על הקנאות, או: הפוסל במומו (טור 330)

בס”ד

בעקבות הטור הקודם והריאיון בעניינו עם רועי יוזביץ, חשבתי שוב על עניין הרגש הדתי (או היעדרו). אזכיר שבין היתר טענתי שם כי העלבון של הציבור הדתי מהתכנית מעורר בי תחושה של חוסר אותנטיות. העלבון הזה מתעורר אחרי ארבע עונות של התכנית, והוא מלווה בלא מעט טיעונים חסרי שחר (שמזכירים את תגובותיהם הנעלבות של המוסלמים כשמתבדחים על חשבונם ועל חשבון נביאם זצ”ל). אין פלא שמתעורר בי רושם שהעניין מהונדס על ידי פעילים ומנהיגים שונים שמלבים אותו. פתאום כל הציבור הדתי נזכר שהתכנית פוגעת בקודשיו ומעליבה אותו ויוצא בהמוניו לרחובות למחות ולהפגין.

אמרתי שם שלהבנתי יש לא מעט אנשים שלא באמת נעלבים ונפגעים. להיפך, הם צופים בתכנית ולעתים אולי גם צוחקים ממנה, אבל מיד אחר כך מתעוררות בהם תחושות שהדבר משקף יראת שמים פגומה אצלם (הרי שואלים אותם: כיצד היית מגיב אם היו עושים זאת לאימא שלך?). לכן הם מצטרפים למחאה בתקווה שאחרי המעשים יימשכו הלבבות. וראה זה פלא, כעת באמת מתעוררות בהם תחושות עלבון ופגיעה אמיתיות. גם הם עצמם פתאום משתכנעים שיש כאן פגיעה בהם ובקודשי האומה (הסדר לפי הא”ב).

צר לי, אבל אני לא קונה. אני עצמי ממש לא נעלב ולא נפגע מהתכנית הזאת (אם כי לא מאד נהנה מהקטעים המעטים שראיתי, וגם כמעט לא צוחק), ובכל זאת מסרב לקבל את הדיאגנוזה שיראת השמים שלי פגומה (זה אולי נכון כשלעצמו, אבל זו לא האינדיקציה לכך). בעקבות זאת, חשבתי על תופעה פסיכולוגית-חברתית שנראית לי קשורה לעניין, הנטייה לפסול במומינו, וברצוני לדון בה כאן. אני מקדים ומבקש סליחה ממעלתכם על החריגה לכיוון כשל אד-פסיכולוגיקום, שבדרך כלל לא אהוב עליי. אשוב לנקודה זו בסוף.

על מקורה של הקנאות: הפוסל במומו

בטור 90 הזכרתי את ספריו של חיים גראדה, צמח אטלס ומלחמת היצר, שבהם הוא מעמיד זו מול זו את הדמויות של ראש הישיבה הנובהרדוקאית הצעיר והסוער, צמח אטלס, ומולו את בעל המחזה אברהם (שכידוע הוא שם ספרותי לחזון איש), השקול והמתון. כדי להבין את הסיפור צריך להכיר את הרקע לדברים. תנועת ההשכלה פגעה בצעירים רבים שנטשו את אמונתם ואת מחויבותם הדתית. הסבא מנובהרדוק שרצה להתמודד עם התופעה הזאת שלח את בחוריו להקים ישיבות לנוער צעיר בכפרים. ראש ישיבה כזה היה בחור צעיר כבן עשרים, שאסף סביבו ילדים ונערים צעירים, ולימד וחינך אותם לאמונה ומחויבות תורנית. נובהרדוק נתנה לחניכיה חינוך מאד פרוע ולא קונוונציונלי, שהעמיד בראש את הכנות והיושר, וחינך לזלזול בדעת בני אדם כדי לא לתת להם השפעה על החלטותינו. כשבחור צעיר שקיבל חינוך כזה נעשה ראש ישיבה שאחראי על חינוכם וחייהם של ילדים ונוער, אין פלא שיכולים להתרחש דברים קיצוניים ובעייתיים.

צמח אטלס דנן, היה בחור צעיר מתלמידי הסבא מנובהרדוק שהקים ישיבה כזאת בכפר וולקניק. הוא מתואר בספר כאדם שאכול בספיקות באמונה וביצרים קשים. הדרך שלו להתמודד איתם היא לחנך את תלמידיו בצורה קיצונית וסוערת ולא להתפשר עם שום הרהור כפירה או ספק, ועם שום יצר. הוא יוצא לג’יהאד על כל בצבוץ של ספק וכל הרהור אסור. על רקע זה הוא זורק מישיבתו את חיימק’ה (זהו המחבר, חיים גראדה), שנקלע בעקבות כך לבקתתו של בעל המחזה אברהם שנפש באותו כפר. המחזה אברהם, לפי תיאורו, הוא האנטי תזה של צמח אטלס. לעומת הסערה של צמח אטלס, המחזה אברהם הוא אדם הרמוני, שקול ומיושב בדעתו. הוא מוכן לשמוע כל שאלה וכל דעה, ומתמודד עמן ביישוב הדעת ובשלווה. התיאור של החזון איש בספרו של גראדה (שלאחר מכן נטש את מחויבותו הדתית ואת העולם הדתי) הוא ספר מוסר מרשים ביותר בעיניי, הרבה יותר מספרי ההגיוגרפיה שקראתי על החזון אי”ש.

אגב, מי שמכיר את איגרתו של החזו”א בשבח הקיצוניות (ראו אותה בהמשך), יכול להתרשם אחרת. אבל באיגרות אחרות שלו הוא מספר שאין דרכו להיכנס לוויכוחים כי בדרך כלל הם לא  מועילים, אלא מדיניותו היא לתת לכל אחד לעשות מה שהוא חושב. לכן ייתכן שגם את דבריו לגבי הקיצוניות יש לקרוא בהתאם. אולי הוא מדבר על השקפותיו של האדם ולא על התנהגותו. ואכן, החזו”א היה בעל השקפות קיצוניות מאד, אבל התנהלותו הייתה מתונה ושקולה וממש לא לוהטת. דבריי כאן אמורים על ההתנהלות במישור הפסיכולוגי והמעשי ולא על ההשקפה במישור האינטלקטואלי.

מאז קריאת הספרים הללו מלווה אותי התחושה שהתנהגות קיצונית או אובססיבית של אדם בתחום מסוים בדרך כלל משקפת מלחמה שלו עם עצמו בתחום הזה. יתר על כן, להבנתי המלחמות של אדם מתנהלות ברוב המקרים בעיקר עם עצמו, אלא שהוא משליך אותן על זולתו. הדרך שלו להתמודד עם דברים שמציקים לו ומטרידים אותו בתוכו פנימה, בפרט כאשר הוא חש חוסר אונים מולם, היא להילחם בתופעות הללו כשהן מופיעות אצל אחרים. זהו גוון מסוים של תופעת הפוסל במומו. לפעמים הוא מאבחן אצל אחרים את הבעיות שקיימות אצלו למרות שאינן קיימות אצלם (זה מה שקרוי בפסיכולוגיה ‘השלכה’), אבל גם אם הן קיימות אצלם הוא מתייחס לכך בקנאות ובקיצוניות רבה מדיי. אנשים ששלמים עם עצמם ועם דרכם מתנהלים בדרך כלל בשלווה. הם יכולים להיות קיצוניים בתפיסת עולמם (וכאמור, החזו”א בהחלט היה כזה), אבל יחסם לבריות ולדעות אחרות הוא שליו, ענייני ולא סוער. אדם שאכול בספיקות ינהל מלחמת חורמה נגד כופרים (“לא תתורו אחרי לבבכם”). וכך גם אדם שמוטרד מהרהורים ויצרים מיניים, ינהל מלחמות ויקבע סטנדרטים קיצוניים בנושאים של צניעות (“ואחרי עיניכם”).

רק הבוקר הייתה לי שיחה מעניינת לגבי אישה שמביעה אמונה מוחלטת בעקרונות החרדיים ונוהגת באדיקות על פיהם, ואמרתי לקרובת משפחתה שאני לא בטוח שההצהרות הנחרצות הללו לא משקפות קושי פנימי שהיא חשה בו לגבי אותם עקרונות עצמם. דווקא הצהרות נחרצות מדיי בדבר נאמנות מוחלטת לדעת גדולי הדור ולאידאולוגיה המוחלטת שהיא כמובן האמת הצרופה, לעתים משקפות ספיקות וחוסר אמון בעקרונות הללו עצמם. אדם חש דיסוננס בין האידאולוגיה שבמודעות שלו הוא באמת משוכנע לגביה, לבין תובנות ואינטואיציות פנימיות שמקננות בו שאומרות לו (לעתים לא במודע) את ההיפך. הדרך שלו היא לדבוק ביתר שאת וביתר נחרצות באידאולוגיה, ואולי גם לרדוף את אלו שמורדים נגדה או סתם חושבים אחרת (כולל כמובן גם את הקול הפנימי שלו שחושב או מהרהר אחרת). במקרים רבים הקיצוניות היא מלחמה של אדם נגד עצמו.

זו תחושתי כשאני רואה אדם או חברה שמייחסת חשיבות רבה מדיי לערך או נורמה כלשהי ומנהלת לגביהם מלחמות קיצוניות ואובססיביות. להערכתי זה בדרך כלל מעיד על כך שיש אצלם מלחמה פנימית בנושא הזה, ובפרט כשאין להם תשובות טובות לבעיות שהוא מעורר. כך למשל הקצנה של החברה החרדית בנושאי צניעות ומלחמות בתופעות חדשות שונות (תקשורת ואינטרנט), לא נובעות מרצון להשליט את תפיסותיהם וערכיהם על האחרים, אלא ממצוקה פנימית, כשהם רואים שהתופעות הללו חודרות למחנה החרדי פנימה. זעקות השבר, ההפגנות והמלחמות הקיצוניות ביותר מתעוררות כאשר תופעה כלשהי מאיימת עליהם ובוודאי כשהיא חודרת אליהם פנימה. להערכתי, החרדים בדרך כלל נלחמים עם עצמם, גם כשהם מפגינים כלפי חוץ.

דוגמה: היחס למסורת

דומני שכבר כתבתי כאן בעבר על הנטייה של בית בריסק ושל תלמידי הרב קוק לנופף בדגל המסורת. שתי הקבוצות הללו מרבות לדבר על המסורת ועל חשיבותה, ומגנות את אלו  שלדעתם סוטים ממנה. לא פעם שומעים מאנשי שתי הקבוצות הללו ביקורת על אנשים וקבוצות שלא נוהגים לפי המסורת המקובלת מדורי דורות, וגם אמירות על כך שר’ חיים או הרב קוק הם הם ממשיכי המסורת האותנטיים. וכל הרואה יצחק למו, כמובן. אין לך שתי דמויות בעידן המודרני שהיו רחוקות מהמסורת שקיבלו יותר משני אלו. הרב קוק בהשקפתו ור’ חיים בדרך לימודו (וגם פסיקתו, עד כמה שהייתה).

זכור לי ספר זיכרון לרב רענן שנרצח בחברון, שבמסגרת המדור של כתבים מדורות קדמונים (כמקובל בספרות הז’אנר), הביאו מאמרים של הרב חרל”פ, הרב צבי יהודה, והמוקדם ביותר היה הרב קוק. מבחינתם משה קיבל תורה מסיני ומסרה לרב קוק, וזה מסרה לרבנים חרל”פ וצבי יהודה, שמסרוה לרב טאו (הם אמרו שלושה דברים: הוו עומדין ב’התקוה’ ומרקדין לפני הרמטכ”ל ומכבדים כיסאה של מלכות ישראל ראשית צמיחת גאולתנו…). בעיניי התופעה הזאת אינה אלא מקרה פרטי של מה שאני מתאר כאן. אלו שסוטים בצורה הכי חזקה מהמסורת ומוטרדים מכך, מגבשים עצמם תפיסה הזויה כאילו החריגה שייסדה את התנועה שאותה הם ממשיכים היא היא המסורת מסיני. דגל המסורת מתנופף בפיהם ובלבבם ביד רמה, דווקא בגלל שבין שיטתם לבין המסורת יש מרחק כקורת בית הבד.

האם יש סתירה?

