הרהורים על לימוד תנ"ך (טור 134)

האם מצע לדיון הוא עניין זניח? כל הספרות היא כזו. אפשר היה להקשות על דוסטויבסקי, תן לי דף אחד עם סיכום המסרים, אבל אז חווית הלמידה היתה נפגמת עד כדי מתבטלת.
וזה מצטרף לכך שהתנך בעל ערך לאומי ותרבותי, ויחד זה מהווה משקל כובד.
העובדה שאנשים בעלי כושר אנליטי גבוה נהנים מגמרא היא פשוט כי זה מספק להם עיסוק שמראה את עליונות כישוריהם. נראה לי שהניסיון של אנשים להגיד שתחום א' רלבנטי יותר או חשוב יותר מתחום ב' נובע מכך שהם טובים בזה ולכן זה ישרת אותם יותר שיעסקו בכך.

תודה על ה"ספורט" הכיפי שנתת לנו הקוראים, אנסה את חלקי. אינני יודע אם הדוגמה שאביא מציגה תובנה שהפוכה ממה שאתה סבור, אבל לפחות היא הפוכה מדעה מקובלת בין הוגים שונים.

הדוגמה שלי היא ויכוחו של אברהם אם אלוהים, בעניין הפיכת סדום.

מלכתחילה הייתי סבור שאלוהים אינו מחויב למוסר האנושי. אפשר לנסח את הסברה הזו בכמה צורות. או שהשיקולים שלו גוברים עליהם, או שהמוסר שלנו אינו אלא "תועלתיות" ותו לא שהמצאנו בגלל דחפים אבולוציונים (כמובן שאינך סבור כך), והוא אינו תוצר שלהם. בכל אופן, כאשר הוא פועל בצורה מסוימת, אין לנו רשות דיבור.

בפרשה שאברהם אבינו מתווכח עמו, אנו רואים שאברהם מביא את המוסר "מהבית", ומצפה מאלוהים להתנהג לפי כללים אלו. הוא טוען "חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט"? הוא טוען שהוא מבין את שיקולי המשפט, והוא רואה הצדקה להתערבות, כי אלוהים אינו פועל ב"משפט". (כמובן שגם את ההוכחה הזו ניתן לסייג, ולומר שבכך שאלוהים שיתף אותו, הוא הרים לו להנחתה ורימז לו להתערב).

מול הפרשה הזו עומדת כמובן פרשת עקידת יצחק, שבה יש לכאורה מסר הפוך, ויש למצוא "תירוץ" אמתי, שיתיישב גם עם הסברא וגם עם הטקסט.

פרשה זו עמדה בבסיס ויכוח שהיה לי עם אדם אחר, בנוגע ליכולת הוויכוח מול אלוהים (ניתן להביא כאן גם תובנות מספר איוב בעניין).
מה דעתך?

לעצם טענתך, יש לי שתי הערות:
1. הרבה מהערכים שלנו בתרבות המערבית מבוססים על חיים בצל התנ"ך, כך שאחרי שהתנ"ך לימד אותנו והפנמנו אותם, ניתן לומר כי הוא מיותר. אבל השוואה אמתית צריכה להיות מול תרבויות שלא נחשפו לתנ"ך ומורשתו.
2. הרבה מהערכים שלנו זקוקים לתבניות ספרותיות כדי לשאת אותן. קשה ללמד ילדים את ערך הוויתור בצורה מופשטת, קל יותר לקחת את רחל שמוותרת לאחותה כדוגמה לחיקוי. כמובן שבאותה מידה ניתן לקחת תבנית מז'אנר אחר, לא מספרות קודש.

שלום הרב.

לתחושתי נראה שבהצגה של הדברים, קיבלה (במרמה) הפרשנות האנרכוניסטית לתנ"ך את מלא כובד המשקל במאמר, פרשנות זו מעקמת את התנ"ך כדי שיתיישב עם אמונותיה והליכותיה. זו הפרשנות הדומיננטית שעליה מתבסס מאמר זה, בטענה שאין ערך ללימוד תנ"ך. אם נכנסתי כמו שיצאתי, אז לא באמת הרווחתי משהו. אכן, אם זה כך, אם אדם ניגש לתנ"ך במגמה למצוא את מי שהוא כבר, והכל מותר לפני הפרשן, אז אין שום משמעות לטקסט. זה בדיוק כמו שדיברת על פוסטמודרניזם ואומנות ויצירה, אם הכל מותר אין מה להעריך יצירה, כי אין אמות מידה. אותו דבר גם טקסט אנרכוניסטי. אם הכל מותר, אין שום סיבה למצוא ערך מהותי תקף שלא היה לפני כן.

האם זה נכון לפרש כך את התנ"ך?
לא. וכך גם ישמיעו ויאמרו הרבה אנשים "בגילאים המבוגרים". ההנחת יסוד הפרשנית האנרכוניסטית שגויה מלכתחילה, ולכן לבקש ולרצות למצוא ערך בלימוד עם הנחת יסוד אנרכוניסטית, דומה לחיפוש קדחני של מפתח על מנת לפתוח דלת פתוחה.
האם הלהטוטים שעשו בעיקר פרשני ימי הבניים, (ולפעמים חז"ל – כשזה לא דרש) נכונים? התשובה היא לא רבתי. לתת מהם ראיה להנחת היסוד הפרשנית הזאת לא מועילה ולא מורידה, זה בסך הכל אומר שלדעתי זו עוד פרשנות מוטעית.

אז איך להבין את התנ"ך?
א. דבר ראשון חובה ידע על התקופה – ארכיאולוגיה, אמונות קדם והתנהלות במישור הרוחני, החומרי, האישי, הפוליטי, והחברתי.
ב. לאחר מכן – בקריאה וניתוח ספרותי של הטקסט כדי לחבר את המשמעות של הטקסט לעולם של הטקסט.
ג. אם אדם ישר עם עצמו ולא פונדמנטליסט או אנרכוניסט מובטח לו שיצא עם חידוש וגילוי, ולרוב גם הנאה. אולם לא הנאה של ישוב קושיא תלמודית על ידי הברקה יפה, אלא הנאה של גילוי עולמו של המחבר המקראי מתוך ספרות קדומה, שמספר סיפור מלא רמזים על עם שחי בין הנהר למדבר.

