מלאכת הוצאה, שבת ותפקודנו בעולם (טור 345)

בס”ד

השנה אנחנו לומדים את הפרק הראשון של מסכת שבת. מטבע הדברים תחילת עיסוקנו הייתה במלאכת הוצאה, שכידוע הראשונים מגדירים אותה ‘מלאכה גרועה’. מעודי תמהתי מה עניינה של המלאכה הזאת, ומדוע היא תופסת נפח לא פרופורציוני ביחס לכל המלאכות האחרות. השנה התחדדה לי מתוך כך הבנה לגבי מהות איסורי המלאכה בשבת, שיש לה השלכות מחשבתיות רחבות יותר, וברצוני להציג אותה כאן.

אבות ותולדות בשבת

בשבת יש לט אבות מלאכה שמנויים במשנה פרק שישי משבת. לכל אחד מהאבות הללו יש תולדות, שאלו מלאכות שדומות לאבות. כמעט אף מלאכה לא כתובה בפירוש בתורה, וכולן נלמדות ממנה בצורות עקיפות. יוצאות מן הכלל הזה הן הבערה (“לא  תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת”) והוצאה (יש עליה כמה פסוקים והדעות לגבי המקור המדויק חלוקות). לגבי חרישה וקצירה שמוזכרות גם הן לגבי שבת, חז”ל בתחילת מסכת מועד קטן מסבים את הפסוק לחרישה וקצירה בשביעית. לגבי הבערה, נחלקו תנאים מדוע היה צורך להזכיר דווקא אותה (הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת). ולגבי הוצאה אין דיון בכך בתלמוד עצמו. אבל הראשונים מסבירים שהיא מוזכרת בגלל שהיא “מלאכה גרועה” (ראו להלן).

לרוב הדעות, רשימת אבות המלאכה נלמדת מהמשכן כשהן ממוינות לפי החשיבות (ב”ק ב ע”א). המלאכות שהיו במשכן מוגדרות בתורה כ’מלאכת מחשבת’, והסמיכות שלהם לאיסור מלאכה בשבת מלמדת אותנו שגם בשבת נאסרת מלאכת מחשבת. כך למשל ברור שלא נאסור הליכה או ישיבה, למרות שגם את זה עשו במשכן. הרשימה היא המלאכות המשמעותיות שהיו במשכן. בהמשך ניגע בדינים נוספים שנלמדים מההגדרה “מלאכת מחשבת”. אציין כי יש דעות שהרשימה נלמדת ממספר הפעמים שמופיע הביטוי מלאכה ונגזרותיו בתורה (שבת מט ע”ב).

מטבע הדברים עולה השאלה כיצד יודעים למיין את המלאכות לאבות ותולדותיהם? הגמרא בב”ק ב ע”א עוסקת ביחס בין אב לתולדה בשבת, בטומאה ובנזיקין. לגבי שבת היא אומרת:

ומאי איכא בין אב לתולדה נפקא מינה דאילו עביד שתי אבות בהדי הדדי אי נמי שתי תולדות בהדי הדדי מחייב אכל חדא וחדא ואילו עביד אב ותולדה דידיה לא מחייב אלא חדא ולרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי לה תולדה הך דהוה במשכן חשיבא קרי ליה אב הך דלא הוי במשכן חשיבא קרי לה תולדה.

כפי שהזכרתי, ההגדרה של אב ותולדה נקבעת לפי החשיבות וההימצאות במשכן. יש כמה דעות במפרשים מה היחס בין שני הפרמטרים הללו (הימצאות במשכן וחשיבות),[1] ואגע בזה להלן. אבל השלכות הלכתיות כמעט ואין לכך. הגמרא כאן מביאה שלפי ת”ק יש השלכה הלכתית אם עושה אב ותולדה שלו באותו היעלם שחייב חטאת אחת (כמו מי שעושה באותו היעלם פעמיים את אותו אב). לכאורה פירוש הדבר שהאב והתולדה נחשבים כאיסור אחד, ויכולה להיות לכך השלכה לגבי התראה על תולדה.[2] אבל מכאן עולה שאבות שונים הם ודאי איסורים שונים. מאידך, אין מונה מצוות שהתייחס לאיסורי המלאכה כל”ט לאווין. כולם מונים אותם כמצווה אחת.

התראה על תולדת מלאכה בשבת

על פי ההלכה אי אפשר לענוש עבריין בלי שקודמת לכך התראה על ידי העדים שמודיעים לעבריין שמעשהו מהווה עבירה ושעונשה כך וכך. בנוסף, נדרשת גם קבלת התראה של העבריין שיאמר: “כן, ועל מנת כן אני עושה” (ואז כמובן אי אפשר להעניש אותו עקב אי שפיות בעליל). הראשונים נחלקים בשאלה מה צריכה ההתראה הזאת לכלול, כלומר איך מודיעים לו על האיסור שבו מדובר. במנ”ח מצווה ל”ב מביא בזה שלוש שיטות: מהרמב”ם פי”ב מסנהדרין משמע שאין צורך להתרות משם האיסור, כלומר די לומר לו שהוא עובר איסור הלכתי שעונשו כך וכך. בתוס’ מו”ק ב ע”ב כתבו שצריך להתרות בו משום שם האיסור (אתה עובר על איסור מלאכה בשבת, אכילת חלב וכדומה). וברש”י שבועות כ ע”ב כתב שההתראה צריכה לכלול גם את הפסוק שאוסר את המעשה.

והנה, לגבי איסורי המלאכה, אב או תולדה, נראה שצריך להזכיר בהתראה את המלאכה הספציפית עצמה (ולא מספיק להזכיר איסור מלאכה בשבת או את הפסוק “לא תעשה כל מלאכה”). לגבי תולדה מקובל הכלל שצריך להתרות עליה משום האב. המקור העיקרי לכך הוא בשבת קלח, שדנה לגבי משמר, האם מתרים בו משום בורר או משום מרקד. המנ”ח שם מקשה על שלוש השיטות הנ”ל, מדוע צריך להזכיר את האב: הרי שם האיסור הוא חילול שבת, והפסוק האוסר הוא “שמור את יום השבת”. ולרמב”ם לא צריך אפילו את שם האיסור. מדוע, אם כן, נדרשת התראה על התולדה משום האב?

זה כמובן מחזיר אותנו לשאלה האם כל אב הוא איסור נפרד. התשובה המתבקשת היא שהמלאכות השונות בשבת הן איסורים שונים, כאילו כל מלאכה כתובה בפסוק שונה (על אף שכפי שראינו למעלה, בפועל שום מלאכה אינה כתובה בפירוש, וגם לא צריכה להיות כתובה). ובאמת התורי”ד בשבת קלח (על הדיון הנ”ל לגבי התראת המשמר) כתב:

משום מאי מתרינן ביה. פי’ כיון דהבערה לחלק יוצאת כאלו כתיב לאו אכל מלאכה ומלאכה דמי והו”ל כמו לאוין דחלב ודם שהן חלוקין זה מזה וצריך להתרות על החלב משום חלב ועל הדם משום דם וכך על כל מלאכה ומלאכה:

הוא סובר שכל אב מלאכה הוא איסור בפנ”ע (וזה מה שנלמד מכך שהתורה כותבת את מלאכת הבערה, “לחלק יצאת”, כלומר ללמד שכל אב מלאכה הוא איסור עצמאי), כמו חלב ודם, ולכן מתרים משום כל אב בנפרד. כאמור, על התולדה כנראה מתרים משום האב שלה, והיא אינה איסור נפרד.[3]

אמנם ברש”י בכמה מקומות משתמע שמלאכות שבת הן כולן איסור אחד. לדוגמה, בשבת עב ע”ב, ד”ה ‘חלב ודם’, הוא כותב שחלב ודם הם כמו קצירה וטחינה, שהם כגופים מחולקים. משמע מדבריו וזה כמו חילוק בגופין (כלומר כשעושה אותו איסור כמה פעמים על גופים שונים).[4] כך גם עולה מדברי רש”י שבת סח ע”א וגם בכריתות יז.[5]

ועדיין, לפי רש”י עלינו לענות על קושיית המנ”ח (למה מתרים על אב או תולדה משום האב ולא משם האיסור הכללי, או רק משום הפסוק). נראה שלשיטתו באמת כוונת הגמרא היא שאפשר (!) להתרות משום האב, כלומר לחדש שגם זה נחשב התראה משם האיסור, ולא שצריך (!) להתרות משום האב. ובאמת הרמב”ם בהלכותיו הביא נפ”מ בין אב לתולדה רק לעניין קרבן ולא לעניין התראה (כך גם מדייק המנ”ח שם).

ביאור המחלוקת: יסוד האיסור במלאכות שבת

נראה שיסוד המחלוקת בין תורי”ד לרש”י היא האם הפרמטר החשוב להגדרת מלאכה כאב הוא החשיבות של המלאכה או היותה במשכן. אם החשיבות היא הקובעת, כי אז צריך קריטריון לדרג חשיבויות. כנראה מדובר במידת היצירה שיש במלאכה, ולכן כל המלאכות הן הסתעפות של איסור יצירה. זוהי התפיסה שמדובר בהופעות שונות של איסור אחד. אך לפי תורי”ד שכל אב הוא איסור עצמאי, לא בהכרח יש משהו מהותי משותף לכולם, ולכן לדעתו כל אב הוא איסור נפרד.

