מבט על יהדות וזהות יהודית: חלק ב (טור 337)

בס”ד

בסוף הטור הקודם נותרתי עם כמה תהיות. תיארתי שתי שיחות של הרב הרפורמית בוכדל, ואמרתי שלמשמע הדברים עלו בי כמה הרהורים שכולם יחד יוצרים לימבו לכאורה לא פתיר: 1. תוכן דבריה לא נראה כמו יהדות, יען כי הדברים הללו יכולים היו להיאמר כלשונם בכנסייה (ליברלית) או בהרצאה לחילונים (צריך לזכור שיהדות היא גם דת. לגבי לאום יהודי נדון בהמשך). מדובר בערכים ותובנות אוניברסליים שאין להם קשר ייחודי ליהדות דווקא. 2. באופן מפתיע, הטענה שלא מדובר ביהדות לא קשורה לליברליזם שלה ואפילו לא לרפורמיות שלה, שכן גם שיחות בית כנסת של רבנים אורתודוקסיים, ואפילו של רבנים שמרניים למהדרין עם מסרים הפוכים לגמרי מאלו שלה, יכולות להיאמר בכנסייה (שמרנית). גם אלו לא יהדות בעיניי. הלימבו הזה מוביל אותנו לתהות מהי בכלל יהדות (ולאו דווקא מיהו יהודי, שהיא שאלה נגזרת). השאלה היא מה מייחד יהדות ויכול להוות קריטריון או אבן בוחן להשתייכות אליה.

כדי להעמיק ולחדד עוד יותר את הקושי, אזכיר את מה שכתבתי שם שאני לגמרי מסכים איתה שיהדות (להבדיל מיהודיוּת, כלומר שייכות לעם היהודי) לא יכולה להיות מוגדרת על בסיס אתני-גזעי. המונח יהדות אמור לכלול בתוכו תוכן או בסיס ערכי כלשהו והוא החלק המהותי שלו. אבל מהו אותו תוכן? מדבריה של בוכדל ניתן לכאורה להסיק שלדעתה מדובר במחויבות לערכי מוסר (נגד גזענות וכו’). אבל אני משער שאפילו היא לא מתכוונת לומר שכל מי שמתנגד לגזענות הוא יהודי, או שמי שתומך בגזענות אינו יהודי (אמירה שכל גוי, באשר הוא, תומך בגזענות, היא בעצמה גזענית, וסביר שבוכדל עצמה גם לא תקבל אותה). אדגיש שאיני מדבר על יהדות במובן האתני (שלדעתה כלל לא קיים). דבריי עוסקים במישור התוכני-מהותי של היהדות.

הבאתי שם קטע מדבריה של בוכדל, שבו היא מסבירה שיהדות מבחינתה זו כניסה למחויבות יהודית וברית סיני, אבל היא לא מפרטת מה פירוש הדבר. אם כך, אנחנו מעתיקים את התהייה מהשאלה מהי יהדות לשאלה מה כלול באותה ברית שמגדירה אותה. לשון אחר, לא ברור מה משמעותה של הצהרת הגר: “אני מקבל על עצמי מחויבות יהודית”, או “כניסה לברית”. ושוב, השאלה הזאת מופנית לליברלים, לשמרנים, לרפורמים ולאורתודוקסים כאחד. אין אפליות.[1]

בגלל שהנקודה הזאת חוזרת שוב ושוב בדיונים על זהות יהודית, ברצוני להקדיש את הטור הזה לחידוד נוסף שלה. העניין נוגע להגדרת זהות יהודית בכלל, אבל אני אתחיל כאן בבירור של זהות יהודית חילונית, שכן הדיון בה מחדד עוד יותר את הנקודות שברצוני להציג. בסוף אחזור לזהות הרפורמית שמציגה בוכדל, ואנסה לבחון את השאלה מה בינה לבין הזהות החילונית. בסוף הדרך אנסה להגיע למסקנות לגבי הגדרתה של יהדות, ולו אורתודוקסית, באופן שמחזיק מים.

את הדיון על זהות יהודית חילונית אני רוצה לפתוח דרך פולמוס בין קובי אריאלי לבין אסף ענברי שנערך ב-2004. יש מכם כאלה שוודאי שמעו ממני לא פעם על הפולמוס הזה, שכן כמה פעמים עשיתי בו שימוש לחידוד נקודות מתודולוגיות לגבי קריאה וחשיבה ביקורתית, אבל כאן אזקק לדברים ולטיעונים שלהם לגופם.

קובי אריאלי על תיקון ליל שבועות ב’עלמא’

בשנת 2004 כתב העיתונאי הדתי קובי אריאלי טור בעיתון מעריב על תיקוני ליל שבועות תל אביביים שנערכו בבית המדרש הפלורליסטי (חילוני) ‘עלמא’ ובבית דניאל הרפורמי. במקום לתאר את הדברים אביא אותם בלשונו:

יש קו משותף לשני לילות השבועות הללו, בצפון ובמרכז, שהופך אותם לטעמי למעוררי קריזה: חוסר האותנטיות. הזיוף הקליל. משחק ה”כאילו”. הטרנדיות השקופה. האופנתיות הנערית והבלתי מחייבת.

שניהם, גם בית דניאל וגם עלמא, מדברים על חוויה יהודית. זה אולי לא נאמר בפירוש, אולם ניחוח מתקתק של אלטרנטיבה ממלא את האוויר כל אימת שפרוספקט מעוצב של עלמא נפתח בפינת בית קפה. אלטרנטיבה יהודית. איני מוצא ברירה בנפשי זולת אחיזה באמנות אבותיי הוותיקה והיא לעטות רוח קנאות בוטה ומתנשאת כמו שרק חרדי שלמד בישיבה יודע לעטות על עצמו ולקבוע כי הסצנה התל-אביבית הפסבדו-דתית, זו של ההקראות והשולחנות המסתובבים, של ה”קריאות החדשות”, ה”תיקונים” והנרטיבים, שלא לומר סצנת השוליים הרפורמית והקונסרבטיבית, הן גבבה טהורה במובן התלמודי של המילה. הן אולי תרבות ישראלית, הן ללא ספק סוג של אמנות אבל יהדות? בחיים לא. ושלא ירמו אתכם.

לא יעזור כלום לאף אחד. עבור היהודי במדינת היהודים, שבה רוב מכריע של החנויות אינן מוכרות חמץ בפסח, חוויה יהודית היא עניין אלמנטרי של התחברות אל העצמי האישי, המשפחתי והעממי. חוויה יהודית לישראלי היהודי היא כמו מרקם של געפילטע פיש לאשכנזי וריח של חילבה לתימני. נכון שלא כולם חווים בקביעות את החוויה הזו ברמה סבירה ונכון שיש כאלה שאולי לא חוו אותה מעולם; כך או כך, בחוויה הדתית היהודית ולו החד פעמית יש משום התחברות פנימית אל הגנום הקולקטיבי שזקיק ממנו שוכן בלב כל ישראלי יהודי. איזה היגיון יש, איפוא, כשכבר כן מנסים לחוות אותה – לעשות את זה ב”שפה” ובמסגרת כל כך זרות, כל כך מנוכרות?

יש דיסוננס מביך באופן שבו הצליחה הסצנה הזו לחדור למרקם החיים התרבותי ולהתיישב על הנישה הפנויה של הכמיהה לתרבות יהודית-דתית. רב-תרבותיות היא דבר יאה ליחיד כמו לחברה. מצד שני, כשהיא באה בתמהיל לא הגיוני היא לא רב-תרבותיות, אלא משחק פוזה סר טעם. אתה יכול לקיים חיי משפחה בקצב ובריתמוס מרוקאי ובו בזמן לשחור אמנות באנינות אירופית; מותר לך לצאת במחול ים תיכוני על שולחן בשירה בציבור, ובו בזמן לנהל את חייך הכלכליים בסגפנות קומוניסטית. מה שאתה בשום אופן לא יכול זה לחיות את מכלול חייך הקולטוריים והספיריטואליים כמו מילואימניק לוונטיני צרוב מנגלים ובו בזמן לחוות את חוויותיך הדתיות באופן המאוד מסוים שבו חווה אותן פוץ כפול סנטר בקהילה הרפורמית של בוקה רטון, מיאמי, פלורידה. זה לא אמיתי, זה לא עובד וזה לא אנחנו.

בואו לא נבלף. כפלטפורמה לדיאלקטיקה תרבותית, מגילת רות, עם כל איכויותיה הסיפוריות, היא לא יותר מטקסט בסדר. מה שהופך אותה לאור גדול, נצחי ומקסים זו המשמעות המכוננת שהיהדות השורשית יוצקת לתוכה.

אינטלקטואלים חרדים בדור שלפניי נתנו נפשם על הפולמוס סביב האקדמיזציה של התנ”ך והתלמוד. אני גדלתי כמובן בסביבה תרבותית ששללה אותה מכל וכל. אבל זה בכלל לא העניין: לך תספר לאבא שלי ש-5,000 אנשים אינטליגנטים בתל-אביב הלכו בליל שבועות לשמוע את עינת פישביין ואילנה המרמן משוחחות על סחר בנשים, ושוכנעו שהם עכשיו בתיקון ליל שבועות. הוא לא יבין על מה אתה מדבר.

יש רק יהדות אחת אותנטית, שגם מתיישבת עם הגנטיקה הישראלית הקולקטיבית, עם השפה, עם קצב החיים ועם האמת. היא אמנם בבני-ברק ובירושלים, באפרת ובהר ברכה, בקרית-ספר ובנתיבות, מה לעשות. היא גם קצת מעצבנת ולצערי גם לא תמיד מסבירת פנים, אבל כל מי שרוצה יודע את הדרך. אני יודע שזה נשמע נורא, אבל מי שרוצה תרבות, פאן, בחורות וסימפטיה שילך לעלמא. מי שרוצה יהדות – שיבוא לעשות אצלנו שבת.

אז למה היה מפוצץ בעלמא בליל שבועות? כי כולם הולכים לעלמא, עלמא עלמא וכולם הולכים ליוגה, יוגה יוגה, וכולן עברו לגזרה נמוכה וחזרו עכשיו לגזרה גבוהה וכולם ברטרו, וכולם בקבלה, וכולם מתעניינים, וכולם נורא רוחניים. ביי. אני הולך להקיא.

יש כמה תמות בביקורת הבוטה של אריאלי, אבל אני אתמקד כאן בנקודה מרכזית אחת: מהי יהדות. אריאלי חש (כמוני) שמה שקורה שם אינו יהדות, אלא שלדעתי זה נכון באותה מידה לגבי שיחות הרב בבתי הכנסת השונים, רפורמיים ואורתודוקסיים, שתיארתי בטור הקודם.

נדמה לי שאריאלי לא דייק בתיאור תחושותיו. מעבר לזה שגם את עולמו היהודי שלו עצמו אביו כנראה לא היה מבין, להערכתי היה משהו לגמרי אחר שהפריע לו (וגם אם לו זה לא מה שהפריע, לי כן). אני שואל מה היינו אומרים על תיקון ליל שבועות במכינה בעלי, ששם היו לומדים את מגילת רות ומפיקים ממנה תובנות לגבי שמרנות וצניעות, לגבי מסירות נפש והקרבה, לגבי מוסד המשפחה, לגבי החובה לשרת ביחידות מובחרות בצה”ל וכדומה. האם זו כן הייתה יהדות? לדעתי לא. כפי שהזכרתי בתחילת הטור, כל המסרים הללו יכלו לעלות בלימוד כנסייתי ו/או חילוני של מגילת רות, אם מדובר בכנסיות או קבוצות חילוניות שמרניות. ועדיין, זו לא יהדות. יהדות לא מוגדרת כסט של ערכים ליברליים, אבל גם לא כסט של ערכים שמרניים. אומר יותר מכך, יהודים ליברליים אינם פחות יהודים מיהודים שמרנים. לא זה הפרמטר הקובע. בקיצור, תחושתי שלי עולה גם לגבי שיחות הרב בבית הכנסת שאריאלי עצמו מתפלל בו. ושוב אנחנו חוזרים לשאלה: אז מה כן קובע את היהדות?

תגובתו של אסף ענברי

אסף ענברי הוא סופר ואיש ספרות והגות רחב אופקים ומרתק. קראתי לא מעט ספרים ומאמרים שלו ובהחלט התרשמתי. הוא עוסק לא מעט ביהדות, ובפרט ביהדות חילונית. תגובתו (הצפויה, יש לומר) לדבריו של אריאלי פורסמה במעריב כשבוע לאחר מכן. דבריו נוגעים לנושא שלנו רק בעקיפין, אבל להשלמת התמונה וחידודה אביא גם אותם. יש בדבריו גם נימות של עלבון והערות על התנשאות וצורת השיח של אריאלי. אני אתעלם מהם כאן, שכן מבחינתי מה שחשוב הוא טיעוניו לגבי מהי יהדות:[2]

“יש רק יהדות אחת אותנטית”. והיהדות האחת, האותנטית הזאת, היא כמובן היהדות שלך. “לך תספר לאבא שלי”, אתה כותב “ש-5000 אנשים אינטליגנטיים בתל אביב הלכו בליל שבועות לשמוע את עינת פישביין ואילנה המרמן משוחחות על סחר בנשים ושוכנעו שהם עכשיו בתיקון ליל שבועות. הוא לא יבין על מה אתה מדבר”. אבא שלך לא יבין? תן לו קצת קרדיט. אם אבא שלך מכיר טוב ממך את “היהדות האחת, האותנטית של חז”ל”, הוא יבין גם יבין ששיחה אקטואלית על מגילת רות בתל אביב ב-2004 אינה שונה מהלימוד המדרשי של מגילת רות בטבריה ובפומבדיתא לפני אלפיים שנה, או בתפוצת אשכנז אשר בה נערך בימי הביניים “ילקוט שמעוני”. “דעתי להתגייר”, אומרת רות לנעמי, על פי מדרש חז”ל שבילקוט שמעוני, “אלא מוטב על ידך ולא על ידי אחרת. כיוון ששמעה נעמי כך, התחילה סודרת לה הלכות גֵרים. אמרה לה: בתי, אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קירקסאות של גויים. אמרה לה: “אל אשר תלכי אלך”.  אמרה לה: אין דרכן של ישראל לדור בבית שאין בו מזוזה. אמרה לה: “ובאשר תליני אלין, עַמך עמי ואלוהיך אלוהי”. אילו היית בדור של מחברי המדרש הזה, היית קובל עליהם שהם אונסים על ה”יהדות האחת, המקורית-מקראית”, משמעויות שאין להן כל אחיזה בתנ”ך. וכי היו “הלכות גרים” בתקופת השופטים? וכי היו אז תיאטראות וקירקסים רומיים? וכי היו מזוזות באוהלי יהודה? חז”ל עסקו, באמצעות המגילה המקראית, בבעיות המטרידות של זמנם; באקטואליה. הם הוטרדו, למשל, מסכנת ההתפתות לקסמי התרבות המתחרה, הרומית (כשם שמוטרדים היום רבים מאיתנו מתרבות ההמונים שמפיצה ארצות הברית), והשתמשו במגילת רות לדיון בסכנה זו. השימוש המדרשי-אקטואליסטי בתנ”ך היה דפוס הדיון הרעיוני של חז”ל. אילו המשכת את דרכם היית מטפל בְנושא עוכר השלווה שעל סדר יומנו לאור המקורות. נניח, סחר בנשים.

“מי שרוצה יהדות”, אתה כותב, “שיבוא לעשות אצלנו שבת”. “אצלנו?” סליחה, אצל מי בדיוק? אצל הברסלבי בצפת? אצל החב”דניקי בברוקלין? אצל חניכי מרכז הרב בעופרה ובבית אל? אצל נטורי קרתא? אצל הבבא ברוך בנתיבות? אצל אברכי פוניבז’? אצל פרופסור חרדי מהאוניברסיטה העברית? או ש”אצלנו” פירושו אצל משפחת אריאלי, מחזיקת היהדות “האחת, האותנטית”?

הציבור החרדי והדתי למינהו איננו “אחד”, ומעולם לא היה. הפיצול המקראי בין כוהנים לנביאים ובין תרבות יהודה לתרבות ישראל, הפיצול ההלניסטי בין צדוקים לפרושים, הפיצול המִשנאי בין בית הלל לבית שמאי, הפיצול התלמודי בין הבבלי לירושלמי, הפיצול הימי ביניימי בין פזורות ישראל שבאירופה הנוצרית לבין פזורות ישראל שבארצות האסלאם, הפיצול בין חסידים למתנגדים למשכילים (המשכילים, לידיעתך, היו רובם ככולם דתיים ותלמידי חכמים מופלגים), ופיצולה של האורתודוקסיה במאה ה-20, לזרמים חסידיים וליטאיים למיניהם, שחלקם ציוניים וחלקם אנטי ציוניים, הוא רק חלק מפיצולה של הדת ה”אחת” בין הזרמים החרדיים לבין כל יתר הזרמים, החל בזרם הדתי ציוני (אשר גם הוא, כידוע לך אינו עשוי מעור אחד), המשך בקונסרבטיבים וכלה ברפורמים.

