עוסק כאן בקביעה עקרונית ולא ביישומים. ויובל ממש לא צודק, אלא מערבב בין שני המושגים. העובדה שקשה להבחין ביניהם לא אומרת שהם אותו דבר.

      לגבי בעלי חיים, אם מקבלים את ההנחה שאין להם שיקול דעת ובחירה אלא הם פועלים באופן אוטומטי-מכני, ברור שמדובר באינסטינקט ולא במצפון או באינטואיציה מוסרית ואלטרואיזם אמיתי. דווקא שם איני רואה בעייה. האירועים בסרטונים שתיארת אכן מרגשים, אבל ממש לא מעוררים בי התפעלות מהמוסר שלהם. זה בדיוק ההבדל בין רגש לאינטואיציה מוסרית (אצלי ואצלם).

      באשר ללפנים משורת הדין, אני כמובן לא מסכים. אם הוא הכריע וחייב לשלם לפי רגשותיו הוא פושע וגזלן. לכן לדעתי הוא חש בסבל ובמצב הקשה של הסבלים, לקח את זה בחשבון, והכריע מהראש. כבר כתבתי בהתחלה שהרגש יכול לתת נתונים שהשכל צריך לקחת בחשבון בהכרעתו. אבל הרגש לא יכול להכריע בעצמו. זה הבדל דק וחשוב מאד. לא בכדי הוא מביא פסוקים כמו “מען תלך בדרך טובים”. לא מספיק שיש לך רגש עז, צריך מקור.
      בשולי הדברים אוסיף משהו שכבר כתבתי כאן בעבר. הרגש צריך לספק מידע להחלטות בין אישיות. אדם נטול רגש ויכולת של אמפתיה לא יחוש בצערו של הזולת ולכן לא יתנהג כלפיו באופן מוסרי. אבל זה לא אומר שהוא לא מוסרי וזה לא אומר שהמוסר נעוץ ברגש. ממש לא. הרגש והאמפתיה מספקים מידע רלוונטי, ואז השכל יכול לשקול ולקבל החלטה. כשאתה חשב בכאבו של הזולת יש לך מידע חשוב שהוא במצוקה או שגרמת לו סבל. ההחלטה שלך מתבססת על המידע הזה. אבל תחושת המצוקה והבנת המצוקה של הזולת בעצמן אינן סיבה והצדקה להחלטות.

      גם אני טרם אמרתי כאן משהו על מקומו של הרגש בעבודת השם. זה נושא הטור הבא.

      1. אני לא שולל באופן גורף את ממצאיו האמפיריים של כהנמן (בעצם, של טברסקי, שכהנמן ירש את תהילתו בעקבות מותו המוקדם). אכן, בני אדם שוגים בהערכת הסתברויות ולפעמים (לא תמיד) האינטואיציה מפגינה ביצועים טובים יותר. אבל אני כן שולל את הפרשנויות הרדיקליות לממצאים אלה וכן את המתודולוגיה של ניסויים רבים של ממשיכיהם שמהם ניסו לגזור אי-רציונליות מובנית בהתנהגות האנושית. לדעתי זה פשוט לא נכון וחלק מהממצאים נובעים ישירות ממשפטים מתמטיים (משפטי האי-אפשרות של ארו, סן, גיברד-סת’רטוייט ועוד) שהפסיכולוגים הללו כנראה לא מכירים. אי יכולת למלא אחר סט אקסיומות התנהגותיות שמתברר בדיעבד (ע”י המשפטים הנ”ל) שהן מכילות סתירה פנימית אינו מוכיח אי-רציונליות. אבל זה באמת קשור לכאן רק בעקיפי עקיפין.