אוסיף כאן עוד הערה שנגעתי בה במאמרי על הבנייה מושגית (ראה שם בפרק ג). בבבא קמא ו ע”א-ע”ב הגמרא מביאה שיש תולדות נזיקין שנלמדות בצד השווה משני אבות (כלומר אי אפשר ללמוד אותן מאב אחד). אבל בשבת לא מצינו בשום מקום לימוד של תולדה בצד השווה משני אבות. ככל שבדקתי, זה לא נמצא בתלמודים, וגם לא בראשונים ובאחרונים.[6] תופעה זו לכאורה מורה כדעת התורי”ד, שבאמת אין לאבות המלאכה בשבת צד שווה.[7] כך גם עולה מפשט הגמרא בדף עב ע”ב, שמדמה שני אבות לחלב ודם (בניגוד לדברי רש”י שם). אבל לפי רש”י שכותב שאלו גופים מחולקים, נראה שכל המלאכות יש להן יסוד משותף (צד שווה), היצירתיות. הקב”ה יצר את העולם בשישה ימים ושבת בשביעי, וזה מה שנדרש גם מאיתנו.[8] אם כן, לשיטתו לא ברור מדוע לא מצאנו לימוד של הצד השווה. ייתכן שזה בגלל הרזולוציה: בשבת יש הרבה מאד אבות (בנזיקין יש רק ארבעה), ולכן הם מכסים את כל התולדות בצורה יותר צפופה, ואין תולדה שלא ניתן למצוא אב שהיא נכנסת תחתיו.

בכל אופן, לפי רש”י נראה שמה שאסור בשבת הוא יצירה, והמלאכות השונות הן רק אופנים שונים של יצירה. אך לפי תורי”ד יש לט איסורים שונים, ונראה שאין כאן בהכרח יסוד של יצירה. ומכאן שלפחות לשיטת רש”י התולדות הן מלאכות שהיצירתיות בהן פחותה ולכן הן פחות חשובות ופחות ייחודיות, ואילו לתורי”ד ייתכן שהן רק פחות ייחודיות (כי היצירתיות אינה רלוונטית). כעת נראה השלכה של התפיסות הללו לגבי מלאכת הוצאה.

הוצאה ‘מלאכה גרועה’

הזכרתי למעלה שמלאכת הוצאה מופיעה בפירוש בתורה, והראשונים כתבו שזה מפני שמדובר ב’מלאכה גרועה’. המקור למלאכת הוצאה מצוי בסוגיית שבת צו ע”ב, שהביאה לה מקור מהפסוק: “ויצו משה ויעבירו קול במחנה”:

מכדי, זריקה תולדה דהוצאה היא, הוצאה גופה היכא כתיבא? – אמר רבי יוחנן: דאמר קרא +שמות לו+ ויצו משה ויעבירו קול במחנה. משה היכן הוה יתיב – במחנה לויה, ומחנה לויה רשות הרבים הואי, וקאמר להו לישראל: לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו לרשות הרבים. וממאי דבשבת קאי, דילמא בחול קאי, ומשום דשלימא לה מלאכה? כדכתיב +שמות לו+ והמלאכה היתה דים וגו’. – גמר העברה העברה מיום הכפורים. כתיב הכא ויעבירו קול במחנה וכתיב התם +ויקרא כה+ והעברת שופר תרועה, מה להלן – ביום אסור, אף כאן – ביום אסור.

שימו לב שהגמרא טורחת להוכיח שהדבר היה בשבת (“וממאי דבשבת קאי”). ולכאורה זה תמוה, שכן גם אם זה היה בחול, עדיין די לנו בהוכחה שכך עשו במשכן כדי להוכיח שאסור לעשות זאת בשבת. לכאורה מוכח מכאן שגם אם היינו יודעים שהמלאכה הייתה נעשית במשכן עדיין לא היינו אוסרים אותה, שכן היינו מתייחסים אליה כמלאכה בנאלית (כבר הזכרתי שבמשכן גם ישבו והלכו, ואף אחד לא מעלה בדעתו לאסור ישיבה או הליכה בשבת). לכן הגמרא כאן הייתה צריכה להביא מקור מפורש שיש איסור לעשות זאת בשבת. הרי לנו רמז מהגמרא עצמה שהוצאה היא מלאכה גרועה, כלומר משהו בנאלי כמו הליכה או ישיבה. אמנם בירושלמי והר”ח נראה שחולקים על כך.[9]

ואכן, בחידושי הר”ן כאן מעיר שלגבי הוצאה חז”ל אפילו לא העלו הו”א ותהייה מדוע המלאכה הזאת נכתבה בפירוש (כמו שעשו לגבי הבערה). הוא מסביר שבהוצאה היה ברור להם שהיא נכתבה בפירוש כי היא מלאכה גרועה. כך גם כתבו עוד ראשונים. אמנם יש לדון בסטטוס של מלאכת הוצאה לאחר שלמדנו את איסורה מהפסוק: ייתכן שנדרש פסוק כי הוצאה היא מלאכה גרועה, והפסוק מחדש שהיא אינה גרועה. וייתכן שהפסוק מחדש שעל אף שהיא גרועה היא אסורה (אך גם למסקנה היא מלאכה גרועה).

ובאמת בשיטת ריב”א בתוד”ה ‘יציאות’, ב ע”א, נראה כי הוא אינו סובר שהוצאה היא מלאכה גרועה (השווה לסוף התוס’ שם), וכך פירש בו החת”ס שם. כך גם משמע מדברי ריב”א בתוד”ה ‘מי לא עסקינן’, ב ע”ב (והשווה לר”ת בשבועות ה ע”ב תוד”ה ‘מי לא עסקינן’, ובתוד”ה ‘יציאות’ הנ”ל). אמנם הריב”א אומר שהוצאה אינה מלאכה גרועה רק כדי ליישב את לשונות המשנה בריש שבת, כלומר הוא דן במצב אחרי שיש פסוק. סביר שהוא מסכים שמסברא הוצאה היא מלאכה גרועה.

בסוגיית צו ע”ב מובאות שתי לשונות מדוע הכנסה אסורה: מסברא (“מה לי אפוקי מה לי עיולי”) או מכך שזה גם היה במשכן. הגמרא גם אומרת שהיא תולדה של מלאכת הוצאה (שהיא האב). יש לכך שני הסברים: א. מה שהיה במשכן הוא אב. ב. מה שכתוב בתורה הוא אב. בתוד”ה ‘אי נמי’, שם, כתבו שרק בהוצאה נדרש שהתולדות תהיינה כתובות בתורה, בגלל שהוצאה היא מלאכה גרועה. ומכאן שתי מסקנות: 1. האב צריך להיות כתוב בפירוש בתורה. 2. התולדה של מלאכה גרועה צריכה להיות במשכן כדי להיאסר, שלא כמו תולדות רגילות (כך כתבו עוד ראשונים).

בכל אופן, לענייננו נראה שיש שלוש שיטות: 1. ר”ח וירושלמי: הוצאה אינה מלאכה גרועה. 2. ריב”א: הוצאה היא מלאכה גרועה אך הפסוק חידש שלא. 3. ר”ת: הוצאה היא מלאכה גרועה גם לאחר הפסוק. כמוהו סוברים עוד כמה וכמה ראשונים בביאור לשון המשנה ריש שבת.

מדוע הוצאה היא ‘מלאכה גרועה’?

הראשונים מביאים כמה הסברים לכך שהוצאה היא מלאכה גרועה, וניתן לחלק אותם לשני כיוונים עיקריים:[10]

  • האו”ז שבת סי’ פב כתב: “דמה מלאכה עשה…מעיקרא חפץ והשתא חפץ”. וכן נראה בסמ”ג ל”ת סה שכתב “שאינה נראית מלאכה”. כך גם משמע מהגהות מרדכי סי’ תנ. וכן בחי’ ר”מ קאזיס בתחילת שבת, ד”ה ‘ובדבר ההוצאה’, שכתב: “שכל המלאכות עושות רושם בדבר שעושין בו המלאכה, והוא משתנה ממה שהיה קודם לכן”.
  • כמה ראשונים נקטו שהוצאה היא מלאכה גרועה כי גדריה אינם הגיוניים או עקביים (ראה רמב”ן ריש שבת וריש שבועות, רשב”א ותוס’ רא”ש והמיוחס לר”ן ריש שבת ועוד). ישנם כמה ניסוחים בקבוצה זו: איך ייתכן שמשא קל אסור (מרה”י לרה”ר) ומשא כבד מותר (באותה רשות)? יש שתולים זאת בהבחנות בין הרשויות – מאי נפ”מ אם מוציא לרה”ר או לרה”י או באותה רשות ממש? יש שמציינים שבשאר המלאכות אין השפעה של המקום בו נעשית הפעולה על האיסור.

לראשונים מסיעה א ברור שהקריטריון לחשיבות הוא היצירתיות. לכן מלאכה כמו הוצאה שלא יוצרת מאומה בחפץ (לא משנה אותו) היא מלאכה גרועה.[11] לעומת זאת, לראשונים מסיעה ב נראה שלא מפריע שמלאכת הוצאה אינה יוצרת מאומה, ושאין בעקבותיה שינוי בחפץ. בכך הם מצטרפים לשיטה שהוצאה אינה מלאכה גרועה. לא בכדי חלק מהם נזקקים לכובד המשא, שבתפיסה המקובלת נראה לא רלוונטי לאיסורי שבת (שכן מקובל לחשוב שהאיסור הוא ליצור ולא לעבוד קשה).[12] אם כן, נראה שהמחלוקת הזאת היא אולי ביטוי נוסף למחלוקת רש”י ותורי”ד שראינו למעלה, בשאלה האם איסורי מלאכה בשבת כולם ביטוי ליצירה או שהיצירתיות אינה הפרמטר העיקרי בעניין זה.

