הרהורים בעקבות הסרט “מסורבות” (טור 349)

בס”ד

בשנים האחרונות יצא לי להכיר את תופעת סרבנות הגט, ואת מצוקתן של נשים שנמצאות במצב כזה. נשלחים אליי לא מעט מקרים שבהם מבקשים ממני למצוא פתרון (שכמובן לא מוכר חוקית, שכן הרבנות היא מונופול כוחני בתחום הזה). לרובם איני מצליח למצוא פתרון, אבל ישנם מקרים שכן. בחלק מהם השתתפתי בהרכב שמבטל את הקידושין (באופן שכמובן לא מוכר על ידי החוק והרבנות, אבל תקף הלכתית), ובחלק אחר אני כותב חוות דעת שנשלחות לבתי הדין הרבניים שמטפלים בפרשה (שבדרך כלל דוחים אותן בבוז). ובכל זאת, אני חושב שהפעילות החוץ ממסדית הזאת נותנת פירות, שכן להתרשמותי בשנים האחרונות הרבנות, על אף גישתה השמרנית מאד בדרך כלל, זזה לא מעט ביחסה לתופעה ובדרכי הטיפול שלה בה. אני מתרשם שהלחץ המתמיד מניב פירות כלשהם.

לפני כמה ימים שלחו לי את הסרט “מסורבות” שעוסק בתופעת סרבנות הגט ובמצבן של הנשים המסורבות (אני מצולם לקראת הסוף בתוך הרכב שביטל קידושין של מסורבת גט). אנצל את ההזדמנות הזאת כדי להעיר על הסרט ועל התופעה בכלל.

רקע הלכתי

סרבנות גט נוצרת על רקע ההלכה שנותנת בידי הבעל את הזכות הבלעדית לפרק את החבילה. הבעל הוא שמגרש את אשתו, אבל זה נכון גם לקידושין (הבעל מקדש אותה ולא היא אותו). מה שיוצר את האסימטריה הוא שבעוד שבקידושין נדרשת הסכמה של האישה, בגירושין לא. הבעל יכול לגרשה בעל כורחה. אבל גם האסימטריה הזאת כבר נמחקה במידה רבה עקב חרם דרבנו גרשום שאוסר לגרש אישה בעל כורחה וגם לשאת אישה נוספת על פני אשתו. כעת לכאורה ישנה סימטריה בין הבעל לאישה גם בגירושין, לפחות במישור המעשי. אלא שעדיין נותרת אסימטריה ביניהם עקב ההבדל ההלכתי לגבי איסור ניאוף. הלכתית הבעל שנואף עם אישה (פנויה) אחרת לא עובר איסור חמור מדיי (בפשטות איסור דרבנן, ואולי יש בזה ביטול עשה של קידושין, ויש דעות שבנסיבות מסוימות אפילו זה לא), ואילו אישה נשואה שנואפת עם גבר, נשוי או לא, זהו איסור ערווה חמור, והיא חייבת מיתה (כמו בן זוגה).

ההבדל ההלכתי הזה יוצר מצב שבו בעל שלא מקבל הסכמה מאשתו לגירושין יכול לחיות עם אחרת בלי מחיר הלכתי כבד מדיי, ואילו אישה שלא מקבלת הסכמה מהבעל היא אשת איש לכל דבר. כל יחסי אישות שהיא תקיים במצב כזה הם איסור ערווה והילדים ממזרים. אם כן, גם אחרי חרם דרבנו גרשום הסימטריה אינה מלאה, ומסיבה זו יש מכניזם של היתר מאתיים רבנים לבעל להינשא לעוד אישה על פני אשתו. לאישה אין אפשרות כזאת שכן איסורה הוא איסור ערווה מדאורייתא.

סימטריה פורמלית בעולם המודרני

באופן פורמלי ניתן להתפלפל ולומר שעדיין בשורה התחתונה קיימת סימטריה מלאה בין אישה לגבר. האיסור והעונש בהלכה תמיד זהים לשני השותפים באיסור. כל קיום יחסים שאסור לאישה אסור באותה מידה גם לבועל שלה, ושניהם נענשים באותה צורה. כמו שלאשת איש אסור לקיים יחסים עם גבר אחר, גם לו אסור לקיים יחסים איתה. לדוגמה, חשבו על לאה שנשואה ליעקב. אמנם ליעקב מותר לקיים יחסים עם רחל, אבל בה במידה גם לרחל מותר לקיים יחסי אישות עם יעקב. וכך גם לגבי לאה, שאמנם אסורה לקיים יחסי אישות עם דוד, אבל בה במידה גם לדוד אסור לקיים יחסי אישות איתה. אם כן, לכאורה ישנה סימטריה מלאה בין הגבר לאישה.

אבל זו רק זווית פורמלית. הסימטריה הפורמלית שתיארתי מתקיימת רק כאשר מדברים על זוג ספציפי (גבר ספציפי ואישה ספציפית). אם יש בעיה לזוג להינשא היא קיימת עבור שניהם בשווה. אבל כשמתבוננים על המצב הכללי מנקודת מבטו של אדם בודד כלפי שאר העולם, כלומר שואלים מה האופציות שעומדות בפני אישה מסוימת או גבר מסוים, שם אין סימטריה. מעשית, לאשת איש אין שום פתרון לקיים זוגיות אחרת (במידה שהיא רוצה לפרק את החבילה) ולגבר נשוי יש (גם אם בעקבות חרם דרבנו גרשום החבילה לא התפרקה).