-כאן נשאר לאדם לשאול (על פי מושג החירות ;-)) האם הוא מסכים עם הטקסט, או בוחר להשאר נבוך, לא לשנות את הטקסט האהוב, אבל גם לא לקבל אותו, משום שהמציאות החוץ תנכי"ת השתנתה, ואיתה גם המצפון. אבל בשום פנים לא לחטוא לתנ"ך בפרשנות פונדמנטליסטית או אנרכוניסטית.

הבחנת בצורה חדה בין קדושת הטקסט של המקרא לבין קדושת הרעיונות של התושבע"פ, אך אולי יש דרך אמצעית. הטקסט אינו יכול להיות רק מצע לרעיונות, כיוון שהוא ספציפי. מדוע כתבה התורה "ויאמר" ולא "וידבר"? נראה לומר שהסיבה היא שלמרות שיש מרחב גדול (מאוד) של פרשנויות אפשריות, הן כולן מושפעות מהטקסט, והדרך לבחון אותן היא ע"י מידת ההתאמה לטקסט (שעל כך ניתן להתווכח ע"י ראיות). מתוך כך יוצא שקדושת הטקסט משפיעה על הרעיונות המתפרשים ממנו.
בהערת שוליים אולי ניתן להסביר בעקבות זאת שיש הבדל בין דקדוק מילולי בתורה שבכתב לדקדוק בטקסטים של התורה שבע"פ. בתורה שבכתב הדקדוק מנסה לפענח את הטקסט הקדוש, ואילו בתורה שבע"פ הוא מנסה לפענח את הרעיונות שהטקסט הוא רק כלי להעברתם.

דוגמה: האם תפילה של אדם בעד אדם אחר היא דבר בעל ערך?

אנו רואים בכמה מקומות דוגמאות (בעיקר של נביאים) שמתפללים עבור אחרים. ביחוד אברהם המתפלל על אבימלך, משה מעתיר בעד פרעה על הסרת הצפרדעים – במקרה הראשון ניתן לומר שהדרישה היא למחילה של הנפגע, ובמקרה השני יש מי שמפרש שהתפילה הוצרכה כדי להראות מי שולט בעולם; אבל עדיין ההבנה הפשוטה היא שניתן להתפלל עבור אחרים.

כאשר ננסה להבין את משמעות התפילה (שינוי באדם עצמו?) נוכל להשתמש בידיעה הזו.

אמנם נכון, כמו שהערת לאהרון, ניתן לפעמים למצוא דוגמה נגדית; אבל יש להבדיל בין פרשנות נגדית, שאמנם מעקרת את האפשרות ללמוד מהפסוקים, ובין דוגמה נגדית, שתחייב אותי להבין מדוע אין כאן סתירה – כי ההנחה היא שאין סתירות בכתוב; כאשר אבין מדוע אין סתירה, יש סיכוי טוב שמה שישאר יוכל להכריע בסוגיה המקורית

אין ספר עם ערך ספרותי כמו התנך, כי התנך מספר את הסיפור הכי גדול ומשמעותי אי פעם. אין שני לזה. פעמים בהם בורא העולם בכבודו ובעצמו פונה לאנשים, מדבר איתם, חוצה את הים.. זה לא עוד ספר.

באופן עקרוני תחושתי היתה תמיד כדבריך, התמונה השתנתה לגמרי עם היכרותי את ספרי הרב אלחנן סמט.
הוא מעלה שיטה ספרותית מדעית שאמורה לתפקד לאורך כל התנ"ך, והוא מצליח בזה לא מעט.
קשה במסגרת כאן לעלות דוגמאות למסרים שעולים מפסוקים מסוימים לשיטתו, יען שכל מאמר שלו הוא קצת ארוך ומורכב, הנני רק מראה מקום לספריו ששווים עיון רציני לחפץ בלימוד שיטתי מעמיק של התנ"ך.

אני חושש שהרב מיכי איננו מבין היטב מהו אדם. על כן כותב הרב דברים שאין הלב מסכין עמם.

הרב, על פי הבנתי, חי בעולם של עובדות. רק עובדות. אין דברים אחרים, ואם ישנם, הרי שאינם בעלי טעם.
רק לעובדות יש טעם. כך על פי הרב.

זכור לי וויכוח אתך בנושא לימודים חסידיים, שטענת בתוקף שאיננו לימוד, וכששאלתיך מה רצונך ענית שאתה רוצה שמי שיכול שילמד, ושלא ישחק משחקים מטופשים.

דמית עלי אז למתמטיקאי שטוען שאין ערך במשחקי חשבון, אלא רק בלימוד מתמטי לשמו, ורוצה שכל הציבור ילמד מתמטיקה כמו שהוא, הפרופסור, לומד ויודע.
עתה הצטיירת לי כאילו אמרת שכעת, כשיש שפע משקאות ומיצים בעולם, אין לנו עוד צורך במים.
למה לשתות מים? ולא בכדי השתמשתי בדימוי זה.

זה בדיוק מקום התורף שלך כאדם. אתה מבין את עצמך היטב, ואתה אוהב מאד את גישתך אל הדברים הסובבים. כלי הניתוח שלך מצויינים, ואתה שמח בהם עד מאד, משום שהם מסדרים לך את המציאות, מעניקים לך איזה שקט פנימי, המאפשר לך להסתכל על הדברים מרחוק, בעין יחסית קרה, ולנתח מצבים. אתה בטוח בעצמך מאד, ומבטא את בטחונך באופן כתיבתך.

עם כל זה, אתה מתקשה מאד להבין שאנשים אחרים הם אנשים אחרים. אחרים ממש, על גבול החייזר. אותם אנשים פועלים על פי עקרונות אחרים. הם לא אנליטיים כמוך, ולא אינטליגנטיים כמוך, אבל הם חיים כאן, והם רואים דברים אחרת ממך, וקיומם חשוב ועקרוני בדיוק כמו זה שלך, והם תורמים לעולם במקומות שאינם זוקקים רציונל מפותח במיוחד, אלא דמיון פורה. הם עובדים קשה, ומקיימים עולם בדרכם, ואין להם סיבה להצדיק כל דבר ודבר, באשר אינם אנשי הגות, אלא אנשי מעשה.