הסבר המחלוקת: איסור מלאכה בשבת דין בחפצא או בגברא

יש מהאחרונים (ראו למשל בספר מי טל על מלאכת הוצאה) שהציעו לתלות את המחלוקת הזאת במחלוקת האם איסורי שבת הם דין בחפצא או בגברא. האחרונים נחלקו ביסוד האיסור של אמירה לנכרי (שהוא איסור דרבנן), האם הוא משום שליחות או לא. בשו”ע הרב סי’ רמג ה”א וסי’ שה הכ”ט כתב שמה שאסור לומר לנכרי לעשות מלאכה בשבת הוא משום שהנכרי הוא שליח של האומר (ויש לנכרי שליחות לחומרא, כמו שרואים בתוס’ בפרק איזהו נשך). מקור שיטה זו, ברש”י בתחילת פרק מי שהחשיך. לעומת זאת, בחת”ס או”ח תשובה פד וחו”מ תשובה קפה, והבית מאיר אבהע”ז סי’ ה, הקשו על רש”י, וכתבו שלא שייך שליחות באיסורי שבת כי הם איסורים שבגופו (האדם צריך לשבות בשבת),[13] ועל דברים שבגופו אין שליחות.

אם איסור המלאכה בשבת הוא בחפצא, כלומר יש איסור על שינוי המציאות (או שינוי חפצים), אז ברור שהוצאה היא מלאכה גרועה בגלל זה שאין בה שינוי בחפץ. אבל אם האיסור הוא בגברא, אז הוצאה היא מלאכה ככל מלאכה אחרת, וגם אם רוצים לומר שהיא מלאכה גרועה זה רק בגלל הסתירות הפנימיות בגדריה ולא בגלל חוסר היצירתיות. ובאמת בשו”ע הרב סי’ שא ה”א הסביר את המושג ‘מלאכה גרועה’ כאו”ז וסמ”ג ולא כרמב”ן וסיעתו.

אך נראה שיש לדחות את התלייה הזו, שכן בכל אופן ברור שהמלאכות (כולן, לא רק הוצאה) אינן עבודה אלא יצירה. השאלה האם הן בגברא או בחפצא יכולה להישאל בכל אופן: האם החובה היא שהאדם (היהודי) לא ייצור, או שלא תצא ממנו יצירה. אך לכל הדעות האיסור הוא שינוי חפצא. יתר על כן, ברור שאין איסור על התוצאה כשלעצמה, אחרת היינו מצפים שגם גוי לא יעשה מלאכה בשבת, ולפחות שאמירה לנכרי תהיה איסור דאורייתא. ברור שמדובר על גברא יהודי שעושה שינוי בעולם.

לכן סביר יותר לתלות את המחלוקת במחלוקת רש”י ותורי”ד, כמו שהבאנו לעיל: אם יש יסוד אחד למלאכות, אז זוהי יצירה. ולפי זה ברור שהוצאה היא מלאכה גרועה. לעומת זאת, אם כל מלאכה היא איסור שונה, והמשכן הוא היסוד לאיסור (כר”ח הנ”ל), אז בהכרח שלא היצירה היא הקובעת, ולכן הוצאה היא מלאכה גרועה רק בגלל העמימות ואי העקביות בגדריה (ולר”ח עצמו ייתכן שהיא כלל אינה מלאכה גרועה, וכנ”ל).

האם באמת הוצאה שונה מהותית מכל שאר המלאכות?

 גם אם הוצאה היא מלאכה גרועה, עדיין צריך להבין מדוע התורה בכל זאת אוסרת אותה. כבר הסברתי לא פעם (ראו למשל במאמרי כאן) שגם לגזירת הכתוב אמור להיות הסבר וטעם. יש שראו בהוצאה ניסיון להשאיר אדם במקומו (אל ייצא איש ממקומו ביום השבת). אבל אז לא ברור מה רע במלאכת הכנסה (להיפך, היו צריכים לחייב את כולנו לבצע הכנסה בשבת), ומדוע הסברא אומרת שאין לחלק בינה לבין הוצאה. מעבר לזה, היינו אמורים להשאיר את האדם במקומו ולא לאסור הוצאת חפצים (זו אולי מהותו של איסור תחומין). אבל כפי שאטען כעת, במחשבה נוספת ניתן להעלות מחדש לדיון את ההנחה שהוצאה שונה משאר המלאכות (בין אם היא נחשבת גרועה בגלל זה ובין אם לאו).

ישנה אסימטריה מהותית בין בריאה של הקב”ה לבין יצירה אנושית. הוא בורא דברים יש מאין, אבל אנחנו לעולם עושים יש מיש. אדם לא יכול לברוא אלא לכל היותר ליצור. כעת שימו לב שעשיית יש מיש שלנו היא לעולם רק הזזה של דברים ממקום למקום. גם שינוי שאנחנו יוצרים בעולם או בחפץ כלשהו (כמו שנעשה ברוב המלאכות) אינו אלא הזזה של דברים ממקום למקום, שאחריה חוקי הטבע עושים עבורנו את השינוי המהותי בחפץ. כך למשל נגר מזיז חלקים בעץ הצידה, ואחר כך שם מסמרים שמחברים אותם זה לזה. בנאי מקבץ חלקים ויוצר מבנה. אפילו שיבוט או הפרייה מלאכותית, שנחשבים כפסגת ההתערבות האנושית במעשיו של הקב”ה, משמעותם היא הנחת הדברים במקום הנכון ומתן אפשרות לטבע לפעול. אנחנו מניחים את הזרע במקום שבו הוא יכול לפרות ולרבות, והתוצאה קורית מאליה. אם נשים לב נראה שכל פעולותינו בעולם אינן אלא הזזה ושינוי מקום של דברים והנחתם במקום ה”נכון”. היצירה שלנו היא לעולם במחשבה היכן ומתי לשים את הדברים, ואלו דברים. אבל כאן תרומתנו לעניין נעצרת, והטבע עושה את שלו.

מאליו מובן שזהו המצב גם במלאכות שבת. חשבו על מלאכת מעמר, שכבר הוזכרה למעלה. בעצם מדובר באיסוף פירות מפוזרים לסל. מה שאנחנו עושים כאן זו אך ורק הזזה ושינוי מקום, וממנה נוצר מקבץ, או אוסף, שעומד לשימושנו. כאן אפילו לא קורה שינוי ממשי בחפץ, ושינוי המקום הוא הוא התוצאה של מעשינו. אבל כך הוא גם בכל שאר המלאכות. זה בולט בעיקר במלאכת זורע ומבשל. במבשל אנחנו מניחים את הסיר על האש ואז התבשיל מתבשל. במלאכת זריעה, האדם מניח את הזרע באדמה ומביא אליו מים ואז הוא צומח.[14] גם בשתי אלו אנחנו רק מניחים משהו במקום כלשהו, ותו לא. אבל הוא הדין גם בכתיבה, שאינה אלא הנחת הדיו על הנייר, או מחיקה שהיא הסרתו משם (או הבאת מחק שמסיר אותו). שחיטה היא העברת סכין על צוואר של בהמה, עיבוד עור היא הבאת חומרים שיעשו פעולה על העור וכן הלאה. נדמה לי שאין פעולה בעולם, או מלאכה בשבת, שמבחינתנו אינן פשוט הזזה של דברים והנחתם במקום הרלוונטי.

מהמבט הזה עולה שכל המלאכות שלנו הן “גרועות”. העשייה שלנו בעולם היא בעצם תמיד הזזה של דברים קיימים. מתי היא לא גרועה? כאשר אחרי ההזזה אנחנו מניחים אותם במקום שבו הטבע עושה עליהם פעולה לא טריוויאלית. כשאין תוצאה כזאת, מדובר בפעולה גרועה. אם כך, ההבדל בין מלאכה גרועה לשאינה כזאת הוא רק בשאלה היכן הנחנו את החפץ וכתוצאה מכך מה עשה לו הטבע.

במדרש תנחומא, פ’ תזריע, מצאנו מדרש עם העיקרון הזה עצמו:

שאל טורנוסרופוס הרשע את ר’ עקיבא איזה מעשים נאים של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם, א”ל של בשר ודם נאים, א”ל טורנוסרופוס הרשע הרי השמים והארץ יכול אתה לעשות כהם, א”ל ר’ עקיבא לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם. א”ל למה אתם מולים, א”ל אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקדוש ברוך הוא, הביאו לי שבולים וגלוסקאות, [אמר לו אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים, הביאו לי] אנוצי פשתן וכלים מבית שאן, א”ל אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים, א”ל טורנוסרופוס הואיל הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו, א”ל ר’ עקיבא ולמה שוררו [=חבל הטבור] יוצא בו, לא תחתוך אמו שוררו, ולמה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את המצות אלא כדי לצרף בהן, לכך אמר דוד (כל) אמרת (אלוה) [ה’] צרופה וגו’ (תהלים יח לא).

נכון שמעשי ידינו טובים יותר, אבל שימו לב שאנחנו רק “מזיזים את הגבינה”. חוקי הטבע עצמם הם מעשיו של הקב”ה, ובלעדיהם גם למעשינו לא הייתה משמעות.