כל שלב בתולדותיה של דת ישראל היה מהפכני ביחס לקודמו. השלב הנבואי היה מהפכני ביחס לשלב הפולחני המוקדם, מוסד בית הכנסת חולל מהפכה (התפילה כתחליף לעבודת הקורבנות), ומוסד בית המדרש התַנָאִי-אמוראי חולל מהפכה. אתה שונא מהפכות.

לא זו בלבד שיהדות ההלכה החז”לית היתה מהפכנית, היא גם לא היתה “אחת”. אין דוקטרינה יהודית; היהדות אינה נצרות. הלכה היא הליכה – היא פעילות יצירתית – וככזאת, היא מנוגדת לקפיאה על השמרים. בחמש-מאות שנותיו של העידן התלמודי התפתחה היצירה ההלכתית והאגדית בתנופה בלתי פוסקת של חידוש יצירתי, תוך מחלוקות בלתי-פוסקות, מרתקות, בין חכמים.  היו שם אסכולות שונות ואף סותרות. היו שם שכלתנים כרבי ישמעאל והיו מיסטיקנים כרבי עקיבא. היו שם חכמים רציניים עד אימה, והיו חכמים חדורי רוח-שטות. אין בעולם עוד ספר חי ורב-קולי כמו התלמוד; אין עוד ספר הרחוק, כמו התלמוד הרב-קולי, מתפיסת ה”יהדות” המונוליטית שלך.

והיצירה היהודית לא נגמרה בתלמוד. היא נמשכה בימי-הביניים תוך שינוי בלתי-פוסק, ותוך פיצול בלתי-פוסק לזרמים מתנגשים. האם היהדות “האחת, האותנטית”, היא זו שהוצגה על-ידי הרמב”ם, חסידו של אריסטו ב”מורה נבוכים”, או שמא היא התֵזה האנטי-פילוסופית שהציג ר’ יהודה הלוי בספרו “הכוזרי”? ואיך מתיישבים הרמב”ם וריה”ל עם עולם המושגים שב”ספר הזוהר”? אלה שלושה דגמים שונים לחלוטין של “יהדות”, וכל אחד מהם שונה לא רק משני האחרים,  אלא מכל שלב קודם ביצירה היהודית .

שנמשיך אל האר”י? אל המהר”ל? אל רמח”ל? אל הבעש”ט? אל משה מנדלסון? אל רנ”ק? אל הרב קוק? אל הרב יוסף דב סולובייצ’יק? העולם היהודי של שומרי-המצוות לא היה מעולם אחדותי וקשיח. הוא היה תמיד עץ חי, מרובה ענפים. היהדות ה”אחת” הקשיחה, שהצגת, היא עץ שנכרת ונוסר לבול-עץ.

אני תוהה כמה מבין הכיוונים שהתפתחו ביהדות האורתודוקסית מחז”ל ועד הלום הם לגיטימיים בכלל, לשיטתך כרותת-העץ. על ניכורה מכיווניה הבלתי חרדיים של התרבות היהודית, איני תוהה; רק מצטער. אם ביאליק וגורדון, עגנון ואצ”ג אינם כלולים בחשבון עולמך היהודי; אם הרב קוק, וכל הציונות הדתית, אינם כלולים בסיפורך על התפתחות היהדות; אם לא מצאת בתרבות החילונית-ישראלית אף יצירה ספרותית, אמנותית או הגותית שמקורות-היהדות מהדהדים ומתחדשים בה – מה הפלא אם תיקון ליל-שבועות בנוסח עלמא מערער את עולמך הקטן והמוגף.

“כולם הולכי לעלמא, כי כולם הולכי ליוגה”, כתבת, והוכחת עד כמה אתה מוגף; עד כמה אינך מבדיל בין חילוני לחילוני. חילונים המטפחים את מורשתם היהודית וחילונים המטפחים את גמישותם בקורס יוגה, זה אותו ציבור עצמו, של עמי-ארצות, מזווית ראייתך. מזווית עִוורונך…

כאמור, תגובה צפויה, ואני מניח שרבות כמוה נאמרות במחוזות של היהדות החילונית (תופעת ‘ארון הספרים’ ובתי המדרש החילוניים). דווקא בגלל שהיא כה צפויה ויש לה קסם רב באוזניו של אדם בן ימינו, שווה לבחון את הטענה הזאת.

ביקורת

אפתח בהערה מתודולוגית שתוביל אותנו לנקודה. ענברי נוקט כאן בטענה דמגוגית נפוצה ומעצבנת, שניתן לנסח אותה כך: “אין לך מונופול על ה_” (מלאו את החסר). הוא מצביע על כך שלמושג ‘יהדות’ יש מופעים שונים ומגוונים, ומשתמש בזה כדי לדחות טענה שמופע מסוים אינו יהדות. האם מושג שיש לו מופעים רבים ומגוונים הוא בהכרח פתוח לגמרי? האם די בהצבעה על מחלוקות בין גוונים ותפיסות שונות לאורך ההיסטוריה היהודית כדי להגן על טענה שגישה X גם היא יהדות, יהא X אשר יהא? לפי הלוגיקה הזאת גם אלו שהולכים לעשות יוגה עוסקים ביהדות. אז מדוע ענברי נעלב מההשוואה הזאת? ברור שגם הוא מניח שצריך להיות משהו משותף שחורז את כל המופעים והגוונים המפולגים הללו ושם אותם על אותה שרשרת שמכונה ‘יהדות’, ויוגה אינו נמצא שם. אז מהו אותו דבר משותף לדעתו? בלי שהוא מציע קריטריון, או לפחות אפיון כלשהו, טענתו היא דמגוגיה ריקה.

למען היושר יש לציין שגם קובי אריאלי לא מציע קריטריון. הוא טוען שליהדות יש ריח כמו גפילטע פיש שכולנו מכירים אותו, וחוש הריח האוניברסלי הזה אומר שהתיקון של עלמא או של בית דניאל אינו יהדות. עם זה קשה, ואולי גם לא צריך, להתווכח (למרות שגם חוש הריח שלי אומר זאת). לענברי יש חוש ריח אחר, אז מה אתה טוען כלפיו? אתה פשוט מצהיר איך חוש הריח שלך בנוי? קשה לקבל שהצהרה כזאת שווה טור פובליציסטי. חייבת להיות שם ברקע הדברים טענה כלשהי. במילים אחרות, גם קובי אריאלי היה צריך להציג קריטריון כלשהו בבואו לפסול משהו ולהוציאו מכלל היהדות. עליו להראות מדוע השיחה בבית הכנסת של אביו או סעודת שבת אצלם בבית היא יהדות, ואילו מה שעושים בעלמא ובבית דניאל לא.

ישנה תחושה שעיסוק בהתנגדות לסחר בנשים הוא ערך אוניברסלי. גם בלגים וזימבבווים יכולים לעסוק בזה ולומר אותו דבר בדיוק. אולי זהו פשר התחושה של קובי אריאלי. אבל מה היינו אומרים על שיחה שתוכנה הוא מידת הענווה? ודאי ניתנות כמוה גם בבית הכנסת של אדון אריאלי (האב). זה כן יהדות? ומה על שיחה שעוסקת בהתמודדות עם משברים (כמו השיחה הראשונה של בוכדל מהטור הקודם)? או שיחה על חשיבות המשפחה ה”יהודית”? אלו ודאי שיחות שניתנות פעמים רבות בבתי כנסת שמרניים לעילא. אבל כבר הערתי שגם שיחות כאלה יכולות להינתן בכנסיות. אז מה בדיוק מפריע לקובי אריאלי? אולי זה באמת היה רק חוש הריח. אבל אני שואל את עצמי מה מפריע לי, או מה הבסיס העקרוני לריח הלא יהודי שמתלווה לתיקון של עלמא?

אומר יותר מכך. לדעתי ענברי לגמרי צודק בטענה שגם חז”ל וגם החכמים לאורך כל הדורות עשו בדיוק אותו דבר. גם הם הוציאו ערכים ותובנות שנוגעים אליהם ולבני תקופתם מהמקורות, גם כאשר הם לא באמת נמצאים שם (ואני משתמש בלשון עדינה. ראו בטור 52 על דרוש ופלפול). אכן נכון. ולכן אין מנוס מלהודות שגם מה שהם עשו באופן כזה לא היה ממש יהדות. כאמור, הביקורת שלי אינה על תוכנם של המסרים, ליברליים או שמרניים, אלא על עצם הדיון והמתודולוגיה שלו. משהו שם במעטפת לא נראה קריטריון טוב ליהדות. זה לא אומר שיהודים לא עושים זאת, או אפילו שהם לא צריכים לעשות זאת. אני רק טוען שעיסוק כזה לא יכול להוות אבן בוחן שמגדירה יהדות.

מה שנותר הוא רק הטענה שהיהודים מוציאים את הערכים הללו ממגילת רות (עאלק),[3] והאחרים יוציאו את זה מהאופנישדות, מהברית החדשה או מאל תיגע בזמיר. לכן בוכדל טוענת שהעיסוק שלה בהתנגדות לגזענות הוא יהדות, ולכן ענברי טוען שהתיקון בעלמא שמוציא את ההתנגדות לסחר בנשים ממגילת רות גם הוא יהדות. וכך גם לגבי העיסוק במשפחה היהודית או בגנותה של הומוסקסואליות בבית המדרש בעלי. אני לא רואה שום קריטריון אחר שמצביע מדוע כל אלו הם יהדות. כעת אשאל אתכם: האם סביר לדעתכם שמה שמגדיר יהדות הוא רק הטקסט או המקור שמהם אתה מוציא את הערך שלך, בלי קשר אליו עצמו? תתפלאו אבל לא מעט אנשים יאמרו שכן (ראו על כך ביתר פירוט בטור הבא). אני באמת חושב שמי שיגדיר לימוד חסידות או ספרי מוסר בתור יהדות יטעה באותה טעות (לפחות לגבי חלק ניכר מהתכנים שלהם). מדובר בעקרונות שאינם ייחודיים לתורה וליהדות, ורק המקורות שמלמדים אותם כתובים בכתב רש”י. מדובר בעקרונות פסיכולוגיים, רוחניים ומוסריים, שלפחות ברובם כל גוי יכול גם הוא לעסוק בהם ולראות אותם כקניינו וכמשנתו שלו. לכן כל אלו לא יכולים לשמש כהגדרה מהותית של יהדות.

לקוראים שמכירים את משנתי לגבי לימוד תנ”ך אבהיר שאין בכוונתי להיכנס כאן לשאלה האם ניתן להתייחס לעיסוק כזה כלימוד, או כלימוד תנ”ך (לדעתי התשובה: ממש לא ולא). זה לא הנושא כאן (הרחבתי לגביו בספר השני בטרילוגיה). כאן אני מחפש הגדרה ליהדות. מה כולל המושג האמורפי והמעורפל הזה אם כל כך הרבה גוונים שונים ומנוגדים חוסים תחתיו? אם גם חסידות וגם מתנגדות, גם קבלה וגם אלו שמתנגדים לה, גם משכילים וליברלים, שמרנים ומהפכנים, כולם עוסקים ביהדות, אז מה תוכנו המהותי של אותו מושג אמורפי שנקרא ‘יהדות’? אבל יותר מכך אני שואל מהי אבן הבוחן שתהווה מדד שקובע מהי יהדות ומה לא.

סיכום ביניים

אין בכוונתי לטעון שאמירות כמו שהתורה או הקב”ה מצפים מאיתנו להתנגד לסחר בנשים, לתמוך או להתנגד למשפחות חדשות וכדומה, אינן נכונות. כל האמירות הללו יכולות להיות נכונות, אבל הן לא יכולות להיות אבן הבוחן ליהדות. יתר על כן, לדעתי גם לא סביר שעיסוק בנושאים הללו ייחשב כעיסוק בתורה, אבל זה לא מענייננו כאן.

כבר כמה פעמים הבחנתי כאן בין תורה בגברא לתורה בחפצא. יש לא מעט תכנים וערכים שלעיסוק בהם יש ערך חשוב, ואפילו ערך יהודי חשוב. אני מניח שרבים מאיתנו יסכימו שיהודי ראוי שיתנגד לסחר בנשים ולגזענות (לפחות בחלק ממובניה). בכל אופן, אלו ודאי טענות לגיטימיות. אבל כך הוא לדעתי גם לגבי גוי, ולכן לא ניתן לראות בערכים הללו את הבסיס המכונן להגדרת המושג יהדות.

אני מחפש כאן מהי אבן הבוחן התוכנית למושג ‘יהודי’, כלומר מהו יהודי ומהי יהדות במישור התוכני והמהותי (ולא יהודיוּת במשמעות האתנית-גזעית): מה אמור לקרות כדי שאומר שאדם או קבוצה הם או שאינם יהודים? מהרשימה של ענברי ניתן ללמוד שלא סביר לראות בשום סט ערכים שהוא, את אבן הבוחן הזאת. לא בסט ליברלי ולא בסט שמרני. לא חסידי ולא מתנגדי. לא משכילי ולא עגלוני. לא ציוני ולא חרדי. לא ימני ולא שמאלי. אף אחד מאלו אינו מועמד סביר להוות אבן בוחן ליהדות. אז אם אשוב כעת לבוכדל, אני חוזר ותוהה מה כן יכול להגדיר יהדות לשיטתה ובכלל.

יהדות חילונית בהכרח מוגדרת על בסיס גזעי-אתני[4]

בטור הקודם הבאתי את טענתה של בוכדל שלא נכון להגדיר יהדות על בסיס אתני-גזעי, וכתבתי שאני לגמרי מסכים לכך. למרבה האירוניה, דווקא ענברי הליברל והחילוני מציג תפיסה גזענית מובהקת: יהדות הוא כל מה שעושים יהודים. איני מצליח לראות בדבריו שום קריטריון אחר שחורז את כל הרשימה שהוא הביא (וצ”ע לגבי יהודים שעושים יוגה). מהעובדה שכל הזרמים והגוונים שהוא תיאר היו יהודים הוא מסיק כמובן מאליו שכל מה שהם עשו היה יהדות. ומכאן יוצא שהתיקון בעלמא או בבית דניאל גם הם בהכרח יהדות. כבר הסברתי שמהלוגיקה שלו עולה שכך הוא לגבי כל מה שעושים יהודים שהרי הוא לא הגדיר בשום מקום מה מייחד את העיסוקים שהוא מנה.

באופן מפתיע, גישתו היא תמצית מזוקקת של הגישה שנגדה יוצאת בוכדל. ענברי מציע הגדרה גזעית-אתנית ליהדות: כל מי שעוסק במקורות ובמחשבות שנוצרו על ידי מי שאימו יהודייה, הוא יהודי תוכני. מי שכותב ספרות ושירה בעברית (וביידיש), מי שמדבר על ציונות, הגויות מדיניות, תורת מוסר שונות (שמה שמייחד אותן הוא שלהוגיהן הייתה אימא יהודייה) וכדומה. דווקא הפתיחה הרחבה כל כך של ההגדרה שלו, משאירה לנו אך ורק את הקריטריון הגזעי-אתני. לפי ענברי נראה שאין שום מגבלה תוכנית על המושג יהדות ועל מיהו יהודי. מה שקובע הוא רק מוצאו (או אימא שלו).

אגב, זוהי נגזרת כמעט הכרחית מתפיסת עולם חילונית. יהדות במובנה החילוני לא יכולה להיות מוגדרת על שום בסיס אחר. אין פלא שאנחנו שומעים השכם והערב הגדרות של אנשים ליהדותם החילונית: היהדות שלי היא התנגדות לגזענות, שוויון, זכויות אדם ואזרח, שלום, נרדפות אנטישמית (סבא שלי נרצח על ידי הנאצים), או שימוש במקורות יהודיים (כמקורות השראה בלבד כמובן). הגדרות ריקות שכאלו הן מחויבות המציאות, שכן אין תשתית אחרת להגדרת יהדות חילונית. אם תשאלו מהי ההגדרה התוכנית למושג יהודי או יהדות? אין. ישנם מאפיינים טכניים (דיבור בעברית, קריאת ספרות זו או אחרת, שימוש במקורות מסוימים), אבל אף אחד מהם אינו חד משמעי. יש גוים שמשתמשים באותם מקורות ומחויבים לאותם ערכים ומדברים את אותן שפות. ולחלופין, יש יהודים שלא עושים את כל אלו ועדיין יסכימו הללו שגם הם בשם יהודים יכונו.[5]

בחזרה לבוכדל

כעת נשוב לבוכדל. שללנו את האפשרות לתלות את היהדות במחויבות לערכי מוסר. שללנו גם את האפשרות להעמיד יהדות על שאיבת ערכי המוסר האוניברסליים ממקורות תורניים. היא עצמה משתמשת גם במקורות אחרים (וכך גם רבנים אורתודוקסיים כמובן). בוכדל גם לא מקבלת יהדות שמבוססת על בסיס גזעי-אתני, בניגוד לענברי ולהגדרות החילוניות (לא בכדי היא רב, כלומר מחזיקה בכהונה דתית). נראה שלדעתה חייב להיות גם ממד דתי להגדרה של יהדות, ובמובן הזה אני מסכים איתה. אבל מבחינתה הממד הזה אינו הממד ההלכתי. אז מה כן?