אם כן, לכאורה בניגוד לתפיסה הרווחת שלפיה אמוציונליות וקנאות בתחום מסוים מביעה איכפתיות וקשר עמוק לערך ולתחום הנדון, לפעמים אלו דווקא ביטויים לפגמים וקשיים בקשר שהאדם או הקבוצה חשים לאותו ערך או תחום, ולמצוקות שאיתן מתמודד אותו גוף (אדם או קבוצה) קנאי בתוכו פנימה. אמנם בטור הנ”ל הערתי שאין בהכרח סתירה בין שתי הפרשנויות. טלו כדוגמה את צמח אטלס שנלחם מלחמת חורמה נגד אלו שתרים אחרי לבבם ואחרי עיניהם, ותליתי זאת בכך שבתוכו פנימה מפעפעים יצרים בתחומים הללו. אבל מדוע זה כל כך מפריע לו? למה זה מוליד אצלו קיצוניות כזאת? מסתבר שהדבר נובע מאיכפתיות אמיתית בנושאים הללו. הוא באמת מוטרד מאד מההרהורים והיצרים המיניים ומהרהורי הכפירה שבתוכו, וזה מה שמביא אותו לנהל את מלחמותיו. כלומר, בסופו של דבר המלחמות הללו כן מעידות על איכפתיות שלו לצניעות ולאמונה תמימה, ודווקא האיכפתיות הזאת היא שמעוררת את התגובות המעוותות והקיצוניות שאנחנו פוגשים.

אם אשוב להפגנות בנושא ‘היהודים באים’, ייתכן שגם שם התופעה מורכבת יותר. מחד, אנשים שנפגעים ומוחים בצורה אמוציונלית וחריפה חשודים בעיניי על כך שאצלם פנימה ישנן תחושות דומות, כלומר שהביקורות שעולות מהתכנית פוגעות בנימים כלשהם בתוכם ומטרידות גם אותם ואין להם תשובות טובות אליהן. מאידך, זה שהם מטפלים בתחושות הללו בדרך של יציאה להפגנה ומחאות אמוציונליות, מעידה על כך שבאמת אכפת להם מכל זה.

אפילו האדישות שתיארתי למעלה שלדעתי קיימת אצל חלק מהאנשים (ולכן לקח להם כמה שנים עד שיצאו להפגין) היא דוגמה לכך. אנשים שצפו בקטעים כאלה ולא חשו עלבון או פגיעה, פתאום התעוררו שאולי הדבר מעיד על חוסר ביראת שמים. אם כך, היציאה להפגין מעידה על כך שהאדישות מפריעה להם ושיראת השמים שלהם חשובה להם. הם מבטאים אותה בדרך בעייתית ומעלים טיעונים מוזרים ולא רלוונטיים, אבל בכל זאת יש כאן ביטוי אמיתי לאכפתיות.

מה זה אומר על אלו שלא מוחים ולא מפגינים?

את אלו שלא מצטרפים למחאות הללו (כמוני), ניתן לפרש באחת משתי צורות: או שהם אנשים מאוזנים (כמו המחזה אברהם, בספריו של גראדה) שמבינים שהתופעה הזאת לא חייבת להפריע להם, ולכן מגיבים אליה בצורה עניינית. או שאמנם גם הם חושבים שהאדישות כלפי התכנית משקפת חוסר ביראת השמים שלהם, אבל זה גופו לא מספיק מפריע להם כדי לצאת להפגין. כלומר אכן חסרה להם יראת שמים, ויש בהם חוסר אכפתיות כלפי החוסר הזה עצמו.

המסקנה היא שבאופן כלשהו, הפוך על הפוך, אלו שיוצאים להפגין, למרות העיוות והשטות שבדבר, כנראה ניחנו ביראת שמים, או לפחות באיכפתיות כלפי חסרונה ופגמים בה. לעומת זאת, לגבי אלו שלא יוצאים למחות ולהפגין תיתכנה שתי הפרשנויות שתיארתי. כאמור, זו אינה הצדקה להפגנות. את טיעוניי נגדן כבר פירטתי בטור הקודם. זו רק הלצת יושר על המשתתפים וסיוג של הדיאגנוזה שעשיתי להם כאן למעלה.

כמה דוגמאות

כעת רצוני להביא כמה דוגמאות שפגשתי לאורך השנים לתופעה הזאת, אם כי זה כמובן רחוק מלהיות סטטיסטיקה שיטתית ומובהקת. ראשית, מדובר במספר קטן של מקרים (מחקר איכותני, עאלק). יתר על כן, כל אחת מהדוגמאות ניתנת לפרשנויות שונות (כך שאפילו במסגרת האיכותנית אני לא בטוח שיש כאן טענה של ממש). בקיצור, לולא הייתי מאמין מראש שהתופעה הזאת נכונה, אני לא חושב שהייתי משתכנע מהדוגמאות הללו. אבל אחרי שהגעתי לתובנה הזאת יש מקום לפרש אותן בהתאם לה. בכל מקרה, הן מעניינות כשלעצמן.

צבי ענבל, ממקימי ארגון ‘ערכים’ להחזרה בתשובה ומראשי דובריו ופעיליו, היה בעברו מראשי הליגה נגד כפייה דתית. איני מכיר אותו מקרוב, אבל אין לשלול את האפשרות שבעת שהיה  פעיל נגד הכפייה הדתית הדבר נבע מנקודה פנימית בתוכו שלחשה לו שאולי יש בעסק הזה משהו (ייתכן שהיום הוא לא יכחיש זאת). המאבק שלו נגד הדתיים יכול היה להוות ביטוי למאבק שלו נגד נקודה פנימית בתוכו שלחשה לו (אולי שלא במודע) שיש צדק כלשהו בדוסיות המעצבנת הזאת (“הנקודה היהודית שלו”?!). לא בכדי אומרים שהאדישות היא תופעה קשה ומנוכרת יותר מאשר ה’אנטי’.

אולי, בהפוך על הפוך, זהו ההסבר לפחות לחלק מהתופעה הידועה שבעלי תשובה נעשים לעתים קיצוניים יותר מדתיים או חרדים מבית. לפעמים, בעיקר בתחילת הדרך, זה סתם חוסר פרופורציה או התלהבות של טירונים, ולפעמים זו אידאולוגיות יתר (מי שקיצוני ימשיך להיות קיצוני בכל כיוון שהוא בוחר). אבל ייתכן שיש בזה גם מלחמה הפוכה נגד ספיקות שעדיין מקננים בהם. מן המפורסמות הוא שההתלהבות הזאת מתמתנת עם הזמן, ואותם בעלי תשובה חוזרים למרכז, והם או צאצאיהם אפילו מבטאים לא מעט חוסר נחת מההשקפה ומהחברה החרדית. השערתי היא שגם אלו שלא מרשים לעצמם לבטא ספיקות וקשיים כאלה, מוציאים זאת לפעמים בצורה של התלהבות וקיצוניות יתר.

גם אלו שאינם בעלי תשובה ופועלים נחרצות נגד החילוניות או אפילו בניסיונות להחזיר בתשובה את כלל ישראל, או סתם את חבריהם ובני משפחתם, הדבר יכול לנבוע ממקום של קשיים ומצוקות בתוכם פנימה. אני זוכר שהמשגיח של הישיבה שלמדתי בה (‘נתיבות עולם’, ישיבה ליטאית לבעלי תשובה בבני ברק), אמר לנו פעם שהמיסיונריות של בעלי תשובה, בפרט במקרים הקיצוניים שלה, נובעת במקרים רבים מחוסר ביטחון ומרצון לקבל לגיטימציה והכרה (זו מלחמה עם הספיקות שמקננים בתוכם פנימה). מי שיש לו ביטחון בדרכו יכול לחיות בשלום ובשלווה ולהכיל גם כאלה שלא מסכימים איתו.

לפני כשלוש שנים קראתי על ארתור וגנר, פעיל גרמני של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה, מפלגת ימין קיצוני שפועלת נגד המוסלמים, שהתאסלם בעצמו. לכאורה גם זו דוגמה לאדם שפעל באופן קיצוני נגד השקפה ואחר כך אימץ אותה. זה מעורר את האפשרות שכבר בעת שפעל נגדם הדבר נבע מתחושה שיש בזה משהו, ושהאלטרנטיבה שלו לא נותנת לו מענה של ממש. אמנם אני מסייג עוד יותר את הפרשנות הזאת, מפני שגם לאחר התאסלמותו הוא נותר חבר באותה מפלגה שקוראת בין היתר לאסור בניית מסגדים ולעטות בורקות ברשות הרבים. לכן ייתכן שפעילותו מלכתחילה לא הייתה אנטי מוסלמית אלא נבעה מתפיסה לגבי מקומה של הדת ברשות הרבים. גם המפלגה עצמה הודיעה שהוא נותר חבר בה ודתו היא עניינו האישי של כל חבר שבוחר אמונה כרצונו. יפה.

תופעה דומה קרתה לפני כשבע שנים לצ’ונאד סגדי, פעיל של הימין הקיצוני ההונגרי. הוא היה פעיל במפלגת יוביק (בין היתר הוא היה סגן נשיא שלה, וחבר בפרלמנט האירופי מטעמה), מפלגה בעלת סממנים אנטישמיים חזקים. הפעילות כללה הכחשת שואה וכל המסתעף. בשלב כלשהו הברנש גילה שסבתו יהודייה (המשפחה לא רצתה שהוא יידע מזה), ובין היתר גילה שאכן הייתה שואה. הבחור לקח את עצמו, התגייר, חזר בתשובה ולבסוף אף פתח בהליכי עלייה לארץ (ראו גם כאן. כנראה, בסופו של דבר הם לא יצאו אל הפועל). הוא נעשה פעיל פרו ישראלי ומסבירן של ישראל בעולם.[1] אגב, תגובת המפלגה במקרה הזה, שונה משמעותית מעמיתתה הגרמנית (אם כי הם ניסו להצניע זאת).

גם התופעה הזאת מעניינת והניתוח שלה אינו חד משמעי. האם פעילותו נגד היהדות והיהודים נבעה מרגש פנימי שמחבר אותו אליהם (שוב “הנקודה היהודית”)? לא יודע. אבל מעבר לזה, אני לא בטוח שחזרתו בתשובה מעידה על יושר וראויה להערכה. כל עוד לא ידע שהוא עצמו יהודי הוא הכחיש את השואה והתבטא באופן אנטישמי. אחרי שגילה שהוא עצמו יהודי, שוב לא יכול היה להמשיך ולחיות בשקר שליווה אותו עד כה. האם זו חזרה בתשובה אותנטית או פשוט שינוי כיוון של האינטרס, כלומר נגיעה בדבר לכיוון שונה. הייתי מצפה מאדם ישר שלא יכחיש את השואה בלי קשר לשאלה מה אומרת סבתא שלו ובלי קשר לשאלה מי היא ומי הוא. בסך הכל מדובר בשאלות של עובדה.

כמה הערות על הקיצוניות בכלל ועל החזו”א בפרט

תיארתי את הקיצוניות כתופעה שלפעמים נובעת מספיקות וקשיים פנימיים, כלומר מדיסוננס בין השקפת העולם והאידאולוגיה לבין התחושות הפנימיות. זה כשלעצמו אינו טיעון נגד קיצוניות כמובן. אדם שסובל מספיקות אבל חושב שאכן יש להילחם על עמדותיו ונגד אלו שאוחזים בעמדות אחרות – יכול ואולי צריך להיות קיצוני, גם אם זה מפרנס תחושות ומוטיבציות אחרות בתוכו. יתר על כן, למעלה טענתי שגם אם אני צודק עדיין הקיצוניות מצביעה על קשר לערכים ולאידאולוגיה המדוברת (אחרת לא היו נוצרים הדיסוננס והתסכול שמובילים לקיצוניות). אני רק אומר שאל לנו להתרשם אוטומטית מדביקותו של הקיצוני ומאי דביקותו של המתון.

בהזדמנות זאת אעיר כמה הערות נוספות על הקיצוניות. הזכרתי למעלה את איגרתו הידועה של החזו”א, ואביא אותה כאן:

כשם שהפשטות והאמת הם שמות נרדפות, כן הקיצוניות והגדלות שמות נרדפות, הקיצוניות היא ההשתלמות של הנושא, הדוגל בהבינוניות ומואס בקיצוניות, חלקו עם הזיפנים או עם חדלי תבונה.

אם אין קיצוניות אין שלמות, ואם אין שלמות אין התחלה, ההתחלה היא בקושיות ופרכות מתמידות, והתמימות היא התרצן החריף המכונן דבר דבור על אפנו ועל אמתתו.

רגילים אנחנו לשמוע בחוגים ידועים, כמכריזים על עצמם שאין חלקם בין הקיצונים, ומשאירים בכל זה לעצמם זכות ישראלי נאמן באמונה מספקת לתורה וד”ת, ומרשים אנחנו לעצמנו להגיד מנקודת משפט, כמו שאין באוהבי חכמה אהבה למיעוטה ושנאה לרב חכמתה, כן אין באוהבי תורה ומצוה אהבה לאמצעיות ושנאה לקיצוניות.

כל יסודי האמונה, י”ג העיקרים, והמסתעפים, המה תמיד בסתירה נמרצה עם המושכלות הקלות ושטף החיים המפותחות תחת השמש, והכרתם הבהירה, והמתורצת, והמושיטה דוקנות יתירה באמנותם, היא נועם הקיצוניות.