        להבנתי יובל עוסק בשאלה הפרקטית, וטוען שגם אם יש אבחנה פילוסופית חדה בין המושגים, בפועל היא לא ישימה כיון שאין אדם המסוגל לחשוב במנותק מרגשותיו, גם אם הוא לא מודע לזה ומשלה את עצמו שהוא חושב “רק מהראש”. אני נוטה להסכים שאין חיה כזו. (אולי יש מת כזה – המחשב). מסתבר שאנשים מערבים רגשות אפילו במשימות נטולות מטען אמוציונלי לחלוטין, לכאורה, כגון יצירת סדרת מספרים אקראיים. התברר שאין אדם שמסוגל לייצר סדרת מספרים אקראיים באמת, גם אם הוא בטוח שכן, ותמיד הרגש האסוציאטיבי מעורב באופן כלשהו.

        לגבי בעלי החיים – אנחנו לא באמת יודעים אם יש או אין להם בחירה חופשית. המידע בעניין זה הולך ומצטבר והקביעה הקטיגורית השוללת בחירה חופשית מבעלי חיים (בעיקר האינטליגנטיים שבהם) אינה מלתא דפשיטא כלל ועיקר. הצבעתי על הניסויים שהראו שלקופים יש תפיסה מסוימת של הגינות, וכלל לא נראה שהם פועלים כרובוטים מתוכנתים. בסרטונים שבהם בעלי חיים מסכנים את עצמם למען אחרים, לא כל העדר נחלץ לעזרה. תמיד מדובר בבודדים בעוד האחרים מביטים מהצד. המנגנון הבורר את היחידים המתנדבים לא ברור והקביעה שהם פועלים מאינסטינקט ולא מבחירה טעונה הוכחה. אכן, אין גם הוכחה שיש להם בחירה או אפילו רגש, אבל יש לזה אינדיקציות שקשה להתעלם מהן. למשל, מתברר שלפילים יש חוש אומנותי, וקשה לי להאמין שניתן לפתח חוש כזה אצל בעלי חיים שהתנהגותם אינסטינקטיבית לחלוטין. בשביל אומנות לא מספיק אינסטינקט. צריך לכל הפחות רגש אם לא יותר מזה. (חפשו ביוטיוב suda the painting elephant. שמעתי לפני שנים רבות על ניסויים המצביעים על כך שלקופי שימפנזה יש רגישות מוסיקלית והמלחין המועדף עליהם הוא מוצרט. בהחלט טעם טוב…).

        ובאשר ללפנים משורת הדין – המלים “פסק מהראש” לא מסבירות שום דבר. לכאורה, על פי הדין לא די שרבה לא היה חייב פרוטה לפועלים הרשלנים אלא שהם היו חייבים לפצותו על הנזק שגרמו ברשלנותם. בוודאי שהוא לא היה חייב לשלם להם אחרי שוויתר (לפנים משורת הדין) על הפיצוי. אם רב כל כך רגיש למצוקת הסבלים הוא יכול לתת להם צדקה מכיסו כפי שהגמרא מספרת על דוד המלך (סנהדרין ו’ ע”ב). הפסוק במשלי בוודאי שלא יכול לשמש בסיס הלכתי להוצאת ממון בניגוד להלכה. לכן נראה לי שרב לא באמת חייב את רבה לשלם אלא המליץ לו לנהוג כך. רבה היה רשאי לסרב ולרב לא הייתה שום אפשרות כפייה כלפיו. לפי זה הסיפור בא לחדש שמותר לדיין להציע לבעל דין לנהוג בחסידות מופלגת, וכן לספר לנו על חסידותו של רבה שאכן נהג כך. ולענייננו, אם לא מדובר בפסק דין מחייב אלא בהמלצה, היא בהחלט יכולה להיות לגמרי רגשית.

        אשר למוסר, ליבוביץ’ טען שהוא קטיגוריה אתיאיסטית ואתה חולק עליו, ובעיני זהו ויכוח מוזר. לענ”ד המוסר הוא בכלל קטיגוריה פיקטיבית. פשוט לא קיים. המצפון שלנו הוא אותו רגש/אינסטינקט שקיים כנראה גם בבעלי חיים והתפתח בנו אבולוציונית (ומי שיגיד שגם היטלר טען כך – אכן, אז מה? ואייכמן השתמש בצו הקטיגורי הקאנטיאני – אז מה?). יש ספרות עניפה המסבירה את התפקיד האבולוציוני של האלטרואיזם ושאר רגשות “מוסריים” ולדעתי זה ה”ערך” היחיד שיש להם. מה שיש לנו מעבר לחיובי התורה וההלכה המפורשים זה “רצון ה'” שלא חייב להזדהות עם האינטואיציה המוסרית שלנו ולדעתי ספרך “מהלכים בין העומדים” מוכיח זאת בהפוך על הפוך. אבל שוב, גם זה נושא לויכוח אחר.