אמונה באלוהים אינה מייחדת דווקא יהודים. יתר על כן, קראתי לא פעם סטטיסטיקה שלפיה יהודים וגם רבנים רפורמיים רבים לא מאמינים באלוהים. מבחינתם יהדות היא סוג של תרבות ומורשת ולא קשורה בהכרח לאמונה.[6] איני יודע מה עמדתה של בוכדל לגבי אלוקים, אבל שמתי לב שהוא לא הוזכר אפילו פעם אחת בשיחותיה ששמעתי.

אמונה במעמד הר סיני (לפחות כאירוע היסטורי), גם היא לא מועמד מוצלח, משתי סיבות: יש הרבה מאד גוים (נוצרים ומוסלמים) שמאמינים בו כאירוע היסטורי. היא עצמה כנראה לא מאמינה בו כאירוע היסטורי (או לפחות רבים מחבריה הרבנים הרפורמים. זה מעוגן בתיאולוגיה הפורמלית של הרפורמה. אלו שלא מאמינים באלוקים כנראה גם לא מאמינים במעמד הר סיני, אלא אם לדעתם מדובר בחיזיון סובייקטיבי סוגסטיבי). אז מה בכל זאת מגדיר יהדות לשיטתה? במה היא נבדלת מהגדרתו של ענברי החילוני, שהיא בהכרח גזענית ואתנית? היא טוענת שיש הגדרה תוכנית-ערכית. מהי?

יאיר אטינגר, במאמרו שהוזכר כבר בטור הקודם, מביא בשמה כמה רמזים לפתרון התעלומה:

יהודים הם כל מי שהחליטו להשליך את חייהם, להימלט מהדיכוי ולהתכנס במקום שבו הם יכולים להיות חופשיים ולעבוד אל שיגאל אותם. זו המשמעות של להיות יהודי. ואפשר להצטרף למשימה הזאת. כל אחד יכול לקחת חלק בזיכרון היהודי. אם אתה רוצה להצטרף אלינו, גם אתה צריך לעמוד בסיני…

הופ, הנה כבר מוזכר כאן א-ל (אם כי איני בטוח שזו לא שיגרא דלישנא או א-ל סובייקטיבי כלשהו). טוב, אבל היא בטח לא מתכוונת לכך כהגדרה מחייבת וממצה, שהרי לפי זה כל נוצרי או מוסלמי שואפי חופש גם הם יהודים. גם הם רוצים להשליך את חייהם להימלט מהדיכוי ולעבוד אל שיגאל אותם. אני גם לא מניח שהמקום גורם (“להתכנס במקום”), שכן היא חיה בארה”ב יחד עם עוד חילונים ואתאיסטים רבים שלא מחכים שא-ל כלשהו יגאל אותם. שמא תאמרו אבל אצל הנוצרים או המוסלמים זה לא האל היהודי, אלא שעל כך אשאל: מיהו האל היהודי? זה שברא את העולם? שהתגלה בסיני? בקיצור, חזרנו שוב בדלת האחורית לשאלה מה תוכנו של המושג ‘יהודי’. אי אפשר להשתמש בו כדי להגדיר אותו עצמו.[7]

בקטע מאוחר יותר אטינגר שם מביא בשמה את התוספת הבאה:

באמריקה היתה תנועה בשם “תרבות אתית(Ethical Culture) . ייסדו אותה יהודים רפורמים שבסופו של דבר רצו לקחת את כל הערכים האוניברסליים החשובים ביותר של היהדות, כמו שכולנו נבראו בצלם אלוהים, ולהפריד אותם מהדת. אבל אתה יודע, זה לא שרד, כי אם אין לך את הפרטיקולריות של הטקסים, של החגים, של לוח השנה היהודי והשפה המשותפת, אם אין לך חלק מהפרטיקולריזם הזה, אז אין שום דבר שנותן לו דביקות שנשארת.

כאן כבר נכנסים ממדים פרטיקולריים כלשהם, מעבר לערכים האוניברסליים (“נבראנו בצלם” נאמר כאן כמובן במובן מטפורי, כמקובל אצל חילונים, שהרי חלק גדול מחברי אותה תנועה לא האמינו באלוהים בכלל). גם ההנמקה שלה היא שבלי זה העניין לא שורד, ואת זה קצת קשה לי לקבל כנימוק מהותי. האם הגדרת יהדות היא מה שמצליח לשרוד? אמורה להיות הגדרה תוכנית כלשהי. מה בדיוק אמור לשרוד כדי להיחשב יהדות? השאלה היא האם זה נכון ולא האם זה מועיל לשרידות. נראה ששאלת הנכונות אינה מעניינת מבחינתה.

כשהיא בכל זאת מתקדמת כאן לקראת הגדרה תוכנית ליהדות, היא מוסיפה תכנים דתיים כלשהם: ריטואלים, בית כנסת, חגים, לוח השנה וכדומה. אבל גם את זה די קשה לקבל ואפילו להגדיר. האם יהדות היא שימוש בריטואלים מסוימים? אלו ריטואלים? הרי הריטואלים שהיא משתמשת בהם אינם הריטואלים שלי. וגם אלו שלי אינם הריטואלים שבהם השתמש משה רבנו או רבי עקיבא, ואפילו לא רבי נחמן מברסלב, או רבי יהודה החסיד. ובכלל, קשה קצת לקבל שהגדרת יהדות מבוססת על ריטואלים ריקים, כלומר את ההגדרה שכל מי שעושה פעולה X בזמן Y הוא יהודי. הוא אמור להאמין במשהו או להיות מחויב למשהו, וזה מה שאמור לעמוד בבסיס הריטואלים הללו. אחרת יהדות היא ביצוע של אוסף קאטות סתמי. אז אני מתעקש שוב: מהו אותו משהו, אמונות, ערכים, או מחויבויות, שמכונן את היהדות?

משמעותה של ההלכה בדיון: מהי ‘יהדות’?

אין מנוס מהמסקנה שעליה כבר העירו כמה מגיבים לטור הקודם (מי שמכיר את השקפתי כנראה צפה שאגיע לזה). הגדרת יהדות היא מחויבות להלכה. הא ותו לא. כל מה שמסביב (כולל כל הרשימה של ענברי ועוד) הוא ציצים ופרחים במקרה הטוב, אבל ממש לא חלק מהליבה. ברית סיני שאליה אנחנו אמורים להשתייך ולהתחייב היא הברית לקיים את ציוויי הקב”ה שניתנו לנו שם. זהו. שום ערך, אמונה, תובנה או כל משהו אחר, לא יכול להיות חלק מאבן הבוחן ליהדות (ישעיהו השלישי כבר הקדימני בזה, בבחינת “מי הקדימני ואשלם”). אם תבדקו כעת תראו שהמחויבות הזאת היא אכן אקסקלוסיבית. אין גוי שמחויב לזה, וגם אם הוא יחוש מחויב לזה הוא יטעה. אם הוא רוצה להתחייב עליו לעבור גיור ואז הוא מצטרף ליהדות ומתחייב.

כזכור, יהדות לא מוגדרת על בסיס אתני וגזעי, ולכן כל מי שרוצה ברוך הבא. אבל זה כרוך בקבלת עול מצוות, ורק בזה. לימודי היסטוריה יהודית או תפיסות עולם כאלה או אחרות, ספרות ושירה, תנ”ך, ריטואלים ושאר ירקות, הם ציצים ופרחים, אבל לא חלק מעכב בתהליך הגיור. הגיור הוא קבלת עול מצוות. גר שיאמר שהוא מקבל על עצמו עול התנגדות לסחר בנשים, לאי שוויון, או לגזענות, יישאר גוי גמור (גם אם ימול ויטבול). כך גם לגבי גוי שיקבל על עצמו התבודדויות נוסח ברסלב או ריקודים חסידיים ולימוד תורות חסידיות כל יום כולל בירור של שורש נשמתו המקראי, גם הוא גוי מהודר. וכך גם לגבי גוי שיקבל על עצמו את מערכת הערכים הנעלה של רבני עלי והרב טאו ויהיה פעיל ויצביע למפלגת ‘נועם’. לעומת זאת, גוי שיקבל על עצמו עול מצוות, גם אם הוא יביע עמדות גזעניות ושוביניסטיות, ואפילו אם יתנכר לחסידות ולמתנגדות ולכל מה שתרצו מהרשימה של ענברי – הוא יהודי כשר (אם כי אולי בחלק מהמקרים רשע).

אפשר כמובן להגדיר את היהדות אחרת, כמו למשל כקהל עדת המתנגדים לגזענות או לשוביניזם, או קהל מוקיעי הלהט”ב ושומרי כבוד בת מלך פנימה. הגדרות של מושגים הן כחומר ביד היוצר. אבל זו הגדרה שרירותית שלא מתאימה בשום צורה למה שמקובל (וכאמור היא גם גזענית, ו/או פטרנליסטית, שכן היא קובעת על גוים מוצהרים שהם יהודים בעל כרחם, או לחלופין לא מכירה ביהדותם של יהודים כשרים ומוצהרים בעל כרחם). כאן אולי יכול להיכנס ריח הגפילטע פיש של קובי אריאלי, שכן ברור לכל בר דעת (או בעל חוש ריח) שזו לא הגדרה שמחזיקה מים.[8]

חשוב להבין שהיהודיוּת במובן ה’אתני’ גם היא מוגדרת על הבסיס הזה. קל להתבלבל כשרואים שיחס היהדות לחילונים הוא כאל יהודים למרות שהם לא נוהגים כיהודים (לפי הגדרה זאת אין שום הבדל מהותי בינם לבין כל גוי אחר), ולעומת זאת גוים, גם אם הם רוצים להתגייר ומאמינים בתורה, כל עוד לא עברו גיור אינם יהודים. לכאורה זה אומר שההגדרה שלנו ל’יהדות’ היא אתנית. אבל זו טעות. ראשית, הם יכולים להתגייר למרות מוצאם האתני השונה. אבל מעבר לזה, הגדרת יהדות היא מחויבות להלכה ולא התנהגות הלכתית. התנהגות יהודית היא התנהגות לפי ההלכה. אבל שימו לב שהגדרת יהודיוּת (כלומר מיהו אדם יהודי ולא מי נוהג כיהודי) נקבעת לפי מי שמחויב להלכה (גם אם הוא עצמו לא מכיר בכך), ולא מי שנוהג על פי ההלכה. התנהגות יהודית, כלומר יהדות, היא הישמעות להלכה. יהודיוּת, לעומת זאת, היא השתייכות (גם אם לא מודעת) לקבוצה שמחויבת להלכה. כאן עובר קו השבר בין יהודיוּת ליהדות. אדם יהודי יכול לנהוג בצורה לא יהודית. אם הוא לא נוהג כך בפועל אז הוא יהודי פושע (יהודי שלא מקיים את מחויבותו), כלומר הוא יהודי במובן האתני (במובן של היהודיוּת) אבל התנהגותו אינה יהודית (אין כאן יהדות). המחויבות הזאת כמובן באה על בסיס אתני (בן לאם יהודייה) או על בסיס גיור, אבל הגדרת ‘יהדות’ ממש אינה אתנית (הגדרת ‘יהודיוּת’ היא אתנית בחלקה). לכן כמו שטוענת בוכדל, ובניגוד למה שטוען ענברי, האתניות אינה מהותית ליהדות (ואפילו לא ליהודיוּת). לשון אחר, לא היהודיוּת מגדירה יהדות אלא דווקא היהדות מגדירה יהודיוּת.[9]

למיטב הבנתי אין שום הגדרה תוכנית אחרת ליהדות שמחזיקה מים. הוויכוח שלי עם הרפורמים והחילונים (וגם עם רבים מהאורתודוקסים שלא רואים את הזהות היהודית כבנויה על ההלכה באופן בלעדי) אינו ויכוח בין שתי עמדות. איני חושב שיש בנמצא עמדה אחרת שמחזיקה מים. ההגדרה ליהדות היא בהכרח דתית ויסודה הוא אך ורק ההלכה, ואין בלתה. הביטוי ‘יהדות חילונית’ הוא בעיניי אוקסימורון, ולא רק תפיסה שגויה, וזאת אפריורי עוד לפני ששמעתי את כל ההצעות למלא אותו בתוכן. ניתן כמובן להציע הגדרות לאומיות ליהדות, כמו לכל עם אחר. כאן אני עוסק ביהדות כדת ולא כלאום, בערכים ולא בעובדות. על הקשר בין שתי ההבחנות הללו ועל משמעותן אעמוד בטור הבא. אבל לפני כן עוד הערה חשובה.

יהדות בגברא ובחפצא

כמה פעמים בעבר הבחנתי בין תורה בגברא לתורה בחפצא (הרחבתי בזה בספר השני של הטרילוגיה). תורה בחפצא היא תורה במובן מאד מצומצם ביחס למה שמקובל להגדיר, כלומר ההלכה ופרשנותה ותו לא מידי. תורה בגברא היא תורה במובן רחב מאד, כל לימוד בעל ערך אנושי, הגותי, תרבותי ומוסרי וכדומה. זה כולל, ספרות, פסיכולוגיה, פילוסופיה, תחומים מדעיים שונים, חסידות, תנ”ך, מוסר, מחשבת ישראל (כן כן, גם כל התחומים הללו. אין הבדל בין לימוד של קאנט ללימוד של מורה הנבוכים או בין לימוד חסידות לקריאת החטא ועונשו של דוסטוייבסקי וכדומה. ראו על כך בספר השני). משמעות הדבר היא שלימוד הנושאים הללו יכול להיחשב תורה אם הוא נעשה כדי להעשיר את עולמך התורני, אבל הוא לא תורה במובן אובייקטיבי. אם אתה עוסק בו וזה לא תורם לך, לדעתי זהו עיסוק חסר ערך (ביטול תורה), מה שאין כן לגבי ההלכה והעיון ההלכתי.

עיסוק בתחומים של תורה בגברא כמובן לא ייחודי ליהדות. את כל התחומים הללו לומדים ומלמדים גם גוים. יתר על כן, גם התכנים שלהם אינם יהודיים. המוסר, הספרות, המדע והפילוסופיה, הם מעצם הגדרתם אוניברסליים. אני לא שופט טענה מדעית או מוסרית לפי הקריטריון האם היא יהודית או לא, אלא האם היא נכונה וראויה. וכך יעשה גם עמיתי הגוי. לכן לימוד כזה יכול להיות בעל ערך רב (אולי לא פחות מלימוד תורה), אבל הוא לא תורה בחפצא (לא תורה במובן האובייקטיבי). עד כאן טענותיי בספר השני של הטרילוגיה.

כאן אני רוצה להוסיף נקודה שנוגעת לענייננו. להגדיר את המושג תורה על פי תחומים של תורה בגברא זה מגוחך ברמה הלוגית. הגדרה אמורה להכיל את המאפיינים הייחודיים למושג המוגדר. אי אפשר להגדיר אדם דרך הקריטריון שיש לו אף, למרות שזה נכון. זאת מפני שלעוד יצורים יש אף. כך גם לא נכון להגדיר יהדות דרך עיסוק בחסידות או בתנ”ך, או ציות לערכי מוסר מסוימים (ליברליים או שמרניים). כל זה לא מייחד את התורה ואת היהדות ולכן לא נכון לבסס על זה הגדרה של המושגים הללו. משום מה, אנשים חושבים שאם עיסוק מסוים הוא חשוב זה חייב להיות תורה או יהדות במובן המכונן. אבל זה ממש לא נכון.

אם אשוב לבוכדל וענברי (וכנראה גם קובי אריאלי), זוהי הנקודה שאני חולק עליהם. הרשימה של ענברי לא מציעה הגדרה ליהדות כי היא מבוססת על קריטריון אתני. חלק מהקבוצות ברשימה גם לדעתי הן יהדות במובן התוכני, אבל זה רק מפני שהן כולן היו מחויבות להלכה (אלו שלא, אינן קבוצות יהודיוּת אלא במובן האתני. יש בהן יהודיוּת אבל לא יהדות). החילוניות, הסוציאליזם הקיבוצי, הספרות העברית, אינן תופעות ששייכות ליהדות (מבחינה תוכנית) אלא לכל היותר ליהודיוּת (כי הן נעשו על ידי יהודים). גם לגבי בוכדל, הנקודה בה אני חולק עליה היא שהיא וחבריה אינם מחויבים להלכה בשום צורה. לא שהם מציעים לה פרשנות אחרת (כמו הקונסרבטיבים), אלא אין שם שום מחויבות להלכה בשום מובן שהוא. יש ריטואלים טקסיים שהם עצמם מחליטים עליהם (בהשפעה מסוימת של המסורת שלנו) כפולקלור תרבותי ולא כמשהו מחייב. זו בעיקר המלצה תרבותית ולא תוכן ערכי. בנוסף, יש שם גם ערכים כמובן, כמו אנטי גזענות ושוויון, אבל אלו לא ערכים יהודיים (למרות שהקב”ה אכן מחייב אותנו בהם גם לדעתי).