במובן מסוים נראה שהתמונה הזאת חוצה בין עולם מודרני לעולם מסורתי. העולם המודרני דוגל בנישואין של אהבה אחרי היכרות, ולכן שם המגבלות פונות לשני בני הזוג. גבר ואישה מסוימים התאהבו והם רוצים להינשא. לגבי שאלה זו, המצב אכן לגמרי סימטרי. אם זה מותר – זה מותר לשניהם, ואם לא – לשניהם אסור. אבל בעולם מסורתי השידוך בדרך כלל לא נעשה על בסיס היכרות אלא על בסיס חיפוש והתאמה, כאשר ההיכרות והקשר הרגשי בין בני הזוג נוצרים לאחר מכן. שם השאלה היא מהן האופציות שעומדות בפני האישה או הגבר מול העולם, כלומר את מי הוא או היא יכולים להכיר, ועם מי כל אחד מהם יכול לנסות להקים בית. ביחס לשאלה זו ישנה אסימטריה ברורה בין גברים לנשים: לאישה נשואה אין שום אופציות בעוד שגבר נשוי יכול לנסות את מזלו מבין כל הנשים הפנויות.

הסרט ‘מסורבות’

הסרט מתאר את בעיית סרבנות הגט ואת המגבלות שהדבר מטיל על הנשים. הוא עוקב אחרי כמה נשים שנמצאות שנים במצב של סרבנות, שבמסגרתו הבעל גם מנסה לסחוט אותן ולהוציא מהן ויתורים שונים (ביחס לרכוש או לילדים). אחת הנשים היא גיורת שהגיעה ליהדות ומצאה שם חוסר שוויון שלא הייתה מודעת לו. היא מצאה את עצמה עגונה במישור המעשי בגלל שבעלה מסרב לתת לה גט, ומבינה שבהמשך חייה היא לא הולכת להיכנס  למערכת כזאת. מתואר שם מו”מ טיפוסי מאד בין בני הזוג דרך רב שיש לו השפעה על הבעל, שבמסגרתו מוצעים לבעל כל מיני אתננים על מנת שיסכים לשחרר את אשתו.

באחד המקרים שאני עצמי טיפלתי, הרבנות חיזרה אחרי הבעל והציעה לו שוחד כספי כדי שישחרר את אשתו. שימו לב, מוסד ממלכתי במדינת ישראל מציע שוחד כספי לאדם כדי שיקיים את החוק (בית הדין פסק שהוא חייב לגרש את אשתו). בסופו של דבר, אחרי שכבר ביטלנו את הקידושין, השוחד השיג את מטרתו. הבעל נעתר, והרבנות הציגה זאת כהישג שראוי להתגאות בו, וכביטוי למסירות הגדולה שלה לפתרון בעייתן של מסורבות הגט (שלא ממש באה לידי ביטוי בהליך, בלשון המעטה). זהו ביטוי לחוסר האונים של המוסדות הממלכתיים להתמודד עם הכוח והמעמד הלא שוויוני שההלכה נותנת לבעל.

על אף האמפתיה הטבעית שאני חש לנשים במצב כזה והפעילות שאני מנסה לעסוק בה כדי לקדם את עניינן, במהלך הצפייה עלו בי כמה הרהורים בנושא הסרבנות והשיח סביבו, ואציג אותם כעת.

המגמתיות של הסרט

קשה לעמוד מול סיטואציות שבהן רואים אישה סובלת במשך שנים ובוכה מחוסר אונים, בפרט כשברקע יש באמת אי צדק הלכתי. אך בכל זאת התמונה שמוצגת בסרט היא חד-צדדית ולדעתי גם מטעה. מניסיוני, כמעט בכל מקרה כזה (ובעצם כמעט בכל סיטואציה אנושית) יש שני צדדים למטבע. מטבע הדברים הסרט מציג רק את הצד הנשי, אבל גם הבעל הוא בן אדם וגם לו יש נקודת מבט.

לדוגמה, באחד המקרים שהייתי מעורב בהם, אחרי שביטלנו את הקידושין, התברר לי במקרה שהסיפור של בני הזוג כבר נמשך שנים רבות, והתגלגל בשלוש ערכאות בבתי משפט. הבעל האשים את אישתו בחטיפת הילדה שלהם (היא נסעה איתה לישראל וסירבה להחזירה אליו לחו”ל), ובית משפט השלום ואחר כך המחוזי  פסקו שאכן הייתה שם חטיפה. בית המשפט העליון הפך את ההחלטה, אם כי גם הוא הסכים שהייתה חטיפה, אלא שבגלל טובת הילדה הוא פסק שאין להשיבה לבעל בחו”ל.[1] מששמעתי על כך חשבתי לעצמי שסרבנות הגט כנראה שימשה את הבעל ככלי מיקוח בדיון שלו עם אשתו על השבת הילדה. בעצם זה נראה פתאום די לגיטימי (גם אם לא חוקי), וסברתי שאם הייתי יודע זאת מראש לא הייתי מתערב במקרה הזה. אדגיש כי ביטול הקידושין במקרה הזה הוא לחלוטין תקף, ואני לגמרי עומד מאחורי פסק הדין. אבל המוטיבציה להתערב ולבצע הליך מקביל חוץ ממסדי לא קיימת כאשר במישור האנושי-מוסרי לא מדובר על הצלת עשוק מיד עושקו.