        1. רוב הממצאים שלהם שאני מכיר לא קשורים למשפטי אי קיום אלא לטעויות הסתברותיות. כשלי יציגות למיניהם למשל, לא קשורים בשום צורה שאני רואה למשפטי אי קיום.

          אני כבר לא זוכר היכן עלה כאן יורם יובל, אבל על הפרקטיקה אין לי בהכרח ויכוח עם מי שטוען למעורבות רגשות בחשיבה. להיפך, דווקא בגלל שרוב האנשים מערבבים רגש עם אינטואיציה יש עניין גדול לחדד את ההבחנה ולדרוש מהם לנקות את מחשבותיהם והחלטותיהם ככל האפשר (גם אם אי אפשר לגמרי). עצם העובדה שמישהו קובע שהרגש לעולם מעורב, מוכיחה שיש לו אפשרות להבחין אחרת איך הוא קובע את הקביעה הזו עצמה? לדוגמה, מי שנכשל פחות בכשלים של כהנמן וטברסקי כנראה פועל יותר מהראש ופחות מהרגש.

          כתבתי לא פעם (וכמדומני גם כאן) שאין לי עמדה ברורה לגבי בחירה של בעלי חיים. אם הולכים לפי התפיסה המקובלת שאין להם אמרתי מה שאמרתי. אם יש להם, אז יש. הנושא שלנו הוא בני אדם, ובעלי חיים משמשים רק מקרי מבחן.
          אגב, ראיתי בעבר סרטונים וטיעונים, ואף פעם לא השתכנעתי. אכן אי אפשר להוכיח שאין להם בחירה, ובה במידה אי אפשר לטעון שיש להם. כל הסרטונים הללו (אלו שאני ראיתי) לא מוכיחים מאומה. בפרט סרטונים על אלטרואיזם לא מוכיחים כלום. כבר דוקינס כתב שהאבולוציה עוסקת בשרידותו של הגן ולא של הפנוטיפ הפרטי. הוא הדין לגבי טעמם המוסיקלי. אתה עצמך כותב בסוף הודעתך שאין מוסר והכל הטבעה אבולוציונית. אז מה בכלל הדיון כאן? אתה לא מאמין גם בבחירות של בני אדם, ומה יאמרו כלבי וחתולי הקיר?!

          אם רבה פסק רק בגלל שככאב לו הלב הוא סתם גזלן. ואם הוא המליץ, איני רואה מה החידוש בזה שמותר לדיין הלמליץ. שימליץ מה שהוא רוצה. השאלה העקרונית היא מה הוא חייב לפסוק.

          אם אתה רואה את המצפון כאינסטינקט שהטביעה בנו האבולוציה, אז כאמור באמת אין הבדל בינינו לבין הקופים. לא בגלל שגם להם יש בחירה (כפי שכתבת) אלא בגלל שגם לנו אין. אנחנו מכונות שמונעות על ידי אינסטינקטים.
          לא זכיתי להבין לפי זה מדוע ההלכה (כלומר מה שקראת “רצון ה'”) יוצאת מהכלל הזה. האם שם אלו לא אינסטינקטים? מה ההבדל בינה לבין המוסר? יש ספרות עניפה שמסבירה את תפקידה האבולוציוני של הדת והאמונה, בדיוק כמו המוסר. אז מה זה אומר? ספרות אבולוציונית יכולה להסביר הכל (כבר הארכתי למעניתי שזו תיאוריה שלא ניתנת להפרכה. כל מה שקורה יש לו הסבר דה פקטו בערך שרידותי. והא ראיה שזה קרה).
          ועוד לא שאלתי כיצד אתה מפרש את “ועשית הישר והטוב”? לציית לאינסטינקט האבולוציוני? לשם מה לצוות אם כבר יש בנו אינסטינקט שכופה זאת עלינו? באמת תפיסה מוזרה.