אי אפשר לבנות הגדרה של יהדות כשאבני הבוחן שלה הם מאפיינים לא מהותיים ולא ייחודיים, גם אם נסבור שהם נכונים ואכן נדרשים מכל יהודי (וגם מכל אדם). בוכדל מציעה הגדרה ליהדות שבנויה רק על הרכיבים הסובייקטיביים (תורה בגברא) בלי הרכיבים האובייקטיביים הייחודיים (תורה בחפצא, הלכה). ניתן לכנות זאת ‘יהדות בגברא’, וזה דומה בעיניי להגדרה שמציעה אבן בוחן להיותך אדם, אם אתה בעל אף או שיש לך כליות. אני מוכן לקבל שאלו ערכים נכונים, ואפילו מאפיינים חשובים ליהודי, ואני גם חושב שראוי לכל יהודי לדבוק בהם (לפחות בחלקם, ובפרשנות מסוימת), ועדיין הוא אמור לדבוק בהם כאדם ולא כיהודי (כל יהודי הוא גם אדם).[10] יתר על כן, גם מי שלא דבק בהם, בעיניי הוא יהודי, גם אם רשע, ולא אדם שאינו יהודי. אני חולק עליו, אבל לא יכול להכחיש את היותו יהודי.

לסיום, אני בטוח שיש מהקוראים שיחושו שהדברים טריוויאליים משהו. אני חולק עליהם. שאלו את מי שלא קרא את הטורים הללו, וגם אם הוא אורתודוקסי בדרך כלל הוא יאמר לכם שיש ערכים שהם יהודיים במהותם, והם המכוננים יהדות. מקובל לחשוב (וגם אני מסכים לזה) שמעשי המצוות באים לבטא ערכים כלשהם, ולכן אנשים לא נוטים לראות בעצם קיום המצוות יהדות.[11] רבני עלי יסבירו לכם שמשפחה שמרנית, אפליית נשים, הצרת צעדי ההומוסקסואלים, לימוד מסודר של “הש”ס הלבן” (כתבי הרב קוק) ולהיות לוחם אמיץ בסיירת מטכ”ל, זו מהות היהדות, ובוכדל לעומתם תענה ותאמר לכם שלחימה בגזענות ולמען שוויון היא יהדות. כל אחד מעמיס על היהדות את ערכיו שלו ואז חושב שזו תמצית היהדות. טענתי העיקרית היא שכולם טועים באותה טעות. לכן עליי להדגיש שוב שדבריי לא קשורים לתוכן השיחות ואופי הערכים שמוצעים כאבן הבוחן להיותך יהודי, וגם לא לשאלה האם אני מסכים או לא מסכים לערכים הללו. אני לא מקבל את ההגדרות שמוצעות על ידי ליברלים ושמרנים, רפורמים ואורתודוקסים (לפחות רובם)[12], משכילים סופרים ומשוררים, חילונים וחרדים כאחד. אז מי אמר שאני לא שוויוני?…

[1] אל חשש, להלכה אגיע מאוחר יותר.

[2] ההעתקה של הטקסט הייתה כרוכה בהמון שיבושים שהשתדלתי לתקנם. במקרה הצורך, תוכלו להשוות למקור.

[3] איני נכנס כאן לשאלה הכאובה האם באמת ניתן להוציא את זה ממגילת רות. רמז: ממש לא. כולנו מבינים שאותם לומדים בעלמא הביאו איתם את ההתנגדות לסחר בנשים מהבית ולא הוציאו אותה מהמגילה. אבל זה לא רק לומדי עלמא, אלא כל לימוד תנ”ך. זה כמובן מכניס אותנו לוויכוח הבלתי פוסק האם ניתן ללמוד משהו מהתנ”ך (רמז: לא), והאם אי פעם מישהו הוציא מהתנ”ך מסר שלא מקובל עליו (אלא אם הוא בא לנגח).

[4] בעניין זה ולגבי זהות יהודית בכלל, ראו מאמרי כאן.

[5] מישהו שלח לי לפני כמה  ימים לינק לדיון הזה:

https://103fm.maariv.co.il/programs/media.aspx?ZrqvnVq=IDLKDL&c41t4nzVQ=FJF
יש כאן ויכוח שבו העיתונאי בן כספית לא מצליח לענות על השאלה “במה אתה יהודי?”. הוא כמובן בטוח במאה אחוז שהוא יהודי, אבל לא ממש  מצליח להציע הנמקה וביסוס (זה כנראה מתוקף חוש הריח של קובי אריאלי). בסוף
הוא מצליח להציע משהו: עובר אצלו בגנים העניין של החסד. זהו קריטריון מוזר, גם בגלל שהוא גזעני וגם בגלל שהוא תלוש מהמציאות (בטח בימינו). הייתי שמח לעמת אותו עם השאלה האם לדעתו אין גוים שנטוע בהם הגן הזה? ואפילו עם השאלה האם לדעתו ביהודים יש את זה יותר? אני בספק רב. בכל אופן, כדאי לשים לב לכך שהדבר היחיד שהוא מצליח להציג הוא הגדרה גנטית-גזעית (הוא כמובן יכול היה לטעון שהוא יהודי כי אמו יהודייה. זה קריטריון הרבה יותר משכנע, אלא שהוא עוסק ביהודיוּת ולא ביהדות. גם הוא הבין שצריך להיות גם ממד תוכני בהגדרת ‘יהדות’). והן הן דבריי.

[6] בעניין זה ראו סקירה (אמנם מגמתית) באתר רציו כאן.

[7] אם כי הלולאתיות הזאת נפוצה מאד בדיונים על זהות יהודית. חשבו כמה פעמים שמעתם מישהו שאומר: בעיניי יהודי הוא כל מי שתופס/מגדיר את עצמו כיהודי (והמהדרין מוסיפים: אין לכם ולאף אחד מונופול על היהדות).

[8] חלק מהקוראים ודאי שואלים את עצמם האם ייתכנו הגדרות נכונות ולא נכונות. לכאורה הגדרה היא עניין שרירותי. אז זהו שלא. ראו על כך בטור 251 וגם בטור 108 ועוד הרבה.

[9] בפרפרזה על דבריה  של בוכדל שהובאו בטור הקודם, לגבי היחס בין גזע לגזענות.

[10] זה מזכיר לי את הטיעון במאמרי על המשפט העברי, שם הסברתי מדוע שאיבת הלכות אוניברסליות מההלכה לתוך ספר החוקים הישראלי אינו הכנסה של המשפט העברי לספר החוקים (עד כמה שבכלל יש לזה ערך. לדעתי אין). הלכות אלו אינן ייחודיות למשפט העברי ולא נשאבות בגלל היותן חלק מההלכה אלא בגלל שהן מתאימות למחוקק הישראלי. ראו בדבריי שם.

[11] גם אני לא רואה בקיום לא מתוך מחויבות, נוסח אחד העם (שראה במצוות אמצעי תרבותי), יהדות. אני מדבר על קיום מתוך מחויבות לצו ה’.

[12] אלו הסוברים ש”יש זהב מתחת לבלטות”, כלשונו של ידידי נדב שנרב (שהזכיר זאת גם בטוקבק לטור הקודם, ופירט יותר בשרשור הזה בעצכ”ח). הטענה (שלי לפחות) היא שאמנם יש שם זהב, אבל הוא לא מה שמגדיר את המעשה כמצווה ואותנו כיהודים.

96 מחשבות על “מבט על יהדות וזהות יהודית: חלק ב (טור 337)”

  1. מועדים לשמחה!
    אף אם נגדיר שאבן הבוחן היא ‘המחויבות להלכה’, עדיין יש לשאול ולברר: א. מהי אותה הלכה? מי הסמכות לקבוע אותה? מהם הנחות היסוד שלו? מי וכיצד מוסמך לברר מחויבות זו.
    ב. למה לא לראות את ההרחבה של ההלכה לדוג’ גם יוגה אפשר יהיה לראות כהרחבה של ונשמרתם לנפשותיכם וכדו’. וכן העיסוק בשכר בנשים או בערכים ומידות יהיה חלק ממצוות ‘והלכת בדרכיו’, וכן העיסוק בפילוסופיה יהיה חלר ממצוות ידיעת ה’ וכן על זה הדרך?
    יישר כוח!
    אריאל

    1. שאלות נכבדות אבל הן לא מהותיות לדיון הזה. אם מישהו מציע פרשנות להלכה ומחויב לה הוא נכלל בהגדרה הזאת. ניתן להתווכח אם פרשנותו צודקת או לא, אבל זה לא חשוב. כמו כל מחלוקת הלכתית.
      אם מישהו הולך ליוגה כחלק מונפשמרתם ורואה בזה חובה הלכתית, אז אכן הוא עוסק ביהדות.

  2. אשמח להבהרה מדוע היהדות איננה לאום
    (קראתי גם את הטור הראשון וחשבתי שאולי בטור הנוכחי תהיה יותר הסברה של העניין)
    להבנתי, וכך התפיסה שמופיעה ברב קוק במקומות רבים (אין זה מחייב מצד עצמו אבל נדמה שיש לדון בדברים אלו של הרב קוק) היא שהיהדות היא לאום, המשמעות היא שהיא עוברת דרך האם או דרך גיור, הגיור עיקרו הוא דוקא הקבלה להיות חלק מהאומה וזה נעשה באמצעות הבי”ד, לאחר שהאדם הוא חלק מישראל אזי ממילא חל עליו חיוב המצוות (אעיר שהדבר קשור להאם קבלת מצוות מעכבת בדיעבד בגיור).
    ניתן לראות זאת בתנ”ך (למרות שאי אפשר ללמוד משם משהו חדש 🙂 ) כשד’ מדבר עם האבות הוא לא מדבר איתם על קיום מצוות אלא מה שבולט שהוא מדבר איתם על הקמת אומה- ריבוי הזרע וארץ ישראל, כך מופיע בכל הבטחה שד’ נותן לאבות, גם ביציאת מצרים הפניה לעם ישראל היא לאומית ורק לפני מתן תורה ד’ מציע להם את התורה ועמ”י אומרים נעשה ונשמע.
    תודה.

  3. הדיון קצת מזכיר לי את המחל’ ברש”י הראשון בתורה, רש”י מביא מר’ יצחק מדוע התורה לא פתחה ב’החודש הזה לכם’, הנחת השאלה, וגם התשובה לפי הסבר השפתי חכמים מבוססת על ההבנה שעיקר היהדות היא ההלכה, אך הרמב”ן תמה על רש”י וכתב :ויש לשאול בה, כי צורך גדול הוא להתחיל התורה בבראשית ברא אלהים, כי הוא שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל” יעו”ש שהאריך בכך.

      1. אין הנידון דומה לראיה. אזרח במדינה איננו מצווה על שמירת החוק אלא שאם יעבור עליו יופעלו נגדו סנקציות. אדם מישראל לעומת זאת מצווה בשמירת התורה גם בלי קיום של שום סנציה ואפילו אם הוא לא מאמין.

        1. דומה לגמרי. אדם מחויב לחוק ורק בגלל זה יש הצדקה להענישו. מי שלא מחויב לחוק לא נענש. התפיסות שאדם לא מחויב לחוק אבל הוא נענש בכל זאת הן פורמליזם בלתי סביר לגמרי. לכן ההגות המשפטית מלאה בדיונים על הבסיס לחובה לציית לחוק, ולא מסתפקת בשיקול הכוחני-הרתעתי.

          1. חוקי המדינה הם חוקים הכרחיים לחיי חברה. האזרחים מחויבים לחוקי המדינה לא “בגלל שהם נולדו כאן”, אלא כי כך מוכרחים להראות חיי חברה.
            לעומת זאת חוקי התורה אינם הכרחיים לחיי האדם, ולכן אין הגיון לחייב אותו רק בגלל אמא שלו.

            1. זה שחוקי המדינה הכרחיים לחיי חברה (שגם בזה יש לפלפל), לא אומר שאני חייב לעשות אותם. והעובדה היא שהם פונים לאזרחים של המדינה ולא לאחרים. כלומר המוצא שלך עומד בבסיס המחויבות אליהם. וגם הנחתך לגבי חוקי ההלכה לא ברורה לי. הם לגמרי הכרחיים לחיי האדם. בלעדיהם חייו לא שווים הרבה.

          2. שוב, גם בחוקי המדינה אף אחד לא שאל אותו ובכל זאת אתה מניח חיוב. סוקרטס בקריטון לפחות מניח קבלה מאוחרת (מעצם העובדה שהוא המשיך לגור באתונה מוכח שהוא קיבל את החוק של אתונה מרצונו). אתה לעומת זאת טוען שהיהודי מחויב באשר הוא בין אם ניחא ליה ובין אם לא בלי אפשרות יציאה ובלי יכולת לשנות את החוק שבמסגרתו הוא חיף היהדות כפויה עלינו מרצוננו ולא מרצוננו.

            ההסבר היחידי לשיטתך לכך היא שהיהדות מניחה שהיא ניתנה לעם וקבלת האומה היא זו שמחייבת את הפרטים. גם כאן נדרשה קבלה מרצון של האומה – מה שקרה בזמן אחשוורוש – אבל בלי קיומה של אומה אין חיוב לפרטים. יש כאן דיאלקטיקה: התורה ניתנה לאומה אך בלי קיומה של אומה הכוללת גם כאלו שאינם מאמינים באלוהים ובתורה כמו אסף ענברי אין מקום לתורה. לכן התלמוד הבבלי מחייב רק בגלל קבלת האומה כמו שטוען הכסף משנה.

            שאלה שנשארת לי פתוחה היא מדוע רק התלמוד בבלי התקבל על האומה והאם יש פרוצדורה שתאפשר עוד קבלות של האומה?

              1. ואדם החי כעבד במדינה דיקטטורית גם מחויב לחוקים שלה?

                החיוב לחוקים מתקבל מעצם ההסכמה של האנשים לחוקים. זה יכולה להיות הסכמה שבשתיקה כמו שאומר סוקרטס או קבלה של המטבע כהלך חוקי על ידי כמו שכותב הרמב”ם בהלכות גזלה ואבדה אבל נדרשת הסכמה. לולי זה החוק איננו חוק. חוקי המוסר אינם שייכים לעניין כיון שהם כפויים עלינו על ידי השכל (גם בחברת שודדים ישנם קריטריונים של צדק). התורה איננה חוקה שכלית וגם לא חוקה מדינית. אז מהי? חוקת עבדים כפויים על ידי עריץ בלתי נראה (“חי אני נאם ה’ אלוהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם” יחזקאל כ לג)?

  4. חזק וברוך! בגלל הנקודה שאתה מעלה אני מתנגד למושג יהדות. אלא אני מעדיף את שלושת המושגים עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. בכללי המילה יהודי הוא המצאה מאוחרת והמקור זה עם ישראל. לכן אני חושב שכל רעיון היהדות הוא לא קריטי אלא מדובר על זהות אתנית(עם ישראל) שבאה לידי ביטוי בתורה(קרדיט לרס”ג) ומקום גילויים של עם ישראל והתורה הוא בארץ ישראל.

  5. כתבת: “אין גוי שמחויב לזה, וגם אם הוא יחוש מחויב לזה הוא יטעה. אם הוא רוצה להתחייב עליו לעבור גיור ואז הוא מצטרף ליהדות ומתחייב”.
    למה הוא צריך לעבור גיור כי הגזע שלו אינו יהודי, ואחרי שהוא יעבור בהצלחה את תהליך הגיור, הרי גם אם לא יקיים כלל את ההלכות הוא יחשב ליהודי, אז מה חידשת לנו?!
    הרי אם הקונסרבטיבים מציעים לה פרשנות אחרת לאיך תופס הגיור, מה תאמר אז, שהוא יהודי כי סוף סוף יהדותו הגיע מפרשנות של התורה?
    המחויבות להלכה שלו תהיה כפופה לפרשנות הקונסרבטיבי, ומה בכך?!
    הרפורמי יטען שגוף הרפורמיות הוא הוא ההלכה שהתורה מחייבת , נו אז למה ההלכה הרפורמית לא הופכת אותו ליהודי ?!

    נראה שדווקא הגעפילטע של אריאלי קרי האינטואיציה של כל שונא יהודי, הוא הדרך הטובה ביותר לדעת מי הוא יהודי, ומה היא יהדות כמובן שיש לבחון לפי ההלכה המסורתית שעברה מסיני עד לימינו אנו.
    (המהרל הארי הרמבם הגרא וכמעט כל שאר עני עולם שהוזכרו מלבד אלו שנדחפו במכוון לרשימה על ידי ענברי, לא חלקו על הבסיס ההלכתי אלא על השו”ע החמישי, דהיינו הדבקות שההלכה היבשה אמורה להביא את האדם דהיינו קירבת אלוקים).