המקרה הזה מדגים את העובדה שבסכסוך כזה בדרך כלל יש שני צדדים, וצריך לשמוע את שניהם כדי לגבש עמדה. יש לכל צד סיבות להתנהלותו, וגם אם היא לא ראויה ונתונה לביקורת, עדיין התמונה המלאה כמעט תמיד שונה ממה שנדמה במבט הראשוני. מהצפייה בסרט התרשמתי שגם במקרים שהוצגו שם בהחלט סביר שהיה צד שני שלא הוצג בפנינו (ולעתים אף נרמז בסרט עצמו). כך, למשל, במקרה של הגיורת הבלגית התרשמתי שהיה מצב דומה. גם שם האימא לקחה את הילד, והבעל כנראה מנסה להשתמש בכלים שיש לו כדי לאלץ אותה לאפשר להם להיפגש. אם כן, הסרט הוא בהחלט מגמתי לטובת הנשים, ומטבע הדברים לא מוצג בו הצד השני. אך למיטב הבנתי וידיעתי ברוב המקרים קיים גם צד שני.

זהו לקח לגבי דיונים חברתיים בכלל, ובפרט לגבי נושאי דת ומדינה. מטבע הדברים, דיונים כאלה טעונים במטענים רגשיים, יש בהם אנשים שסובלים וממורמרים, וקל מאד להציג תמונות של אומללות ומסכנות כדי להטות את דעת הקהל. ובכלל, סרט מתמקד בדמויות מסוימות, וקשה מאד להציג בו תמונה כללית ומאוזנת לכל הצדדים והמצבים (ראו למשל בטור 335 על הסרט ‘הדילמה החברתית’). מצד שני, סרט הוא מדיום חזק שכן הוא מכניס את הצופה לנעליו של הסובל ולתוך הסיטואציה ויוצר אצלו הזדהות עם הדמויות. מפגש אישי הוא מדיום חזק ליצירת הזדהות (ע”ע הביקורת הרווחת על סרטים כמו ‘הסנדק’, שיוצרים הזדהות עם דמויות אכזריות ושליליות מאד). כך, למשל, סרטים שמתארים פלסטינאים סובלים, או לחלופין אכזריים ורוצחים, משכנעים אנשים לתמוך באג’נדה פוליטית כזו או אחרת. אבל שוב יש כאן תמונה לא מאוזנת של מקרים פרטיים שלא מתחשבת במכלול ההיבטים, וזאת גם במצבים שהבמאי לא מנסה לעשות מניפולציה ושומר על יושר בהצגת התמונה. הבעיה נוצרת מעצם המדיום. לכן צריך מאד להיזהר מלגבש עמדה לאור סרטים כאלה, אם כי בהחלט חשוב לצפות בהם ולקחת בחשבון גם את מה שמופיע בהם.

אי השוויון והבעיות שהוא יוצר

מה שכתבתי כאן אינו כתב הגנה על שוויוניותה של ההלכה ושל ההליכים בבית הדין הרבני. בהלכה יש בעיה של אי שוויוניות, ושל מתן כוח יתר לבעל על פני אשתו. גם בלי לשפוט את זה ולדון האם יש מקום לשנות זאת (רבנו גרשום כנראה ניסה לעשות שינוי כלשהו לכיוון השוויוני), עדיין ברור שזה מה שמחולל את רוב ככל התופעות שתיארתי. אם הייתה סימטריה הלכתית בין הצדדים, כי אז בדרך כלל לא היה לצדדים המעורבים צורך להפעיל מנופי כוח, והתופעות שתיארתי לא היו מופיעות, בטח לא בעוצמה הזאת. בגלל הבעיה היסודית הזאת, ובגלל שהצדדים ובתי הדין מנסים להתמודד עמה, נוצרות פתולוגיות נוספות, וניסיונות הפתרון והעקיפה מעוררות עוד בעיות, וכך כדור השלג החברתי-הלכתי מתגלגל במדרון ובדרכו יוצר עוד ועוד סבל ובעיות.