        2. מרדכי
          האין 7 מצוות בני נח הם הראייה לכך שעל פי היהדות קיים מוסר מוחלט שאיננו קשור לדת?אמנם רק לחסידי אומות עולם מובטח חלק לעולם הבא.אבל גם יש הבדל בין החכם שסועה ליחס חיובי או נייטרלי לכל הפחות ויש לו זכות קיום לבין עבריין שאיננו שומר כלל את 7 המצוות והוא בגדר חייב מיתה?

            1. שבע המצוות אינן ראיה מוחצת, שכן לא ברור שהן כוללות את כל חיובי המוסר. מעבר לזה, לפחות לחלק מהדעות (כמו הרמב”ם במצוות דינים) יש הבדל בגדרים בין ישראל לבני נוח גם בשבע המצוות.

              1. א אכן לא כוללות את כול החיובים המוסריים.אך כמדומני יש גישה די נפוצה ואולי אף המקובלת(?)ש 7 מצוות בני נח הם המינימום שנדרש מגוי/בן נח.אך בענינים שהשכל מחייב אותם(כאיסור זנות צדקה כיבוד אב ואם וכדומה)גם הגוים מצווים(הרב שרקי וחלק מרבני חב'”ד שיש להם אורגזמה לנושא הביאו זאות בשם אחד מגדולי האחרונים כמדומני )
                ב כוונתך לקביעה שבן נח נהרג על פחות משווה פרוטה מה שאין כן בישראל.ושנהרג על גילוי עריות מה שאין כן בישראל וכדומה?

                מובן ש7 המצוות יש בהם גם מימד דתי-ומפלה-בין ישראל והעמים(וגם מבדיל שכן בן נח לא מחייב אם זיכרוני אינו מטעני ביהרג ואל יעבור על ע”ז וגילוי עריות ושפיכות דמים).

                אבל אני לא רואה בזה סתירה לראייה שיש מוסר עצמאי .שאיננו דתי שכן:
                א חכם אומות עולם(שאין לו סגולה דתית ולא מובטחת לו הישארות הנפש ).עדיף על פני גוי שאיננו שומר את האיסורים הללו כלל(ולמען האמת-שוב.מדיוק שגם שמעתי מהרבה שרקי אין אפילו ציווי על בני נח על אמונה אלא רק איסור על ע”ז -והפרבילגיה של לגור בארץ ישראל כגר תושב ולזכות לחלק לעולם הבא-נראה שהיא פריבלגיה של בחירה ולא חובה)
                ב באיסור היחידי שיש לו מימד דתי מובהק-ע”ז יחד מחלוקת האם מותרת להם עבודה בשיתוף או לא

                מכאן ניתן להסיק.שגם כשמדובר באנשים שהקב”ה לא הטיל עליהם חובות דתיות.ושאפילו אין להם חובה(כנראה.לפחות ברמה המינמלית) להגיע לאמת הדתית .הוא עדיין מצפה מהם שיתנהגו במוסר בסיסי

                1. התכוונתי לכך שלפי הרמב”ם מצוות הדינים של בני נוח אינם חו”מ שלנו (לא כמו שמשמע ברמב”ן) אלא מערכת משפטית כהבנתם.
                  יש לזכור שהרמב”ם בסופ”ח מהל’ מלכים כתב שבני נוח צריכים לקיים את שבע המצוות שלהם מתוך הציווי בסיני. כלומר הוא רואה בזה צו דתי (שברובו מתאים למוסר: “והם דברים שהדעת נוטה להן”) ולא מוסרי.