ואלה שמעידים על עצמם שלא טעמו מתק קיצוניות, מעידים יחד עם זה שהם חדלי אמונה בעיקרי הדת לפי כח עיוני ורגש נפשי, רק בחבלי יחוס-מה הם מתיחסים אליה, והקיצונים, לעמק נפשם, בכל רצון היותר כביר לחמלה על חדלי הקצה, לא ירחשו כבוד ויקר לאלה מתנגדיהם, והתהום המפסיק ביניהם, כאשר נפגש במעשים ממשיים המחוללות בהכרח טבען מריבות וקטטות, יוסיף את הקרע לאין מרפא.

הבינוניות שיש לה זכות הקיום, היא מדת הבינונים האוהבים את הקיצונות ושואפים אליה בכל משאת נפשם, ומחנכים את צאצאיהם לפסגת הקיצונות, אבל מה עלובה הבינונית הסואנת בוז לקיצונות.

אמנם, לרוח הרותח בלב הנוער, לא יבצר להוציא משפט מרותח על האישים הפרטיים של המתעוללים, ובמדת ההפרזה, אך התפתחות הנוער לאהבת תורה באמת, הדרושה להתפעלות נפשי ונעימות שמימי, לא יתן לתת מעצורים על דרך החיים המוליכים ליושבים בעטרות ונהנים מזיו.

אלה המכוננים בתי חינוך ממוצעים, לא הצליחו, בשביל הזיוף שיש באמצעיות, ולב משכיל הולך ומזניח את הזיוף, החינוך שלהם, נותן את הצדק להחניך לפנות עורף להחוקים המושלכים עליו שלא לרצונו, ולהאמונות המעיקות לבו.

נגד זרם החיים, ואת סוד הקיצונות גזלו ממנו, בהתעולל בה גם הוריו ומוריו.

ייתכן שדבריו כאן אמורים רק לגבי התנהגותו של האדם עם עצמו ולגבי גיבוש השקפת עולמו. הוא לא מדבר כאן על החובה להילחם עם אחרים, שכן כפי שהזכרתי למעלה יש לו איגרת אחרת שבה הוא אומר שאין דרכו לעסוק בכך.[2] אבל מעבר לזה, בהחלט אפשרי שהקיצוניות אכן מעידה על קשר ומחויבות לנושא, שכן כפי שהסברתי למעלה בלי זה לא היה נוצר הדיסוננס שמוביל למלחמות ולהתנהגות הקיצונית. ושלישית, אין בהכרח משהו רע בחינוך לקיצוניות. יש הרואים בדבקות באמת שלך משהו קיצוני. דבריי כאן פונים לקיצוני עצמו, שיבחן האם הוא קיצוני בגלל שהוא מאמין בזה או שזו דרכו להילחם עם ספיקותיו ותהיותיו הפנימיים. אגב, ראו במאמרו של בני בראון כאן, הערה מאד מעניינת לגבי ספיקות באמונה, או לפחות בדרך החרדית, שהיו גם לחזו”א עצמו (ראו גם אצל אטקס כאן דיון על היותו פרגמטיסט גמיש או שמרן מחמיר). זה יכול להאיר באור מעניין ושונה את דבריו על הקיצוניות.

אבל עליי להוסיף שעצם ההנחה שאמת דורשת קיצוניות אינה כה פשוטה. ראשית, ישנו הערך של סובלנות שמבוסס על הערך של מתן אוטונומיה לכל אחד לנהוג על פי דרכו (ראו פירוט כאן). בניסוח חזק יותר אומר שספק רב אם יש ערך בכפיית התנהגות על אדם שלא מאמין בה (איני מדבר על מניעת פגיעה בזולת כמובן). ברוב המקרים המטרה היא פעולה מתוך הזדהות ולא רק פעולה נכונה (התוצאה). מי שדוגל בערך הזה, סבור שאין טעם לכפות ולהילחם אלא לכל היותר לשכנע. אגב, גם ניסיונות שכנוע אובססיביים מדיי יכולים להצביע על קשיים פנימיים (ע”ע דברי המשגיח ב’נתיבות עולם’). שנית, ישנם ערכים של שלום וחוסר אלימות, וגם הם מכתיבים התנהגות מתונה יותר כלפי טועים.

אקנח בכך שאין בדבריי אלו שום טענה נגד המחאות (טענותיי כלפיהן בוטאו בטור הקודם). אחרי שהגעתי למסקנה שהמחאות אין בהן ממש, מטבע הדברים אני תוהה מדוע בכל זאת אנשים חשים צורך להשתתף בהן. מטבע הדברים יכולה לעלות כאן האפשרות שהם חולקים על דעתי (לא סביר. בכל זאת, לא כל האנשים טיפשים J), או שמא הם מונעים ממניעים פסיכולוגיים אפלים כפי שהצעתי כאן. אבל שימוש בטיעון הזה במסגרת הדיון הענייני הוא כשל של אד-פסיכולוגיקום שאני מאד משתדל לא ליפול ברשתו.

ועוד הערה על OCD[3]

לפני שנים, ידיד שלי שהוא פסיכולוג דתי שעוסק בתופעות של אובססיביות, מה שמכונה הפרעה טורדנית כפייתית (Obsessive Compulsive Disorder), נהג להפנות אליי מטופלים שלו, שהתקשו בקושיות שונות על ההלכה והאמונה. אדם אובססיבי לא יכול לחיות עם קושיות מפני שהוא שואף לשלימות והרמטיות. מדובר בטיפוסים עקשניים, שבדרך כלל גם אם אתה מציע להם תשובות טובות (לא שבהכרח תשובותיי היו כאלה), הם יחזרו אליך שוב ושוב בספיקות ותהיות שמא יש אפשרויות אחרות.[4] תוך כדי הדיונים הללו, שוחחתי איתו ושאלתי אותו מתי הוא מגדיר אובססיביות כהפרעה נפשית שדורשת טיפול, ומתי לדעתו מדובר בחיפוש רציני אחרי אמת. כך גם ניתן לדון לגבי החמרה הלכתית. יש מחמירים הלכתיים שדרכם נובעת מיראת שמים גדולה ורצון לא להיכשל בעבירות, אבל יש גם מחמירים גדולים לא פחות, שמקור דרכם הוא לקות פסיכולוגית, כלומר הפרעת אובססיביות. בקיצור, שאלתי אותו מניין הוא יודע שהבריסקער רב (הגרי”ז) היה ירא שמים ולא סתם אדם שלוקה ב-OCD? הוא ענה לי שלמיטב ידיעתו אין דרך להבחין בין התופעות הללו, והקריטריון שלו הוא מעשי טהור: כאשר ההתנהלות הזאת מפריעה לאדם הוא זקוק לטיפול.

תשובתו זו מותירה כמובן את התהיות הללו על מכונן. הבאתי את זה כאן מפני שהתהייה הזאת דומה מאד לתהייה שעולה מדבריי בטור הזה. גם ביחס לקיצוניות ניתן לשאול מתי היא נובעת מרדיפת אמת ואמונה צרופה ומתי היא נובעת מהתמודדות עם קשיים פסיכולוגיים פנימיים (להתרשמותי ברוב המקרים יש שילוב בתמהילים שונים בין שני אלו). אבל את זה כבר אשאיר לקורא הנבון.

[1] אגב, ההתפעלות מכך שהוא נעשה מאמין בארץ ישראל השלימה ומתנגד לפלסטינאים, נובעת מחוסר הבנה. הימין הקיצוני באירופה הוא אמנם אנטי יהודי, אבל לא פחות מכך אנטי מוסלמי. איני שולל את האפשרות שגם בפאזה הקודמת שלו הוא היה תומך בישראל נגד הפלסטינאים. דווקא השמאל האירופי נוטה חזק לאנטישמיות (הכוונה לשמים היהודים כמובן) ביחד עם פרו מוסלמיות. לא בכדי ידידינו בעולם הם בדרך כלל המפלגות שנוטות לימין, ואילו המפלגות שנוטות לשמאל בדרך כלל מתנגדות לישראל ותומכות בפלסטינאים.

[2] אמנם ייתכן ששם כוונתו רק לוויכוחים בתוך העולם הדתי, ואמירתו נובעת מתפיסה של “אלו ואלו דברי אלוהים חיים” בתוך העולם ההלכתי. אבל אין ללמוד משם הנחייה לגבי חובת הוויכוח והפולמוס עם העולם החיצוני וההשקפות הזרות ליהדות הנאמנה.

[3] ראו כאן, ובלינק שמובא שם על ידי מרן בעל הלינקזעצער לדבריי באשכול אחר.

[4] יכול אדם לתהות מדוע בכלל להתייחס לשאלות של אנשים כאלה, אם הן נובעות ממקור פסיכולוגי ולא פילוסופי. תשובתי היא שלעולם עלינו לדון בשאלות לגופן, כל עוד השאלה עניינית. מקורותיה הפסיכולוגיים אינם מענייני. אני מניח שגם להשקפותיי שלי ניתן למצוא מניעים ומוטיבציות במישור הפסיכולוגי, והתמקדות בהם היא הכשל של אד-פסיכולוגיקום (כעין הערבוב בין ‘הקשר הגילוי’ ל’הקשר הצידוק’ בפילוסופיה של המדע).

באופן דומה כתבתי לא פעם על התייחסות לשאלות באמונה. מחנכים ורבנים רגילים לומר שאל לנו להתייחס עניינית לשאלות כאלה כי זה נותן להן מקום. והרי ברור שהן באות ממצוקות, חסכים רגשיים, יצרים וכדומה, ולכן צריך רק לתת חום ואהבה. לדבריהם אלו בעצם ‘תשובות’ (שאדם נותן לעצמו כדי לצאת בשאלה) ולא ‘שאלות’ של ממש. לא אחזור כאן שוב על תחושת המיאוס והבוז שאני חש כלפי אלו שנוקטים בגישה כזאת, ורק אומר שגם הם לוקים באד-פסיכולוגיקום.

72 מחשבות על “על הקנאות, או: הפוסל במומו (טור 330)”

  1. הו אדישות קדושה. נערי הגבעות מתחבטים בסתר ליבם לגבי זכות השיבה, תמר זנדברג מחביאה לאומנות וקפיטליזם, גארי יורופסקי נוטה לאלימות כלפי בעלי חיים ואילון מאסק מייחל לשוב לחיים טבעיים עם בקתות בוץ ואבני קלע. כשיש מטרה לקדם אז אובססיה היא פשוט כלי. גם שקדן כמו הרב אלישיב מחניק ספקות אמוניות? בכל הדוגמאות (ענבל, וגנר, סגדי) ההסבר הסביר הוא שמתוך עיסוקם בנושא כדי להפריך הם דווקא שמעו טיעונים מוצלחים ששינו את דעתם. גם לגבי סגדי, שעדיין בעיניי הוא נקניק באוש, אני לפחות נוטה למחשבה שגילוי המקור היהודי שלו איפשר לו לשקול מחדש בצורה סבירה את הנתונים, מה שקרוי הסרת המונע, כי בסה”כ הוא הגיע לעמדה מתבקשת של הכרה בהיקף השואה, והשאר זניח. אצלי, להתרשמותי, בדברים שאני אדיש זה פשוט מתוך אדישות וחוסר עניין במה שישחקו הנערים לפניי. לא שאני מכחיש את קיום התופעה שעמדת עליה בטור, אבל בעיניי היא באחוזים זניחים מתוך כלל המתמסרים למטרות. ולכן הדוגמאות הדמגוגיות שלי למעלה הן לא באמת דמגוגיה אלא רוב מניין ובניין. בעיקר לגבי הלוחמים הנחושים בלוחמה קיצונית אני חושב שיש להם נטייה חזקה לשבת בספה לסלסל בשפם להמהם ולנתח מלמעלה כאילו הם בספירה אחרת. הפוסל במומו נאמר על דברים מוזרים, מי שמתייחד בכך שהוא מאשים חזור והאשם בלי סיבה טובה אנשים שהם ממזרים, איזה הסבר יכול להיות לעיסוק שלו דווקא בממזרות? מדוע הוא רואה צל הרים כהרים? החשד מגיע במקום שאין הסבר סביר יותר לאובססיה הלא מנומקת. אילו הוא היה חוקר פרטי לענייני חקר ממזרות איש לא היה חושד בו שפוסל במומו.