אגב, כחלק מהתופעה הזאת חשוב להבין שלא מעט מהבעיות שנוצרות סביב הנישואין בחברה הכללית במדינת ישראל (ידועים בציבור, חיים ללא נישואין וכדומה), הן תוצאה של כפיית ההלכה על המרחב הכללי (שלכאורה באה למנוע אותן). כשאי אפשר להתגרש באופן נוח, חופשי ושוויוני, אנשים נרתעים מלהינשא. יש הנישאים כדת משה וישראל ולא נרשמים, מה שכמובן עלול ליצור בעיות של ממזרות, נישואי קרובים ועוד. מי שנישאו כבר, לפעמים לא מתגרשים אלא חיים עם בני זוג במקביל לזוגיות הרגילה שלהם (פוליאמוריה, כבר אמרנו?). כך נוצרת, לפחות דה פקטו, פוליגמיה בחסות החוק, ואנרכיה מדאיגה בתחום המעמד האישי. זו כרוכה בבעיות הלכתיות ומשפטיות לא פשוטות, וכל זה הוא תוצאה של הרצון של הרבנות והציבור הדתי לקדם את המשפחתיות ולהגן על מוסד הנישואין בישראל.[2] הבעיות שנוצרות במישור ההלכתי מתנפחות במישור החברתי-ציבורי ויוצרות בעיות חברתיות ואישיות קשות. הניסיונות לעקוף אותן חוזרים ומחוללים בעיות נוספות. זה כל פעם תוקף מכיוון אחר, ותוך כדי כך מתמוסס עניין המעמד האישי ובוודאי הניסיון לתת לו צביון הלכתי. זה כמובן חלק מתופעה רחבה יותר של התפרקות התאים המשפחתיים המסורתיים, אבל דומני שכאן בישראל למדיניות שכופה את ההלכה על הציבור יש תרומה לא מבוטלת לתהליכים הללו.

דוגמה נוספת היא השפעת החרם דרבנו גרשום. רבנו גרשום בא לתקן במקצת את המצב, אבל כעת גם נשים יכולות לסרב להסכים לגט. כך אנחנו מגיעים למצב שבו לפי נתוני הרבנות מספר מסורבי הגט עולה על מספרן של המסורבות. זו דוגמה לאותה תופעה של הוספת אפיציקלים ודיפרנטים שמנסים לפתור את הבעיה במסגרת הפרדיגמה הקיימת, אבל גורמים להיווצרות בעיות אחרות מכיוונים שונים, ולעתים בלתי צפויים. השוק החופשי והיוזמה האישית תמיד יתעתעו בניסיונות להנדסה חברתית צנטרליסטית.[3]

כפי שהסברתי למעלה, גם כאשר חטיפת הילד נעשית ככלי נשק לכפות גט, לפעמים המצב שנוצר הוא הפוך: החטיפה יוצרת את הסרבנות, או לפחות מעודדת אותה. זה נכון גם אם המוטיבציה הראשונית של האישה הייתה לקבל גט, עדיין בפעולה אימפולסיבית כזאת היא יורה לעצמה ברגל ויוצרת את הבעיה המתמשכת. לזה מתלווה כמובן תעמולה מתמדת נגד הבעל כך שהילד עצמו כבר לא ירצה לחיות איתו וכך גם יפסוק ביה”ד או ביהמ”ש (טובת הילד). בקיצור, זהו כדור שלג עם המון בעיות שנוצרות גם בגלל הסיבוכים ההלכתיים וגם בגלל הניסיונות לפתור או לעקוף אותם. בדרך כלל כשאנחנו חושבים על דרך להנדסה חברתית, כלומר לנהל את החיים בצורה שנראית לנו הכי הגיונית, החיים בועטים בנו בחזרה מכיוונים בלתי צפויים. החיים הרבה יותר מסובכים ממה שאנחנו חושבים וממה שהסרט הזה מתאר.

אנשים שלא מחויבים להלכה

כפי שהסברתי, בעל שנחשב כנשוי יש לו יותר אופציות הלכתיות, כי יחסים עם אישה אחרת אינם איסור כה חמור כמו אצל אישה נשואה שמקיימת יחסים עם גבר אחר. אבל בחלק גדול מהמקרים מדובר באנשים שלא מאד מוטרדים מההלכה (ואלו שעברו את כל זה כבר בין כה וכה בדרך כלל לא ייכנסו לקשר נישואין הלכתי יותר). בסרט עצמו מובא מקרה של מסורבת גט שבאה אלינו לבית הדין כשהיא בהיריון מבן זוג אחר.[4] אותה אישה לא נתנה למגבלות ההלכתיות להשפיע עליה. ועדיין ברור שאנשים ונשים כאלה רוצים גם להינשא באופן פורמלי, ולעתים אפילו הלכתי, וזה לא מתאפשר להם.[5]

הכפייה הדתית בדרך כלל נעשית למען החילונים (לעזור להם לשמר את זהותם היהודית, ולמנוע מהם צרות של התבוללות וכדומה). כך לפחות מצהירים אלו התומכים בה, ואני אישית מאמין להם. אבל המחירים הם כאלה שבסוף המטרה אינה מושגת, ובמקרים רבים המצב אף מורע. יתר על כן, כתוצאה מזה החילונים מאד כועסים על הכפייה ועל הדתיים, ורואים אותה כמכניזם כוחני שמטרתו אינטרסנטית, צבירת כוח, ממון ועמדות עבור הדתיים, ומעל הכל יצירת צביון דתי למדינה. הרצון לסייע להם ולדעת טוב יותר מהם מה שהם עצמם רוצים, הוא אבסורדי בעיניי. אין שום היגיון לשלם מחיר כזה עבור עזרה לאנשים מבוגרים שלא רוצים בעזרה הזאת ולספוג מהם עצמם את הריקושטים וההאשמות על כך.

בכל אופן, שוב ושוב ניתן להתרשם כי השילוב בין כפייה הלכתית לבין ציבור שאינו מחויב להלכה שמנסים לאנוס אותו לנהוג על פיה הוא מרשם בדוק לצרות.