רעיון דומה נמצא על הפסוק “מי הקדימני ואשלם” (ויקרא רבה, אמור כז):

[ב] מי הקדימני ואשלם (איוב מא, ג). ר’ תנחומא פתר קריא ברווק שהוא שרוי במדינה ונותן שכר סופרים ומשנים, אמ’ הקדוש ברוך הוא עלי לשלם לו גמולו וליתן לו בן זכר, הה”ד וגמולו ישלם לו (משלי יט, יז). אמ’ ר’ ירמיה בן אלעזר עתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת מי פעל עם אל, כל מי שפעל עם אל יבא ויטול שכרו, הה”ד כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל (במדבר כג, כג), עכשיו יבא ויטול שכרו. ורוח הקודש אומרת מי הקדימני ואשלם, מי קילס לפני עד שלא נתתי לו נשמה, מי מל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר, מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג, מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית, מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו מקום, מי עשה לי לולב עד שלא נתתי לו דמים, מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו טלת /טלית/, מי הפריש לי פיאה /פאה/ עד שלא נתתי לו שדה, מי הפריש לי תרומה ומעשר עד שלא נתתי לו גורן, מי הפריש לי חלה עד שלא נתתי לו עיסה, מי הפריש לפני קרבן עד שלא נתתי לו בהמה, שור או כשב או עז.

מעשיו של הקב”ה לעולם קדמו למעשי האדם. האדם רק יכול להפעיל את מה שעשה עבורו הקב”ה, כלומר להזיז דברים למקום שנבחר באופן מושכל ואז לתת לטבע לפעול ולשנות משהו בדבר עצמו.

מלאכת מחשבת: חובת השביתה בשבת

זה מה שנקרא אצל חז”ל “מלאכת מחשבת”, שזו ההגדרה שנתנו חכמים לאיסור מלאכה בשבת. כבר הזכרתי שהביטוי עצמו מופיע ביחס למלאכות המשכן. ‘מלאכת מחשבת’ היא מלאכה שיסודה בתכנון מראש, שבו האדם מוציא אל הפועל את תכניתו (מחשבתו). לכן פעולות לא מתוכננות (כמו אינו מתכוון,[15] או מלאכה שאינה צריכה לגופה), מקלקל וכדומה אדם פטור עליהן. זוהי השלכה לקולא, אבל יש גם השלכות לחומרא. כך, למשל, אם אדם עשה פעולה בגרמא, בכל התורה הוא פטור אבל בשבת הוא חייב, שכן סוף סוף היה כאן תכנון שיצא אל הפועל במעשה האדם, גם אם זה נעשה בעקיפין ולא ממש על ידי מעשיו (ראו רש”י ב”ק ס ע”א)[16]. לענייננו, מלאכת מחשבת היא הוצאת התכנית של האדם אל הפועל, גם אם זה נעשה בעקיפין (ובעזרת הרוח וכדומה).

לאור מה שתיארתי קודם ניתן כעת להבין שכל פעולה שלנו היא בעצם לכל היותר מלאכת מחשבת במובן הזה. חלק מהפעולות יוצרות את התוצאות בגרמא, כמו במבשל שם אנחנו גורמים לבישול, או בזורע ששם אנחנו גורמים לצמיחה וכן הלאה. לפעמים התוצאה היא מיידית (כמו בכתיבה או מחיקה), ועדיין אלו תוצאות ממעשינו. הפעולה שלנו היא  לעולם הזזה, אחר כך בא הטבע (או הרוח) ויוצר את השינוי בחפץ עצמו.

השביתה בשבת היא זכר למעשה בראשית. הקב”ה שבת מהבריאה שנעשתה בששת הימים, אבל אדם אינו יכול לברוא אלא רק ליצור (יש מיש), וזה מה שהוא עושה שישה ימים. לכן גם בשבת הוא אינו אמור לשבות מבריאה אלא מיצירה (כי רק זה מה שאנחנו יכולים לעשות). אם נתרגם זאת  לשפה שלנו, עלינו לשבות מהזזות משמעותיות של דברים. אצל בני אדם, ‘מלאכת מחשבת’ היא הזזה מושכלת, ועדיין רק הזזה. ‘מלאכה גרועה’ היא הזזה שאין לה תוצאות נוספות בחפץ פרט לשינוי המיקום.

בחזרה למלאכת הוצאה

לאור כל מה שכתבתי עד כאן, מתבקש להסביר שמלאכת הוצאה עניינה להזכיר לנו שאנחנו בעצם רק מזיזים דברים ממקום למקום. גם כאשר אנחנו יוצרים את היצירות הכי מופלאות שלנו, היצירה היא בגברא (הרעיון, או המחשבה), אבל בחפצא אנחנו רק מזיזים. לכן ההוצאה מוגדרת גם היא כמלאכה, כדי להזכיר לנו שגם בששת ימי המעשה אנחנו לא יוצרים כמו הקב”ה, אלא רק מזיזים. אם בכל המלאכות יש לנו תחושה שאנחנו דומים לקב”ה ומחוללים שינויים כבירים בעולם כמוהו, מלאכת הוצאה באה לומר שבעצם אנחנו רק מזיזים.

במלאכת הוצאה ישנה הזזה שאין לה תוצאות בחפץ, ובמובן הזה אולי יש כאן מלאכה גרועה מבחינת התוצאה. אבל במובן המהותי, מבחינת אופיו של מעשה האדם, ההוצאה היא המלאכה הכי טיפוסית, שכן היא משקפת לנו את הערך המוסף שאנחנו תורמים בכל המלאכות ובכל הפעולות שלנו בעולם. כאן הגברא והחפצא מתחברים. אם כל המלאכות הן דין בחפצא (שינוי בעולם, או  בחפץ), ההוצאה משקפת לנו שגם בשאר המלאכות החלק שאנחנו (הגברא) תורמים הוא רק הזזות. שאר המלאכות נאסרות גם אם הן נעשות ברה”י עצמה, כי שם יש חידוש בחפץ עצמו, וזו הזזה מספיק משמעותית (לא על הציר הגיאוגרפי). אבל הזזה טהורה נאסרה רק בשבת.

הדרישה שמלאכת הוצאה תהיה דווקא מרה”י לרה”ר או להיפך, נועדה רק כדי להגדיר הזזה משמעותית (אחרת כל תנועה בשבת הייתה אסורה). לכן נדרשת הזזה ממקום בעל אופי אחד למקום בעל אופי אחר, ומהפסוק “אל יצא איש ממקומו” לומדים ששתי הרשויות ששונות מהותית זו מזו הן רשות היחיד והרבים (אמנם, כפי שמעיר תוס’, לא ברור מדוע לא לאסור הזזה מרשות היחיד אחת לאחרת. נראה שבמקרה זה ההשלכה של מעשה האדם, כלומר השינוי, לא מספיק משמעותיים).

ייתכן שזוהי גם הסיבה לכך שמסכת שבת פותחת במלאכת הוצאה. כמה אחרונים הביאו בשם מהר”ל שהתחלת כל מסכת עוסקת בדין הטיפוסי לאותה מסכת. לאור דברינו ברור מדוע נבחרה דווקא מלאכת הוצאה, בפרט לאור העובדה שהיא מלאכה גרועה, שכן היא האב טיפוס לכל מלאכות שבת. מעניין שדווקא הגריעות של הוצאה (היעדר היצירה בחפץ, אלא הזזתו בלבד) היא שהופכת אותה לאבטיפוס של כל המלאכות. היא מגלה לנו משהו שקל מאד לפספס אותו לגבי כלל פעילויותינו בעולם, ומתוך כך גם לגבי כלל המלאכות האסורות בשבת. ייתכן שזוהי גם הסיבה לכך שביו”ט, שאינו זכר למעשה בראשית, לא אסרו את מלאכת הוצאה.

ראינו למעלה מחלוקת ראשונים משולשת, האם הוצאה בכלל אינה מלאכה גרועה, או שהפסוק שאוסר הוצאה בשבת הוא שחידש שהוצאה אינה מלאכה גרועה, או שהחידוש בפסוק הוא שלמרות שהיא מלאכה גרועה היא נאסרה בשבת. כעת ניתן להבין את שלוש הדעות הללו. בהסתכלות פילוסופית הוצאה אינה מלאכה גרועה בכלל. מבחינת מעשה האדם (הגברא) אין הבדל בינה לבין מלאכות אחרות, שכן בכל המלאכות האדם רק מזיז דברים ממקום למקום. אמנם ייתכן שזה גופא מה שמחדש לנו הפסוק, ללמדנו את היסוד הזה עצמו (לכן כתבו כמה ראשונים שרק אחרי הפסוק היא אינה מלאכה גרועה). אמנם בפועל אין להזזה הזאת תוצאות בעולם, ולכן יש מקום לומר שגם אחרי החידוש של הפסוק זוהי מלאכה גרועה. השאלה שביסוד המחלוקת היא האם מסתכלים על התוצאה בעולם או על התרומה של הגברא לתוצאה הזאת.