  2. חז”ל אמרו: הפוסל במומו פוסל והקדימו בכך את ניסוח מנגנון ההשלכה הפסיכולוגי. אנחנו בהחלט רואים את זה סביבנו. דוגמה מצויה ובולטת: עיסוק של רבנים מסוימים בהלכות צניעות ואכמ”ל. הבעיה במענה פילוסופי לאנשים כפייתיים היא שאתה כרב מחזק בכך את המנגנון הכפייתי, ומשתף פעולה עם המחלה הטורדנית במקום להפנות לטיפול, זה נראה לי דבר לא פשוט בכלל. דוגמה לכך פגשתי לפני שנים רבות אצל אישה שהיתה חרדתית לענייני טהרת המשפחה, וחזרה לרב שוב ושוב ושוב בשאלות. מדי חודש בחודשו. הייתי מצפה מהרב שיכוון אותה בעדינות לטיפול מעמיק בהפרעה ולא ישיב על שאלותיה כאילו הכל רגיל.
    במחלקת התרבות והקולנוע – סרט מופת מומלץ הוא ‘הכי טוב שיש’ עם ג’ק ניקולסון, גיבורו הוא סופר הלוקה בכפייתיות הנ”ל, ולהצופה ינעם.

    1. האם אין הבדל בין מציאת אפיק מותר לסיפוק החשקים, כמו האמירה מי שנולד במזל מאדים יהיה שופך דמים, ובידו הבחירה האם רוצח או שוחט או מוהל (או הדוגמה שלך על רבנים מסוימים), לבין הטענה שהתמסרות למטרה לפעמים (קרובות מידי) מחביאה ספקות לגבי הנכונות שלה עצמה?

        1. מבין. אבל גם בתוך ההתמודדות עם תובנות אינטלקטואליות יש הבדל בין סובלימציה להשלכה. מי שנוטה לעיסוק היסטורי למשל אבל חושש מביטול תורה – יעסוק בחידושים שאפשר לדלות מייחוסי תנאים ואמוראים (זו סובלימציה). ומי שנאבק עם עצמו לגבי ביטול תורה עלול לחפש משרת מק”ק שבו ירדוף מבטלי תורה אחרים (זה מה שדיברת בטור).

    2. חיותה, אני לגמרי מסכים. בשיחותיי הפציינטים היו כבר בטיפול. מה שכתבתי הוא שיש גם לענות לשאלות ולא רק לשלוח לטיפול. גם לגבי אלו שמעלים ספיקות, אני לא מכחיש את זה שיש להם מניעים יצריים ואחרים, ובכל זאת יש לענות לשאלותיהם. הרי גם אם למישהו יש OCD, עדיין שאלותיו יכולות להיות טובות ודורשות מענה.

  3. טור מאלף איני מכיר את הרב מקרוב, אבל אין לשלול את האפשרות שאובססיה נגד הכפייה הדתית, או נגד החרדיות נובעת מנקודה פנימית שלוחשת שאולי יש בעסק הזה משהו.
    המאבק שלו נגד החרדים יכול להוות ביטוי למאבק נגד נקודה פנימית בתוכו שלחשה לו (אולי שלא במודע) שיש צדק כלשהו בדוסיות המעצבנת הזאת (“הנקודה היהודית שלו”?!). לא בכדי אומרים שהאדישות היא תופעה קשה ומנוכרת יותר מאשר ה’אנטי’.
    הרב כבר ציין זאת בהערה 4 “אני מניח שגם להשקפותיי שלי ניתן למצוא מניעים ומוטיבציות במישור הפסיכולוגי, והתמקדות בהם היא הכשל של אד-פסיכולוגיקום (כעין הערבוב בין ‘הקשר הגילוי’ ל’הקשר הצידוק’ בפילוסופיה של המדע)”.

    יתכן שפילוסופית מדובר בכשל מבחינת ההתמקדות במניע, אבל לא כל כשל אינו הכרח המציאות.

    הערה קלה לעניין ההפגנות שהתרחשו לאחר ארבע עונות כמדומני שהעניין טכני לחלוטין, הרב זמיר כהן נחשף לכך רק כעת, והוא זה שארגן אותן, כל אדם לפני כן הסתפק בטקבוק זועם מתחת לסרטון ביוטיוב, מה גם שבהחלט יש בבסיס הטענה של מן האמת, אלא שזה לא סותר שהתנהגות התאגיד פסולה.

    1. תם,
      הפעם ענית לעצמך, ולכאורה בזאת פטרת אותי הפעם מלהעיר לך שוב על הבנת הנקרא ועל כך שכל הודעתך כושלת ומיותרת.
      הרי כבר הערתי בעצמי שגם לי ייתכנו מניעים כאלה (לפחות אם תגובותיי קיצוניות ולא סבירו. (להערכתי זה כמובן לא המצב, אבל ישפוט הקורא). אז מה הוספת בהודעתך? מאומה פרט לשרבוב הטיעון הפסיכולוגי לדיון הענייני, בדיוק מה שאמרתי שעשייתו היא כשל. ואז הסברת בטוב טעם ודעת שלמרות שזה כשל זה יכול להיות נכון, מה שכמובן כתבתי כבר בעצמי (הכשל אינו בגלל שהפסיכולוגיה לא נכונה אלא בגלל שהיא לא רלוונטית לדיון הענייני).
      אז בכל זאת כנראה הייתה לך בעיה בהבנת הנקרא אפילו כאן. גם כשמנסים להפך בזכותך לא מצליחים. כבר כתבתי לך לא פעם שאתה אתגר אמיתי.

  4. מאפסים ובורים באמת אין נעלבים, ובכל זאת חייבים למחות

    בס”ד י’ באלול תש”פ

    אכן אין מקום להיעלב מחבורת אפסים, שבבורותם ממחזרים טיעונים אנטישמיים נושנים נגד התנ”ך והיהדות. ובכל זאת יש למחות נגדם משום שכבוד תורתנו ונביאינו אינו יכול להיות הפקר.

    בפרט יש למחות כשהסתה יודופובית זאת מוגשת על חשבון קופת הציבור, ועלולה להשפיע על ‘תינוקות שנשבו’ שלא למדו מעולם להכיר את מורשת ישראל בצורתה האמיתית.

    בברכה, ש”צ

    הסיבה שמחאה זו לא התעוררה קודם לכן היא כנראה משום שמנהיגי הציבור התורני לא נחשבו אליה עד עתה. לרבנים יש בדרך כלל עיסוקים דחופים יותר מאשר לצפות בזבל.

      1. החשש שמחאה מגבירה את ה'רייטינג'

        בס”ד י”א באלול תש”פ

        בשאלה האם למחות או לא, קיים שיקול נוסף. יש חשש שעצם המחאה עושה פרסומת לתכנים שכלפיהם היא מופנית. יש כאן מצב של ‘אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר’. והפתרון כנראה הוא מחאה חד-פעמית. הציבור התורני מחה, אמר את דברו בתוקף, ואינו צריך לדוש בנושא עוד.

        בברכה, ש”צ

  5. רק אציין שיש להם מערכון אחד מוצלח על הרבי מליובאוויטש והמשחק הכפול שלו אם הוא משיח או לא. מאוד מענין שהם קלטו את הניואנס הזה שרבים וטובים גם היום לא תופסים, שהמשיחיות גובתה בצורה מאוד מתוחכמת ותחבולתית על ידי הרבי בעצמו. להלן הקישור
    https://youtu.be/uGDkp-h58sQ

  6. הערה טכנית.
    בשביל להנות מהיהודים באים צריך חשיבה ביקורתית או ידע בינוני בביקורת המקרא.
    אתן דוגמא, באחד הפרקים האחרונים הם מציגים את נעמי שמנסה ללמד את רות מהם יחסיי מין ואיך לפתות את בעז. הם עושים זאת באופן וולגרי לחלוטין.
    למאמין הפשוט, זה פשוט נראה כמו גועל נפש עם בדיחות גסות של כיתה ז.
    לבעל החשיבה הביקורתית, הוא מבין שהם מעלים שאלה מאוד קשה ברמת הפשט, למה נעמי צריכה להגיד לרות שצריך ותסוך ותשכב ליד בעז ותעשי מה שיאמר לך.
    הרי באמת היתה כבר נשואה לגבר והבינה איך הדברים מתנהלים…
    אני די נהנה מהפרקים כשאני מצליח לרדת לעמקם של דברים. ( לפעמים אין עמק, והם סתם מנסים בכח לבזות)
    אבל לא נראה לי שמישהו אמוני כמו טאו והחברה מספיק בעל חשיבה ביקורתית להבין את הביקורת המוכחת בתכנית.

    1. זאת שאלה מאד קשה ברמת הפשט שמיוחדת לבעלי חשיבה ביקורתית? ברור שנעמי הציעה לרות משהו חריג ולכן פירטה לה את כל התוכנית (רחצי וסוכי ורדי לגורן אבל אל תתקרבי אליו עד שישכב לישון ואז תשכבי סמוך אליו והמתיני להתפתחויות). במובן הזה אין כאן שום עומק. הם פשוט מצאו משהו שפחות מתאים לשמרנות המינית שנישאת היום ובעבר כדגל בידי הדתיים ועשו על זה קריקטורה (לא ראיתי את המערכון המדובר), אולי כדי להצביע על המרחק (החבוט להנדיש) שהתפתח בין הרגלי החיים של היהודים התנכיים ליהודים התלמודיים וההלכתיים.

      1. גם לרות לא היתה 'חשיבה ביקורתית' :)

        בס”ד י”א באלול תש”פ

        לבעלי ‘החשיבה הביקורתית’ – שלום רב,

        כנראה שגם לרות לא היתה ‘חשיבה ביקורתית’ מהסוג שלכם, יען כי במקום להציע קיום יחסים במקום – באה רות עם הצעת נישואין מהוגנת, באומרה לבועז: ‘ופרשת כנפך על אמתך’. כשהולכים להציע נישואין – מקובל לעשות זאת בגוף נקי ובלבוש מכובד. ועל אחת כמה וכמה – כשמציעים נישואין לאדם נכבד.

        בברכה, ש”צ

        אגב, ייחוד עם פנויה – עדיין לא נאסר אז. רק אחרי מעשה אמנון ותמר גזרו על ייחוד עם פנויה.

        1. הכרעה שלישית מכרעת. לא חשיבה ביקורתית במיוחד יש כאן – מצד אחד, וגם לא רק התבשמות סטנדרטית בזמן הצעת נישואין יש כאן – מצד שני. היא שכבה מרגלותיו בגורן בלילה בשקט רחוצה ומבושמת. אמנם סביר שביקשה נישואין מהוגנים (ואולי לא התכוונה שיקנה דווקא בכסף או בשטר) אבל ברור שכל העניין נועד להיות [בבואה דבבואה בדקי דקות במה שאנחנו יכולים קצת להתאמץ לגעת בקצה קצהו של העניין הרוחני שלעיני בשר נראה כביכול דומה ל] פיתוי.

          1. וכבר נאמר שערי תירוצים לא ננעלו…
            בעייני זה שאלה אנתרופולוגית מעניינת.
            האם לי ולשצ ולדילמה יש את אותו סוג חשיבה? בכל פעם שאני קורא את התשובות שלכם, שתמיד הם בכיוון אחד- התנ״ך לא טעה- עושה לי רושם שאתם באמת מאמינים לזה.
            אני לא חושב שעמוק בפנים אתם מסכימים עימי. ואני באמת חושב שאנשים כמוכם לא מסתירים שום מצוקה עמוקה.
            מה שבעינכם הוא ” קצת להתאמץ” בעייני הוא עיוורון.
            דרך אגב, אני מסכים עם מיכי שזה שאני קורא את דבריכם ומתעצבן זה מראה על חסרון במידות שלי אבל לענד לא מראה על חוסר אמונה בדרכי.

            מצד שני אפשר היה להריח מבין השיטין שמפריע לכם שניכסתי לעצמי את החשיבה הביקורתית, רציתם לומר: “מה הוא מתנשא, אנחנו ביקורתיים לא פחות ממנו” . אז אסיים בשאלה, למה והאם חשוב לכם להגדיר את עצמכם כביקורתיים?
            ( חוץ מהתשובה הברורה שעמוק בפנים אתם מסכימים עימי ושאר הדברים המתנשאים שחטא בהם מו”ר הרב מיכי)

            1. קרא את הפסוקים (לא"ר)

              בס”ד י”א באלול תש”פ

              לא”ר – שלום רב,

              קרא את הפסוקים.

              רות מציעה לבועז נישואין: ‘ופרשת כנפך על אמתך’. ודעת לנבון נקל שכשהולכים להציע נישואין מתרחצים ומתלבשים בצורה מכובדת.

              קצת חשיבה הגיונית 🙂

              בברכה, ש”צ

            2. רק שאני אבין – השאלה ברמת הפשט שלך היא מדוע נעמי טרחה להגיד לרות לרחוץ ולסוך, הרי רות כבר הייתה מבינה לבד שמתאים לרחוץ ולסוך? זאת השאלה, כן? ומה התשובה שאתה מציע?