הצעות

אי אפשר בלי להעיר משהו על האלטרנטיבות. אצביע כאן בקצרה על כמה מישורים שבהם ניתן לשפר את המצב. אלך כאן מהכבד לקל.

ראשית, ישנה האופציה של הפרדת הדת מהמדינה. המדינה מאפשרת לכל מי שרוצה להינשא לפי הבנתו ובצורות שבהן הוא בוחר. אמנם נדרש רישום מסודר כדי לתת מידע רלוונטי לכל דורש. שימו לב שכיום, כשלא מאפשרים זאת, אין רישום מסודר והאנרכיה חוגגת. אנשים עושים דין לעצמם נישאים באופן פרטי ולא נרשמים. כך נוצר מצב שאין מעקב חוקי מסודר אחרי המעמד האישי של אזרחים ישראליים רבים.

שנית, ניתן לתת אלטרנטיבות אחרות לצד האלטרנטיבה ההלכתית. אנשים שלא מעוניינים לנהל את המעמד האישי שלהם דרך הרבנות, יעשו זאת דרך בתי משפט או עיריות, כמקובל בכל העולם. כך לא נצטרך לנהל את חייהם של אנשים שלא מעוניינים בכך. בניסוח הכי שמרני ומתון זו בעצם הצעתו של הרב דייכובסקי לנהל בישראל “נישואי בני נוח” גם עבור יהודים. פירוק מונופולים בדרך כלל מיטיב עם המערכת, וזה נכון גם למישור הדתי (כשרות, נישואין, קבורה וכדומה). אבל פירוק כזה אין פירושו היעדר רגולציה. הרגולטור רק יוודא שכל מסלול כזה מתנהל באופן שקוף (מתאים למדיניות המוצהרת שלו), כך שהצרכנים יוכלו לדעת מה הם מקבלים. וכמובן נדרש כאן רישום מסודר של מעמד אישי לטובת הכלל, וגם זה תפקידו של הרגולטור.

ושלישית, בתי הדין נדרשים לגלות יתר גמישות הלכתית. אין סיבה להיכנע תמיד לכיוונים היותר שמרניים ולפחוד מהצל של עצמם. מעט מאד פעמים בהיסטוריה האנושית ניתנו לבתי הדין הרבניים סמכות וכוח לפעול מטעם החוק ובגיבויו, ויש לנצל זאת לכיוונים החיוביים (כיום זה מנוצל בעיקר לכיוונים השליליים). ישנם מצבים שבהם ניתן לבטל את הקידושין ללא שום חשש, אבל בתי הדין מאד נרתעים מלעשות זאת. ושוב, מעבר לפחד הפוליטי (מהחוגים השמרניים), יש כאן חשש מפגיעה ביציבות הקשר הזוגי ומוסד הנישואין. אבל הם לא שמים לב שהמדיניות שלהם פוגעת לא פחות, ובדרך כלל יותר, בקשר הזוגי ובמוסד הנישואין. זאת מעבר לכך שבאופן כללי שיקולי מדיניות אמורים לבוא בשלב ב, אחרי שדנים לגופו של עניין. קודם כל שיכירו בזה שלגופו של עניין ניתן לבטל קידושין בנסיבות מסוימות (והן די רחבות להבנתי)[6]. במסגרת זאת יש לאפשר מנגנונים מדינתיים שיסייעו להליכים הללו, כמו בהצעתו של פרופ’ ברכיהו ליפשיץ (גילוי נאות: ידידי) להפקעת כסף הקידושין על ידי המדינה, או הצעתו של הרב שילת להכות פיזית סרבני גט עד שיאמרו “רוצה אני”, כמו תנאים וחוזי טרום נישואין ועוד.

הערה לסיום: למהותו של חוזה הנישואין

הנישואין הם בעצם סוג של חוזה. כבר כתבתי כאן בעבר שמקומם מבחינתי לראות כיצד החוזה הזה נרמס ברגל גסה. חוסר נאמנות של בני זוג מתקבלת בחוגים רחבים בסלחנות מטרידה, תוך התעלמות מהממד החוזי והמוסרי שבדבר. אבל לעתים זוהי ריאקציה לכך שהממסד והחוק מנסים לכפות את קיומו של החוזה גם במקום שאין לכך מקום.

מאידך גיסא, זהו חוזה כובל מאד, ולכן חשוב למסד דרכים יעילות, ברורות ושוויוניות ככל האפשר לפירוקו. המדיניות של חז”ל והמסורת ההלכתית שנוקטת בגישה שמנסה להקשות על הפירוק אין לה מקום בימינו. ראוי לוודא שלא מפרקים את הבית סתם בגלל קפריזה רגעית, אבל משהתקבלה החלטה אין שום הצדקה לדרך הייסורים שבני הזוג צריכים לעבור וגם להעביר זה את זה. הדרך הזאת יכולה להיות הלכתית או אחרת, בהתאם להצעות שבסעיף הקודם, אבל בעולם מודרני חייבת להיות דרך כזאת.