אנטרופיה

התיאור הזה מזכיר את המושג הפיזיקלי אנטרופיה, שהוא מדד מתמטי למידת הסדר של המערכת. הוצאה היא שינוי שמשנה את האנטרופיה של העולם, כלומר יוצר  סדר חדש במציאות. לקחת חפץ ממקום אחד ולהניח אותו במקום אחר זהו שינוי הסדר בעולם. בהסתכלות הזאת בהוצאה יש בהחלט שינוי במציאות, אבל זה לא שינוי בחפץ אלא בעולם. כשמסתכלים על העולם הוא שונה, למרות ששום חפץ כשלעצמו לא השתנה.[17]

לבעלי המבט המתמטי שבינינו, ניתן להגדיר את הסדר בעולם דרך וקטור של מצב, כאשר המקומות בווקטור הזה הם המקומות בעולם, ובכל מקום כזה מונח חפץ כלשהו (או שהוא ריק). טלו לדוגמה את הווקטור הבא: (A, 0, B, C, 0, A), שמתאר שחפץ A נמצא במקום 1, מקום 2 ריק, במקום 3 מונח החפץ B וכן הלאה. כעת נזיז את החפץ A מהמקום השישי למקום הראשון, ואז נקבל וקטור מצב חדש: (2A, 0, B, C, 0, 0). יש הבדל ברמות האנטרופיה (הסדר) של שני המצבים הללו, ופיזיקאים יכולים לחשב את האנטרופיה של כל מצב כזה,[18] כלומר לכמת את מידת הסדר בכל אחד מהמצבים. חשבו למשל על הזזה של החפץ A ממקום 6 למקום 5. במקרה כזה האנטרופיה לא הייתה משתנה, שכן היה נוצר וקטור מצב דומה מאד (אלא  שהוחלפו בו השמות או התפקידים של המצבים 6 ו-5). לכן זה לא שינוי משמעותי. מסיבה זו הוצאה מוגדרת להיות מלאכה רק אם היא נעשית בין רשויות שאינן דומות זו לזו (רשות היחיד ורשות הרבים), כמו בדוגמה הראשונה כאן (ממקום 6 למקום 1). הזזת חפצים בין רשויות דומות היא בעצם מה שעשינו בדוגמה השנייה (ממקום 6 למקום 5).

כדי לחדד יותר את המשמעות של התיאור במונחי אנטרופיה, חשוב לדעת שהחוק השני של התרמודינמיקה אומר שאי אפשר להגדיל סדר בלי יד מכוונת. תהליך אקראי (רנדומי) לא מגדיל את הסדר (אלא או שומר או מקטין אותו). כאשר יד מכוונת (אלוהית או אנושית) מעורבת בתהליך, או אז הסדר יכול לגדול, וזו משמעותה של יצירה. במינוח הזה, יצירה היא הקטנת אנטרופיה (יצירת סדר). חפץ שהיה במקום אחד, למשל 6, ואני מניח אותו במקום שונה מהותית, למשל 1, אם הוא מייצר סדר נכון יותר (מתאים יותר לתכניותיי, מלאכת מחשבת), זוהי מלאכה. אנחנו מחקים את מעשי הקב”ה בששת הימים, וגם בשבת אנחנו שובתים כמוהו משינויי אנטרופיה. במובן הזה ההוצאה היא אבטיפוס של יצירת סדר, ולכן דווקא היא, על אף היותה ‘גרועה’, מהווה את המלאכה הטיפוסית של איסורי מלאכה בשבת. כפי שראינו, כל יצירה בחפץ היא בעצם רק שינויי מקום של דברים, כלומר שינוי אנטרופיה, והוצאה היא רק הביטוי המזוקק ביותר לזה.

לסיכום

מלאכת הוצאה אומרת לנו שהפעולות שלנו, שהן הזזות בלבד, מקבלות את משמעותן רק בגלל שהקב”ה ברא את הטבע בששת ימי הבריאה. הטבע שנברא על ידי הקב”ה הוא שהופך את ההזזות שלנו לשינויים בעולם. הקב”ה שבת ביום השביעי וראה שכל מה שעשה הוא טוב מאד. גם כשאנחנו שובתים מהוצאה וממלאכות בכלל, אנחנו פתאום מבינים שיש לכל מעשינו משמעות (הם טובים מאד) רק בגלל ששת ימי הבריאה. בלי פעולותיו של הקב”ה (הטבע) ההזזות שלנו לא היו עושות מאומה בעולם. בלי הטבע שנוצר בששת ימי הבריאה, כל המלאכות שלנו היו הוצאה אחת גדולה וריקה (‘מלאכה גרועה’).

לכן אל לנו להתבלבל מטענתו של ר”ע נגד טורנוסרופוס במדרש שהבאתי לעיל. מעשינו יפים יותר מאלו של הקב”ה, אבל בסוף בסוף אלו רק הזזות. יש להן תוצאות כה יפות רק בגלל מעשיו של הקב”ה (חוקי הטבע) ובזכותם. לכן הוא אומר לנו במדרש השני שהבאתי: מי הקדימני ואשלם?! אמנם מגיע לנו תשלום, יש שכר לעמלנו, אבל זה רק בזכותו. במובן הזה, השביתה ממלאכה, ובפרט ממלאכת הוצאה, היא הזכר הגדול והמובהק ביותר למעשה בראשית ולמשמעותם עבורנו.

במחשבה נוספת נראה שזה פירוש הפסוק: “כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל”, כפי שכותב בעל דרשות הר”ן בתחילת הדרוש העשירי:

כי למעלה מזה אמר (דברים ח יב – יח) פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וגו’, ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה’ אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. רצה בזה, כי עם היות שאמת שיש באישים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים, כמו שיש אנשים מוכנים לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, ולפי זה יהיה אמת בצד מה, שיוכל העשיר לומר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, עם כל זה, עם היות שהכח ההוא נטוע בך, זכור תזכור הכח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא. והוא אומרו (שם יח) וזכרת את ה’ אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, לא אמר וזכרת כי ה’ אלהיך נותן לך חיל, שאם כן היה מרחיק שהכח הנטוע באדם (לא) יהיה סיבה אמצעית באסיפת ההון, ואין הדבר כן, ולפיכך אמר כי עם היות שכחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכח ההוא, יתברך.

הסיסמאות ה”משגיחיות” המנותקות שעליהן מגדלים אותנו, לומדות מהפסוק הזה שאנחנו לא עושים כלום והכל בא לנו מהשמים (ע”ע נזיפות “כוחי ועוצם ידי” של המשגיחים). אבל זה לא פשט הפסוק. הפסוק אומר את ההיפך: אנחנו אלו שעושים את החיל בעצמנו, אלא שזה רק בזכות הכוח שהוא נותן לנו. שימו לב שמדבריי כאן יוצא פירוש אחר לדברי הר”ן הללו. הקב”ה נותן לנו כוח לעשות חיל לאו דווקא במובן מיסטי כלשהו (שהוא מחייה כל אחד מאיתנו בכל רגע, עוד וורט של ה”משגיחים”), אלא בכך שכל מעשה שלנו מקבל משמעות ומניב פירות רק מכוח חוקי הטבע שהוא ברא. בלי חוקי הטבע כל מעשינו היו הזזות סתמיות של דברים ממקום למקום ותו לא.

במאמרי על הכרת טובה אונטית כבסיס לעבודת ה’, טענתי שיש חובה (אונטית, לא בהכרח מוסרית) של כל יצור למי שברא אותו. זה כנראה גם מה שאומר הפסוק בשירת האזינו: “הלה’ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך”, החובה שלנו לקב”ה היא מכוח שהוא מכונן אותנו (מקיים אותנו) וגם מכוח זה שהוא עשה אותנו. יש כאן הכרת טובה מוסרית (למי שגמל וגומל עמנו טובה) והכרת טובה אונטית (למי שעשה אותנו). לאור דבריי כאן הדבר מקבל משנה משמעות: כל מעשה ומעשה שלנו מקבל משמעות מכוחו. בלעדיו אנחנו יכולים לכל היותר לעשות הזזות סתמיות של דברים מפה לשם ותו לא. כלומר זה לא רק שהוא עשה אותנו ומקיים אותנו, אלא שכל מעשה שלנו יכול לקבל משמעות רק מכוחו. זהו ודאי בסיס משמעותי לחובתנו המנדטורית כלפיו.

ההצעה הזאת שופכת אור מעניין על מלאכת הוצאה, על כלל מלאכות שבת וגם על פעולתנו בעולם בכלל, ולא פחות מכך על היחס של מעשינו לקב”ה ולטבע ועל מחויבותנו אליו. אני מקווה ומאמין שיש כאן משהו מעבר לדרוש (רחמנא ליצלן).

[1] ראו למשל בתוס’ כאן ובמהרש”א ומהר”ם עליו, וכן בהקדמת בעל תפארת ישראל למשנה מסכת שבת, שנקראת “כלכלת שבת” (שם הוא גם דן בשאלה מהי ה”חשיבות” – ייחודיות או יצירה משמעותית, ומה קובע את הדמיון בין אב לתולדה – מטרת ותכלית הפעולה או צורת ביצועה. אעיר על כך עוד להלן.

[2] ניתן להביא עוד שלוש נפ”מ בין אב לתולדה:

  • צירוף שיעורים (ראה מהר”י כ”ץ בשטמ”ק ב”ק שם, ד”ה ‘הקשה מהר”ר יחיאל’, ובחי’ ר’ שמואל שם).
  • לאב יש תולדה ולתולדה אולי אין (לפחות לדעת הר”ח בתחילת פרק שישי שכתב שאין תולדה לתולדה).
  • יש שכתבו שבמלאכה שאינה צריכה לגופה בתולדה פטור גם לר’ יהודה.

[3] יש שרצו ללמוד שכלל התולדות הן איסור עצמאי, שכן יש מקור נפרד שמלמד על התולדות בכלל (“הנה מהנה”, ראו שבת ע ע”ב ומקבילות). ראו גם להלן הערה 5.

[4] כך הבינו בו כמה אחרונים. אם כי יש לדון מדוע חלב ודם גם הם לדעתו מתפרשים כך, והרי שם ברור שאלו שני איסורים שונים.