המצב הנפוץ הזה, שאדם א' מחפש הסבר למעשים של אדם ב' (מיכי מחפש הסבר לכך שאיל לומד תנ"ך), על פי ערכיו שלו, כביכול על מנת להבין את הרציונל העומד בתפישתו של האדם האחר, הוא מצב שאיננו נכון ואינו נוח בדרך כלל. כביכול צריך אדם ב' להצדיק את מעשיו בפני אדם א', שהוא – מעשיו כמו מוצדקים מאליהם (ואכן בתוך המערכת הפנימית שלו, מעשיו באמת ברורים מאליהם. אלא שהם ברורים לו בלבד, ולא לאחרים הצופים בו מתוך מערכת אחרת).

על פי דרך מחשבתי, התורה שבכתב היא האמת. היא לא מתארת אירועים, אף על פי שכך נדמה.
היא אומרת את האמת.
היא מבחינה, וזה לומדים אחרי עיון ארוך שנים ומעמיק מאד, בין האמת לבין האירועים.

אני אירוע. אתה אירוע. אנחנו נמות יום אחד, ולא נשאיר אחרינו זכר כלשהו. מדינת ישראל היא אירוע. השואה היא אירוע. אבל שתים ועוד שתים שווה ארבע זה לא אירוע. זה אמת.
התורה היא אמת. היא איננה אירוע. היא מלמדת שאמת היא בחינת נצח, ושהיא הכרח, ושהיא איננה מקרית ובת חלוף. לימוד התנ"ך הוא הנותן תוקף לכל הלימודים האחרים, וללא לימוד התנ"ך כמות שהוא, יאבדו כל הלימודים האחרים את משמעותם.

אתה מחפש פרט, אבל התורה היא כלל. לראות אותה כאוסף פרטים המתייחסים על עובדות היא טעות גמורה, וחוסר הבנה של עצם היותה.

אני למדתי מהתורה לאהוב את משה.
אני מניח שזו איננה עובדה, ולכן אין לזה שום משמעות בעיניך.
אבל היי, זה לא משנה לי.

ועוד למדתי את אהבתו של האלוהים אל יציר כפיו, האדם.
ועוד למדתי על אומץ ועל קושי ועל ייאוש ועל כעס.

ועל ענווה למדתי, ועל כך שהפכה של ענווה היא קנאה, ולא גאווה.

שלוש פעמים בוכה משה בתורה.
אחת – כשבת פרעה לוקחת אותו מן התיבה.
שתיים – כאשר זמרי בא אל כזבי.
שלוש – כאשר מת אהרון.

למדו חז"ל שאת התיבות האחרונות כתב בדמע, כמו היו דמעותיו לדיו, מאליהן כתבו את דבר מותו.
היה זה בכיו הרביעי.

אינני יודע אפילו להסביר מדוע כתבתי את אשר כתבתי.
זה הלילה, שעושה בי שמות.
אולי מישהו מקוראיך ילמד כאן משהו אחר.

נ.ב. אני חושב שיש רבנים שמנסים לעשות סוג של לימודים כאלו, בשאלות מחודשות לגמרי, כמו למשל החילון, הרב יואל בן נון ניסה לחזור וללמוד עקרונות כלליים מהתנ"ך ולא להשתמש במונח התלמודי "תינוק שנשבה". או הרב גורן בסוגיות של מוסר מלחמה מנהל דיון אם התנ"ך עצמו. כך שדווקא בימיינו כשצצות סוגיות שלא קיימות בתלמוד, יש טעם לחזור אחורה ללמוד את העקרונות מהתנ"ך.

מפליא אותי כמה אנשים מנסים להיענות לאתגר חסר סיכוי, וזה עוד כשאין פרס.
חבר שלי כתב לי "הוא מזכיר לי מה שראיתי לפני הרבה שנים באיזה עלון חרדי, שברור שפיאה נוכרית אסורה מדאורייתא , ואם יש מישהו שחושב שהוא יוכל להוכיח אחרת הנה מספר טלפון , מעבר לקו יושבים תלמידי חכמים שידונו איתו, ואם ישכנע אותם יקבל פרס של 18000$".
אני חושב ששם היה יותר סיכוי לשכנע את מי שמעבר לקו (כאן בהגדרה זה בלתי אפשרי).
הסיפור הזה גם מדגים את הטענה שלי לעיל על היכולת ללמוד גם בנושאים הלכתיים.

האם כמו שאני מניח שהצבע האדום שאני רואה זה הצבע האדום שאתה רואה, אני יכול גם להניח שאם ובמידה ותסכים שכלית/רגשית – לקריאה בתנ"ך של "המבוגרים", תחווה את אותן חוויות שלהם?

אני חושב שהבעיה של הרב היא לא התנ"ך.הרב יודע על הערכתי אליו ויסלח לי הרב הפעם אם אדבר בחריפות (וכדברי הראב"ד על השגותיו לבעל המאור) ואנסה אותו בסגנונו שלו.ויתקן אותי הרב אם אני טועה.אנחנו כבר התכתבנו פה בתגובות באחד הטורים הקודמים על החסידות על דוגמא ספציפית (ספר בראשית ומסקנתי הייתה שפשוט א"א לעשות את זה מעל גבי התגובות.

אינני כלל מתכוון להתייחס לדברי עשרות המגיבים שמעליי ונסיונותיהם להגיב לרב.למעשה הבעיה של הרב היא מחשבת ישראל שבתורה עומדת על אגדות חז"ל וזאת בתורה עומדת על החלקים הלא הלכתיים של התנ"ך.להלן פשוט אקרא לזה תנ"ך.