אי אפשר לנהל מדינה במאה העשרים ואחת לפי מסורות וכללים שנקבעו והותאמו ליהודים בבבל או בארץ ישראל במאות הראשונות לספירה, בפרובנס או צפון אפריקה של ימי הביניים, או באימפריה הע’ותמנית של תחילת העת החדשה. בלתי סביר לחלוטין לקבוע את רצונן של נשים בישראל של המאה העשרים ואחת (טב למיתב טן דו) לפי תקדימים ותובנות של המקומות והזמנים הנ”ל. ובוודאי שאי אפשר לצפות שלא יתעורר כעס ציבורי בעקבות יישום מדיניות קפואה שכזאת על ציבור שבכלל לא מחויב לכלל המערכת ההלכתית (גם לו הייתה מעודכנת ועכשווית). הכעס הזה הוא שיוצר אוסף תופעות מקוממות ומצמיח בעיות מכיוונים שונים ולא צפויים, וכמובן מוליד שיח כעוס ולא מאוזן, שמשהו ממנו ניתן היה לראות בסרט הנ”ל.

[1] פסק הדין הזה שימש אותי כמה פעמים בעבר להציג את הפרדוקס הלוגי המכונה ‘פרדוקס השפיטה’. ראו למשל בטור 257.

[2] וכבר אמרו רבותינו (שם, שם): מוסד הנישואין הוא מוסד נהדר, אבל מי מאיתנו רוצה לחיות במוסד?!

[3] על כך כבר אמר מילטון פרידמן שמה שמציל את מדינת ישראל הוא אלפיים שנות גלות. למרות כל ניסיונותיו של השלטון להרוס את המדינה, היוזמה האישית והמנטליות הגלותית שגורמת לנו לעקוף את החוק ולהתעלם ממנו, גורמים לכך שהניסיונות הללו אינם מצליחים.

[4] בטעות, או סתם כדי להעצים את הדרמה, המצב מוצג שם כאילו יש דחיפות לבטל את הקידושין כדי להציל את הילד מממזרות, וזו כמובן אי הבנה. ביטול הקידושין, במידה שנעשה, חל למפרע, והילד אינו ממזר גם אם זה קורה אחרי שהוא נולד.

[5] נכון שבמישור הזה יש סימטריה בין הגבר לאישה. גם הוא לא יכול להינשא בשנית בלי שנפרד מאישתו הראשונה.

[6] ראו על כך בטורים 147-8, ובפס”ד כאן.

52 מחשבות על “הרהורים בעקבות הסרט “מסורבות” (טור 349)”

  1. יישר כח. לדעתי הדרך הטובה ביותר לאורך זמן היא הנחת קדושין כדמו”י בצד (בדומה ליבום) ובחירה אקטיבית במה שניתן לכנות ‘נישואי ברית’ שאין בהם ממד של קנין כלשהו אלא הסכמה בי שני צדדים שווים. זהו המודל של נישואי בני נח כפי שתיאר זאת הרמב”ם. לדעתי אלו נישואין יהודיים (כפי שכתב הרב דייכובסקי “וכי בני ישראל לאו מבני בניו של נח הם?”). בסוג כזה של קשר אין איסור ‘בא על הפנויה’ ובוודאי שאין בזה משום ‘זנות’ כי מדובר ביחסים אקסלוסיביים. וכפי שכתב הרמב”ם: “אֵין הַדָּבָר תָּלוּיִ בּוֹ לְבַד. אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה הוּא אוֹ הִיא לִפְרשׁ זֶה מִזֶּה פּוֹרְשִׁין” (הלכות מלכים, ט, ח) וכפירוש הרוגצ’ובר. חשוב להעיר שהרב דייכובסקי פסק זאת רק בדיעבד שאין צורך בגט מנישואין אזרחיים ולא לכתחילה. אך הסברא נכונה גם לכתחילה.

    1. אני נוטה להסכים, אם כי הצעתו של הרב דייכובסקי (וגם של הרוגצ’ובר) בעיניי לא מדויקות. אין שם צורך בגט כי מדובר בנישואין בלי קידושין, כתיאור הרמב”ם בריש הל’ אישות (כנראה לזה התכוונת בדבריך). הארכתי בזה בכמה מקומות על הנישואין כמודל שתי קומות (אוניברסלית – נישואין, ועל גביה פרטיקולרית – הקידושין), ועל הנפ”מ בזה. הגט מתיר את הקידושין והנישואין הם מצב טבעי של חיים יחד בתא זוגי, “מכניסה לביתו” של הרמב”ם שם, ואותו מפקיעים על ידי הפסקת החיים יחד. “מוציאה מביתו” בלשונו שם.
      אמנם הצעה זו מניחה עדיין שליטה הלכתית בשדה הקידושין, ולכן מחפשת הכרה הלכתית או מעמד הלכתי כלשהו לקשר כזה. אני נוטה לחשוב שנכון יותר לפתוח את השוק ולא לדרוש הכרה הלכתית כתנאי למעמד אישי במישור המשפטי.

  2. כתבת –
    הנישואין הם בעצם סוג של חוזה. כבר כתבתי כאן בעבר שמקומם מבחינתי לראות כיצד החוזה הזה נרמס ברגל גסה. חוסר נאמנות של בני זוג מתקבלת בחוגים רחבים בסלחנות מטרידה, תוך התעלמות מהממד החוזי והמוסרי שבדבר.