[5] בספר תוצאות חיים סי’ ה-ו תלה את המחלוקת בין התורי”ד לרש”י במקור לחילוק מלאכות: אם המקור הוא מהבערה לחלק יצאת, אז כל אב מלאכה הוא איסור עצמאי כמו הבערה. אבל אם המקור הוא ‘מחלליה מות יומת’ (ראה שבת ע ע”א), זה לרבות מיתות הרבה על חילול אחד, כלומר שכל המלאכות הן אב אחד, אלא שהן כגופים מחולקים.

[6] ראו במאמרי הנ”ל את הדוגמה החריגה של הירושלמי לפי ר’ מנשה מאיליא לגבי רוקק ברה”ר (וגם זה לא לימוד של הצד השווה, אלא מה שכיניתי ‘הבנייה מושגית’).

[7] זה תלוי בהבנת ההיסק של צד שווה, האם באמת מדובר בחיפוש של צד שווה שמשותף לשני המלמדים, או שמא יש מלמד אחד והשני רק מסיר פירכות (ראה מחלוקת הרא”ש והגדולים, ב”ק ו ע”א, ובמאמרי במישרים ב). אגע בזה באחד מהטורים הבאים.

[8] ובאמת רש”י בתחילת ב”ק כותב בדעת חכמים שמה שחייב חטאת אחת על אב ותולדה דידיה הוא על האב. וכך משמע מהגירסא בשטמ”ק על הגמ’: “אאב מחייב אתולדה לא מחייב”. ובהגהות פורת יוסף שם הביא שלרש”י אם הביא חטאת על התולדה זהו חולין בעזרה. ותפארת שמואל כתב שנפ”מ אם שכח להביא חטאת על האב והביא על התולדה, ולאחר מכן נזכר, שהוא צריך להביא שוב על האב.

ולפי רש”י לשון הגמרא מתיישבת טוב יותר, שכן היא חיפשה מאי נפ”מ בין אב לתולדה, ואם נסביר שהחטאת מובאת על שניהם אז עדיין לא ברור מה ההבדל בין אב לתולדה (רק ברור מאי נפ”מ לכך שמשהו מוגדר כתולדה של אב, אבל לא מה ההבדל ביניהם). אך התורי”ד (הביאו השטמ”ק על ריש ב”ק, ד”ה ‘נ”מ דאי עביד’) הקשה על הגמ’ את הקושיא הזו, וכותב שבאמת אין הבדל בין אב לתולדה (אלא יש הבדל אחר שמפורט בהמשך הגמ’ שם, ואכ”מ). אם כן, לתורי”ד המשכן קובע מיהו אב ומיהו תולדה (כמו שראינו למעלה בשי’ התורי”ד), ולכן אין הבדל בין אב לתולדה. ולרש”י החשיבות קובעת, ולכן יש הבדל בין אב לתולדה. הם הולכים כאן לשיטותיהם.

[9] יש להעיר שהר”ח (צז ע”א, נדפס ריש פ’ הזורק) רק מוכיח שההוצאה היא מלאכה ושהיא הייתה במשכן. הוא מפרש שזה היה בחול, ואינו גורס את הקטע בגמרא שהוכיח שזה היה בשבת. נראה שהוא הולך לשיטתו שהכל תלוי במשכן (כסיבה ולא כסימן), ולכן די לנו להוכיח שהוצאה הייתה במשכן ואין כל משמעות לחשיבות שלה. וכן הוא בירושלמי (הובא בר”ח ג ע”ב): “מנין שהוצאה קרויה מלאכה? דכתיב ‘ויצו משה ויעבירו קול במחנה’ “. כלומר מחפשים רק הוכחה שהיא קרויה מלאכה ולא לכך שהיא אסורה (והמקור הוא ממה שאמר משה לעם שם: “אל יעשו עוד מלאכה”). וראה גם בתוד”ה ‘וממאי’, צו ע”ב מהר”ח והירושלמי.

אם כן, לפי ר”ח הוצאה אינה מלאכה גרועה, שכן אין מושג כזה ‘גרוע’, שהרי היסוד של החשיבות אינו משחק תפקיד בהגדרת המלאכות לפי ר”ח.

[10] המאירי בשבת ב ע”א מביא את שתי הלשונות, ע”ש.

[11] ניתן לדון באבות נוספים שלא יוצרים משהו בחפץ, כמו מעמר (אוסף פירות לסל אחד). אבל במעמר ניתן לדבר על ממד של יצירה, שכן מדובר באיסוף יבול בשדה. צבירת היבול לתוך הסל הופכת אותו מצמח, או גידול שדה כלשהו, לסחורה, כלומר מצרך שעומד לשימוש האדם.

[12] בפוסקים מובאות כמה השלכות הלכתיות להיותה של הוצאה מלאכה גרועה. אביא כאן ארבע מהן:

  • בחיי”א שבת כלל ט סי”א כ’ שאיסור מעשה שבת קיים רק היכא שנעשה שינוי בגוף החפץ (כמו במבשל). לכן בהוצאה אין איסור מעשה שבת. ולכן המוציא בשבת בשוגג מותר אפילו לו עצמו מייד (ובמזיד אסור עד מוצ”ש). וראה מקורו בנשמת אדם שם.
  • בשו”ת בית יצחק או”ח סי’ לד הסתפק מה דין מקלקל בהוצאה. הוא מוכיח מסוגיית שבת צא ע”א (זרק כזית תרומה לבית טמא) שמקלקל בהוצאה חייב. וביאר שמכיון שבהוצאה אין תיקון בחפץ אז אין פטור של מקלקל, שהרי יסוד הפטור הזה הוא שאין תיקון בחפץ.
  • בפמ”ג בפתיחה להל’ שבת (הביאו באפיקי ים ח”ב סי’ ד סוף ענף ח) הסתפק האם מה שבמלאכה בחצי שיעור נדרש שהחצי הראשון יהיה עדיין בעולם כדי שיתחייב זה רק בהוצאה, מפני שהיא מלאכה גרועה.[12] מסתבר שלא ניתן לומר דברים כאלו אם התפיסה היא שהוצאה היא מלאכה גרועה בגלל שאין בה תיקון לחפץ. הרי זהו נימוק שדווקא מוליך לוויתור על הדרישה שהחצי הראשון יהיה בעולם. כלומר דברי הפמ”ג משקפים עמדה שהוצאה היא מלאכה גרועה בגלל שגדריה תמוהים, ולכן קשה יותר לחייב עליה.
  • בפנ”י שבת נא ע”ב הביא עוד השלכה לימודית (לא הלכתית) לכך שהוצאה היא מלאכה גרועה. הוא כותב שם שלא אסרו מן התורה שביתת בהמתו בהוצאה:

עוד דהא הוצאה לרשות הרבים אפילו באדם מלאכה גרועה היא, ולאו בכלל ‘לא תעשה כל מלאכה’ היא אי לאו דילפינן לה באפי נפשה … וא”כ משמע דלא שייך הך מילתא בבהמה כלל מדאורייתא אלא מדרבנן.

אמנם אחרי שכבר למדו זאת, ייתכן שזה כן נחשב כמלאכה (וייאסר גם ביו”ט).

[13] ובאמת הב”י מביא מהסמ”ג שהביא מכילתא שאוסרת אמירה לנכרי מהפסוק “לא תיעשה מלאכה”, שממנו משתמע שהאיסור הוא בחפצא ולא בגברא, כלומר אסור שהמלאכה תיעשה ולאו דווקא שיהודי יעשה אותה (כמובן שלפי זה צריך הסבר מדוע לגוי אין איסור מלאכה בשבת). אבל לרוב ככל הדעות, המכילתא הזאת היא אסמכתא בעלמא.

[14] נעיר כי בשתי המלאכות הללו באמת עולה שאלה של עשייה בשבת שמסתיימת בימי החול שאחריה, או להיפך (כי פעולת האדם הסתיימה כבר). אבל לאור דבריי כאן ניתן לתהות על כל המלאכות באותה צורה.

[15] אמנם אינו מתכוון מותר בכל התורה ולא רק בהלכות שבת, אבל כבר עמד ר”ח מבריסק (על הרמב”ם הל’ שבת פ”י הי”ז) על כך שבשבת יש דין מיוחד שנובע ממלאכת מחשבת.

[16] הרבה אחרונים כבר העירו שהרא”ש שם חולק על רש”י, ולדעתו גרמא פטור גם בשבת, ושם זה דין מיוחד למלאכת זורה.

[17] בניסוח אחר ניתן אולי לומר שהאיסור הוא לשנות את רה”ר (להחסיר או להוסיף חפץ אליה), כי רק רה”ר היא מצב של העולם. רשויות היחיד הם מצבים של בני אדם ספציפיים והם לא חשובים לעניין זה. זהו מיקוד אחרת למלאכת הוצאה.

[18] יש לחשב כמה מצבים מיקרוסקופיים שקולים ישנם לכל מצב כזה. כמה שיש יותר מצבים שקולים הסדר קטן יותר. לדוגמה, במקרה שתיארתי למעלה, כאשר החפץ A עבר ממקום 6 למקום 1 האנטרופיה גדולה (הסדר קטן).