              1. לקבצנית ברור שצריך להגיע למסיבה רחוצה ולבושה יפה? (לד"ח)

                בס”ד י”א באלול תש”פ

                לד”ח – שלום רב,

                לרות מובן מאליו שהיא צריכה להופיע יפה למסיבה שעורך בעז לרגל סיום הקציר?

                רות כבר מזמן שכחה שהיתה פעם גבירה במעמד המכובד. רות כעת בתודעה עצמית של פושטת יד, שמשתחווה אפים ארצה למי שמרשה לה ללקט אחר הקוצרים בשדה. יש מצב שקבצנית תגיע למשתה כדי שיתנו לה שאריות, אבל בשביל זה עדיף ללבוש סמרטוטים.

                נעמי צריכה לבנות מחדש את הדימוי העצמי של רות כגבירה. והצעד הראשון הוא שתבוא למשתה רחוצה ולבושה יפה כאישה מכובדת ולא כקבצנית מעוררת רחמים. זו כנראה הסיבה שבועז לא מכיר אותה. זו לא הקבצנית לבושת הסמרטוטים שראה מלקטת אחר הקוצרים.

                נעמי לא מעלה על דל שפתיה את המחשבה שרות תציע לגדול העיר לשאת אותה. אולי ציפתה שאחד הבחורים יבקש את ידה, ואם לא – בועז יציע לה שידוך סביר, הרי זו המטרה שמציבה נעמי: ‘הלא אבקש לך מנוח אשר יטב לך’

                אבל ההופעה המשופרת עשתה את שלה. רות חזרה להיות בעיני עצמה גבירה, והיא מעיזה לדרוש את ה’טופ’. לבקש את ידו של גדול העיר, של בועז בכבודו ובעצמו

                בברכה, ש”צ

                שיפור ההופעה כדי להרים את הדימוי העצמי, הוא לדעת הרמב”ן (בניגוד לרש”י) התהליך שעוברת אשת יפת תואר בדרכה להינשא. עליה להסיר את ‘שמלת שביה’ ולהתחיל לטפח את עצמה, לספר את שערותיה ולעשות את צפרניה (כמו שעשה יוסף בצאתו מהבור ‘ויגלח ויחלף שמלותיו’). מחד היא מבכה את זהותה הקודמת, אך מאידך, היא מתחילה לשפר את הופעתה, כדי לבסס אצלה מחדש דימוי עצמי של גבירה.

                1. נראה לי שיש כאן טלפונים שבורים. אני הבנתי שאיתן רונן תיאר שאלה מדוע נעמי נזקקה להסביר לרות שכדאי לרחוץ ולסוך והרי זה ‘מובן מאליו’. לדעתי זאת שאלונת סתמית ודי מוזרה, ונעמי תיארה לרות תוכנית פעולה שלמה וחריגה שכוללת פיתוי (מיידי או מאוחר, זה פחות משנה. ברור שזה לא היה עובר היום). ואז הנ”ל נכנס לוורטיגו כנראה והחל למלמל משהו על אנתרופולוגי מצוקה מו”ר ריסים טעות מפריע ושאר פשטידות ואני לבינתיים מחכה לו כאן שיחזור לקרקע.

                  אתה (ש”צ) הסברת בהתחלה שאין כאן שום פיתוי חריג אלא התנהגות אנושית רגילה של בישום בזמן הצעת נישאין. לזה השבתי שהיא באה לידו בגורן בלילה בשקט בזמן שהוא ישן או עומד לישון (“ויהי בשכבו וידעת את המקום אשר ישכב שם, ובאת וגילית מרגלותיו ושכבת והוא יגיד לך את אשר תעשין”, “ויבוא לשכב בקצה הערימה ותבוא בלט ותגל מרגלותיו ותשכב”) ולכן נראה שניסתה להשתמש ביצר הטבעי של בועז לצרכיה (וצרכיה הם נישואין מהוגנים לבועז לפי משפט הגאולה).
                  כעת אתה מוסיף רעיונות נוספים וגם הם לא נראים לי כנ”ל יען מה כל העניין של בלילה בגורן בשקט לשכב ליד רגליו עד שבועז נזקק להסתיר את כל המאורע (ותקם [רות] בטרם יכיר איש את רעהו, ויאמר [בועז] אַל יוודע כי באה האישה הגורן). מה הסברך להדגשה הזאת של נעמי לגבי הגורן בלילה ומרגלותיו בשעה ששוכב – לא הבנתי.

                  1. המטרה: לטלטל את בועז ולהבהיר לו שיש צורך בהתערבותו

                    לד”ח – שלום רב,

                    אם נעמי דואגת לרות ל’מנוח אשר יטב לך’ – הרי בודאי שאינה מתכננת בעילת זנות, אלא נישואין מהוגנים. וזו בקשה מאד לא פשוט במצבה, שכן מי בבית לחם יחפוץ באלמנה חסרת כל ועוד מואביה…

                    ההופעה בפני בועז בלילה בגורן נועדה לטלטל אותו ולשדר לו שרות נמצאת במצוקה נוראה, וכך המצב לא יכול להימשך, והוא חייב להפעיל את מחשבתו למצוא לה ‘מנוח אשר יטב לה’

                    כך עשתה גם אסתר בבואה לפני המלך ‘אשר לא כדת’, כדי שיבין מדעתו שהיא נתונה במצוקה קשה המחכה לעזרתו הדחופה.

                    וכפי שהזכרתי, רות ‘תפסה אומץ’ יותר ממה שנעמי ציפתה, לא רק שביקשה ‘מנוח אשר יטב לה’ , אלא העזה לבקש את ידו של בועז עמו.

                    בברכה, ש”צ

                    מאין הוצאת שרות הגיעה ‘מבושמת’? זה לא כתוב…

                    1. גם אני מדבר על נישואין מהוגנים. רק שלדידי ההגעה לגורן נועדה להודיעו בטיב המקח ואם יהיה זה ליל הכלולות יהיה. סיכה היא בשמן מבושם ומתורגם ותסוכי בוסמנין (ואם לא לא).

                    2. סיכה היא בשמן אחרי הרחיצה למנוע יובש

                      לד”ח – שלום רב,

                      סיכה במקרא היא משיחת הגוף בשמן כדי לתת הרגשה טובה ולמנוע יובש. ראה במאמר של מתיה קם ופיליפ טריה, ‘רחיצה וסיכה’ באתר ‘לכסיקון לתרבות ישראל’.

                      כך סיים דוד את אבלותו ‘ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלתו’, וכך אומרת נעמי לרות ‘צאי מהדיכאון, תרימי את הראש’.

                      בברכה, ש”צ

                    3. אולי. המאמר אחפש בלילה בל”נ. בכל אופן שמן מבושם זה לא דבר חריג, כך מקובל בהיסטוריה לפי מה שנשקע בזכרוני, וכך כאמור פירש התרגום (מי הכריחו לזה אם לא שזה הדבר הסביר?), וכך גם פירש ראב”ע על אתר שמן שיש לו ריח טוב. גם שמן המשחה כולו בשמים כמפורט שם ונצרכו להדגיש על בשר אדם לא ייסך. באסתר שישה חודשים בשמן המור כלומר שמן מבושם. בשיר השירים ידיי נטפו מור כלומר שמן המור. ייתכן באמת שהשמנוניות רק לעניין החלקה ועידון כמו בדוד (מתורגם ומשא ושף) וביחזקאל (ואסוכך שמן ודברית יתיך בחירותא) ואני לא מתעקש על זה.

                  2. חזרתי. למרות חוסר הנימוס מצידך. אני מקווה שפנים אל פנים אתה יותר נעים הליכות…
                    ו”הוא יגיד לך את אשר תעשין “. לענד כך מדברים אל ילדה שלא מבינה מהם יחסי מין ומהו פיתוי, וכך גם העובדה שנעמי מורה לה להתרחץ וכו’ . למבוגרת אפשר פשוט לומר ” תלכי תפתי אותו”.
                    אני לא שמתי לב לקושי זה לולא המערכון שלהם.
                    העניין האנתרפולוגי היה לגבי אנשים כמו שצ שהוא בהחלט חכם ואף על פי כן משוכנע שפירושו עם הסצנה במשתה שהוא הכניס לפירושו הוא פשט.
                    מה שטענתי הוא שאנשים מסויימים היו רואים את המערכון ולא מבינים את הקושיא שהוא דן בה בעוד שכותב המערכון באמת רצה להעלות שאלה.
                    אני מסכים ששאלה זו איננה החשובה ביותר בתנך-, היא פשוט האחרונה שראיתי.

                    1. בס”ד י”ב באלול תש”פ

                      לא”ר – שלום רב,

                      לביטוי ‘הלא אבקש לך מנוח אשר יטב לך” שבו נוקטת נעמי יש משמעות ברורה: ‘צריך למצוא לך חתן’.

                      אינני יודע מה נוהגים במקומך, אך במקומותינו נהוג שכשהולכים למשתה לרגל סיום העונה החקלאית – מתרחצים ומתלבשים יפה, ובפרט אישה המצפה לחתן, המשתדלת להותיר רושם טוב על רואיה, ככתוב: ‘נשים דעתן כלה :)..

                      גם לביטוי ‘והוא ייגיד לך את אשר תעשין, יש משמעות ברורה: ‘הוא ינחה אותך מה לעשות’, שהרי בועז כבעל מעמד והשפעה בבית לחם – יכול להנחות ולסייע לה מה לעשות כדי למצוא לה ‘מנוח אשר ייטב לה’.

                      הדבר החריג היחיד כאן הוא קביעת הפגישה עם בועז בסיטואציה מפתיעה ומביכה, וזה נעשה כפי שהצעתי כדי לטלטל את בועז ולשים את מצוקתה של רות ‘בראש סדר העדיפויות’ שלא יוכל לדחות ולהתחמק.

                      רות, שבטחונה העצמי חזר אליה,, לא חיכתה להדרכתו של בועז במציאת ‘שידוך’, אלא יוזמת את ה’שידוך’ בעצמה: ‘ופרש כנפך על אמתך’. אף כאן ברור שמדובר בהצעת נישואין ולא בניסיון שידול לזנות.’.

                      בברכה, ש”צ

                    2. נעמי רצתה לדייק את הליך הפיתוי המסויג (כדי שלא יהיה בוטה מידי) ולא לסמוך על חכמתה של רות. רות הייתה בוחרת דווקא לשכב למרגלותיו בשתיקה ולחכות שהוא יפנה אליה?
                      לא חסרים מקרים בתנ”ך שהמדריך הדריך בפרוטרוט ולא מסר רק את הרעיון. דוד הנחה את יואב “הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו ונכה ומת” ולא אמר לו רק שידאג שימות בשקט בלי שיחשדו. גם לנעריו מסר נוסח מדוקדק וארוך מה להגיד לנבל הכרמלי, כי יש חשיבות בפרטים ובסדר כפי שתראה שם. יואב עצמו הדריך בדיוק את האשה החכמה מתקוע איך להתחפש לאבלה ושם את הדברים בפיה. אלישע הדריך בפירוט את אחד מבני הנביאים איך להכתיר את יהוא ולא אמר לו רק שיעשה בסודיות ובזהירות ובמהירות. וכך עשתה גם נעמי, ועדיין ההדרכה לא שלמה ורות הוסיפה עוד מעצמה כמו שבת שבע בשליחות נתן הוסיפה כמה פרטים, כי מקצה רגלים חמס שותה שולח דברים ביד כסיל. את ההשתפכות האנתרופולוגית הפנית בלשון רבים ואני פי חוק שלישי של ניוטון שמור כעל דברת שבועת אלוקים.
                      אני לא רוצה לראות את המערכונים האלה כי אם אין טיעונים אני לא מעוניין לשנות לעצמי את האסוציאציות כמו שכתב תם למטה, אבל גם לפי התיאור שלך לדעתי הם לא עסקו בכלל בשאלה הקלה הזאת אלא כפי שכתבתי למעלה ציירו קריקטורה כדי ללחוץ על הנקודה הנכונה והידועה שגדרי הצניעות הולכים ומתעבים עם הזמן. מגילת רות היא הספר החביב עלי בתנ”ך כולו, אמנם לא מנצנץ בשלל צבעים כמו ישעיהו או איוב אבל זה סיפור קצר מרוכז עדין ועז שנוגע עד ללב, ולדרוך עליו עם גסות פארודית נראה לי תפל ועלוב.
                      אם הם רוצים סאטירה שיעשו על עמוס (ויואל ועובדיה ואחרים) שקוצף בתדהמה על אדום “על רדפו בחרב אחיו ושיחת רחמיו ויטרוף לעד אפו ועברתו שמרה נצח”, אחרי שדוד הכרית באחוותיות עילאית כל זכר באדום ואמציה השליך ברחמים רבים עשרת אלפים אדומים מראש סלע אחד. באמת פלא שאדום שמר את עברתו לנצח.