    ובכן למה?
    לאדם שאינו דתי, מי אמר שזה לא מוסרי, ואפ’ חוזה לא בטוח שיש פה

    1. אני לא חושב שיש הסכמה או הבנה לגבי תנאי החוזה ולכן כנראה אין לו תוקף מחייב.
      הכתובה בארמית ככה שרוב הישראלים לא מבינים מה אומרת וחושבים שזה סתם טקס איזוטרי.
      אפילו בקרב האוכלוסייה שמבינה ארמית הכתובה לא נלקחת ברצינות כמסמך מחייב (חותמים – ‘ואיזון ואפרנס ואכלכל’ ואז שולחים את האשה לעבוד )

      אם נרצה כתובה כמסמך מחייב נצטרך לכתוב אותו בצורה פשוטה עם כללים ברורים וסנקציות בגוף הטקסט ולא להניח שכולם מסכימים על משמעות החוזה (מה בדיוק אומר ‘ואוקירך’?)

      אני מניח שהייתי רוצה לראות כתובה ‘רזה’ שמגדירה את הסט המינימלי של חובות וזכויות.
      לא לבגוד, בלי אלימות פיזית או מילולית פלוס הסכם ממון ברור.
      יכול להיות שכדאי להוסיף נספח לגבי ילדים – כמה רוצים ןמי יטפל בהם (לא יודע איך להפוך את זה למחייב)
      צריך שיהיה סעיף שמאפשר לפרק את החוזה בהתראה סבירה (כולל מנגנון גישור ) בלי סנקציות על ההפרה (בהנחה שהחוזה הרזה לא הופר)

        1. כל אחד מבין מה הנישואין אומרים?
          טרם פגשתי מושג לא טרייואלי שכולם מבינים/מסכימים על משמעותו.
          אשמח אם הרב יוכל לסכם מה אומרים הנישואין וישפוט הקהל …

          1. אני מציע שעשועון משמח אחר: נסה אתה בתום לב להציע סיכום מה אומרים הנישואין בעיני האדם הסביר, ואז תנדב מישהו שישמח אותך בסיכום ההבדל בין סיכומו לסיכומך

            1. גבריאל, אשמח לנסות ולענות. אבל לפני כן בטובך, אם תוכל לשבר את אוזננו מה אומרים הביטויים הבאים:
              “מושג”, “טריוויאלי”, “מבינים”, “לסכם”, “ישפוט”, ו”הקהל”. אחרי שתגדיר לי את משמעות הביטויים הללו אוכל לנסות ולענות לך.

  3. יישר כח.
    החד-צדדיות היא גם בזה שישנם גברים רבים מסורבי גט מצד האשה, שכן החוק במדינת ישראל אינו מתיר לגרש אישה בעל כרחה.
    לצערי נאלצתי לסבול חודשים אורכים של התדיינות ומצב קשה, לנו ולילדים, של היותנו “פרודים”‘ עד שגרושתי הואילה בטובה להתגרש תמורת סכום נכבד.
    בזמנו הקמנו ארגון “זכות אבות” העוסק באפליית האבות הגרושים. בביקור שערכנו אצל הרב אלי בן דהאן שהיה אז ראש בתי הדין הרבניים, הוא אמר לנו שהסטטיסטיקה מראה שישנם הרבה יותר תיקי גירושין שפתחו גברים וטרם נסגרו בשל סירוב האשה לקבל גט, מאשר תיקים שפתחו נשים = המצב ההפוך, המתואר בסרט.

    1. אכן, זה פסק מאד מעניין. חציו הראשון כנראה מבוסס על פס”ד שאני כתבתי (שם הם מדברים על ביטול קידושין כסניף). אולי אכתוב פעם אם ייצא לי. אני חייב לומר שממש לא הסכמתי לפסק ההוא.

  4. 1. אני מאוד תמה עליך. רבנים שמרנים מאוד מתירים הרבה עגונות. הרב עובדיה יוסף התיר המון עגונות, גם הרב גורן והגרז”ן. ובכלל כל ההלכה מלאה בהתרת עגונות.
    2. מדוע החברה לא יכולה להתנהל לפי כללי הגמרא? אני מדגיש שלא מדובר על התנהלות של המדינה ששם אין כל כך הלכה מימי הגמרא.
    3. אפשר הסבר לסברא של ביטול קידושין למפרע כי האישה לא הייתה רוצה להיות עגונה? אפשר ככה לבטל את כל מקרי העגינות שבעולם.

  5. כבר כתבתי בעבר שההסתכלות של ההלכה היא כמעט היפך כוונת התורה.
    מצד התורה העניין של הגט במהותו בא להגן על האשה מפני התעמרות בה מצד הבעל. וההלכה יוצרת מצב הפוך.

    וְהָיָה אִם-לֹא תִמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו כִּי-מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ

    העניין של מתן הגט הוא חובה במקרה שהיא לא מוצאת חן בעיניו. ואם הוא לא נותן גט אז הוא עובר על מה שנכתב מספר פסוקים אחר כך:
    כִּי-יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר-בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.

    הגבר שלא נותן גט לאשה דומה מאוד למי שגונב נפש וחייב מיתה. כשחייבים מיתה ענייני דינים וחוזים בטלים.