    1. תם, אני מחכה לרגע שבו אזכה לראות ממך שאלה או טיעון שמנוסחים סביר ומתייחסים למשהו שכתבתי (וא אפשר בלי הצהרות והטפות, ומראי מקומות לא רלוונטיים). בינתיים בעוונותיי לא זכיתי. אולי זה עוד יגיע…

      1. מה מסובך?
        אנסה בכל זאת לפרט יותר.
        עד הטורים האחרונים היה פשוט לכל ינוקא שיהודי היינו בגזע אתני ומאמא יהודיה, ויהדות היא כל דבר הנעשה לשם עבודת ה’, עבודת ה’ כמובן מסורה לנו על ידי התורה שבכתב ושבעל פה.
        הגדרות הזויות/מחודשות על ידי אנשים מבחוץ לא היו שוות התייחסות, מי הם שיחליטו מיהו יהודי, ביידיש קוראים לזה ‘אוטער גיזוגט’.
        נדמה שכל אנטישמי מצוי מבין מיהו יהודי בלא התפלמסות והתפלספות, וזהו הגעפילטע פיש של אריאלי אולי, האינטואיציה האנושית לא מזייפת בזה.
        אפילו בקריקטורות אנטישמיות היהודי מצוייר כחרדי אורתודוקס ולא כחילוני המצוי במחוזותינו, דהיינו אף בזה פשוט וברור שמקסימום יהודי הוא מוצא אתני פלוס קיום תו”מ.
        ***
        מה חידשת לנו?!
        שיהדות אינה דרושים מהתנך?! וגם לא התנהגות מוסרית כזו או אחרת? ושצריך להתייחס לכל אדם שטוען שהוא יהודי, גם אם הוא אסייתי הזוי שהחליט לשלב חלק מהתרבות היהודית כפולקלור בחייו המשעממים?!
        ומה כן טענת, שיהדות היינו המחוייבות להלכה, וכאן הבן שואל, הרי גם לשיטתך הבסיס הראשוני הוא הכניסה ליהדות , דהיינו התהליך הגיור הנדרש כתנאי הכרחי, אתה חותר ליהדות שרירותית שאינה תלויה בתפיסותך האורתודוקסיות או הקונסרבטיביות, סוג של יהודי אבסלותי, ומשום מה אתה מכריח את הקונסרבטיבי והרפורמי להיכנס בתנאי ההכרחי שאתה קבעת לפי חוקי ההלכה שאתה מאמין בהם אפריורית, למה נראה לך שיש לך בעלות על התנאי ההכרחי הבסיסי להגדיר את היהודי האבסלותי !? מה רע בגיור קונסרבטיבי / רפורמי, הרי את השלב הראשוני שנקרא גיור יעשה כל אדם כהבנתו , וכמו שאצל האורתודוקס אם לאחר התנאי ההכרחי קרי הגיור הוא לא יקיים את ההלכה הרי שיחשב ליהודי רשע כמובן אבל עדיין יהודי. בקיצור הגיור שאתה מאמין בו הוא חזות הכל, כנ”ל המחויבות להלכה היא חזות הכל למה היא יהדות, אלא שיש כאלו שחושבים שאותה הלכה משתנית לפי התקופה החל בקונסרבטיביים וכלה ברפורמים, אבל לא, בגלל שהם לא בתחום ההלכה שאתה קבעת הם אינם עושים מעשי יהדות אלא פולחנים נחמדים לשם הפולקלור.
        נמצא לדבריך שיהדות היא תפיסה מוניסטית שהמשבצת שלי, ורק שלי היא היהדות האולטימטיבית , נמצא שאתה צודק קובי אריאלי צודק ואפילו בוכדעל הקוראנית צודקת אם לא שהייתה גויה … מזכיר את השופט שפסק ששני הצדדים צודקים וכששאלו העומד מהצד היאך הדבר יתכן השיב לו השופט כמו יהודי, גם אתה צודק..

    2. הרי אם הקונסרבטיבים מציעים לה פרשנות אחרת לאיך תופס הגיור, מה תאמר אז, שהוא יהודי כי סוף סוף יהדותו הגיע מפרשנות של התורה?
      המחויבות להלכה שלו תהיה כפופה לפרשנות הקונסרבטיבי, ומה בכך?!
      הרפורמי יטען שגוף הרפורמיות הוא הוא ההלכה שהתורה מחייבת , נו אז למה ההלכה הרפורמית לא הופכת אותו ליהודי ?!

      אז הוא יהודי לפי ההגדרה הקונסרבטיבי או הרפורמית ואם הוא עובר גיור קראי אז הוא יהודי לפי ההלכה הקראית.וכהנה וכהנה .כמו כן הוא גם יהודי לפי ההגדרה החילונית אם הוא מאזין לסטטיק ובן אל .משרת בצבא .פטריוט ישראלי בצורה כזו או אחרת .וכמובן אם יש לו אב או אפילו אפילו סב יהודי ושרשרת של מגן דוד ואז הוא יהודי בריבוע
      זה הגדרה של זרמים אחרים .שגם אני גם אתה וגם מיני לא מסכימים איתם .פה בטור מדובר על ההגדרה האורתדקסית ליהודי

      1. רציונלי,
        לא נכון. אני לא מדבר על ההגדרה האורתודוקסית ליהדות אלא על הגדרת יהדות באופן כללי. אני טוען שאין הגדרה רפורמית (כי אין בעולמם הלכה), וההגדרה הקונסרבטיבית היא כמו האורתודוקסית (אלא שיש מחלוקות מסוימות לגבי מהי ההלכה). לגבי הגדרה לאומית, כתבתי שזה יידון בטור הבא.

        1. שלום מיכי.
          ברור לי שלפי דעתך(בעצם גם לפי דעתי .ולפי דעתי הדעה הזו נכונה).אין הגדרה רפורמית ליהדות.שכן אין להם אמירה קונקרטית .או תנאים שיחודיים להיותו של אדם יהודי על מנת להיכנס לתוך היהדות פנימה .אלא אך ורק מסרים אונברסיליים ועקרונות מוסריים שלא יחודיים ליהודים .

          עם זאות.וניקח את הקונסרבטיבים לדוגמא שנייה .אם רב קונסרבטיבי מהזרם השמאלי יגייר אדם בתנאי שהוא ישמור את ההלכה לפי הפרשנות שלו(מותר לו לגור עם בן זוג הומוסקסואלי ולקיים איתו מגע מיני אינטימי כי האיסור נאמר רק לגבי יחסים מלאים ופולחן אלילי .מותר לו לברך שעשני ישראל ושעשני גבר במקום הנוסחין השליליים ואולי אף עדיף שיעשה כך וכהנה וכהנה שיניים הלכתיים-ונניח לצורך הדוגמא .שעל ההלכה הקונסרבטיבית.בצורתה המקלה והמודרנית הוא שומר וגיור אף עבר כהלכה במילה טבילה הצהרה וקורבן-ואנחנו רואים שהוא מאמין במעמד הר סיני .נבואת משה .ומחיוב להלכה אך בפרשנות של ראביי קונסרבטיבי).מה הוא?יהודי שוגג?יהודי מומר?ספק גר?
          לא.הוא פשוט לא יהודי בכלל .לפי ההגדרה שלי ושלך.ולפי ההגדרה של כל אלו שיש להם תפיסה דתית אורתדקסית .והוא כן יהודי לפי תפיסות ליברליות-קונסרבטיביות .זה הכל.

          1. לא מסכים. הוא אכן יהיה יהודי לפי הגדרתו, ואני אסכים שהיא מחזיקה מים. בגלל שלקונסרווטיבים יש הלכה אז לדעתי יש להם הגדרה קבילה ליהדות. קבילה אין פירושו שאני מסכים לה. לעומת זאת, לרפורמים אין הגדרה בכלל.

  6. חג שמח!
    קצת חוזר לשאלה של דביר, האם באמת ישנה ה”הלכה”, נראה שלא, ( ולכך כיוון גם ענברי כשכתב על ההבדלים בין בית הלל לבית שמאי),כך שאם הבנתי נכון, אין התחייבות, אלא יש התמסרות( כלומר, לכאורה, אין משו ממשי להתחייב אליו, אך התנועה הנפשית קיימת והיא היא היהדות). אולי אפשר לשוב להצעה שדחית על הסף, ההתמסרות קיימת ביחס לטקסט, ( שמא אומר לפרשנויות שלו..)

    1. נ, חג שמח ומבדח גם לך.
      אין לי אלא ללכת בדרכך ולחזור שוב ולהסביר שאני מדבר על ההלכה בלי קשר לפרשנויות שניתנות לה. לרפורמים אין הלכה, וגם לחילונים לא. היהדות גם לא מחייבת אף אחד מבחינתם. אם ענברי טוען שאין דבר כזה הלכה כי יש מחלוקות ב”ש וב”ה ולכן גם לעלמא ולבית דניאל יש הלכה, אז הוא אידיוט. אבל הוא לא. הוא לא מתכוון לומר שאין דבר כזה הלכה אלא שההלכה אינה אבן הבוחן. את דעתי על כך הסברתי לאורך כל הטור.

  7. אסביר את דברי.
    לא התכוונתי להציע קריאה חדשה בענברי, אלא להציע קריאה חדשה ליהדות, בנוסף רציתי לטעון שההלכה היא היא הפרשנות לטקסט המקראי, ומתוך כך אולי אפילו להצליח להכניס פנימה את הרפורמים והקונסרבטיבים..

    1. כלומר כל מי שכופר בע”ז הוא יהודי. יפה. מנייננו בעולם קפץ מחמש עשרה מיליון, לכמה מיליארדים. וואחד מעצמה.
      בד”כ אני לא נוהג להתייחס להצהרות הלא מנומקות (ובמקרים רבים לא רלוונטיות) שלך. כעת אני עושה ניסיון להתייחס.

      1. כן. ההלכה נתנה ליהודים כתרופה או כעונש. תלוי איך מסתכלים. היהודים הם הכופרים הכי גדולים. עם קשה עורף ששום דבר לא עזר להחזיר אותו למוטב. הגויים לא צריכים את זה. ישו אחד. מוחמד אחד. והם מיד כופרים בע”ז.

  8. דביר השני[אני רואה שיש עוד אחד ,אז כדי לא לבלבל…]
    מהי הגדרת ”הלכה” שעל פיה יהדות תוגדר?
    האם רק מה שכתוב בתורה שבכתב,או אף הפרשנות של חז”ל.
    ואם גם הפרשנות של חז”ל האם גם תקנות חז”ל בככל זה?[שאלה בדבר תקנות חז”ל מתחדדת במיוחד לפי הרמב”ן ”שלא תסור” לא נותן סמכות לחז”ל לתקן תקנות

        1. לא אמרתי שכל אחד יפרש כהבנתו ולא אמרתי שניתן לקיים כך חברה. מה שאמרתי הוא שהגדרת יהדות לא תלויה בפרשנות למושג הלכה. בכל פירוש שלא יהיה למושג הלכה ניתן להציע הגדרה ליהדות.
          מעבר לזה, כשאני דן בשאלה מהי יהדות או מהי הלכה, מדובר על ההגדרה הנכונה למושגים הללו. שאלת היכולת לקיים חברה לא נוגעת לשאלת האמת.
          ואם כבר הערת, אז ברור שכל אחד מפרש כהבנתו. זה גם מה שקורה היום. לעתים הוא בוחר לאמץ פירושים של אחרים, אבל גם זו החלטה שלו.

  9. תודה מיכי,

    לדעתי משתמע מדבריך שביהדות ההלכה (הפרטיקולרית- שהרי היא חוקים ספציפיים) קודמת למטא ההלכה (שהיא עיון או מחשבה אוניברסליים). אלא שקביעה הזו עצמה- שהיא קביעה מטא-הלכתית, היא בכלל אוניברסלית…

    בקיצור נראה לי שהבעיה בפרשנותך את היהדות איננה שהיא פרשנות מוטעית אלא דווקא שהיא נכונה… היא חושפת את אותו פרדוקס מהותי ליהדות שלייבוביץ דיבר עליו כל הזמן. ליבוביץ התיימר אמנם לפתור את הפרדוקס במין דאוס אקס מכינה (“זה פרדוקס דתי, לא לוגי”) אבל כמו שאתה ואני יודעים זה קשקוש מקושקש. מצד שני הוא לפחות הבין שיש כאן פרדוקס. זה גם משהו.

    1. איני רואה כאן שום פרדוקס.הציוויים באים להשיג מטרות, שבדרך כלל איני יודע מהן. היהדות מוגדרת דרך מחויבות לציוויים, בלי קשר לפרשנות שכל אחד נותן להן.
      כעין זה,אזרחות ישראלית ראויה מוגדרת כמחויבות לחוק, בלי קשר לפרשנות שכל אחד נותן למטרותיו.

  10. מיכי,
    האנלוגיה שלך לאזרחות ישראלית לא מחזקת את טיעונך אלא להפך. יסודותיו של המשטר עצמו בנויים כך”שמחויבותו” של האזרח היא קודם כל לעקרונות “מטא-חוקיים”. למשל לערכים ליברלים ודמוקרטיים שרק מתבטאים בחוק היבש.
    לא כך לגבי היהדות שמהותה היא בחוק עצמו, לדבריך.

    אדרבה ההתקפה המוצדקת שלך על האגף השמרני מצד אחד והליברלים מצד שני לא מציבה אותך, לדעתי, במקום טוב יותר. ההתנגדות שלך להעמסת משמעויות “מטפיזיות” על היהדות (חב”ד, קוקיאניות, הסהרורים של מכינת עלי וכו’) אכן נאמנה לרוחה המקורית כמו גם ביקורתך על המחנה היריב (שבעצמו נשען על “המטפיזיקה” שירש מההומניזם והרציונליזם האירופאי).
    ועדיין, ניסיונך למרכז את השקפתך ב”מקום טוב באמצע” מובילה אותך לרע בכל העולמות (לייבניץ במהופך).
    בראייה הצרה של אדם אומלל כמוני לא רק שאתה לא מסתפק בניסיון לשים את העגלה לפני הסוסים. נראה שאתה עושה את זה בעולם שאין בו לא סוסים ולא עגלות.

    מבחינה זו אני באמת חושב שאתה יהודי טוב יותר מאלו שאתה תוקף. זו כמובן איננה מחמאה.

    1. אתה מערבב בין מישורי דיון.
      הדיון שלנו לא עוסק בשאלה האם יש זהב מתחת לבלטות (בניסוח של נדב שנרב), כלומר האם יש ערכים בבסיס ההלכות/החוקים, אלא בשאלה מה היסוד המחייב אותנו בהם. גם בחוק וגם בהלכה היסוד המחייב אינו הערכים שביסוד החוקים אלא עצם היותם חוקים. אתה מחויב לחוק לא בגלל המטרות שהוא בא להשיג אלא בגלל שהוא חוקק בכנסת. וכך גם בהלכה אתה חייב מכוח הציווי ולא מכוח הערכים שביסוד ההלכה.
      השאלה האם יש מטרות בתשתית הציוויים היא שאלה אחרת. אגב, בניגוד לתיאורך את עמדתי, אני גם חושב שבהלכה יש, אלא שלדעתי אף אחד לא יכול לדעת מה הן המטרות הללו.

      1. דרך אגב הרב, ראשית.. בחוקי המדינה אני חייב כי אני אזרח טוב במדינה. אולם הסיבה שהחוק האזרחי כונן בצורה כזו, היא התועלת העתידית… (‘ולא בשביל שיהיה חוקים’), ותיאורטית אם לא היה היגיון תועלתי בחוקים, ראוי היה שלא יהיה חוק. אממה? יש הגיון. ולכן צריך.
        נכון שאפשר לטעון שבהלכה החיוב הוא לא ההיגיון מאחורי הצו, אלא הצו כשלעצמו. אבל זה דיון עמוק מאוד לדעתי, ביסוד הצו האלוקי. (סימן למפרע? או סיבה? תנאי מספיק? או תנאי הכרחי [יש היגיון למצוות או לאו.. זה דיון עתיק יומין).
        מכיוון שבמטאפיזיקה אין ספק שהדברים עובדים אחרת.

  11. החוק מחייב כי החוק מחייב. פלא פלאים! עכשיו הכל ברור לי! כנראה פספסתי את כל הפואנטה של שיעורי האזרחות שלי. וגם, עכשיו מסתבר, לא למדתי דבר בשיעורי התושב”ע: ההלכה מחייבת כי היא מחייבת. מדהים.
    הלך הזרזיר אצל החזרזיר.

    בכ”ז חשבתי לרענן את זכרונך לגבי עסקו האמתי של הדיון שלנו. שמו בישראל של הטור שלך הוא “מבט על יהדות וזהות יהודית” ובמסגרתו אתה טוען במפורש כי ליבת היהדות היא המחויבות להלכה.

    כפי שכתבתי בתגובתי הראשונה: טענתך הבסיסית היא טענה מטא-הלכתית אודות מרכזיותה וקדימותה של ההלכה ביהדות. מטא-הלכה המכוננת את ההלכה המכוננת מצידה את מטא-ההלכה וחו”ח.
    סחרחורת.

  12. אבל מה הנפקא מינא לכל זה. האין זה סתם עיסוק במילים? למה זה חשוב כל כך מה נחשב יהודי ומה לא? ממה שאני מכיר משיטתך כתבת הרבה על זה שיש לדון בדברים במישור העובדתי שלהם, אם כן מה זה משנה מה נחשב יהודי ומה לא. שמע האמת ממי שאמרה.