                  1. זהו.שפה העניין אני לא חושב שהם מצווים לקיים את 7 מצוות בני נח מתוך חובה דתית.אלא שהקיום שלהם של המצוות מתוך חובה דתית .מקנה להם מעמד גר תושב והישארות הנפש

                    1. כלומר שמבחינתם קיום המצוות כרמון ה הוא בגדר חסידות ועשיית רצון השם.ולא בגדר “ציווי”(מקווה שאני מספיק מובן).כוונתי היא שגוי לא נענש על זה שהוא לא מאמין בה .אלא זה בחירה שלו-ירצה להאמין ולקיים את האיסורים מתוך חובת האמת הדתית של נבואת משה רבנו-יקבל את הזכות להיות גר תושב.ולזכות לחלק לעולם הבא) לא ירצה-זה בסדר גמור יש לו זכות קיום.ואין לו גנאי.אך איננו זוכה לגור בארץ.ולקבל חלק לעולם הבא.
                      כך גם נדמה לי מלשון הרמב”ם.שכן כתוב וכול מי שלא יקבלם-יהרג.אך רק מי שמקבל אותם מציווי נבואת משה רבנו זוכה למעמד גר תושב.ומי שלא נקרא חכם.אך ודאי לא נהרג.
                      בניגוד ליהודים.שמחיובים להאמין בקב”ה .ולעשות מצוות חיוביות .(שאין להם הסברים רציונלים מוסריים תמיד וההנמקה שלהם היא דתית)יורם לאיברים הם בגדר פושעים.ולא בגדר של” אינם מחסידי עם ישראל אלא מחכמיהם”

                    2. וכמובן מפה בר ההנחה שלי שיש ערך אבוסלטי למוסר לפי היהדות.שכן .חובה עלינו להפוך את כולם לפחות
                      ל”חכמי אומות עולם” גם אם לא נצליח להפוך אותם ל”גרי תושב” .בשביל שלפחות יקיימו את מה שנדרש מאדם נורמטיבי בעל דעת

                      וכן החילוק של הרמב”ן בין גרי תושב בני נח ופושעי אומות העולם .שבני נח .שלא ידוע אם מקיימים את הציווים מתוך אמונה בנבואת משה רבנו .אך ידוע לנו שקיימים את האיסורים . אך נוהגים כ “הוגן עם חבריהם”.(ופה יש קישור ברור של המצוות למוסר)מותר להציל אותם .ואסור להרוג אותם.בניגוד לפושעי אומות עולם.שחייהם .מבחינה עקרונית אינם שווים דבר

    2. מקומו של הרגש בעבודת ה’ הוא בדיוק כמו מקומם הכללי של כל חלקי הגוף או הנפש בעבודת ה’.
      לדוגמה. מקומם של הרגליים בעבודת ה’ נגזר מאיזה מצווה מקיים האדם. אם הוא עולה לרגל בחג והוא מקיים את מצוות עליה לרגל אז מסתמא הוא משתמש ברגליו לצורך המצווה. השימוש ברגליים הוא חלק מקיום המצווה, באופן טבעי.
      אבל רק אידיוט (ויש כאלו) יחשוב שבכך הרגליים יצרו קשר עם אלוהים. או שהאדם יצר קשר עם אלוהים דרך הרגליים.
      אותו הדבר לגבי רגשות וחוויות. אין זה משנה כלל באיזה רגש או חוויה מדובר, עצב, שמחק, דביקות, ועוד ועוד. אינך יוצר קשר עם אלוהים באמצעות הרגש. הרגש הוא תוצאה טבעית של קיום המצווה שמעורר אותו. ואין זה משנה אם מדובר ברגש שהתעורר כתוצאה מקיום מצווה, או במצווה שענינה ברגש מסויים (ושמחת בחגך או עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָֽה).

      אַחֲרֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן:
      מי שחושב שמדובר באיזו דבקות רגשית כמו אצל זוג אוהבים עם הורמונים שמשתוללים אצלם:
      רש”י: ובו תדבקון: הדבק בדרכיו, גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקב”ה (סוטה יד.)