35 מחשבות על “מלאכת הוצאה, שבת ותפקודנו בעולם (טור 345)”

    1. שלום הרב אריאל ותודה על ההפנייה.
      קראתי במהירות (מהטעמים שיבוארו מיד), ואומר רק שתי הערות כלליות שקשורות זו לזו: 1. נקודת המוצא האחד העמ-ית לא מקובלת עליי. בעיניי אין שום ערך לפרשנות חילונית (כלומר שלא מחויבת להלכה) לשבת. אני יכול להציע עוד מאה פרשנויות כאלה, ואיני רואה בהן ערך דתי. על ערך לאומי או אחר ניתן כמובן לדון. 2. הפרשנות הזאת מתעלמת מהמסורת ההלכתית ומחז”ל (למעט כמה מקורות שנבחרו מגמתית כשהם מתאימים לכם), ובמקרים מסוימים הולכת נגדה. למשל, אם המלאכות היו תיאור של הפעילויות האנושיות היסודיות ולא נלקחו מהמשכן, יש להסביר מדוע זורה, בורר ומרקד, הם שלושה אבות שונים (הגמרא מסבירה זאת במשכן). מעבר לזה, כפי שהסביר כלכלת שבת לא תמיד הדמיון בין המלאכות הוא בתכלית (ע”ע זורה, בורר ומרקד).
      ככלל, מסיבות אלו איני עוסק במקרא ובפרשנותו. הפרשנויות למקרא מטבען מנסות לדחוף לתוכו את צרכינו ומשמעויותינו שלנו, ולא בהכרח בוחנות מה באמת יש שם. כניסוי מחשבתי: אם היית מגלה שאין לך פרשנות עדכנית ורלוונטית לימינו (ולחילונים) במקרא עבור השבת, האם היית נסוג? האם שבת הייתה מאבדת את משמעותה מבחינתך או מבחינתם? אם כן, אז פירוש הדבר שהם בין כה וכה עושים מה שהם רוצים ולא מה שההלכה או המקרא דורש מהם. אז בשביל מה כל המשחק הזה? שיעשו מה שנראה להם סביר והגיוני, אבל מה לזה וליהדות. וכי ההיגיון של יהודים אמור להיות בנוי אחרת מזה של גוים?
      ושוב, זה לא אומר שלא תיתכנה פרשנויות רלוונטיות למקרא, וגם לא שיש פגם בפרשנות הספציפית שהצעתם. זה פשוט מעמיד בסימן שאלה את ערכו של הפרויקט כולו. וכמובן שכפי שכתבתי זו לא יהדות, בשום מובן מהותי, שהרי כל גוי יכול לקבל או לא לקבל את דבריכם בדיוק כמו היהודי החילוני (ובאמת אין הבדל עקרוני ביניהם, למעט סנטימנט כלשהו, שפה ואכילת פלאפל. עניינים חסרי ערך בעיניי. עמדתי על כך בסדרת הטורים על זהות יהודית (336-9). נכון שמתבססים על התנ””ך, אבל את זה עושים גם גוים רבים.

      1. תודה ר’ מיכי. קראתי את הטורים שלך על זהות.ואכן אנחנו חלוקים בענין התרבותי. דווקא רציתי שתקרא את מה שכתבתי על מלאכת מחשבת -בעיקר בסוף המאמר. נדמה לי שאני מציע חשיבה הלכתית תלמודאית ולא ‘אחד העמית’ להגדרת המלאכה.

        1. להגדרות שם בסוף אני בהחלט מסכים, אבל דומני שזו פחות או יותר ההגדרה המקובלת למלאכה בשבת (אם כי, כפי שהערתי כאן זה כנראה שנוי במחלוקת הראשונים).
          מה שכתבתי לגבי אחד העמ-יות נוגע למוטיבציה ונקודת המוצא של המאמר לא להגדרות ההלכתיות כמובן.
          שוב תודה,

          1. שוב תודה לך. מחילה אם אני מטריח אותך שוב למאמרי. האם תסכים עם מסקנתי ששימוש במעלית או הפעלת תריס חשמלי או מאוורר אינן מלאכת מחשבת מפני שהתוצאה אינה יצירה ואפשר לעשותה ללא חשמל והשימוש בחשמל הוא צריכה ולא מלאכה (כדברי הגרש”זא?

            1. סברתך כשלעצמה סבירה מאד, ולדעתי מוסכמת על רוב ככל הפוסקים (שאוסרים רק מדרבנן). אבל אני דווקא נוטה לדעת החזו”א, שיש בזה משום בונה. ההסבר לזה הוא די מורכב, ומשום מה איני מוצא כעת מקום שבו הסברתי זאת באתר (זכור לי שהיה כזה). יש את זה בשיעורי האודיו שלי כאן: https://soundcloud.com/mikyabchannel/mu38nc3axt6f

              1. הקשבתי לשיעור, יישר כח. אכן ההתכתבות בין החזוא לרשז”א מרתקת מפני שהם באמת מגיעים לגבהים פילוסופיים. רשז”א בסופו של דבר מבקש להתייחס גם לשפת בני אדם כמגדירה תופעות. אמרת בשיעור שמאוורר שלא פועל הוא אוסף חלקים ורק בחיבור שלו לחשמל הוא הופך להיות מערכת. אני מבין את הסברא אך אם נשים לב לדרך שבה בני אדם מדברים הם בהחלט יבחינו בין בנין כמערכת לערמת אבנים. אבל כשיראו מאוורר לא מחובר לחשמל הם יגידו זה מאוור, זו מערכת שכרגע אינה עובדת וצריך לחבר אותה לחשמל. איש לא יגיד שהחיבור לחשמל יוצר את הישות שנקראת מאוורר אלא כפי שכתב רשז”א זו הדרך להשתמש במאוורר. בדיוק כמו שימוש באמת מים להניע גלגל (זו הדוגמא של רשז”א אם איני טועה), יש מערכת ורק חסרה זרימת המים. השאלה איפה הופכת להיות שאלה של תודעה אנושית. נדמה לי שבהלכות שבת בגלל העקרון של מלאכת מחשבת יש חשיבות רבה לתודעה האנושית כפי שהיא מתבטאת בלשון. זה מעורר שאלות מודרניות הקשורות להפעלת מכשירים בעצם נוכחותך, גלאי נפח וכדו’ ולא מדין דבר שאינו מתכון. בבית ‘חכם’ שבו הכל פועל ונפסק לפי גלאי נפח אנו נשכח לחלוטין את ההשפעה שלנו על המערכת אף שזה פסיק רישא. כך גם אני מבין את דברי הרשז”א על פתיחת וסגירת מקרר בשבת. כה לחי.

                1. יישר כוח על החריצות (ההקשבה לשיעור והמשך הדיון).
                  ברור לי שזו סברת הרשז”א, ויש בה ממש. ובכל זאת, אני נוטה לדעת החזו”א. יש שתי משמעויות למונח “מאוורר”: 1. כלי שיש לו פוטנציאל לאוורר (שמיועד לזה). 2. כלי שמאוורר (בפועל). כשאנשים אומרים מאוורר הם מתכוונים במשמעות 1, אבל הלחיצה על הכפתור יוצרת אובייקט במשמעות 2.
                  חשוב על מצב היפותטי שבו הייתה לנו יכולת לנפוח רוח בגוויה של אדם. האם תסכים שבמצב כזה יהיה כאן משום בונה? גם אם אנשים היו קוראים לגוויה אדם (בהקשרים מסוימים כך אכן קוראים לו. ראה איך מדברים אליו בלווייה). בפרט במצב שיש לנו יכולת טכנולוגית כזאת (לנפוח רוח), או אז עוד יותר סביר שגם לגווייה יקראו אדם, כי יש לו פוטנציאל להיות אדם.
                  לגבי גלאי נפח, אני לגמרי מסכים (וכ”כ שבט הלוי, כידוע). האדם לא עושה שם כלום. לדעתי זה אפילו לא מתעסק אלא בכלל לא פעולה של האדם.
                  לגבי בית חכם המצב עדין יותר. אני חושב שתתעניין בטור 275 שכתבתי נגד דברי הרב אריאל בעניין בית חכם. אני מתלבט מה תהיה עמדתך שם. אני יכול להעלות בשמך נימוקים לטובתי ולטובתו (אבל בעיקר לטובתו).
                  אגב, מכשירי גרמא של צמת (כמו קלנועית למשל) הם אסורים לגמרי לשיטתי. כאן אולי גם אתה תסכים, שהרי אנשים לא ממש מתעניינים כיצד פועלים מעגלי הגרמא בפנים. מה שרואים הוא מכשיר שלחיצה על כפתור מפעילה אותו.

                  אולי עוד הערה שלא חידדתי בהודעות הקודמות. הקריטריון שהצעת שאפשר לעשות את הפעולה גם בלי החשמל, עולה בכמה וכמה פוסקים ביחס לפסיק רישא (ש”ג לגבי צד צבי, או”ש לגבי אית ליה הושענא אחריתא ועוד כמה), אבל איני רואה לו רלוונטיות ביחס להגדרת מלאכה משמעותית כפי שאתה מציע. המוקד מבחינתי אינו מה שהמכשיר מבצע אלא הפיכת המכשיר עצמו לאובייקט שיכול לבצע דברים. אפשר להתאוורר בלי מאוורר (מניפה), אבל הלחיצה על הכפתור הופכת אות למכשיר שיודע לאוורר. האיסור הוא החייאת המכשיר ולא הפעולה שלו כלפיי. צא וראה, אם אדם יבנה כור גרעיני משוכלל בשבת מהחל ועד כלה, אבל את החשמל שהוא מספק לבית ניתן להפיק גם מגנרטור. האם הוא לא יעבור על איסור מלאכה? לא בהארת הבית אלא בבניית הכור.

                  1. האם לדעת החזו”א מי שפותח סכר בטחנת קמח המופעלת על ידי מים ומפעיל אותה, גם עובר משום בונה, או מי שפותח דלת לפני נר במערה ומלבה את הנר ואפילו לאורך זמן (או משחרר את הזיז בטחנת רוח)? מסתבר שלא, אז במה חשמל שונה מכל אלו?