  13. אולי אני טועה בהבנת דברייך, אבל משתמע מהם שהבסיס ליהדות הוא קבלת מצוות כשלעצמה, ולא משנה בכלל איזה ערכים אותו מקבל מצוות מחזיק. לדעתי יש מצוות שהקיום שלהם והתוכן שמאחוריהם יותר עקרוני ליהדות ולא מספיקה רק מחויבות עקרונית להלכה. אדגים בשלוש דרכים.
    1. אני לא חושב שנכון לומר על כל מי שלא מקפיד על הלכה פלונית שהתנהגותו לא יהודית. עובד עבודה זרה, בא על הערווה מוגדרים בגמרא כמי שלא “עושה מעשה עמך”, אבל אם תגיד על מי שאוכל בשר בחלב שהוא מתנהג כגוי- הוא יכול לתבוע ממך פיצוי (לפי המנהג שהיה לתבוע לדין תורה על גידופים כאלו)
    2. יש מצוות שמי שעובר עליהן לתאבון ניתן לקבלו כיהודי, ויש כאלו שלא. אותן מצוות כמו עבודה זרה וכו’ שגר העובר עליהן לתאבון לא נקבל אותו, גם אם מקבל מצוות, מבטאות תכנים ספציפיים שבהחלט יש בהם עניינים שהם עקרוניים יותר ליהדות.
    למשל אדם שרוצח לפרנסתו, לא נקבל כגר גם אם יגיד שמקבל על עצמו עול מצוות (אם לא ברור לנו שיפסיק עם זה ועשה תשובה) אבל מלווה בריבית אם מקבל על עצמו מצוות גם אם יש לנו חשש שיחזור אחר כך להתפרנס מזה אפשר לקבלו.
    3. מי שלא מאמין שה’ ברא את העולם לפי הרמבם הוא מין. להבנתי אין הלכה שמחייבת להאמין בזה. מי שלא מאמין בעיקריים תאולוגיים מסוימים גם אותו לא נקבל, גם אם מוכן להתחייב על ביצוע כל ההלכות. אולי אתה לא מסכים שאמונה כזו או אחרת היא עיקר אבל אני מניח שגם לשיטתך יש עיקרים שהם לא מצוות ואי אפשר לומר שלאדם יש ערכים יהודיים אם לא מאמין בהם.

    אם אסכם- לא מספיק רק מחויבות להלכה, אלא גם צריך הזדהות עם הערכים שעומדים מאחורי חלק מהמצוות של ההלכה.

    1. יש כאן כמה טענות.
      1. ברור שלא כל מי שלא מקפיד על הלכה כלשהי אינו יהודי. אני דיברתי על מחויבות להלכה ככלל, ולא להלכה מסוימת. אגב, אם מישהו רוצה לתבוע אותי שיהיה לו לבריאות. מה זה מוכיח?
      2. חילוק ממש לא עקרוני. מי שרוצח לפרנסתו לא שונה ממי שאוכל חזיר. אולי אתה אוהב אותו פחות, אבל בהלכות גיור אין שום הבדל.
      3. בזה יש מקום לדון. העיקרים של הרמב”ם לא היו מקובלים על ר”י אלבו וכדומה. אני לא בטוח שיש עקרונות מחשבתיים שבלעדיהם אינך יהודי. אתה יכול כמובן להביא את תורה מן השמים, אבל זה עיקרון מטא הלכתי ולא עיקרון מחשבתי. במובן הזה גם אמונה באלוקים הוא עיקרון כזה.

  14. נדמה לי שיש באג בסיסי בכל הדיון (גם של אריאלי/ענברי ואפילו של מו”ר ר’ מיכי) – והיא ההנחה שיש “דבר” שנקרא יהדות . או במילים אחרות – הרבה פעמים התרוץ לקושיה הוא – שהיא איננה קושיה כלל.

    נדמה לי שאפילו בעולם מדעי הטבע (אבל כאן אם ר’ מיכי יסתור אותי אבטל דעתי מייד) – לא לגמרי ברור האם יש קטגוריות מובהקות של חומרים / צמחים/ בע”ח וכו’ . האם באמת יש יונקים לעומת זוחלים “אויביקטיבים או ששמא מדובר בכלי עזר שמסייע לנו ב””הבנת” הטבע .
    לגבי ההגדרות של בני אדם – אפילו החלוקה לגזעים (שתודה לאל כו”ע לא פליגי – שאיננה מגדירה יהדות) איננה בהכרח ברורה ? האם אובמה שהוא בן לאם לבנה ואב אפריקאי הוא “שחור” . (ולהבדיל – הגדרת היהודי לשיטת הנאצים) .

    ומה לגבי “לאום” – האם יש מקום בכלל לדון על “ה – יהדות” כדת או כלאום – כאשר הקטגוריות הללו לא היו קיימות כלל במרבית שנותיה ויתכן מאוד שיחלפו מן העולם כאשר במהלך התפתחות הרעיונות העתידי יתברר שהן אינן רלוונטיות וכו ‘ .

    ומה לגבי תכונות בני אדם : מיהו אינטרוברט ? מיהו חרדתי ? מיהו אינטליגנטי ומיהו טיפש ? מי מאוהב ומי משועבד ? ועוד ועוד .
    אפילו השאלה מהי דתיות – שרויה במחלוקת בין הדתיים (שלא לומר מהי מסורתיות) . (האם למשל אדם דתי שאיננו מקבל על עצמו את מרות “גדולי הדור” יוגדר כ”דתי” בעיני החרדי המצוי? ומה לגבי מי שצם ביום כיפור למרות שכל הרופאים והרבנים הורו לו לשתות בגלל פינקו”נ)

    במקרה הטוב , היהדות היא מונח סוציולוגי עמום . ואם זה כך [לא בטוח ] אז כמו כל קבוצה סוציולוגית : יש אקלקטיות מסויימת שלפיה ניתן למפות (באופן מאד לא בינרי ו”על הרצף” ) “חומרי זהות” שמי שיש לו צבר מסויים שלהם ניתן אולי לזהות אותו [לא במקרה אינני משתמש במונח “מגדיר” אותו אלא “זהות” ] .
    חומרים אלו יכולים להיות כמובן שמירת מחוייבות להלכה . אבל לטעון שהתנך איננו ספר יהודי (שהרי רובו המכריע אינו עוסק בהלכה- כולל כמובן כל האושפיזין העילאין הבאים לבקרנו בסוכתנו- שלא היו מחוייבים להלכה מעולם – שכן המושג הזה נוצר רק אצל חז”ל ). אבל נדמה לי שגם יהודי שהצבר שלו יהיה מורכב , מעניין גדול בהיסטוריה יהודית, וחוגג את יום כיפור , חנוכה , וליל הסדר , ויהיה לו גם קשר אתני מסויים (נניח אפילו נכד לסב יהודי) , ומשרת בצהל .
    ניתן להגדירו כיהודי – גם אם אינו מחוייב להלכה .
    ומאידך : האם מי שמקבל על עצמו מחוייבות להלכה בגלל שהוא מאמין שאלוהים הוא סוג של על -אדם אכזרי , שבמידה ולא נקבל על עצמנו את “ההלכה” שקבע – יגרום לנו לחלות ולמות מקורונה בעוה”ז וידון אותנו בצואה רותחת בעוה”ב?

    וחשוב להדגיש – אני מסכים לגמרי שלא הערכים/התכנים הספציפיים שהזכרתי לעיל – הם אלו המגדירים “יהדות” . אני כופר בצורך להגדיר מהי יהדות ומהי לא . אני פשוט כופר ב”אוביקט” המובחן הזה .

    ובשפתך ר’ מיכי: מי אמר בכלל שיש יהדות/תורה כחפצא – מדוע לא ניתן להסתפק ביהדות “גברא” (ואפשר מצידי גם לוותר על זה) .

    האם הצרפתים שואלים את עצמם מהי צרפתיות ? האם האמריקאים יוכלו להסכים כיצד להגדיר אמריקאיות ?ה

    השאלה הפסיכו-סוציולוגית המעניינת היא למה בכלל יש אנשים המזדקקים להגדרה מהסוג הזה
    (אמפירית נדמה לי שאלו בעיקר אנשים המזהים עצמם כדתיים+ קבוצה קטנה, אנשי התחדשות יהודית ) ?

    נדמה לי שאולי ניתן להגדיר את היהדות (לפחות זו של בני זמננו הדתיים)
    – ככזו המנסה להגדיר את עצמה לשווא

    1. שלום אודי.
      1. ענברי ואריאלי לא ממש מגדירים יהדות. לכל היותר מנסים לאפיין מהי ומה היא לא. ולכן אני גם לא עוסק בהגדרה במובנה המתמטי אלא באפיון.
      2. הקטגוריות בעולם הטבע בהחלט קיימות, על אף שיש להם גבולות מטושטשים לפעמים. אבל זה לא אומר שבמציאות אין הבחנות. זו טעות. הוא הדין לגבי הגדרת גזעים (היה על כך דיון בטוקבק לטור הקודם). זה שיש מצבי ביניים לא אומר שאין דבר כזה גזעים.
      3. לגבי יהדות כלאום, כתבתי כבר שאגיע לזה בטורים הבאים. גם לאום הוא מושג לא חד משמעי, אבל מי שמכחיש את קיומם של לאומים טועה. אגב, גם אם ההגדרה העכשווית שלו היא חדשה, אני לא חושב שזו ממש המצאה יש מאין. יש הטרמות עתיקות שלו. אבל זה לא חשוב לענייננו.
      4. אם משהו שנוי במחלוקת, האם זה אומר שאין לגביו אמת? בה במידה גם אם יש מחלוקת לגבי הגדרת מושג זה לא אומר כלום. אולי אחד הצדדים טועה והשני צודק? ואולי יש מצבי ביניים ורק עליהם הוויכוח?
      5. כשעברת לסוציולוגיה, איבדת אותי. אני עוסק בערכים ולא בסוציולוגיה (שנוגעת לעובדות). לזה אגיע בהמשך.
      6. אתה כופר בצורך להגדיר או בקיומו של האובייקט הזה. לגבי הצורך, זה עניין של טעם. יש כאלה שזה מעניין אותם ויש שלא. לגבי קיומו של האובייקט הזה, אתה שוב מערבב בין טשטוש או חוסר חדות בהגדרה לבין חוסר קיום של המושג. אנחנו מדברים על יהדות וחיים בתוכה, אז קשה לי לראות מישהו שיכחיש את קיומה של יהדות. אתה יכול לומר שההגדרה שלה מטושטשת, ועדיין תצטרך לתת לי הנהרות (גם אם לא הגדרות). גם בזה אעסוק בהמשך.
      7. אגב, צרפתים ואמריקאים בהחלט שואלים את עצמם את השאלות הללו. למרות שמבחינתם הדיון הערכי פחות מהותי כי אין לו בסיס ממשי (לא מדובר במסורת דתית אלא בעובדות, ושם כל אחד דוחף להגדרה את הערכים החביבים עליו, כמו שעושים החילונים אצלנו).

      לסיום רק אעיר שלדעתי אמירות כאלה הן בדרך כלל ביטוי לעצלות מחשבתית או לניסיון לחמוק ממסקנות כאובות. ראה הקדמותיי בתחילת סדרת הטורים שלי על שירה (גם שם מסבירים לנו את ההסברים הללו: מושג לא קיים, עמום, לא מוגדר, כל אחד והשירה שלו וכו’).

  15. יש לי שאלה, שהתחדדה בעקבות הטור האחרון:
    נניח ואחוז היהודים שומרי המצוות – המחוייבים להלכה, הוא 20%, (נגדיר לצורך העניין שומרי שבת),
    ושאר היהודים ממסורתיים צפונה הם 80%. (מניח שבעולם יש יותר מכך)
    מניין להם הכח להחליט מי יהיה חלק מהיהדות של 80% האחרים? מדינת ישראל? הרב הראשי?

    האם השינוי ב”דתיות” וההפיכה למיעוט שולי במאתיים שנה האחרונות לא אמורה לשנות את ההגדרה מהי יהדות?
    (כמובן שאפשר לחדד זאת עד אבסורד, אם שומרי המצוות יהיו אחוז אחד, או יהודי אחד, אז היהדות מתה?)
    לדעתי כאן נכנסת ההגדרה שאינך אוהב, “יהדות היא מה שיהודים עושים”, עם כוכבית.
    והיא, מה שנחשב קונצנזוס בקרב רוב העם היהודי, הוא יהדות.
    יהודי הוא חלק מי שרואה את עצמו מהקולטיב היהודי, (או עכ”פ לא הוציא את עצמו מכך בידיים, אולי כגון המרגל ואנונו)
    ולכן מדינת ישראל/הציונות היא כזאת, וכן אמונה באלוהים, גיוס לצה”ל, וכן הלאה.
    (לא מפריע לי שבהגדרה הזו ישכנו עוד מיליוני קוריאנים…)
    במחשבה שניה, קוריאני/דרוזי שיתגייס לצה”ל כחלק מהעם היהודי, (או שיהיה “רבה” בארה”ב), הוא אמור להיחשב יהודי, ואילו אם הוא יתגייס כדי להרשים את החברה שלו, אז הוא לא יחשב ליהודי. (דוגמא לכך: חסידי אומות העולם)
    בדילוג אחורי של 2000 שנה ומעלה, איך היה הגיור בזמן המקרא? הצטרפות לקולקטיב היהודי. (המקרא אפילו לא טרח לכתוב איך נהיים גר? רק ציווה 36 פעם על אהבת הגר, לדעתי כי זה ממש פשוט – הגר הגר בתוככם)
    ובזמן חז”ל היה זה מזוזה ותחומין. (אגב קראתי היכנשהו, שלפי הרב קנייבסקי, גר צריך לקבל על עצמו גנרטור בשבת, אחרת הוא לא קיבל עול מצוות כראוי…)

    (אציין כי אף פעם לא מצאתי התייחסות לאחוז החילון הגבוה, כדי רוב מוחץ בסביבות מאתיים השנים האחרונות, ביחס לקביעת המושג “יהדות”.)
    תודה מראש על הטורים המחכימים!

    1. זו לא שאלה של כוח ולא של רוב. השאלה מהי ההגדרה הנכונה. לא מי מחליט ולא באיזו סמכות. כשאשאל מהי שירה, אם אני מגיע למסקנה כלשהי, זה ממש לא יהיה חשוב בעיניי שרבים אחרים חושבים אחרת ממני.
      שינוי ההגדרה הוא אמירה בעייתית. אתה מתייחס למושג חדש? אז קרא לו בשם אחר. אחרת הפכת את הכל לבלבול סמנטי. אלא אם לדעתך זהו ההמשך הראוי למושג הקודם. ואז עליך להגדיר את הקודם ולהסביר מדוע זה ההמשך הנכון לימינו. אם שומרי המצוות ייכחדו – אכן היהדות מתה. מה אבסורדי בזה? כמו שאם המתמטיקאים ייכחדו אז אין קהילת מתמטיקאים.

  16. התשובה של ביאליק לענברי

    הנה הולך וגדל דור באוויר שכולו מימרות ופזמונים, ועל מיני דברים שכולם הבל פה ורוח שפתיים. הולכת ונבראת מין יהדות של רשות. קוראים בשם לאומיות, תחיה, ספרות, יצירה, חינוך עברי, מחשבה עברית, עבודה עברית – וכל הדברים הללו תלויים בשׂערה של איזו חיבה: חיבת ארץ, חיבת שפה, חיבת ספרות – מה מחירה של חיבה אווירית?

    חיבה? – אבל החובה היכן? ומאין תבוא? ומהיכן תינק? המן האגדה? והיא בטבעה אינה אלא רשות, הן ולאו ורפה בידה.

    יהדות שכֻּלה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאוּר ולא הכניסוהו לצונן. שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חיבה פנימית – כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשייה, עשייה קשה כברזל, חובה אכזרית.

    לבנות אתם אומרים – “כרתו אמנה וכתבו ועל החתום שָׂרֵינוּ לוִיֵינו וכהנינו… והעמידו עליכם מצוֹת” – הלא כן החלו לבנות גם אבותיכם… בֹּאו והעמידו עלינו מצוֹת! יֻתַּן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הנִגָר והרופס למטבעות מוצקות וקיימות.

    צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשייה מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה בספרות.

    אנו כופפים את צווארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?

    (ח”נ ביאליק, דברי ספרות, תל-אביב תשט”ו, עמ’ קו-קז; נדפס תחילה ב’כנסת’, תרע”ז, עמ’ 26-12, (מובא במאמר של הנשקה שלונקק לעיל)

  17. ברוח הגדרת המין בביולוגיה.
    למי שאכפת לו מהיותו יהודי או לא ניתן לשפוט מהצד שמבחינתו יהודי זה מי שהוא יהיה מוכן לחתן את בנו או את ביתו איתו.
    מבחינת זרמים מסויימים ביהדות 99% מהיהודים במדינת ישראל אינם יהודים כלל, כיוון שהם אינם מוכנים להתחתן איתם. או שבטים פרימיטיביים נידחים שרואים עצמם יהודים. מבחינתם הם יהודים. מבחינתינו לא כל כך.
    ובכלל, הגויים הנוצרים הראשונים ראו עצמם כיהודים.