מדוע הרב כן לומד את החלקים ההלכתיים ? משום שהתושב"ע ההלכתית בנויה עליהם. באותה מידה שמחשבת ישראל ואגדות חז"ל (30% מהגמרא) בנויות על התנ"ך.התנ"ך הוא התשתית לכל זה וא"א להבין את אגדות חז"ל בלעדיו וזה רק ברמת הפשט הפשוט ולא כל ימי העיון וכו' שבאמת אינני יודע מה ערכן של התוצרים שמופקים בהם (ספרי הרב סאמט נראים לי רציניים.לרב מידן יש רעיונות מקוריים מאוד אם כי אינני יודע עד כמה הם גולמיים וכמה מהן אמיתיים אך תמיד הם מעוררי מחשבה ובזה ערכן ויש עוד הרבה).

כלומר המטרה ללמוד תנ"ך היא בעצם להבין אותו וזו מטרה בפני עצמהבלי ערכים עובדות ושטויות כאלו.כלןמר אלו לא שטויות וזוכים לדברים אלו אחרי ההבנה אבל זה בונוס או אינדיקטור להבנה ולא ההבנה עצמה..הדברים שהרב כבר יודע ולא צריך את התנ"ך בשבילם הם הכללים הגדולים ואלוהים נמצא בפרטים הקטנים וזה לא המקום להבין דוגמא לכך.צריך נסיון רב בלימוד בשביל לראות שבתנ"ך יש תוכן לא טריוויאלי היום.אני בכלל התחלתי ללמוד תנ"ך לאחר שאחי טען בפני שא"א להבין את מדרשי חז"ל ואני נוכחתי לאחר לימוד קצת בספרי קבלה שאני קודם כל צריך להכיר את התנ"ך לפרטי פרטיו.

אבל את הרב כל זה לא מעניין כי הרב בפאזה הנוכחית שלו הוא פשוט טכנוקרט.לא במחשבתו אלא בפועל בדרך חייו.אין פה לא יראה ובטח לא אהבה.הוא סתם מקיים מצוות בגלל שאיזה אלוהים ערטילאי שבקיומו הוא חש רק דרך הראיה הפיסיקו תיאולוגית אמר לעשות משהוא באיזשהוא ארוע שהתרחש לפני אלפי שנים והשכנוע שלו בעצם קיום הארוע מגיעות מטענות כעד כלשהן.והוא מודה בפרוש ששום דבר שם לא מוכרח ושיש סבירות נמוכה שחילוני ישתכנע מהמחברות הללו.

קצת בדומה לייבוביץ'.לייבוביץ' עצמו חי רק בשביל העברת ביקורת על ההמון(מוצדקת ככל שתהיה.הוא פעם אמר שכל מלחמתו היא נגד ע"ז .אבל בפועל הוא גם נלחם בכלל נגד כל הרוחניות וכל אחד נחשד אצלו בע"ז כרובספייר בשעתו).אך הוא עצמו היה אדם ריק.מין משכיל יבש.כל הקיום הדתי שלו נועד בשביל המעמד שלו.הרי א"א להעביר ביקורת אם הוא יהיה חילוני.אף אחד לא יקח אותו ברצינות.ואלמלא המון העם היה נהיה חילוני בשתי דקות.הרב לא כזה ,אך זו השפה (או האין שפה) שלו כרגע.

מחשבת חז"ל ואגדות חז" ל מטרתן ידיעת (הכרת ) ה'.וגם (בשביל הטכנוקרטיה של הרב) היא מצווה בפני עצמה (נניח כרגע לפחות שהרב מקבל את שפתם של הראשונים בעניין) וחיונית גם לקיום מצוות כמו תפילה אהבת ה' יראת ה' ידיעת אחדותו וכו'.והיא חיונית לכך לקיום המצוות בפרט (לא רק לסיבת קיומן אלא גם נכנסת לעצם קיומן בפרטים שתלויים בעניינים כמו כוונה וכאלו).אם הרב לא רואה איך יתכבד ויכנס לעובי הקורה.אם הדבר ריק בעיניו – ממנו הוא ריק.

אם הרב נהנה לעשות סתם מעשים וטוען שהן מטרות בפני עצמן למרות שאף אחד לא חש בזה (שהן מטרות),שיערב לו.אבל רוב בני האדם לא מסוגלים (וגם לא צריכים) להשבית בתוכם את הצורך במשמעות של מה שהם עושים.הוא כמו נער שנהנה לעשות אנטי לילדים שקטנים ממנו.אבל גם לרב יש צורך כזה, גם אם כרגע יש לו דרך להתחמק ממנו (בזמן שהוא סונט בילדים שלא מודעים לילדותם ובאופן תמים מחפשים אחר משמעות זאת.וגם אם מסקנותיהם אכן גולמיות ומעורפלות). אז הוא צריך להתבגר .יש דברים שא"א להוכיח לנער.הם תלויים בבגרות.נחכה למיכי ג' (לא החוקר של מיכי א' וב',אלא הפאזה הבוגרת)

רבי מיכי כיוונת לדעת גדולים/התפרצת לדלת (מחק את המיותר)
שמעתי ישירות מפי אחד מגדולי הדור שתנך הוא כמו קבלה, ואין לפשוטי העם (נראה לי שהוא כלל את עצמו) טעם ללמוד אותו.
(בציטוט ממש לא מדויק: מה יצא לך מלדעת מי הרג את מי ומי שכב עם מי…)

בס"ד כ"ז בניסן ע"ח

מסדרי הלימוד שקבעו חכמים עולה בבירור מרכזיותו של המקרא. חובתו של האב כלפי בנו היא ללמדו מקרא. ותו לא. המשנה והתלמוד הם באחריותו של הבן הבוגר, ולימודם היה נחלת חלק מצומצם של העם: מאלף שנכנסו למקרא – רק מאה נכנסו ללמוד משנה (10% בלבד!). ממאה שנכנסו למשנה הגיעו לתלמוד עשרה – אחוז אחד מכלל הציבור!