                    1. השאלה הזאת נענתה בעבר. בחשמל המערכת עצמה משתנה, ולא רק שהיא מתחילה לפעול. הוא “מחייה” את החוטים והופך את המכשיר עצמו למשהו אחר. זה לא קורה במים ואוויר.

                  2. שלום הרב מיכי. לגבי בית חכם ודבריו של הרב יעקב אריאל. כפי שכתבת אני חושב שצריך להפריד את הדיון לשאלת איסור מלאכה ולשאלת אופיה של השבת (המושג הלא לגמרי ברור זה) הוא דורש דיון נפרד וחשוב אבל צריך לומר אמת לציבור ולדון בכלים ההלכתיים לפי דרגותיהם. לגבי הגרמא, מסכים איתך לגמרי. מה קורה בקרביים של מכשיר אינו חשוב, מה שקובע הוא פעולה רצונית של האדם שמביאה לתוצאה מבוקשת. אם התוצאה הזו היא יצירה של ממש (אור, חום, תבשיל, בגד, בית או כור אטומי) היא אסורה. אם התוצאה היא דבר שאינו יצירה (אוויר שזז, תריס שעולה או יורד או בלשון המכילתא – שטיפת כלים והצעת מיטה) אין זו מלאכה. לטעמי, ברכב חשמלי אין יצירה אלא שימוש ולכן אין שם איסור מלאכה (יש לדון בנושאים אחרים אבל לא מלאכה). לגבי ההשוואה שלך לבנית כור אטומי. ההשוואה לא תקינה. לבנות כור אטומי כמוה כלבנות מאוורר (יחי ההבדל הקטן) יצירת חשמל אסורה כי היא יצירה גם אם יש חשמל ממקום אחר, בדיוק כמו שבישול אסור אף אם יש לך כבר תבשיל. הדוגמאות שאני נתתי אומרות שהפעולה עצמה – הרמת תריס, אוורור (ולא מיזוג) וכדו’ הן עצמן לא יצירתיות ולכן לא אכפת לי איך ביצעת אותן. מתג החשמל המעלה את התריס הוא כאילו היתה לי יד חזקה יותר ודומים הדברים למה שכתב הגרש”ז על מכשיר שמיעה.

                    1. ברור, ועל כך הערתי שזו נקודת המחלוקת בינינו, שכן אני רואה בלחיצה על המתג הפעלה של המכשיר, והאיסור הוא במה שזה עושה למכשיר ולא במה שהמכשיר עושה לנו (האיוורור, או הנסיעה ברכב חשמלי). לכן השיקול עד כמה הפעולה שהמכשיר עושה משמעותית אינו חשוב לדעתי. השאלה הקובעת לדעתי היא מה קורה למכשיר עצמו בעקבות הלחיצה. זה מה שניסיתי להדגים בכור גרעיני, כי שם ברור שגם אתה תסכים שיצרתי משהו חדש בעצם הקמת הכור, בלי קשר לשאלה מה הכור תורם לי (יש לי חשמל מגנרטור).

  1. רְאוּ, כִּי-יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת–עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לֶחֶם יוֹמָיִם; שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ–בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי.

    כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי

    לגבי הוצאה ושינוי בדברים, בבריאת העולם היו דברים שאלוהים רק סידר אותם במקומם בלי לבצע בהם שינוי.

  2. מאמר מאיר עיניים. הלוואי והייתי פוגשת אותו בתחילת מסכת עירובין (דף יומי) שאוטוטו מסיימים. חלק מהקושי הרב בצליחת המסכת היתה באיזה אי-נחת, ואי הבנה בסיסית לכל העסק כולו, שהמאמר שלך עונה עליה. האם זה פשט הדברים או דרוש? אני עדיין מתלבטת בכך. אבל יש בניסוח המבריק שאתה מציע פה כדי ליישב את הדעת, ותודה.
    האגדה על ר”ע וטורנוסרופוס מזכירה לי מאמר מצויין של עידו חברוני באותו נושא ממש, ממליצה מאד על קריאתו מכמה וכמה סיבות. יש בזה גם השלמה מסוימת לדבריך כאן, מבחינת פעולת האדם בטבע.
    http://tchelet.org.il/article.php?id=424

    1. תודה.
      רק אעיר שאמנות כמימזיס כבר פג תוקפה. זה עניין לאמנות הרנסנס. וכמובן שהתפיסה של תרבות המערב במאה השנים האחרונות כולה נטשה מזמן את טורנוסרופוס ואימצה לגמרי את ר”ע. יש שיאמרו בצורה קיצונית מדיי, וכעת צריך לבוא איזה ר”ע ולהודות קצת לטורנוסרופוס.

  3. • מן העניין להעיר שבמשנה נמנו אבות מלאכות לגבי דין חילוק מלאכות. היינו מצפים שהמופע יהיה הרבה יותר עצמאי ומרכזי.
    • בכדי לשאול שיש עוד מלאכות שהן מלאכנ גרועה הדוגמה האולטימטיבית היא צידה.

  4. יכולת השינוע כבסיס ליצירה

    בס”ד א’ בכסלו תשפ”א

    ההוצאה היא ‘מלאכה גרועה’ מפני שפיזית אינה משנה את צורתו של החפץ, אך היא משנה בחפץ שינוי מהותי. קודם היה קרש בעלמא המוטל בירכתי הבית, אך אחרי שהועבר למקום בניית המשכן – היה הקרש ל’חומר גלם’ למשכן.

    די שנתבונן ב’מהפכה התעשייתית’ שקידמה את היצירה כמה וכמה קומות, שיסודה היה בהתפתחות אמצעי השינוע. כשאפשר להוליך במהירות חומרי גלם וכוחות עבודה מ’קצה העולם’ אל המפעל, ואחרי הייצור, לשנע את המוצר המוגמר לכל רחבי העולם – הוגדלה יכולת היצירה לאין שיעור.

    אף יצירתו של עם ישראל כנושא תורת ה’ בעולם, החלה ב’הוצאה’. היציאה הפיזית ממצרים – סימנה גם יציאה רוחנית מהשעבוד לתרבות מצרים ומוסכמותיה תוך נכונות לקבל את מרות הבורא והנחייתו

    בשבת נמנעים אנחנו הן מיצירה פיזית, והן מהבסיס לאותה יצירה – יכולת השינוע של חומרי גלם לתהליך הייצור ושל מוצרים מוגמרים ממקום הייצור אל מקום הצריכה.

    לעומת זאת, מהבחינה הרוחנית, אנחנו ‘יוצאים מרשות היחיד’ שלנו אל ‘רשות הרבים’ של בתי כנסיות ובתי מדרשות, ומכניסים חזרה ל’רשות היחיד’ שלנו את מה ש’עיבדנו’ בבתי היוצר של נשמת האומה.

    בברכה, ש”ת

    המהפיכה התעשייתית’ כרוכה היתה גם בפיתוחה של ‘מלאכת הבערה’, מנוע הקיטור שאיפשר גם ייצור בכמויות גדולות, וגם שינוע חומרי גלם עובדים ומוצרים מוגמרים למרחקים עצומים.

    1. הוצאה מהכוח אל הפועל

      בס”ד עש”ק ואלה תולדות יצחק פ”א

      ניתן לומר שכל עשייה אנושית היא ‘הוצאה’, הוצאה מהכוח אל הפועל של הפוטנציאל הטמון במציאות. בששת ימי המעשה אנחנו מטפחים וממשים את היכולות הפיזיות, בעוד שבשבת אנחנו מטפחים וממשים את הפוטנציאל הרוחני.

      אם העשייה הפיזית היא ‘עקירה’, שינוי המציאות ממצבה הראשוני – הרי במנוחת השבת אנחנו עושים ‘הנחה’, הבאת המציאות אל מטרתה ותכליתה.

      בברכת שבתא טבא, פישל גוריון

      1. שילוב המהפכנות והשמרנות במלאכת ההוצאה

        בס”ד ט’ בכסלו פ”א

        יש ללמוד מגדרי מלאכת ‘הוצאה’ פרק ב’הלכות מהפכנות’. מלאכת מחשבת פותחת ב’עקירה’ ממצב קודם. אך אין המלאכה נגמרת אלא כשתתקיים ‘הנחה’, הבאת התנועה לידי סיום ביצירת ‘יציבות’ חדשה – ‘עקירה’ צורך ‘הנחה’ היא.

        בברכה, שצ”ל [=שינוי צריך לייצב]

  5. כתב כת”ר:
    “לאב יש תולדה ולתולדה אולי אין (לפחות *לדעת הר”ח* בתחילת פרק שישי שכתב שאין תולדה לתולדה).”
    – – ל”מ שכתב שם כן.

    אמנם יראה מש”כ שם הר”ח בדף עג, ב:

    “תנא: ‘הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן’ … שמעינן מינה שאלו השנויים במשנתנו חשובין אבות והשאר הן תולדות … אמרינן משמיה דרב: ‘הזומר חייב משום נוטע והנוטע והמבריך והמרכיב חייב משום זורע.’ שמעינן מינה מדמוקים המבריך והמרכיב משום נוטע ואף משום זורע *דיש תולדה לתולדה*. וכולן נכללין בכלל אב אחד. *הנוטע וולד הוא של זורע*.”

  6. לפי דבריך לגבי האנטרופיה, זה יכול להסביר את האיסור בשביתת בהמתו שהרי גם בעלי חיים יכולים להגדיל את הסדר בעולם, כמו נמלים שבונות קן או בונים שבונים סחר.

השאר תגובה