    כלומר מדובר בהגדרה סובייקטיבית עם מאפיינים אמורפיים מסויימים שחלקם מנוגדים זה לזה בקבוצות שונות.

      1. נניח ומצאת הגדרה למושג יהודי.
        מה הקריטריון שעל פיו תבחן האם ההגדרה נכונה?
        אם הרוב מסכימים? אם החרדים מסכימים?

        זה נראה בסה”כ ניסיון למצוא הגדרה שנוחה לך.

        יהודי ויהדות זה מושג חברתי. וככזה הוא אינו ניתן להגדרה מגובשת.

  18. הטענה קצת תמוהה. וכי אם משהו היה יכול להיאמר בכנסייה זה אומר שהוא לא יהדות?! אתה יודע שיש אוונגליסטים הסבורים שחייבים לקיים הלכה כמו שאדונם קיים אותה? אז לכאורה גם מחויבות הלכתית היא רעיון שיכול להיאמר בכנסיה במקומות מסוימים בארה”ב.

    לא יודע, זה בעיקר הזכיר לי את הטענות שהרמב”ם כותב נגדן, שיש אנשים הסבורים שהתורה צריכה להיות לא מובנת כדי שתהיה אמיתית. אני יודע שאתה לא אומר בדיוק את הטענה הזאת (ואפילו להיפך), אבל הרעיון שאם נוצרי יכול לומר את זה אז זה לא יהדות – מקביל בעיניי. בסופו של דבר יכולים להיות תכנים יהודיים שעברו גם לנצרות, לא בלתי סביר, בהתחשב בהיסטוריה של הנצרות…

    1. יתר על כן: לפי ההלכה היהודית עצמה גויים מחויבים במצוות, שהלכותיהן נקבעות על פי גורמים פנימיים של ההלכה היהודית (אלמלא כן אז גם הנוצרים אינם מגדירים עצמם כעובדי ‘עבודה זרה’, כידוע, והם מוקיעים ‘פגאנים’ – whatever it is). אזפ האם נכרי שקיבל עליו שבע מצוות בני נוח – עם מחויבות לפסיקתו של בית דין יהודי מסוים לגבי גדריהן – יהא מוגדר כיהודי?
      ברור, אם כן, שמחויבות הלכתית היא תנאי הכרחי (ועל כן הרב הרפורמית שדיברת עליה היא אולי בנאדם מקסים, חכם, מוכשר ומעניין – אך לא יהודייה) אך לא מספיק להגדרת ‘יהדות’. לא שאני יודע מה כן מספיק בשביל זה.

      אגב – אני ממליץ על ספרו של בנג’מין זומר, Revelation and Authority, המגיע לאותה מסקנה כמו שלך אם כי דרך ניתוח ההתמודדות האפשרית היהודית עם ממצאי ביקורת המקרא. הביקורת שלי על ספרו זהה לביקורת שלי על דבריך. מחויבות הלכתית – אפילו להלכה (או לתביעה הכללית למחויבות הלכתית) שמקורה בסיני – איננה מספיקה, גם בתוך תחומי ההלכה היהודית עצמה! – כדי להגדיר משהו או מישהו כ’יהודי’ (או יהודיה).

    2. ההלכה היא מה שהצטווינו בסיני והמסתעף. אם הם חושבים כך הם אכן כת יהודית. שים לב שאני מחפש את אבן הבוחן ולא מאפיינים. ברור שגם יהודים עושים דברים אוניברסליים. ראה הערותיי בסוף על יהדות בגברא ובחפצא.

  19. מעניין. כמה נקודות:
    א. אני חושב שיש אצלך קצת הנחת המבוקש. כלומר, ההנחה שהיהדות היא מחוייבות להלכה היא אמנם קריטריון שאפשר להאחז בו (ואני חושב שסוציולוגית הוא אכן מועיל, כלומר להבחין בין מי שמחוייבים לשו”ע ומי שלא – הגם שכמו שאפשר לראות בעולם “הדתי” – אי אפשר לגזור מזה שום השקפת עולם מוסכמת על כל המחוייבים לשו”ע), אבל היא מקובלת על מיעוט ממי שמזהים את עצמם כיהודים, ומחילה את התפישה שלה על מי שלא מחזיקים בה (כלומר – אם אני לא מחוייב להלכה, כדי להימנע מלהוציא אותי מכלל היהדות כפי שעשו בעדה החרדית בראשיתה, אתה נאלץ לקבוע שאני יהודי בגלל שלפי תפישתך אני מחוייב להלכה כי נולדתי לאם יהודית, אבל חברי שחי וחושב בדיוק כמוני אינו יהודי כי הוא נולד לאב יהודי ואם לא יהודיה, ולכן הוא לא מחוייב להלכה – וזה נראה לי די אבסורד).

    ב. התפישה הזו של יהודת כקבוצת המחוייבים להלכה ולא כקבוצה לאומית או כקבוצה רעיונית היא לא דווקא מובנית מאליה. כלומר – בתקופת התנ”ך לא היתה יהדות אלא היו ישראלים (וכך נביא ומלך חוטא יכולים להתווכך מי מהם הוא עוכר ישראל). למעשה, המעבר ליהדות לווה בשבירת התפישה שמחברת בין דת ללאום, והופכת אותה למערכת על-לאומית, שמכוננת על ידי רעיון משותף, וראה מגילה י”ג:
    “רבי יוחנן אמר: לעולם מבנימן קאתי, ואמאי קרי ליה ‘יהודי’? – על שום שכפר בעבודה זרה, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא ‘יהודי’, כדכתיב: (דניאל ג יב) אִיתַי גֻּבְרִין יְהוּדָאיִן [דִּי מַנִּיתָ יָתְהוֹן עַל עֲבִידַת מְדִינַת בָּבֶל שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ לָא שָׂמוּ עליך עֲלָךְ מַלְכָּא טְעֵם לאלהיך לֵאלָהָךְ לָא פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא סָגְדִין]”

    ג. לגבי ענברי, אני חושב שבקביעה שהוא מגדיר את היהדות על בסיס גזעי-אתני אתה קורא דברים שאין שם (לפחות לא בציטוט שהבאת, ומהיכרותו עם האדם ועם מה שכתב, כנראה שכם לא במקומות אחרים) וקובע, כנראה שהמגדיר את היהדות מבחינתו הוא “גזעי אתני”. אני חושב שזו הגדרה שעלולה להיגזר מתפישה פלורליסטית כפי שהציג ענברי, אבל זו לא מסקנה הכרחית. ללאומיות יש יסוד אתני, אבל הוא לא מה שמגדיר אותה. מה שמגדיר אותה בפועל הוא תחושת השייכות לכלל לאומי (לעיתים היא באה מהאדם עצמו, ולעיתים מהסביבה שמשייכת אותו לאותו הכלל הלאומי, לפעמים על אפו ועל חמתו). והשייכות הזו מתבטאת במידה רבה בזיקה אל מה שאנחנו קוראים “ארון הספרים”, או מה שאני מכנה “מרחב הסמלים” שבאמצעותו האדם מבטא את תרבותו. כלומר – מה שעושה אותנו יהודים ומבדיל אותנו מהצרפתים הוא שגם אם כולנו מתנגדים לסחר בנשים, וכולנו חוגגים חג באביב, היהודים עוטפים את זה בסמלים מהמרחב היהודי וחוגגים את הפסח, והצרפתים עוטפים את זה בסמלים מהמרחב הצרפתי וחוגגים את הפסחא.

    ד. וכמובן, שאלת גבולות ההגדרה של היהדות החילונית-לאומית עלתה בשלב מוקדם מאוד עם הופעת התפישה הזו, וברנר כבר השיב עליה ב-1915:
    “כל מה שעשו וכו’ זאת היא יהדות” – אומר המחבר. כל – יתמה, כמובן הקורא – סלקא אדעתך?! וכי הותרו כל הרצועות? אלא הוה אומר: כל מעשי היהודים בתוך סביבתם ולתכלית קיומם זאת היא יהדות. העיקר הוא לבקש בכל את היהודים תחילה – וסוף היהדות לבוא. אם יהיו יהודים, יעבדו את עבודתם ויחיו את חייהם העצמיים – כבר תהיה ממילא איזו יהדות. אז כל מה שיהיה – יהדות יִקָרא לו…

    מעשי צעירי ישראל ברוסיה שבמפלגות ס”ד, וס”ר ודאי שאינם מן היהדות – יהיו הצעירים האלה חביבים עלינו כמה שיהיו. אותם המעשים אינם מן היהדות לא מפני שהם מארכסיסטיים או באקוּניסטיים, ומארכס ובאקונין אינם מן התורה, כי אם מפני שהנם מחוץ לסביבה היהודית ולא לטובת קיום הסביבה היהודית.

    1. וכדי להשלים, כתב ברנר ב-1911 “על חזיון השמד” על היהודים שהתבוללו והפסיקו להיות יהודים עוד לפני שהמירו את דתם (מה שלתפישתך לא משנה כלל את היותם יהודים, שהרי הם עדיין מחוייבים להלכה לשיטתך, והם עדיין יהודים, גם אם “משומדים”):
      “אני איני נחרד כלל בראותי בעתון הגרמני הציוני הוינאי כפעם בפעם את רשימות שמות המוּמרים המוּקעים לעיני הקהל, יתר על כן: אני איני מבין, למי מזיקים אותם האַדוֹלפים והבֶּרנארדים העלובים, שהיו זרים מילדותם לחברה ולדת היהודית ושלשם כניסה לחברה הנוצרית קיבלו עליהם גם את “אמונתה”? מה היה לנו מהם קודם, כשׁהלכו או לא הלכו אל הטֶמפל היהודי, ומה הפסדנו מזה, שקמו והיזו עליהם להנאתם את המים הקדושים? […] מה לנו ולכל אותן עשרות ומאות המתבוללים מילדותם, שלשם איזו מטרה הם מתנצרים, ומפני מה דוקא השינוי החיצוני הקל הזה צריך להחרידנו יותר מחייהם שלפני השינוי? הן צורות-חייהם העיקריות היו גם בלאו הכי לא-יהודיות, ומה היה לנו מהם אלמלא עשו את הצעד האחרון הזה והיו נשארים רק בכתובּי ישראל, ללא קחת חלק בקשי-חיינו ובמלחמתנו בעד עתידנו הלאומי?

      ובשנות ה-70, כאשר התמודדו בתנועה הקיבוצית למשל עם התופעה של לא-יהודים שביקשו להצטרף לקיבוץ ולעם ישראל (בעיקר בדמות מתנדבות שנישאו לבני קיבוצים), החלו לדון שם בצורך ליצור תהליך גיור יהודי-לאומי, ללמדך שגם יהדות זו אינה עניין של “אווירה” ופולקלור בלבד.

    2. א. כבר כתבתי כאן למעלה שאני לא עוסק בשאלה תיאורית: מה חושבים אנשים על מהי יהדות. אני עוסק בשאלה המהותית: מהי יהדות.
      ב. זה מכניס אותנו לשאלת היהדות כלאום. אגיע לזה בהמשך.
      ג. גם לטענה הזאת אגיע בהמשך (זו תורף טענתו של אהוד לוז).
      ד. שאלה שאלה טובה ולא ענה עליה (מה שאני קורא למתוח את סימן השאלה לסימן קריאה). אי אפשר להגדיר מושג באמצעות עצמו. זו לולאה שמרוקנת את המושג מתוכן. מה שעושה מעשים X-יים הוא X. אני שואל מהם מעשים X-יים.

  20. אני מסכים שמה שמייחד את היהודי זה ההלכה.
    אבל מדוע אי אפשר לומר שהמוסר הוא חלק מהותי ביהדות?
    זה נכון שאני לא יגדיר אדם כיצור עם אוזנים כי גם לעוד יצורים יש אוזנים אבל בהחלט האוזנים הם חלק מהאדם.
    כך גם המוסר הוא חלק מהיהדות, אבא או רב שמחנך להתנהג בצורה מוסרית מחנך מתוך התפיסה היהודית, [ אפשר לומר שהוא מלמד מתוך ספר של חינוך יהודי ויש שם גם פרק על מוסר].
    אחדד ואוסיף שאולי יש מוסר יהודי: א”כ מדוע דרשה של רב בבית הכנסת היא לא יהודית? זה שלעוד אומות יש אמונות דומות ליהדות לא שוללת מהדרשה שלו את אופיה היהודי,שהרי המוסר של הרב היהודי הוא מוסר שכתוב בתורה. ואם כתוב בתורה שמותר למכור את בתך לאמה הרב רואה לא רואה בזה דבר הנוגד למוסר.
    וכמו שאמר ליבוביץ בהרצאתו במעלות [https://www.youtube.com/watch?v=7x0BaQJnHFc] “אין מוסר אינבורסלי אדוני אין בכלל דבר כזה”].

    1. גם להיות בעל אף זה חלק מהיותך אדם. ברמה הלוגית, הגדרה אמורה להכיל את המאפיינים הייחודיים של המושג.
      זה שלייבוביץ אמר משהו לא מהווה טיעון. הוא טועה ובגדול. יש בהחלט מוסר אוניברסלי, הגם שייתכנו מחלוקות לגביו. עוד אחד מהכשלים הפוזיטיביסטיים שלו.

  21. מועדים לשמחה. מה שלא הבנתי ואשמח לביאור – מדוע “יהודי” הינו מי שמאמין/עושה “יהדות”.

    לצורך העניין, יש את פרשנות קופנהגן לתורת הקוונטים. אך אין צורך להיות קופנהגני כדי להאמין בה, ומי שמאמין בה אינו בהכרח קופנהגני. כך גם “יהדות” בדרך כלל מתארת מכלול של ערכים (אוניברסלים) ותפיסות עולם1, ו-“יהודי” זה עניין אתני-לאומי-גזעני-קבוצתי-זהותי (מי שנולד לאם יהודייה או מי שעובר את טקס הקבלה2 של קבוצה זו). לפיכך ייתכן גוי שמאמין ב-“יהדות” וייתכן יהודי שמאמין בעבודה זרה וכו, ולא קשיא.

    לשיטתי:
    א. מיהו יהודי? אדם ששייך לקבוצת היהודים לפי מוצאו האתני או לפי תהליך קבלה לקבוצה. (ניתן לשאול בימינו האם יש קבוצה מונוליתית אחת או שמא הרבה קבוצות מכיוון שיש הרבה גיורים שונים ויש יהודים מצד האב וכו, לא נכנס לזה).
    ב. בתהליך הגיור, למה מתכוון הגר כשהוא מצהיר את הצהרותיו? שהוא מקשר עצמו ואת הזהות שלו להיות שייך למעגל קבוצת היהודים. יכול להיות שבפועל זה יתבטא בשינוי רדיקלי בכל אורחות חייו ויכול להיות שזה לעולם לא יתבטא מלבד במחשבתו ובמחשבת אחרים בקבוצה.
    ג. מה זה “יהדות”? סט של ערכים ותפיסת עולם שכוננו על ידי רבנים יהודים לפני מאות שנים והתפתחו עם השנים. מוטב לקרוא לזה “חזליות” לדוגמא (או פרושיות).
    ד. מה נכלל ב-“יהדות” ומה לא (מלבד ההלכה, שזה פשיטא)? מילים אחרות, מה קאנון ומה הפנים-ה71-לתורה? אין לי קו אבל ברור לי שמרקסיזם זה לא יהדות (אעפ שמרקס יהודי) ואמונה שיש בורא עולם כן (אעפ שנוצרים גם מאמינים בזה). אם הייתי חייב להצביע על משהו הייתי מצביע על פרקי אבות כדוגמא טובה. אעפ שפרקי אבות מכילים ניגודים, יש שם עקרונות מוסכמים לא טריוויאלים בעיניי (“שלא על מנת לקבל פרס” ממש ההפך מראנדיזם) ויש עקרונות הנמצאים בתפיסות עולם אחרות שלא נכנסים לשם (מסיונריות לדוגמא).

    נקודה קצת אחרת – ביקורת על משל האף שאינו יכול להגדיר אדם כי גם לכלבים יש אף:
    אני לא רוצה להתווכח עם דברים שכבר נכתבו בספרי הרב, ואני לא רוצה להיכנס לעניין מהותנות ותכונות מאפיינות ותכונות הכרחיות וכו, אבל לי ברור שבשפה אנחנו יכולים להשתמש במילה כדי לתאר מושג אמורפי חסר הגדרה ברורה אך מכיל מגוון תכונות ומאפיינים ותנאים, לפעמים לא הכרחיים ולפעמים לא מספקים (ע”ע ויטגנשטיין והמילה “משחק”). לכן, אע”פ שגם בכנסיה יש סט ערכים דומה להרבה מהיהדות, אני לא רואה בעיה בשימוש במילה “יהדות” לתיאור מכלול של סט ערכים ותפיסות עולם ותאולוגיה, שמטבע הדברים אוניברסלים במידה או אינם מוסכמים גם על כל ההוגים, אבל כמכלול יש שם משהו. וזה נכון על עוד המון מילים שאנחנו משתמשים בהם (לדוגמא המפורסמת על השופט שלא יכל להגדיר “פורנוגרפיה” ובכל זאת האמין שזה מושג שמסמן משהו).