ללימוד המקרא הוקדשו חמש שנים תמימות, מגיל חמש עד עשר, שבהן ישבו הילדים בבית רבם משעת בוקר מוקדמת עד הלילה ושיננו שוב ושוב את ספרי המקרא כדי שיהיו שגורים בפיהם. סדר זה התקיים אצל הספרדים ויהודי המזרח ואיטליה עד שפרצה המודרנה וסחפה את העולם המסורתי. אצל האשכנזים סמכו על דברי ר"ת שהתלמוד הבבלי כולל בתוכו גם את המקרא והמשנה, ככתוב 'בבל – בלולה במקרא במשנה ובגמרא', ונסיונותיו של מהר"ל להשיב את מרכזיות המקרא והמשנה לא צלחו (ונראה שרמד"א אשכנזי 🙂

מפני מה נתנו חז"ל את הבכורה ללימוד המקרא, שאין למדים ממנו את פרטי ההלכות?

נראה לענ"ד שמעלתו של המקרא היא בנתינת המבט הכללי, הגדרת הייעוד המרכזי של האדם והעם, שלהגשמתו מכוונים כל הפרטים ופרטי הפרטים. לפני שמתחילים במצוות, מציבה התורה לפנינו את דמויות המופת שלאורן נשאף לכווין את חיינו, ונבקש: 'מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי'.

נשאף להיות כאדם 'אבי כל חי' העובד והשומר את האדמה כדי לעשותה לגן-עדן; כנוח השומר על צדקתו כנגד כל העולם; כאברהם הקורא בשם ה', מצווה את בניו לשמור את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' ועומד בתמימות בנסיונות; כיצחק הנאחז בארץ ולא יוצא ממנה ועמל להוציא ממנה 'רב דגן ותירוש'; כיעקב המתמודד עם גלות עבודה קשה והקמת משפחה גדולה, אבן היסוד לאומה עובדה ה'; כיוסף היודע לחלום חלומות גדולים ולהגשימם, כיהודה היודע לקום מנפילתו, להודות בכשלונו ולמסור את נפשו כדי לקיים את הבטחתו לאביו, וכמשה אהרן ומרים הגואלים את עמם ממצרים ומביאים אותו אל סיפה של הארץ המובטחת בה ימלא העם את ייעודו להיות 'ממלכת כהנם וגוי קדוש'.

גם בקיום המצוות נותן המקרא את הטעם והמשמעות בהמון הפרטים. דיני הכשרות והטהרה מחנכים אותנו להיות 'אנשי קדש', היתרים על החיה האוכלת 'בשר בשדה טרפה', ונדמים לבוראם בהתעלות על ההחומר – 'קדושים תהיו כי קדוש אני'.

השבת שבמקרא מקמצת מאד בפרטי ההלכות, אך מאריכה בטעם ובמשמעות. כשקוראים את הפרשיות המדברות על השבת, מבינים את המהפך התודעתי ששומר השבת צריך לעבור ביום זה: הגברת המודעות שיש בורא לעולם ומנהיג לבירה; זכירת יציאת מצרים ובעקבותיה דאגה לעבד ולשור והחמור שאף הם יזכו למנוחה;, והעצמת הקשר עם ה', 'לדעת כי ה' מקדשכם' כשלומדים את המקרא, מבינים שהשבת נועדה לעצב את אישיותנו בכל המישורים, הדתי הלאומי והחברתי.

ובקיצור:
המקרא היא הקריאה הגדולה שה' קורא לנו. המקרא מגדיר את הערכים הגדולים אליהם אנחנו נקראים. מהמקרא אנו למדים 'לאן אנחנו הולכים', ובעקבותיו באה ההלכה להנחותינו 'איך הולכים', איך מגשימים את השאיפות הגדולות שעורר בנו המקרא, ואיך מסדרים את חיינו באיזון הראוי שייתן את המקום הראוי לכל שאיפה ושאיפה.

בברכה, ש"צ לוינגר

ו

להלן תגובה שפורסמה בבלוג 'רב צעיר':

הערך שבלימוד תנ"ך
על הרשימה עשרת הדברות עפ"י התורה הרציונלית של דניס פרגר הגיב אברם העברי:
עקבתי אחרי הציוצים שלך ולא הבנתי עד עכשיו מה מיוחד כ"כ בספר הזה – ועכשיו אני ממש לא מבין. זה אוסף של וורטים פשטניים, שמחדדים עוד יותר את השאלה שהעלה לאחרונה הרד"ר מיכאל אברהם*: למה ללמוד תנ"ך, אם ממילא אני לא לומד ממנו כלום, אלא מכניס את הערכים האפריוריים שלי אליו?!
לדוגמה – "לא תשא" – לפראגר נראה הזוי שבגלל נשיאת (=שבועת, כמו "אם אשא אל שמים ידי" ועוד) שם ה' לשווא מגיע עונש כה חמור – אז הוא מפרש את זה לפי דרכו. והרי אנחנו רואים שאנשים נענשים בתנ"ך על דברים שוליים (לדעתנו), כמו בני אהרן שנשרפו כי הקריבו אש זרה, או עוזא נהרג על שנגע בארון – איך זה מסתדר עם הרציונליות כביכול של פראגר?
דבריו של הרב ד"ר מיכאל אברהם אליהם מתייחס המגיב נמצאים כאן וכאן, וכן אפשר לקרוא סיכום כאן.