      כלומר, אין כאן עניין של עוררות רגשית. ודברי רשי מתקשרים ישירות לעניין של חסד משפט וצדקה.

  11. האמת גדול עלי כל המערכת הזו אבל זאת אזכור שפעם לפני הרבה שנים נתת הרצאה כמדומני על יצר הרע ויצר הטוב והזכרת את בעל התניא (יש לי אינטואציה שזה כנראה אותו מאמר המובא כאן בשמו) אני רק זוכר שהתרגשתי שכלית כשאמרת שכשניתקלת בדברי בעל התניא אלו פעם ראשונה הסתדרו לך בבת אחת מליון דברים

  12. מטו משמיה דהחפץ חיים שכשיגיע האדם למעלה לא ישאלו אותו היית חסיד או ליטאי ספרדי או אשכנזי וכ’ו אלא יש חמש דרגות בעבודת ה רותח חם פושר קר וקפוא ועל זה יתמקדו

  13. והחכמה מאין תמצא’ (איוב כח, יב) – מלמד שהיה שלמה מחפש ואומר : היכן החכמה מצויה. רבי אליעזר אומר : בראש, רבי יהושע אומר : בלב. אתיא כדעתיה דרבי יהושע דאמר : החכמה בלב, דכתיב : ‘נתתה שמחה בלבי’ (תהלים ד, ח) ואין שמחה אלא חכמה שנאמר : ‘חכם בני ושמח לבי’ (משלי כן, יא).

    ביאר הגרי”ד סולובייצ’יק:
    “הנכון הוא, שאין כלל מחלוקת בין ר’ אליעזר ור’ יהושע. שתי הדעות משלימות זו את זו. אין ר’ יהושע יכול לסתור את דעתו של רבי אליעזר, שהחכמה האינטלקטואלית מצויה בראש, ואין רבי אליעזר יכול לסתור את דעתו של רבי יהושע שהחכמה הרגשית, האינטואיטיבית-הנפשית, מצויה בלב. אי אפשר להתקיים בלעדי שתיהן”

    “היהדות של התורה וההלכה העריכה מאד את החכמה שבראש, מפני שהיא עצמה מושתתת על אדני ההבנה האינטלקטואלית. לימוד התורה הוא יסוד היסודות ביהדות. כדי ללמוד תורה ולהבין את בעיותיה וגישותיה זקוק האדם לכשרונות אינטלקטואליים גדולים”

    “אולם אסור לנו לחשוב, ולו לרגע קט, שהחכמה שבראש לבדה היא עיקרו של צלם אלוקים שבאדם ושמי שחננו בה הקב”ה הוא נקי מחטא, אלא זה הכלל : אין צלם אלוקים שורה באדם אלא אם כן סברו בו יחד חכמת הראש וחכמת הלב. היהדות היתה הראשונה שגילתה את עניין החכמה שבלב. חכמת הלב מהי? אין זו עוסקת בחישובים מאתימטיים ולא ביסודות תורת ההיגיון ולא בהרכבת מכונות ובחשיפת חוקי הטבע, אלא בחיי הרגש האנושיים הטהורים. חכם הלב לא דיו בהבחנה בין אמת ושקר, אלא אף שוחר לגלות ולעשות את הטוב ולהסיר את הרע ; לא דיו במה שהוא מוצא דרך המדע את העובדות שבחיים ושבמציאות כהווייתן, אלא אף שוקד על מידות החסד, האהבה והרחמים.”

    “הראשון שמצא וגילה בעולם את החכמה שבלב היה אברהם אבינו. הוא לא הסתפק במה שחקר בשמי אור כשדים בשקידה רבה את תנועת הכוכבים וקצבו של היקום, אלא ביקש בראש ובראשונה לדעת את בורא העולם ואת יסודות הצדק והמשפט. אברהם אבינו היה הראשון שלימד את בני אדם, שתכלית האדם היא לא בהישגו האינטלקטואלי בלבד מכוח החכמה שבראש, אלא בעיקר בהישגו המוסרי מכוח החכמה שבלב.”

השאר תגובה