                      ש”צ, המאמר שהפנית אליו יש בו ארבע פסקאות ומתוכן שורות ספורות הנוגעות לעניין ואין בהן שום חידוש. ברור שעיקר הסיכה בשמן היא גם אם הוא לא שמן רוקח אבל הנדון כאן האם סתם סיכה נעשית בשמן מבושם כפי שגם היום מתקלחים עם תכשירים מבושמים. ובפרט אם לא התכוונה נעמי שרות תגיע למעשה אז מה יועיל השמן לעניין בועז אם לא שהוא מבושם וריחו נודף (זה נ”ל כוונת התרגום וראב”ע, ולא נחתו לרעיון שלך שנעמי רצתה שרות עצמה תרגיש יותר טוב).

  7. כתבתה פה משהו שאני חשבתי עליו כבר שנים רבות .בנוגע לנקודה אחת .פעמים רבות אולטרה מקנאות אידאולוגית מסיומות .אכן מחביאה בתוכה .לא הייתי אומר אפילו ספק .אלא אולי ממש חוסר רצון להעמיד את האידאולוגיה והאמונה במבחן .מחשש שתאבד
    הייתי אומר אפילו .חוסר רצון לשמוע דעה שאפילו טיפה סוטה מן האידאולוגיה המגובשת והמרכזית.אכן מראה שפעמים רבות יתכן שהאמת אינה נר לרגליו של המחזיק האידאולוגיה .שכן הוא איננו מוכן לדמיין או לקבל מציאות שבה פרט מסיום האידאולוגיה שלו איננה נכון.
    תמיד משהו בקרב “אנשי הרוח” הפילוסופים או המתדיינים .(מכל סוג אידאולוגי או רעיוני שהוא בין חילונים אתאיסטים דתיים ).שמוכנים לשבת לדיון רגוע עם הפלגותא שלהם .לשמוע דעה נגדית לאמונה שלהם .ואפילו הומור מסיום עלייה .ולא לקרוע במהלך הדיון את השיער מהראש ולא לצאת הקללות .אלא אפילו לחייך או להיות מעט סרקסיטים במהלך הדיון .היה נראה לי תמיד .כאנשים שתפיסת העולם שלהם מגובשת יותר ויציבה יותר.(נהניתי מאוד לדוגמא מההומור והעקיצוץ ההדדיות בתוכנית הרב והפרופסר .אף על פי ששתי התפיסות של שני האישים בתוכנית .רחוקות ממני כמזרח ומערב .)ראיתי שם אנשים שהתפיסה שלהם היא מגובשת לגמריי והם מצהירים לחלוטין שהם עומדים מאחוריה ב100 אחוז .ודווקא בגלל זה לשמוע משהו נגדי לתפיסתם לא היה סוף העולם מבחינתם

    1. הם פונים לקהל שאין לו ידע מעמיק ביהדות (לרצה"י)

      בס”ד י”א באלול תש”פ

      לרצה”י – שלום רב,

      לו היו מציעים יוצרי ‘היהודים באים’ את ‘ביקורתם’ לקהל של תלמידי חכמים – היה אולי מקום לטענתך. הבעיה היא שהם מציעים את מרכוולתם לקהל של בוגרי החינוך החילוני, שגם ככה הציגו להם את התנ”ך באור שלילי, והם מנסים להגחיך 7ולזלזל בו, בפני אנשים שאין להם שום כלים להתמודד עם ‘טענותיהם’.

      לו היו פותחים על חשבון עצמם בלוג להסתה נגד המקרא, כמו שיש כאלה רבים – החרשנו. אבל לקבל תקציבי עתק ממדינת היהודים כדי להסית נגד כתבי הקודש של היהדות? עד כאן תחום שבת 🙂

      בברכה, ש”צ

      1. שלום ש.צ
        אקדים ואומר שהתגובה שלי לא הייתה בהקשר לתכנית היהודים באים אלא בהקשר לנקודה שמיכי העלה בפוסט .שרלוונטית באופן כללי .ולא רק לסוגיית התכנית המדוברת (אם כי ייתכן והייתי צריך לציין זו.כשקראתי את הפוסט הנקודות שהועלו בו תפסו אותי בהקשר הכללי .ולא כול כך שמתי לב וייחסתי חשיבות לעד כמה הנקודות האלו מוצגות בהקשר לתכנית ועד כמה הן מוצגות בהקשר הכללי).
        ובקשר להערתך.-
        אתה אומר שיוצרי התכנית לא נוהגים בהגינות משום שהם פונים לקהל של בורים ועמי ארצות בעניני יהדות .ומזינים להם מבט מוטה לחלוטין ושקרי על אישי התנ”ך גיבורי ואבות האומה -ומזינים אותם בעוד מנה של בורות ומבט שלילי על המסורת מבט שהם יונקים כבר בחינוכם החילוני בבית ספר-למעשה אתה כבר מניח פה כמה הנחות .הראשונה בהם היא שיש ליוצרי התכנית כוונה זדונית להסית את ילדיי ישראל נגד המסורת ולהשפיע על תפיסת עולמם .למען האמת אני לא יכול לאשר או להכחיש טענה זו מכיוון שאינני מכיר לא את שמותיהם של יוצרי התכנית ולא את הרקע שלהם(וגם אילו הייתי מכיר .היה קשה לי לדעת את כוונתיהם שכן אני לא חוקר כליות ולבבות .למרות שעם שמם של יוצרי התכנית היה נקשר לאירגונים אנטי דתיים כמו “דעת אמת” או “חופש”.אז כן הצדק היה עמך).
        הנחה שנייה היא שבבתי הספר החילוניים מחנכים למבט שלילי על היהדות והתנ”ך.אני לא בטוח שזה נכון .אני חושב שיש מקומות שהכיוון הוא דווקא יותר לגישה מסורתית ואוהדת בשיעורי תנ”ך ותושב”ע בבתי הספר .למעשה לא נתקלתי בילדותי ובנעוריי בחבר”ה מבית ספר חילוני שהעידו ההפך .שרוח הלימודים היא אפיקורסית או משהו.יתכן ובמקומות מסיומים יותר בארץ זה כך יאכל אני לא חושב שברוב המקומות
        הנחה שלישית היא שיש אחזשהוא אדם בוגר ורציני שיבסס את תפיסת העולם שלו על תכנית סאטירה .בזה כמובן .אני כופר מכל וכל .אני לא חושב שיש נער בוגר או אדם בוגר שהייתה לו תפיסה נייטרלית או אוהדת כלפי המסורת.שישנה אותה על סמך התכנית -ואם כן.זהו ודאי אדם די קל בדעתו ולא יציב שייתכן וגם היה חוזר בתשובה על סמך תכנית אחת של “הידברות” או מתנצר או נשאב להארי קרישנה על סמך סירטון אחד ביוטיוב. אני רוצה להאמין ומאמין -שמגיע לרוב הציבור קצת יותר קרדיט מזה

        בנוגע לעניין של ממון הציבור הדתי והמסורתי את התכנית-אתאיסטים במדינה ממנים משכורת של רבנים למרות שאינם אוהבים את דבריהם.שמלאנים ממנים משכורת של חכי”ם ימניים ולהפך .חרדים ממנים אירועים ותרבות פנאי חילוניים .וחילוניים גם כאלה שלא רואים במסורת או בדת רכיב חשוב בחייהם -ממנים תקציבי ישיבות וכוללים

        1. רצ”י די עם ההיתממות והבולשיט הזה, לא משנה אדם בוגר או צעיר, ברגע שאתה רואה את התוכנית ומדברים איתך אח”כ על יוסף/דוד/שלמה, האסוסיאציה שעולה לך היא של חבורת נואפים ומטה, זה נקרא תמונה אחת שווה אלף מילים או בלשון חז”ל ליצנות אחת דוחה וכו’.
          התוכנית משנה תודעה, אצל כל חילוני קטנטן ואצל כל דתי בוגר היא שורפת ומחריבה את הדמויות הללו. כמה דברים ציירו לך בגן ועד היום כשמדברים איתך עליהן אתה האסוסיאציה שלך מיד עולה כפי הנלמד בגן?!

          לגבי עניין המימון הממשלתי, יש הבדל בין מימון דברים שיש בהם ערכים, כגון ישיבות או לחילופין תרבות מקובלת, שהם חלק מחברה מעורבת, אבל הישיבות הם לא כנגד החילוני וכן התרבות הקלאסית איננה כנגד הדת אף אם היא לא מתקיימת לפי כללי הדת, כגון שיש פריצות וכדו’, אבל זה עניין של רייטינג למשוך את קהל הצופים, ולא בדווקא כי אלוקים ציווה לא כך, התוכנית המדוברת על כל פנים באה ללעוג במכוון לרעיון התנכי, ולרוקן אותו מתוכן וממילא להגחיך עימו את כל הדת המסתעפת ממנו ואת כל הדתיים ההולכים אחריה, דמיין ילד שרואה את דוד או שלמה כאחרוני הנואפים ואח”כ הוא רואה גברת קוראת מספר התהילים או משיר השירים, הרי לקרוא ספר של נשיא המדינה קצב נחשב לתמיכה בהחפצה, אז מה יאמרו אזובי הקיר?!

          1. 'חשיבה ביקורתית' או דמוניזציה

            ואיו היו מתייחסים לגיבורי המקרא כבשר ודם, ‘אנשים כמונו – , היינו רואים לא רק רע, אלא גם טוב. חשיבה ביקורתית ‘ כנה, מוצאת גם את נקודות התורפה אך גם את נקודות האור. חשיבה שדנה את גיבורי המקרא לגנאי ורק לגנאי, ומחפשת רק את הכיעור והשלילה – אינה חשיבה ביקורתית אלא ‘דמוניזציה.

            שמה של התוכנית ‘היהודים באים’ מסגיר בבירור את המגמה: לגנות את ה’יהודים’ המסורתיים והלאומנים הפרימיטיביים, ‘מנשקי המזוזות והקמיעות’, בניגוד ל’ישראלי’ היפה, החילוני וה’ליברלי’. בזה אין חידוש, את זה אנחנו בולעים השכם והערב כבר שנים רבות. החידוש הוא בסגירת החשבון לא רק עם ה’יהודים’ בני זמננו, אלא גם עם אבותיהם…

            בברכה, ש”צ

  8. שלמה הנואף דווקא מתחבר לא רע עם שיר השירים.
    תתפלא לשמוע, ישנם כאלה שרוצים שכשילדיהם יקראו את שיר השירים יבינו שכתב אותו בחור נואף והוא שיר זימה ותו לא.

  9. תם
    שוב כאמור אני כופר בהנחה הזו.
    אדם שגיבש עמדה ותמונת עולם .פרק אחד בתכנית טלויזיה לא אמור לשנות את ראיית העולם שלו .
    ומי שמזדעזע מפרק אחד בתוכנית טלויזיה מזדעזע באותה מידה המשפט שהוא ישמע ברחוב על היהדות או אמירה של “איש רוח” בחדשות.כך שראיית העולם שלו גם לפני התוכנית היא משהו שצפוי שיקרוס .
    וזו בעיה שלו ותו לא.