הנה כמה פסקאות מדבריו של הרב מיכי:
התמונה שתיארתי הציגה קושי ולא טענה פוזיטיבית, והקושי הוא בעיקר מעשי ולא תיאורטי. הקושי הוא שלמרות ציפיותיי ולמרות נקודת המוצא התיאולוגית והאמונית, ברמה הפרקטית איני מצליח למצוא משמעות רלוונטית ללימוד הזה. מניסיוני שיעורי תנ”ך ולימודו הם חסרי משמעות ולא מפיקים תובנות משמעותיות וחדשות. אלו העובדות כפי שאני מכיר וחווה אותן.
…
מה שאני מוצא בלימודי התנ”ך הוא או וורטים (אבל את זה יש גם בלימוד עיון תלמודי), או לימוד מחויב ורציני אבל כזה שמניב תובנות ערכיות טריביאליות ומוסכמות, או לחלופין תובנות עובדתיות-היסטוריות שיכולות אולי להוות בסיס לאתוס לאומי אבל מבחינתי זו לא סיבה טובה ללמוד אותו, לפחות כל עוד לא סיימתי את עיון ההלכה והתלמוד. מעבר לזה לימודי התנ”ך די נעדרים עומק.
…
ושלישית, הסברתי שבעבר התנ”ך כנראה כן היה נחוץ. הערכים שרווחים בתרבות שלנו כיום (לא רק ביהדות כמובן) השתרשו בה בין היתר בזכות התנ”ך. חלקם אולי בטעות (כמו משכב זכר שלדעתי אינו תועבה מוסרית אלא דתית, וכבר נדונו הדברים באתר), וחלקם לא (כמו רצח וגזל וניאוף ועוד). היו תרבויות שבהן הערכים הללו לא היו מקובלים, כמו בסדום או בדור המבול או אצל עמלק. וכנראה גם אצל אבותינו היה מקום לשיפור. לכן אני בהחלט יכול להבין מדוע החלקים הלא הלכתיים של התורה ניתנו בשעתם. הם ניתנו גם כדי ללמד את הערכים וגם לסייע להפנים אותם. אבל עדיין מבחינתי, לפחות במצבנו כיום, איני רואה בזה ערך רב. יש לי דרכים טובות יותר להפנים ערכים, מעבר לזה שכפי שכתבתי הפנמה של משהו ידוע אינה לימוד, או לפחות לא לימוד במובנו הטהור (שהוא הפקת תובנות חדשות), וחוצמזה אני כבר באמת יודע את כל זה.

כדי לפתח את הדיון אני מבקש להביא שתי פסקאות מתוך ספרים על התנ"ך. שני המחברים עוסקים בלימוד ובהוראת התורה שבכתב והתנ"ך שנים רבות. בחרתי שתי דוגמאות מדבריהם לערכים שהם למדו מדברי הכתובים. נראה לי נכון להדגיש, שלא חיפשי בנרות את המקורות הללו. במקרה אלו שני ספרים שלמדתי בזמן שקראתי את הרשימה של הרב מיכי.

הקטע הראשון הוא מפירושו של דניס פרגר לספר שמות, פירוש על קטע הלכתי מפרשת משפטים. הפסוקים אליהם מתייחס פרגר עוסקים בשור שהרג אדם (שמות כא כח):
וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי.
על הפסוק הזה כותב פרגר את הדברים הבאים:

ובתרגום מקוצר לעברית:
פעם פנתה אליו אשה ממשפחה שהחזיקה חווה לגידול בנות-יענה וסיפרה שאחת מבנות היענה הרג את אביה. דניס פרגר שאל אותה מה עלה בגורל בת היענה. היא ענתה שלא נעשה עמו דבר. "אז", שאל פרגר, "כשמגיעים מבקרים לחווה אתם פשוט מצביעים על בת היענה ואומרים 'זו בת היענה שהרגה את אבי'?!". האשה ענתה בחיוב. פרגר אמר לה, שאלא אם אביה היה מתעלל בבנות היענה, יש בזה משום חוסר כבוד כלפי אביה, שלא מתייחסים בחומרה מספקת להריגתו. ומסיים פרגר: "לולי הוראת התורה הזו, אינני יודע אם הייתי מגיב בהחלטיות כזאת".
אין חולק על כך, גם לא פרגר עצמו, שאין מצווה מהתורה המורה כיצד כיום יש להתמודד עם בת היענה שהרג את בעלי החווה. עם זאת, פרגר למד ממצוות התורה ערך שהוא ראה לנכון ליישם במקרה הנ"ל.

הקטע השני הוא מתוך ספרה של הרבנית ד"ר יעל ציגלר "רות – מניכור למלוכה" (עמ' 310):
ברקע סיפורם של בועז ורות מרחפות שתי פרשיות מוקדמות יותר בתנ"ך. בשני המקרים מופיעות נשים נואשות המבקשות ללדת ילד ונעזרות בתכנית נועזת הכוללת מעשה רמייה או חוסר ידיעה כדי לגרום לגבר לשכב אתן. ומעניין לציין ששני הסיפורים קשורים קשר גניאולוגי לסיפורנו.
שני הסיפורים אליהם משווה המחברת את סיפור רות הם: סיפור שתי בנות לוט וסיפור תמר ויהודה.
את ההשוואה מסיימת המחברת במשפטים הבאים (עמ' 314 – ההדגשה שלי):
הנשים בסיפורים הללו מסרבות להיכנע לגורלן. כל אחת מהן נוקטת יזמה נועזת שנועדה להמשיך את השושלת המשפחתית. נחישותן להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותן מניבה את התוצאות הרצויות: זרע ורצף. מזימתה הנועזת של נעמי, האמצעי המיוחד במינו המשרת את מטרותיה, הוא אפוא אופן פעולה צפוי, ואולי מקובל, אצל אישה תנ"כית צדקת. בסופו של דבר, כאשר נשקפת סכנה לשושלת המשפחתית (בצדק או שלא בצדק), הנשים מתייצבות לפעולה. כדי לקיים את הרצף המשפחתי הן נוקטות צעדים בלתי-מקובלים ואפילו מפוקפקים מבחינה מוסרית.
הרבנית ד"ר יעל ציגלר לומדת ערך מסיפורי הנשים הנועזות והנואשות לזרע שנכון/מצופה לנקוט בצעדים מפוקפקים על מנת להעמיד זרע. גם אם ערך זה הוא מוצדק ונכון, הרי שזה בודאי לא הלכה. לא רק זה, אלא שברור שזה לא יכול להיות הלכה. זה חייב להישמר כערך שנלמד מסיפור, שבכל מקרה צריך לשקול עד כמה נכון ליישם אותו.

האם בשני מקרים אלו מדובר בוורטים? האם שני המחברים הכניסו את הערכים "אתם באו מהבית" לתוך הסיפור המקראי? לפחות במקרה של פרגר הוא מצהיר, ואינני רואה סיבה לא להאמין לו, שלולי לימוד המקרא הרי שהוא לא היה מגיע לתובנה הזו.