    1 – היהדות (חזליות) מכילה ערכים ותפיסות עולם (לעתים תאולוגיות) לא טריוויאליות בכלל. לדוגמא, עקרון “יש דין ויש דיין” הינו מנוגד לחלוטין לעקרונות אתאיסטים או לכל מיני דתות מזרחיות שמאמינות שאין דין ויש ריבוי דיינים השרויים במלחמה זה עם זה. דוגמא אחרת, ילידי אוסטרליה קדמונים סבורים שכל אדם מכיל רוח אשר אחראית לשימור חלקת קרקע מסויימת מבחינה פיזית ורוחנית (ד”א, חלקת הקרקע האישית שלך היא איפה שאמך עמדה ברגע שהרגישה תזוזה בבטנה פעם ראשונה כשהייתה בהריון איתך). כמו כן, היהדות מנוגדת לתפיסת קידוש הגוף ההלניסטי, ועוד. כפי שכבר אמרתי, פרקי אבות זה לא טריוויאלי.

    2 – זה לא רק ביהדות ככה. גם בשבטים ילידי אמריקה אדם לבן יכול “להתקבל” לשבט אם הוא עובר טקסים מסויימים ומראה איזהשהו נאמנות לשבט וכו. זכותה של הקבוצה לקבוע מי בקבוצה.

    1. ועוד קושיה לי – נראה לי שהרוב יסכימו שיש לדת היהדות מכלול תאולוגי מסויים (נתון לויכוח אבל בטח שקיים שם משהו, ואני מוכן להביא דוגמאות כנגד דתות אחרות). אני גם חושב שהרוב יסכימו שאמונה במכלול תאולוגי כלשהו היא לא “סתם”, אפילו אם לא תמיד מתרגמת למעשים או הלכה. לכן, מדוע לא לומר שדת היהדות היא המכלול התאולוגי הזה ולא רק ההלכה (שהיא לדעת רבים רק היישום של האמונות הכלולות בתאולוגיה)? ולמי שיאמר שגוי יכול להאמין בתאולוגיה היהדות ולא להיות יהודי, למה זה כך לתאולוגיה ולא להלכה? כלומר, מאיפה ההחלטה שהמעשים אלו הקובעים ולא האמונות? כמו שיכול להיות גוי מאמין בתאולוגיה היהודית יכול להיות גוי מחוייב להלכה. (אני לא בבעיה עם זה כי אני הפרדתי בין יהודי ויהדות).

    2. אתה מדמה דברים שונים. שאל למה מתמטיקאי הוא מי שעושה מתמטיקה? למה סנדלר הוא מי שעוסק בסנדלרות? קופנהגן הוא שם מקום שמוצמד לתפיסה שנולדה באותו מקום. יהודי הוא מי שקשור ליהדות.
      כל הגדרות התוכניות שלך מפספסות את הנקודה שעליה עמדתי בטורים הללו. גם אם תמצא ערך שמצוי רק אצלנו, כל עוד זה מקרה זו אינה יהדות. הגדרה ליהדות אמורה לתת אבן בוחן מהותית. לכן גם אם יש תפיסה שתמצא רק ביהדות (אין כזאת לדעתי), כל עוד היא יכולה להימצא במקום אחר זו לא אבן בוחן טובה.
      לגבי המכלול התיאולוגי, לדעתי זה רק מה שמהווה תשתית להלכה (אמונה באלוקים, תורה מסיני – או מהשמים).
      לא יכול להיות גוי מחויב להלכה. יכול להיות גוי שחושב שהוא מחויב להלכה. בה במידה יכול להיות סנדלר שחושב שהוא מתמטיקאי.
      לגבי יהדות כלאום, אדבר על כך בהמשך. שם גם אדון בהגדרה של מושגים פתוחים ועמומים.

      1. תודה רבה, נדמה לי שעכשיו רק נפל לי האסימון לגבי כל הטור. אני מסכים שאין תפיסה אחת שתמצא רק ביהדות, אבל האם תסתפק אם סט התפיסות של היהדות בכללותה נמצאת רק ביהדות והיא אבן הבוחן אע”פ שכל איבר בסט יכול להימצא במקומות אחרים?

        משום מה קופץ לי משל פיזיקלי שיהדות היא וקטור מסויים שכמובן חולק היטלים עם תפיסות אחרות אבל נבדל מכל אחת מהן במימד אחר:

        יהדות: {אל אחד, אנטי-מסיון, דאגה לזולת,…}
        נצרות: {אל אחד, מסיון, דאגה לזולת,…}
        הינדואיזם: {ריבוי אלילים, אנטי-מסיון, דאגה לזולת,…}
        ראנדיזם: {אין אלילים, מסיון, אין דאגה לזולת,…}
        ….

  22. מה ההסתבכות. פשוט מאוד. ככה כתוב בתורה. גם הציווי להאמין באלוקים הוא הלכתי. ראה עשרת הדברות, ראה פרשת בחוקותי ראה כל ספר דברים…
    אין ליהדות מקור אחר חוץ מהתורה. וזה מה שכתוב בה.
    כמה טריוויאלי כמה בנאלי ככה פשוט.
    כל טענה אחרת יוצרת דת אחרת. לא יהדות.

  23. לעיל כתבתי שלא תיתכן יהדות שלא לוקחת בחשבון כ-80% מהיהודים.
    בעקבות שיחה עם חבר, הבנתי את נקודת אי ההסכמה שלי:

    יש שלושה מושגים: דת יהודית, לאום יהודי (שטרם נידון), ו”יהדות”.
    אכן ההגדרה של הרב, כי “דת יהודית” היא מחוייבות להלכה.
    הטענה שלי היא, ש”יהדות” אינה דת יהודית, אלא יותר לכיוון של לאום יהודי, או ארון הספרים היהודי, או תרבות יהודית,
    וזה כל זמן שהמחוייבות לדת היהודית כיום היא מיעוט מזהיר מקרב היהודים.

    אכן, ייתכן ובמהלך הדורות, “יהדות” היתה זהה לדת היהודית, אבל המצב כיום, זה 200 שנה, הינו שונה.
    ולכן כיום, ה”גיור” הדתי הוא הלכתי, אך הוא מאובן חי מהתקופה בה היהדות התבטאה בדת, וכיום לקחת גוי ולהכניס אותו לדת היהודית ולא ללאום היהודי זה מגוחך.

    אסיים בהבחנה פשוטה, (שאולי נכתבה קודם):
    היהודים קדמו ליהדות, ולכן היהודים קובעים מהי יהדות.

    1. “והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת” (דברים כט, כח)
      כל דבר אחר זה לא מה שכתוב בתורה שהיהדות מאמינה שניתנה משמיים. עד עולם.
      הסמנטיקה של המושגים העכשוויים לא ממש משנה..

      1. אין קשר בין הפסוק שהבאת למה שאתה רוצה ללמוד מזה.
        יש פסוקים יותר נחמדים לקישוט וורטים.
        לעצם העניין, גם התורה שניתנה מהשמים, היתה צריכה הסכמה של היהודים לקבלה,
        וכיום אין הסכמה כזאת בקרב רוב העם.

        במילים אחרות:
        גם תורה שניתנה מכל אל שיהא, לא הופכת ל”יהדות”, בלי הסכמה וקבלה של היהודים, אחרת היא סתם תורת האל פלוני.

  24. מרוב תחכום שוכחים לפעמים להתייחס לפסוקים כמהות ולא כקישוט.
    הכול כתוב. אבל לא רוצים לקרוא.
    ואגב, לא לשכוח, לפני שנזכרו לקבל בפעם השנייה כמעט שנעלמו מן העולם.

  25. מסכים עם כמה מהמגיבים שטענו שיתכן שההנחה על טיבו של הקריטריון היא שדנה את החיפוש אחריו לכישלון. הייתי מציע קריטריון הדומה להגדרת ה”סְגוֹר” המתמטית (קיימת בהרבה תחומים, כמו גם במדמ”ח, אך אני חושב שהרעיון דומה) – “יהדות בשלב n+1″ תהיה כל מה שנוצר מ”יהדות בשלב n” באופן כזה שקיים לפחות נציג אחד משלב n שמאשר את היותו המקור של מה שאנו בוחנים כעת.
    זו כמובן פשוט ניסיון לדחוף את המילה “מסורת” לתבנית פורמלית אך מצאתי שיש בדרך ההתייחסות הזו תועלת.

    לענייננו, אני סבור שהתבנית הזו נותנת מענה, מחד, לכך שקריטריון מחמיר מדי ידחוף החוצה את מכינת עלי, את סאטמר ואת הקיבוץ הדתי (ובעצם, כל הפעלה של הקריטריון המחמיר תייצר עוד הפעלה שלו כך שניוותר עם כלום) מאידך, היא כן מותירה בחוץ את רוב הכתות והמוזרויות שמנסות להישמע מאוד דומות ליהדות אך רבים מרגישים כלפיהם את החשדנות שביטא אריאלי.

      1. הכוונה הייתה לתת אינטואיציה ולא לטעון שהמסורת היא מודל (במובנו של מודל בלוגיקה) מדויק של מושג ה”סְגוֹר”.
        לשאלתך, בוודאי שיש.
        כדוגמא, אזכיר את תנועת “משכן אוהלים” מאמצע שנות ה-90 (רק בהקשר של מסורת, מבלי להתייחס לנכונות טענותיהם או לכאב שהביעו). היה לנו אז שכן שהזדהה עם התנועה ואבי שאל אותו שאלה פשוטה – מי מרבני תימן עומד מאחוריהם? מי נתן סמיכה למנהיג התנועה? והשכן ענה שהסמיכה היא ישירות ממשה רבינו… אז זו אמנם אנקדוטה, אך בעיני היא דוגמא טובה לכך שכשתנועה נעדרת את היכולת להצביע על הקשר בינה לבין שלב n – הדבר ניכר.

        אתה יכול לקחת כדוגמא גם יצורים נוספים שיצאו מבתי מדרש שונים (חלקם גם הוזכרו אצלך מדי פעם) ואפילו נהנו בהתחלה מחסותם של תלמידי חכמים ידועים – כשבחרו לחצות קווים אדומים התנערו מהם תומכיהם וקשה היה להתבלבל ולטעון שנשאר קשר ביניהם לשלב n.

        אז כן, שערי התחכמות לא ננעלו וניתן לטעון שיש איזשהו רב שעדיין יש קשר רופף מאוד בינו ובין, נניח, אוהד אזרחי (שוב, דוגמא מעט קיצונית, לצורך הדיון). אך כאן נצרכת יושרה בדיון – כשסוקרים את תהליך ההתפתחות של האחרון, ו”סוקרים” כאן משמעו בסך הכול לפתוח את ערך הויקי שלו – ניכר שהיו שני שלבים שמשעבר אותם – ניתק הנ”ל את קשריו עם המסורת היהודית.

  26. כדי לפתור את בעיית הטרמינולוגיה הבה ניצור מושג חדש – judaism stile
    בדומה ל – kosher stile שכבר נפוץ במסעדות בארה”ב למשל..
    Kosher style refers to foods commonly associated with Jewish people but which may or may not actually be kosher. It is a stylistic designation rather than one based on the laws of kashrut.
    (ויקיפדיה)
    וכך נוכל להבחין בין ההגדרה המחייבת במצוות ובין כל השאר.

  27. למה דברים שהם יהדות לא יכולים להילמד על ידי אנשים נוצרים או חילונים. כמו שאתה אמרת “תורה בחפצא” וזה לא משנה מי לומד אותם הם נשארים יהדות כי זה בחפצא. (לדוג’ תנ”ך ומפרשיו וכן ש”ס עם ראשונים ואחרונים והלכה) כל אלו מוגדרים בתור יהדות. אינני מבין למה צריך שיהדות יהיה ייחודי ליהודים.

    1. בהחלט יכולים. זה בדיוק מה שקורה. לכן אני טוען שזה יהדות בגברא (כמו תורה בגברא), ולא יכול להוות אבן בוחן ליהדות. גם לבישת מכנסיים ולהיות בעל אף זה יהדות במובן דומה. הסברתי את זה.

  28. אבל אני לא מבין כל כך את גישת הרב.
    למה הרב מכניס פה ‘וואטאבאוטיזם’.. מה אכפת לי שבכנסיה דורשים את אותם דרשות של כל מיני ‘רבנים’ בביה”כ, וכי זה משנה את עצם דרשת אותם רבנים?
    בטור הקודם ש.צ.ל היקר גם הגיב טענה זו (אולי גם פה, פשוט לא קראתי את התגובות), אם זכור לי נכון, שגם השורש של אותם כמרים, מהותו בתנ”ך (היהודי), וזה שהם הפכו את ערך האמונה היהודי, לערך אוניברסאלי, זה לא אמור לעניין שום יהודי באשר הוא.. (בגלל שהשורש הוא יהודי).

    מה.. עם טיפשים יתדיינו ביניהם, ויאמצו מושגים פילוסופים בדיונים שלהם.. אזי הפילוסופים צריכים לטעון שבגלל שהחמורים מדברים במונחים האלה, המונחים האלה מקולקלים ולא פילוסופים?!

    טענה היא טענה מעצם היותה טענה.. (וזה כלל גדול במשנת הרב).
    ואם ילמדו מחר בכנסיות סוגיות מסדר נזיקין כמו שלומדים בישיבות, עם מפרשים (ואולי אפילו עם למדנות), וידברו הלכה למעשה (ומחר ינהגו בה ג”כ).
    אז תלמוד תורה מסורתי פתאום איננו יהודי?!

    הדרשות עומק (של רבנים חכמים, ממש לא כולם.. בלשון המעטה) שמועברות בביה”כ, זה המשך ישיר של דיוני חז”ל בכל הש”ס כולו. (מעבר לדיונים ההלכתיים).
    זה שהרב פחות מתחבר לצד התוכני (ולא ההלכתי) זה בסדר גמור. אבל להשליך על כל הצד התוכני, כאילו איננו יהדות זה לטעמי שגוי מהיסוד. (דרושים יכולים להיות בילבולי שכל משוועים, אבל עדיין הם יהודיים [גם אם זה הומר לנצרות, זה ווי לנצרות. הסגנון תוכן הזה יהודי {וכנראה מקורו עוד מאאע”ה} בעצם]).

    האנלוגיה בין שיעורים של בתי כנסת וכנסיות, אינם ממין הטענה כלל.
    גם אם נאמר שזה לא החומר של היהודי, אלא הצורה שלו (יהדות הגברא), אז עדיין להגיד ש’אין לזה ערך יהודי’, זה שגוי לענ”ד (עד קיצוניות שהרגל קריאה בספרי מוסר, הוא גויי כמו יהודי). בוודאי שזה ערך יהודי, פשוט זה ערך מכוון, ולא מכונן.

  29. אם הבנתי נכון, אתה מגדיר יהדות כעשיית ציווי ה’ שניתן בסיני.
    זה יכול לכלול גם עיקרי אמונה, עבודת המידות, התרגלות לתכונות נפש מסויות.
    (כל מה שבעיני נאמר סיני).

    אם כך, אני מבין את הביקורת על יהדות חילונית. אבל מה הביקורת על הרפורמים, בעיניהם מה שנאמר בסיני – או מה שנשאר רלוונטי מתוך כל מה שנאמר בסיני (מתוך הנחה שבסיני גם קיבלנו מנגנונים להתאמת הנאמר לתקופה מאוחרת יותר) – זה לדאוג לזכויות החלשים והמיעוטים ובלה בלה בלה.
    גם הביקורת על החרדים והחסידים לא מובנת. בעיניהם מה שנאמר בסיני זה שצריך ללמוד ספרי חסידות ולהשתטח על קברי צדיקים. הם אומנם לא טוענים שזה נאמר בסיני מפורשות, אבל בסיני נאמר שצריך לדבוק בבורא, והיום זה אפשרי רק על ידי דבקות בצדיק וזה על ידי השתטחות על קברו.

    בסוף כולם שואבים מסיני, רק הם מעבדים את זה עיבוד אחרי עיבוד. אבל גם ההלכה בשולחן ערוך היא עיבוד.

    1. אין לי כאן ביקורת על החרדים, ואפילו לא על החסידים. ובכלל, אין לי כאן ביקורת על אף אחד. מה שהצעתי כאן הוא הגדרה. זה הכל.
      בעיני הרפורמים לא נאמר בסיני כלום כי לא היה מעמד הר סיני. עיקרי אמונה, ועובדות בכלל, אינם יהדות. עובדה נכונה היא נכונה עבור כל אדם, ואם היא לא נכונה אז היא לא נכונה גם אם יהודים חושבים אותה. וכך גם לגבי מידות מתוקנות. הסברתי הכל.

השאר תגובה