    חילונים מתקציבים גם ישיבות פומנדליסטיות בהם הרבנים מחנכים שגויים הם חזירים .ואסור להצילם גם ביום חול ברמה עקרונית .וישיבות בהם מלמדים שאישה עם מחשוף תקבל סרטן כעונש -ובקיצור -מתקצבים דברים גם נגד הערכים שלהם .אני צריך לתקצב מהכסף שלי משכורת לחכי”ם שתומכים במחבלים .תוכניות אונברסיטואיות על “מדעי המגדר”.וזיבולי שכר של תנועות ל”יהדות חברתית”.ו”בתי מדרש להכשרת רבנים חילונים”.(וגם אתה).
    בקיצור כול אחד מאיתנו מתקצב דברים שהוא לא אוהב ולפעמים גורמים לו לתלוש שיערות מהראש.זו המציאות.אני לא מצליח להבין למה זה מעצבן דווקא כשמדובר בתכנית טלויזיה

  10. לדעתי רגש העלבון אצל המוחים נגד התוכנית הוא כנראה מינורי. לא נראה לי שבתוכם הם מרגישים עלבון ‘קלאסי’, כמו שמרגיש תלמיד שהשפילו אותו בכיתה מול חביריו. הם משתמשים בקלף הזה כמובן, אבל הרגש העמוק יותר הוא לדעתי פחד. הם בעיקר מפחדים מדמויות המקרא כפי שהם מצטיירות במקרא עצמו, בלי הלבוש שהמסורת מלבישה אותם.
    נסו לחשוב כיצד בחור מצוי בישיבת פורת יוסף או קול תורה מדמיין את דוד המלך, למשל. דמותו של דוד לא יכולה לסטות יותר מדי מדמותו של הבן איש חי, או הסטייפלר לצורך הענין, שהרי אלו האחרונים הם המודלים הקיימים של הצדיק כפי שמצטייר בדמיונו של הבחור שלנו. אבל הסטייפלר לא חצה את הגבול לסוריה, מילא תיק שלם באברי מין חתוכים, והגיש אותו כנדוניה לאשתו. צריך להיות טיפוס מאוד מיוחד כדי לעשות את זה.
    היהודים באים הופכים את הסיטואציות במקרא לגרוטסקיות כמובן, אבל בהרבה מקרים, הם למעשה בונים על הפשט דווקא, ועליו מעמיסים את הסאטירה. קחו לדוגמא את המערכון על אליהו הנביא, שמוצג כנינג’ה צמאת דם שהורגת כל מה שזז (גם עובדי ע”ז וגם כאלה שלא). המערכון לכשעצמו לא ממש מצחיק. אבל מי זה אליהו? זה אדם שהעמיד בשורה ארבע מאות אנשים, ושחט אותם אחד אחד. לא מדובר בלהט הרגע, הרי הוא אפילו לקח את הזמן להוריד אותם לנחל קישון, עדיף שיהיו מים זורמים באירוע המוני שכזה.
    עם יד על הלב, מה הייתם אומרים על אדם כזה בימינו? הרי צריך להיות פסיכופת בצורה קיצונית ממש, אנשים כאלה שמים על פי רוב בכתונת כפיה בחדר מרופד ללא חלונות (מתוך וויקיפדיה: מאפייני הפסיכופת הם היעדר אמפתיה, היעדר הרגשת אשמה או חרטה, תכונות אופי נועזות, חסרות עכבות ואגואיסטיות). וזו נקודה במקרא שבחור מצוי בישיבה פשוט מדלג עליה במחשבתו, הוא פשוט לא שם לב לזה (נו טוב, הם סך הכל עובדי ע”ז, ארבע מאות שטנים כאלה עם קרניים).
    וזה הפחד הגדול של הנעלבים. הפחד שהחילוני יפתח תנ”ך במקום ללכת לפאב.

  11. אף מילה על הכותב הראשי של התכנית שהוא הבבון יגאל בן נון המחרף והמגדף? וואלה מי שכתב את קיצור תולדות יהו-ה ועולה על במה אפשרית להקיא את מרכולותו המטונפת הוא לא חשוד במגמתית והשנאת הדת? בחיי! ההגנה המכוערת הזו על התכנית המאוסה ועל כל מה שהיא מייצגת כל כך זרה בעיניי שאין לי פשוט כח לפרט. כבר כמה ימים אני מתהלך עם המחשבות על זה ובאמת שנשבר לי. דוחה להכנס למדמנה הזו פה
    .תם, ש”צ ויתר הנלחמים בתחנות רוח. חבל על הזמן. באמת. תנו לגורלין וליתר ההזויים להתפלסף פה עד ימות המשיח כאשר דבר אחד ויחיד כבר מוכח פה. בית זונות לאנשים נטולי שאר רוח וקדושה שכבר על כלום לא נותר להגן. הכל אפשר להגחיך. כלום לא יקר ולא קדוש.

    1. אם כך זה בסדר (לגיל)

      31/8/2020

      לגיל – שלום רב,

      אם יגאל בן-נון עומד מאחורי התוכנית ‘היהודים באים’, הרי שזה בסדר גמור, שהרי לשיטתו המקרא מלא בפגאניות, וא”כ התלוצצות על התנ”ך היא ‘ליצנותא דע”ז’ דשריא 🙂

      בברכה, שמשון ל”ץ

    2. GIL,

      בכנות, זה לא משעשע אותך הפוסט הגנה הזה על היהודים באים ושהוא בעצמו ראה אותם? מה הוא עושה פה בעצם, כותב פוסט הגנה סמי-פסיכולוגי על עצמו? על מי הוא מנסה לעבוד?

    3. GIL, ברצוני להזכיר את תגובתך מלפני חצי שנה, בסוף זה קורא לכולם הזמן הוא היחיד ששונה בין גולש לגולש, אני מפנה לסיפא של דבריך שם, נראה שהבנת שהגיע הזמן לכניסה החזיתית, אשריך שאתה כנה ועומד בדיבורך, וכואב הלב לכולנו שפיספנו חזו”א בפוטנציה בדורינו, כנראה צדקו חז”ל גם בכך שהקינאה התאווה והכבוד…

      https://mikyab.net/%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%93%D7%A8%D7%A9-%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%A1-%D7%9C%D7%A9%D7%9E%D7%94-%D7%91%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%A8%D7%9B%D7%91%D7%94

      כל השרשור הזה מרגיש כמו הdarknet של האתר של הרב מיכי. אז אחר כל הפלפולים – מחאה. סלמנוביץ, אתה מתארח באתר שנועד להעניק מענה לשאלות הלכתיות ובאמונה, ומה שמטריד אותך זה “הכפירה” של הרב מיכי. נניח שכך. אותי יותר דוחה הכפירה באלהים שמאפשרת התנהגות כזו במסווה של מחלוקת לשם שמים. מותר לך להתנצל – אפילו על הגרם ספק שאתה טועה בשיקולים שלך כלפיו. אחרת, ואני כותב זאת במלא הרצינות – גם אתה ממש דומה לכל מה שבקרת אותו. זו חוסר מוסריות ומעורר שאט נפש להכנס לתחום שלא שלך ולהקיא ביקורת והלבנת פנים אישית ובפומבי והכל בשם התורה. אם זו לא כפירה, אינני יודע כפירה מהי.

      נ.ב. כותב שורות אלו מעריך מאד את הרב מיכי ויחד גם זאת לא מסכים עם רבות מהנחותיו ומסקנותיו. אינני מבטיח שלא אכנס בו חזיתית כשיצטרך – אבל בהבדל החשוב שבין “והב בסופה” לבין “אורייתא הוא דקא מרתחא ביה” – במובן הרע של המילה.

      1. תם,

        למרות שזכור לי שיצאת נגדי בעבר ואף פעם לא הבנתי מה אתה כותב ומה אתה רוצה מעצמך, יצאתי להגנתך כאדם לאדם. ואני קצת מתחיל להתערער בזה. לא רק שלא ברור לי מה אתה רוצה, אתה גם יוצא להגנה על מי שיוצא נגדך פעם אחרי פעם. אני לא יתאר פה במילים איך זה נקרא, שההודעה הזאת לא תמחק. אבל עדיף באמת שאני לא אתאר מה אני רואה פה.

        1. א. יקר, צר לי אך לא ירדתי לסוף עומק דעתך הרחבה, מה שהראתי בתגובתי הוא דבר נורא פשוט, גם גדולי מעריציו של הרב, שיצאו בשצף קצף כנגד המוחים, לבסוף מבינים שיש להם כאן עסק עם אובססיה לפרובוקציות הא ותו לא מידי!
          לא הגנתי ולא יצאתי נגד אף אחד בסה”כ הבאתי עובדות. כך אני משתדל לעשות תמיד לפעמים זה חד משמעית ולפעמים לא, מה שבטוח את החסידים השוטים לא אצליח לשכנע, אבל גם הם יבוא יום ויפקחו את עיניהם זה עניין של זמן.

          1. אכן יפה שנברת ומצאת. אין לי הפנאי והכח להגיב. יש אכן הבדל בין פה לשם ואכמל. מהכפירה מעולם לא נבהלתי ולא התקוממתי. אני בעד הצגת טיעונים והעמקה במחשבת ישראל. לכל כיוון – ובדברים רבים אני מרחיק לכת הרבה יותר ממיכי. הרבה. ניתן להעלות להעלות צדדים לשם שמים כדי לברר את האמונה ואת האמת. אבל כאן משהו אחר לגמרי צרם לי – כאמור, אם היה לי הפנאי הייתי צריך להרחיב ולהסביר מה יש כאן – אבל, אולי בעתיד, כנראה שלא כי מה הטעם בכלל. זה ענין אישי, פשוט ספסנישט

            1. GIL. נראה כי חסר לך חודשיים. .🙂
              אני מסכים עם אשר טענת בבסיס אבל די בסנגוריות מעין אלו המוכיחות על הדחף והמניע להצגת הטיעונים האיפכא מסתברא כאמור.
              אבל כפי שכבר כתב בעל הטור בעצמו, נראה שזה נובע מנקודה יהודית עמוקה… וד”ל.

    4. עושה רושם שאלה שבאמת פוסלים במומם הם ה”נאורים” כאן ש”אין להם בעיה עם הביקורת הלגיטימית” הזו

      יש כאן סירוב עיקש ופנאטי לקבל את העובדה שיהודים רבים אכן נפגעים מחלק מהמערכונים

  12. מה הרציונל בלהיות קיצוני בהשקפה, ואנמי בביצוע (היכן שהצבת את החזו”א)?
    הרי אם הגעת למסקנה מסוימת ברמת ההשקפה, למה לא להשקיע את מרב המאמצים ליישם את אותה השקפה?
    דווקא את ההפך אני יכול להבין. להיות שקול ומסוייג בהגעה למסקנות, אך כאשר כבר הגעת למסקנה מסוימת, תקוף את המציאות בכל הכוח בכדי להגיע לאן שרצונך.

    1. אנמיות הוא ביטוי עם קונוטציה. מתון בהתנהלות זו מעלה לדעתי. כשההתנהלות אינה ביטוי של האידאולוגיה היא נראית טוב יותר. אנשיים שנצמדים לאידאולוגיה הם נוקשים ובד”כ קיצוניים ופועלים רע מאד. אידיאולוגיה מתוהו דרך אבל לא מנחה התנהגות. הר המור מתנהלים לפי אידאולוגיה, וכך זה גם נראה.

  13. מתגובה זו, אני מבין שלא מדובר על מהות, אלא על אסתטיקה, או במקסימום יישום נכון מול שגוי ותו לא. כלומר, לדעתך התנהלות קיצונית פשוט לא מביאה את התוצאות הרצויות. אני חושש שאם הר המור לא הייתה קיימת, מישהו אחר היה צריך לקחת את הצד הקיצוני, כדי למתן את קצב השינויים ואת הקיצוניות מן הצד השני (דוגמה נחמדה לכך ראיתי השבוע בפוסט שתומר פרסיקו פרסם ובה הוא יוצא כנגד השמאל הקיצוני בארה”ב ששמח על הרג איש ימין השבוע. הוא ממש התעורר למציאות שבה הוא הבין שאין גורם ממתן כנגד מהלך השינויים הדרסטיים שמתרחשים כעת מעבר לים, זה קורה כי השמרנים כבר לא מצליחים להשמיע דעה קבילה).

    1. ממש לא. איך הבנת זאת מדבריי? מדובר על מהות ועוד איך. התנהלות לפי אידאולוגיה היא ילדותית וטיפשית לא כי זה לא ישים אלא כי אידאולוגיה נוקשה בהגדרה אינה נכונה (לא ראוי לפעול כך, ולא רק שזה מסוכן).

  14. הבנתי זאת מהקטעים שבהם ענית לי “כשההתנהלות אינה ביטוי של האידאולוגיה היא נראית טוב יותר…אנשיים שנצמדים לאידאולוגיה הם נוקשים ובד”כ קיצוניים ופועלים רע מאד.” אז אחרי שהבהרת לי את טעותי, אשמח אם תוכל לפרט מה רע (באופן גורף) בהליכה עיוורת אחר ערך. האם אין ערך שמבחינתך הוא קשיח באופן כזה שאין התפשרות בהתנהלות? האם אינך קיצוני בהליכתך אחר האמת וחקירתה? ואם ישנם ערכים כאלה, היכן עובר הקו (ומי מעביר אותו) שבו זה ראוי להיות קיצוני.

    1. מה שרע הוא היצמדות לעקרונות אפריוריים ולא התנהגות שמתחשבת בנסיבות. הדרך הנכונה לא יכולה להיות מתוארת על ידי סט של עקרונות קשיחים, ולכן מי שנצמד לסט של עקרונות, איזה שיהיה, לעולם יטעה. אולי הניסוח הנכון הוא דוגמטיות וחוסר גמישות, ולא בדיוק קיצוניות.