גם הרב מיכאל אברהם מודה בסוף דבריו שהאנושות השתנה, ואפשר אפילו לומר התקדמה, מאז מתן תורה. ערכי התורה מלווים את הדתות המונותאיסטיות כבר מאות ואלפי שנים. אם כיום נראה שחלק מערכי התורה הם טריוויאלים, זה בגלל שלמדו תורה, יהודים וגויים כאחד.
ואם נפסיק בדור ללמוד תנ"ך, הרי שכפי שרואים בימינו, יהיו מי שירצו לאמץ ערכים שונים. נדמה שהדוגמא דלעיל שלעיל מהרבנית ציגלר, לעומת דעות רווחות היום בעולם המערבי ממחיש זאת מאד. רק המשך הדאגה שהדורות הבאים יתחנכו על התנ"ך וערכיה יכול להבטיח את הטמעתם.

יש עוד נקודה שארצה להתייחס אליה ברשימה של הרב מיכאל אברהם, אך נראה לי נכון לעשות זאת ברשימה נפרדת. בעז"ה, עוד חזון למועד. אם יהיו תגובות, קושיות ופירכות על הרשימה הזאת יתכן ואתייחס אליהם גם שם.
https://ravtzair.blogspot.com/2018/06/blog-post_14.html?m=1

שלום, אני די חדש כאן, וגם לא קראתי את כל הדברים וההצעות שכתבו מעלי (הגעתי למאמר בעקבות אחי שהפנה אותי), אבל רציתי להציע שני דברים.
אני אתחיל מהפרט הפחות חשוב, כי הוא יעזור לי להסביר את הדבר השני.
אני רוצה להציע דבר שלענ"ד אפשר ללמוד אותו מהתנ"ך, והוא דבר שבל התנ"ך לא יכולנו לדעת אותו בוודאות (ואולי אפילו היינו חולקים עליו). מצד מידת הדין, כלומר ברמת הצדק הפשוטה, העונש הראוי למי שעקר את עין חבירו- זה לעקור את עינו. העונש למי שחתך את יד חבירו- היא לעקור את ידו. וכן הלאה. את זה אני לומד מהפסוק "עין תחת עין שן תחת שן…"
אלא שסוכ"ס לא כל דבר שיש בו צד של אמת צריך להוריד אותו למעשה. ופה נכנס פסוק אחר, אחד הפסוקים שממנו חז"ל לומדים שלא עוקרים עין תחת עין. נאמר בתורה "לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות", וחז"ל לומדים- לנפש רוצח אי את הלוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים. כלומר מצאנו בתורה רמז מפורש לזה שיש בעולם רעיון של כופר, במקרים שבהם היה צריך לנקום על משהו שראובן עשה לשמעון ושמעון נותן כופר. אמנם, התורה שוללת את האופציה הזו מרוצח, אבל בעצם השלילה הזו היא משאירה את האופציה פתוחה עבור דברים אחרים. וכאן נכנסים חז"ל ואומרים לנו שחייבים לבחור דוקא את האופציה של הכופר ולא של הנקמה
(ובאמת ובתמים שאני לא יודע אם הם הבינו שזו כוונת התורה, או שהם אלה שהחליטו לחייב ללכת דוקא על האופציה של כופר ולא נקמה. אם כי אני כן יכול למצוא לזה רמזים בדברי חז"ל, כגון בברייתא של ר' דוסתאי שם, שבעצם הסברא שהוא טוען שם זה שברור שאי אפשר לממש את רעיון "עין תחת עין" בצורה צודקת, ולכן הסברא מחייבת שנבצע את העונש על ידי כופר ולא על ידי נקמה ממש, והפסוק "עין תחת עין" רק בא ללמד על מידת הדין ברמה העקרונית. יתכן גם שחז"ל אסרו את הנקמה הזו כהשלכה של "ואהבת לרעך כמוך", ברור לו מיתה יפה, וממילא אם יש אפשרות לכופר ודאי שזה עדיף.)
אגב זה אני אזכיר את דעת ר"א שאומר "עין תחת עין ממש", ואחרי דיון קצר בדבריו, הגמרא מסיקה שהוא בעצם מתכוון לומר שאין שמין בניזק אלא במזיק, כלומר בעצם שהצורה שבה צריך להתממש רעיון הכופר, הוא כאילו נטלו עין תחת עין ממש.

מה שאני מסיק מהדברים לעיל זה שאפשר ללמוד מהתנ"ך, ואע"פ שאפשר להעמיס עליו פרשנויות רבות, דוקא הפשט שלו הוא שורש האמת. ואני מאמין שעונש עין תחת עין כפשוטו הוא צודק- בגלל שזה מה שכתוב בתנ"ך, אע"פ שלא נכון ולא צודק לממש אותו (כמו שמסביר ר' דוסתאי, ובכלל ידועים לנו דברי חז"ל על מצוות "ואהבת לרעך כמוך"- ברור לו מיתה יפה, ולכן אם אפשר להמית אותו בממון בלבד, ודאי שנעדיף ונחייב את האופציה הזו.)
הרי לך דבר שאני מאמין בו כיון שקראתי אותו בתנ"ך. ואני מקוה מאד שזה ישכנע גם אותך, כיון שלדעתי יש כאן לימוד וניתוח אמיתי של הדברים.

זה כתגובה לאתגר שהצבת, מקוה שעמדתי בתנאים שלו יפה. וזה רק דוגמא אחת. אני מאמין שכאלו יש עוד רבות. (אני יכול למשל להציג כאן ניתוח של הפסוק "ודברת בם", ולהראות שמה שאני לומד ממנו זה את הפשט שלו, ולא את הדרש, אלא שהדרש הוא המסגרת המעשית לקיום הרמה הבסיסית של הפשט, ולענ"ד להבנה של הדברים האלה דווקא יכולה להיות המון משמעות מעשית לגבי האופן שבו מתייחסים לקריאת שמע. ושם אני אפילו מצטער על זה שאני מרגיש איני זוכה לקיים את המצוה כפי שהתנ"ך מדריך לקיים אותה ומסתפק ב"לצאת ידי חובה". כמו אדם שיקיים את כל ההלכות הנגזרות מ"ואהבת לרעך כמוך" כראוי אבל לא הרבה מעבר לזה.)
ואעיר בשולי הדברים שלענ"ד רוב מוחלט של דרשות חז"ל לא באו להפקיע את פשטי הכתובים אלא לנתח אותם, על פי דרכם המיוחדת של חז"ל.

ומכאן אני רוצה לגשת לסוגיה עצמה שהצבת. אז מלבד עצם המצווה שיש בלימוד תנ"ך, וההדרכה החז"לית ללמוד שליש מהזמן תנ"ך עד במשיגים בו בקיאות, ומלבד זה שעצם דברי חז"ל מבוססים על התנ"ך, אני חושב שיש גם תועלת שאפשר להשיג דוקא מלימוד התנ"ך, ושיש גם דברים רבים שאפשר ללמוד ממנו. (כל ה"מלבד", זה מכיון שאני מניח שעל אלה תענה שכל עוד אינך מוצא תועלת אתה תעדיף להקל בלימוד התנ"ך ולהתרכז בלימוד של דברים מועילים אחרים, ולגבי המצוה, אפשר לקיים מצוה גם בלימוד גמרא והלכה.)

התנ"ך לענ"ד הוא ספר שמה שמיוחד בו היא נקודת המבט הנבואית שלו. בכל עלילה הסופר מנסה לתאר את הדברים ביחס לצירים שסביבם סובבת העלילה, תוך שהוא מוסיף נופך וצבע שאמור לעזור לאותו הענין. בתנ"ך לענ"ד הצירים של העלילה הם ייחודיים (למשל, בחלק גדול מהתנ"ך הגיבור הראשי לענ"ד הוא הקב"ה), והסופרים הם נביאים שאני סומך עליהם שידעו איזה תיאורים בדיוק נצרכים. את לימוד ההיסטוריה באמת יתכן בהחלט שהייתי משאיר לספירם אחרים, שמתרכזים בנקודות אחרות, אבל עדין הספר שנותן לי את המבט הנכון והמדויק על החיים, הוא בעיני התנ"ך.
ואם למשל התורה מספרת על משפחתו ל בני עשיו אז מבחינתי יש כאן לימוד חשוב, כי יתכן שלחיי האישיים בני עשיו לא כל כך נוגעים, אבל זה שטרחו לכתוב אותם בספר בראשית, מלמד אותי שבסיפור של הקב"ה כן יש להם חשיבות מסוימת. ולענ"ד, גם אם תחלוק על זה, חלק ממצוות ת"ת היא בדיוק הענין הזה- לראות ברמה מסוימת ראיה א-להית, נבואית, על היסטורית. (ואגב, אפילו אם יבוא מישהו ויסביר שכל הספור על בני עשיו הוא אלגוריה, זה עדין נכון מבחינתי, כי האלגוריה הזו לענ"ד היא נקודת מבט מסוימת על המציאות האמתית, והיא נקודת מבט חשובה שאי אפשר ולא שייך לבטל אותה.) וזה נכון אפילו כשאני מדבר על סיפורים יבשים חסרי כל מסר ברור, כל שכן כשיש סיפורים שמלמדים משהו על הנהגת ה', או על דברים מוסריים וא-מוסריים, או על מצוות והלכות. (וכמו שהבהרתי, לענ"ד גם כשאיננו מקיימים את המצוות כפי שהן כתובות, ערכן של המצוות וההלכות הכתובות ותוקפן אינו בטל, אלא רק מקבל מסגרת ביצוע קצת שונה.)

רחמנות. מקווה שהשכל שלי לא יביא אותי למחוזות כאלה…

שלום וברכה.
סליחה שאני מעורר דובים ישנים, אך ברצוני להיענות לאתגר.
ובכן, נתאר לעצמנו מקרה של אדם גדול הנושא במשרה ציבורית שיום אחד מתברר שהוא נאף (לצערנו ידועים לנו מקרים כאלה היום). האם היינו נותנים לו להמשיך להחזיק במשרתו או שהיינו משלחים אותו לכל הרוחות? סביר להניח שהיינו בוחרים באופציה השניה. ואם אותו אדם יחזור בתשובה ויתנצל על המעשה, האם היינו מחזירים אותו להחזיק במשרתו הציבורית? ארשה לעצמי להניח שגם אז, לא היינו עושים זאת.
אמנם, התנ"ך מלמד אותנו אחרת. חלק נכבד מספר שמואל מוקדש לעיסוק בחטאו של דוד, שהיה באותה תקופה מלך על ישראל, המשרה הציבורית החשובה ביותר שיכול היה אדם להחזיק בה. והנה, התנ"ך מספר לנו שכשדוד חזר בתשובה על חטאו, תשובתו התקבלה והוא המשיך להחזיק במשרתו כבעבר.
אם כן, הרי לנו מקרה קלאסי שבו ניאלץ להכפיף את תפיסתנו האינטואיטיבית אל מול סמכותו של התנ"ך!

שלום הרב
א- "חשוב להדגיש שחלק מהלקחים והערכים הללו הושרשו בתרבות שלנו ושל העולם כולו בזכות התנ”ך" (מתוך הטקסט)
מדוע אינך רואה חשיבות בלמידת דרך התפתחות הערכים מבוסריותם בתנך ועד הפיכתם ערכים טריוויאלים ומבוססים בחברה שלנו כיום?
ב- מה לגבי הסיפורים והאנשים היהודיים המכוננים שהיו בתנך? בעצם באי הלמידה מתוך הטקסט הילדים בהתבגרותם יהיו חסרים יסודות חשובים במורשת ובתרבות שלנו?
ג- האם אתה לא רואה ערך בלימוד תנך לילדים מבחינת ידיעת ההוויה ההיסטורית בתקופה קריטית?, ז"א התנך שט על מרחבים תקופות וארצות שעם ישראל מופיע שם בכמה מצבי צבירה (עבדים לפרעה, תקופת פילוג שתי המלכויות, אין מלך בישראל, יהודי אחד בעולם-אברהם). התנך משמש כאבן הראשה שלנו, מקור הזהות המשותפת, "הקושאן על א"י" כדברי בן גוריון? מה לגבי הסיפורים והאנשים היהודיים המכוננים שהיו בתנך? בעצם באי הלמידה מתוך הטקסט הילדים בהתבגרותם יהיו חסרים יסודות חשובים במורשת ובתרבות שלנו?.