  15. 1. כל ההנחות יסוד של שני המאמרים האחרונים שלא סביר לעשות הפגנה נגד זה גם עניינית וגם מעשית ולכן יש לעשות פסיכולוגיזציה למפגינים שגויה. אתה מתייחס כל הזמן לסוגית ה”עלבון” כאילו שבאמת יש כאן משהו רגשי שמוביל את ההפגנה. כמו שציינת בעצמך- העלבון הוא מזויף (וכך גם העלבון של הצד השני משלטי “אבא ואמא משפחה”). יש כאן מאבק על גבולות השיח. מצד אחד יש את הלהט”ב ושות’ שהצליחו בזכות הפגנות וכח פוליטי ותקשורתי להגיע למצב שלא רק סאטירה במימון ציבורי אי אפשר לעשות מולם אלא אפילו שלט חוצות בסגנון עקיף. מצד שני יש מחזירים בתשובה שלא מצליחים למנוע תוכנית שלדעת רבים באה לזלזל באופן ישיר בתנ”ך. אף אחד לא נעלב הכל מאבק על מה מותר ואסור להגיד ואיפה. אני מניח שלשיטתך מותר להגיד הכל בכל מקום אך כל עוד לא זה המצב, מבחינה עניינית המאבק הוא לגיטימי.
    2. לא נכון שההפגנה לא הועילה. הצליחו למרות עמדת הדרג המקצועי במשרד החינוך להוריד את הסרטונים מאתר משרד החינוך. אם הייתה ממשלת ימין שלחרדים היה בה יותר כח אולי גם היו מצליחים למנוע עונה נוספת. בכל מקרה לא חושב שזה מופרך מבחינה מעשית. גם כך יש לא מעט שמעוניינים לסגור את התאגיד או רוצים לשלוט בתכנים שלו בצורה הדוקה יותר. המחיר של העלאת הרייטינג שברור לי שמארגני ההפגנות (שאינם טיפשים) היו מודעים אליו, שווה אם תהיה הצלחה במניעת תוכניות נוספות כאלו
    3. אכן ההפגנה היא גם כלפי פנים, וצריך לזכור שמבחינה הלכתית אדם חייב למחות גם אם לא ישמעו לו, (כל עוד הוא לא גורם יותר נזק) גם אם לא יצליח לשכנע. אתה כאדם שומר מצוות מחויב למחות על זלזול בשם שמיים (אפילו לשיטתך שמטרת התוכנית היא להצחיק, זה עדיין אסור). זה שלשיטתם זה כמו ליצנות דעבודה זרה, לא פוטר אותך שיודע שהתנך אינו עבודה זרה, למחות. לכן מכיוון שאתה איש הלכה- לפחות תתן הסבר טוב למה אתה פטור מלמחות כאן, באתר של שומעי לקחך
    4.. אם גם לשיטתך ולדעת עוד הרבה אנשים זה לא סטירה כזו איכותית, מותר להניח שהסיבה שהיא בכל זאת עולה לשידור זה בגלל התוכן שמטרתו זלזול בתנ”ך וקצת “פרות קדושות” אחרות על הדרך. סאטירה לא איכותית מכיוון הפוך תשודר בערוץ הידברות ולא בשידור הציבורי.

    1. הישג נוסף מלבד ההצלחה של הוצאת סרטוני ‘היהודים באים’ מאתר משרד החינוך, הוא החלטת שר התקשורת לתת לנציגי הציבור הדתי והחרדי ייצוג הולם בועד המנהל של תאגיד השידור וב’מועצת הכבלים והלוויין’, דבר העשוי להביא ליותר תכנים חיוביים מבחינת המסורת ולהפחתת התכנים הפוגעניים. ראו במאמרו של אלעד צדיקוב, ‘היהודים באים – בתשובה’, באתר ‘ערוץ 7’)

      בברכה, ש”צ

    2. אבישי,
      1. אם זה לא עלבון אלא מחאה שבאה מהראש אין לה מקום בכלל. כל הטענה הייתה אל תפגעו בנו. אחרת זו סתם כפייה.
      הקו”ח שלך הוא מופרך. השלט אינו סאטירה, וחופש הביטוי נאמר יותר על עיתונות וסאטירה מאשר בחיים הרגילים. מעבר לזה, טענת הלהט”ב היא שהשלט פוגע בהם ישירות ולא ברעיון או אישיות היסטורית שקרובה לליבם. ובפרט לשיטתך שבתכנית אין פגיעה רגשית, כאן ודאי ישנה. זה לא אומר שהייתי אוסר את השלט הזה (אני לגמרי בעד להתירו), אבל הלוגיקה שלך לדעתי לא נכונה.
      2. הצחקת אותי. מה המשמעות של אתר משרד החינוך? מי מסתכל שם בכלל? זו סתם שטות.
      3. על כך כבר עניתי. א. בימינו זה ממש אנכרוניסטי. ב. כשהמחאה מביאה נזק (שמה את המוחים ללעג) לא נכון למחות. ג. אסור לפגוע בערך של חופש הביטוי. אם אתה רוצה תביע את דעתך, אבל אל תדרוש להוריד את התכנית.
      4. עובדה שיש לה רייטינג. זה שאני אישית לא אוהב לא קובע את אחוזי הצפייה (לצערי).

      1. הא מנלן של’סאטירה’ יש יותר ‘חופש ביטוי’? זה כתוב ב’מגילת זכויות האדם’? או ב’חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו’? 🙂 כשטטיאנה סוסקין ציירה את מוחמד כחזיר – היא קיבלה שנתים מאסר, ואיש לא התחשב בכך שהיתה זו ‘קריקטורה’…

        ‘חופש הביטוי’ מתקיים גם כשמתבטאים בצורה מכובדת ומכבדת. ‘כבוד האדם’ ו’חירותו’ נאמרו בדיבור אחד.

        בברכה, ש”צ

  16. לכבוד מו”ר הרב מיקי,
    כמי שנהנה מדבריך ומספריך וקורא ועוקב אחריך, זהו פוסט שלדעתי מייצג את חמשת האחוזים בכתיבה שלך שלדעתי מאופיינים בכתיבה שפשוט שגויה לחלוטין.
    כמה הערות על דבריך:
    א. הטענה של “אין כאן ממה להיעלב” היא מופרכת לחלוטין. ציבור שלם וגדול (הרבה הרבה יותר מאלו שבאו להפגין) רואה בכך פגיעה במה שהוא מעריך, מוקיר ומחשיב. אפשר להתווכח על כך שהם רואים בתנ”ך ובדמויותיו חשיבות כה רבה – אבל זו המציאות והעובדה ולכן צריך לכבד את רגשות הציבור בנושא זה.
    ב. בהקשר הזה – הלכות רבות הן הלכות הנוגעות לכבוד תלמידי חכמים כדי ליצור כלפם יחס מוקיר ומעריך וכמובן כדי שע”י שנוקיר ונעריך גם נלמד לייקר את התורה שהם מעבירים לנו ולהתייחס אליה ברצינות. הדברים הם על אחת כמה וכמה לגבי אבותינו ומייסדי האומה – הם הנחילו לנו ערכים, הורישו לנו מסורות וייסדו את האומה ונטעו בה דוגמה אישית של עשיית חסד, צדקה ומשפט ואין צורך להכביר במילים כלפי המפעל שלהם וכפי שחז”ל נותנים לו כבוד עצום וכך נהגו הדורות כולם. האם כאן לפתע אין שום בעיה להציגם בצורה מזולזלת, כאנשים חסרי הגיון מוזרים ופרימטיביים? כמובן אין בעיה להתווכח על הטקסט אבל זה לא מה שנעשה כאן. כתבת שאינך רואה זלזול. אם להציג את דוד המלך כמי שמתנהג בצורה מופרעת, מינית כמי שעושה צרכיו על אחרים בצורה גרוטסקית שלא מתאימה אף לפחותי העם, זה לא נקרא זלזול, איני יודע מה נחשב בעיניך זלזול.
    ג. בחלק מדבריך דיברת על כך שמה רע בלעשות סאטירה על דמויות תנ”כיות. ובכן אינני יודע מהיכן נובע הניתוק הנ”ל, אבל זה בדיוק הנושא: זלזול במה שיקר וחשוב לשני. בדיוק מאותה סיבה שאדם יקלל את אבי, יצחק על סבי, יעשה סאטירה על אימי בצורה דוחה ומעוררת גועל – אכעס על כך ואמחה על כבודם, כך אעשה גם מול דמויות אחרות שאני מעריך מכבד ומוקיר כאנשים שאלוקים יצר עמם קשר באמצעות נבואה ובחר לדבר עמם ובחר בהם להיות מנהיגי העם והדמויות המכוננות שלו.
    ד. לגבי המימון מכספי המיסים – אכן נכון שכספי המיסים אמורות לממן את הציבורים השונים ואת היקר והחשוב להם, אבל כל זה טוב ויפה כאשר מדובר במה שנחשב כצרכים עבור אותם ציבורים. אי אפשר לקחת את כספי הציבור ואיתם לממן את מה שנוח בעבורי אך מאפשר לי לפגוע ברגשות של ציבורים אחרים. תכניות של דת ומסורת לא פוגעות באף אחד אלא לכל היותר פונות לקהל מסויים, כמו”כ תכניות של מוסיקה ובידור חילוני, תכניות טלויזיה שיש בהם תכנים שליליים וכדו’ כל זה משרת ציבור מסויים אך לא פוגע בציבור האחר. ברגע שעם כספי המיסים שלי אתה פוגע בי – זו בעיה רצינית שיש לעצור אותה על כך אין שום אמנה חברתית.
    ה. סתימת פיות – שוב, לטענה זו אין מקום כלל כיוון שלא מדובר כאן על חופש ביטוי במובן הרגיל – אין כאן הצגת דעות שונות… האם תכנית זו היא כה מחוייבת ועומדת בראש מעייני יוזמי התכנית עד כדי הצדקה של פגיעה בציבור כה גדול? האם מדובר כאן על ויכוח או על ניסיון להגחיך ולזלזל בתפיסות אחרות?
    ו. מי שלא צופה לא יפגע – זה לא נכון. אנשים נחשפים לתכנית זו ורואים אותה ונחשפים לתכנים המזלזלים, ישנם אנשים שלא מצליחים לוותר על צפיה בתכניות כאלו כי זה מושך ויחד עם זאת הם מודעים שהדברים הם לא כך אך עם הזמן כמובן הסאטירה והבדיחות משפיעים עליהם לחוש תחושת של בוז וניכור לא כי זה אכן נכון אלא כי זו חוויה שהועברה אליהם. כך ההמון הלייט שאינו דתי וחרדי אלא מסורתי שנחשף לתכנים האלו מקבל יחס עגום ופסול למסורת לא כי זה הגיוני והיו כאן טיעונים משכנעים אלא נטו כי הם עשו זאת בצורה של הצגה ושואו שתופסים יותר ועוקפים את מנגנוני השכל הישר…

    אשמח לקבל תגובה עניינית.

      1. מחאות ישפיעו על 'מוגלגים'? (לאבי הארי החי)

        בס”ד י”ג באלול תש”פ

        לר’ ג’יימס פוטר, אביו של הארי החי, לוחם מלמות הטוב נגד כוחות האופל – שלום וישע רב,

        אתה צודק שאין אדם רשאי להיות פוטר את עצמו מלמחות נגד המבזים והמזלזלים באבותינו ובנביאנינו, ומחובתנו למחות גם אם לא יהיו הדברים נשמעים.

        אך מי כמוך יודע כמה קשה להשפיע על מוגלגים צרי אופק, שכל דיבור על ענייני נבואה ניסים, כל מה שהוא מעל לטאבע, אינו יכול להיתפס בעיניהם של רמכנים עצמם ‘רציונליסטים’ שאל פועל ה’ לא יביטו ובנביאיו לא יאמינו.

        קשה מאד לשכנע סרבני האמונה במציאות מה שמעבר לטבע, וצריך איתם הרבה סבלנות. אחת הדרכים היא לשים לב לפלאי שיבת ציון בימינו, צאשר על זה אמרו חז”ל: ‘ואתם הרי ישראל ענפכם תשאו ופרייכים תתנו לקראת עמי ישראל כי קרבו לבא -אין לך קץ מוגלגי מזה’ 🙂

        והדרך השניה התווה רבנו מוהר”א בעל ‘מאמר הדמבל-דור’, באומרו: ‘הצדיקים הטהורים אינם קובלים על כוחות האופל, אלא מרבים אור. ככל שמבליטים את החיוב – נמוגים הגנות והחושך.

        התגובה ההולמת לסרטונים המנסים לבזות את התנ”ך היא הפקת סרטים של אמנים מאמינים ויראי שמים שיציגו בכלי היצירה והאמנות את המאור והטוב שמקרא ובמדרשי חז”ל, ואת גדולות נפשם של הנביאים והחכמים, ו’מעט מן האור דוחה הרבה מהחושך’

        בברכה, שי ציי רולינג (בסיכול אותיות)

    1. גם הרב סולובייצ'יק מיוצג שם (לגיל)

      לגיל – שלום רב,

      גם לרב סולובייצ’יק ניתן מקום נכבד ב’הארי פוטר’, הלא הוא האדם הגדול בענקים ‘הגרי”ד’ 🙂

      בברכה, שאציוס סנייפ

השאר תגובה