    ההלכה מתעלמת מהעניין החשוב הזה שעומד בבסיס הגט.

    1. איזה הסקת מסקנות מוזרה.
      1. מי אמר שהוא עובר על מה שנכתב כמה פסוקים לאחר מכן?
      2.לפי התורה שבכתב הגבר הוא היחיד שיכול לתת גט.
      3. לפי התורה שבכתב הגט ניתן על פי אשמחה באישה. איך זה בדיוק מגן על האישה?

      1. 1. מי אמר? התורה. להחזיק מישהו בכוח דומה מאוד לגונב נפש. האם ההסבר לא ברור או מה בדיוק לא ברור שם? או שיש פה אג’נדה שמתעלמת מהבנת הנקרא.
        2. אמרתי שלפי התורה הגבר חייב לתת גט. זה לא נתון לבחירתו. מציאת חן כי מצא בה ערוות דבר אינה עניין של בחירה והחלטה אלא תאור מצב שבעקבותיו עליו לתת גט.
        3. ברגע שאתה מחזיק מישהו שאתה שונא (כי הוא רימה אותך או בגד בך) אז אתה מתעמר בו. והתורה מתנגדת לזה.

        מחשבתם הפושעת של סוג מסוים של גברים לא מסוגלת להבין את דברי התורה כפשטם הם חייבים שיתירו להם להתעמר.

        1. 1. זה הסקת מסקנות שלך. “להחזיק מישהו בכוח דומה מאוד לגונב נפש” זה מחשבה שלך. רק לפרוטוקול אני מקווה שאתה מבין את ההבדל הגדול שיש בין חטיפה של בן אדם לבין לא לגרש אישה.
          2.אם הגבר חייב לתת גט סימן שהוא היחיד שיכול לפרק את הקשר. מה ההבדל בין זה לבין ההלכה?
          3.לפי פשט התורה יש בעיה שתהיה נשוי למישהי שיש בה ערוות דבר. מה הקשר בדיוק למה שאתה אומר?

          1. 1. יש סוג מסוים של גברים שרוצים את האפשרות להתעמר באשה אז בדימיונם ההבדל גדול, בזמן שההבדל הוא כמעט ולא קיים. ב2 המקרים מדובר בפעולה שפוגעת בחופש של הצד השני ושכפויה עליו בניגוד לרצונו.
            2. לפי התורה הגבר לא יכול. הוא חייב. אין לגבר את החופש הזה שגברים מתעמרים רוצים שיהיה.
            3. התורה לא אומרת שזה בעייתי שיש בה ערוות דבר. התורה אומרת שאם מהסיבה הזו שגילית היא פתאום לא מוצאת חן בעיניך עליך לגרש אותה.(ולא להתחיל להתעלל בה על זה שהיא הסתירה ממך דברים.)

            1. 1. אתה לא מבין שאתה אומר את דעתך וזה לא פשט?
              2. ואם הוא לא מקשיב?
              3. זה שבעברית מודרנית “כי” פירושו “בגלל” זה לא אומר שזה פירוש התורה. כידוע כי בתורה יש לו ארבעה פירושים ואני מניח שאתה יודע את זה. אפילו אם אתה אומר שהפירוש למילה “כי” הוא “בגלל” הדבר לא מסתדר לשיטתך. לפי מה שאתה אומר התורה הייתה צריכה להפסיק אחרי המשפט “והיה אם לא מצאה חן בעיניו” שהרי לפי מה שאתה אומר כל אחד ששונא את אשתו מחויב לגרש ומה זה משנה אם יש בה ערוות דבר או לא?
              חוצמזה תראה לי איפה ההלכה אומרת שמותר להתעלל באישה.
              4. לפי דעתך הגירושים קורים בעל כורחו של הגבר? אז בשביל איזה מקרה נכתב “ונתן לה ספר כריתות” הרי זה מיותר לגמרי אם הגירושים קורים גם בלי שהגבר יעשה משהו.

              1. 1. אני תמיד אומר את מה שאני חושב כמו שתמיד כל אחד אומר את מה שהוא חושב. אי אפשר אחרת. ולכן הסברתי שיש סוג גברים מסויים עם הלך מחשבה מסויים שמתיר להם להתעלל באישה ולהתיחס אליה כמו אל שפחה והם מצידם יבינו שזה פשט התורה בצורה המעוותת של הלך מחשבתם.

                2. אם הוא לא מקשיב הוא עובר על איסור תורה. ואם זה מגיע למצב שהוא מוכן לשחרר אותה תמורת כסף אז זה כבר הופך להיות ממש זהה לדין של גונב נפש ומכרו שחייב מיתה. וההלכה מתעלמת מזה.

                3. כי מצא בה ערוות דבר בגדול בה להסביר איך יתכן שפתאום היא לא מוצאת חן בעיניו. נכון שהנקודה הזו נתונה לפרשנויות האם זה תנאי מחייב או שרק דוגמה.

                4. הספר כריתות בה לסדר החברתי למנוע מצב של זנות ובשביל האשה שכאשר היא תלך לגבר אחר היא תוכל להוכיח לו שהיא לא אשת איש אלא היא חופשיה.

                1. 1. אתה באמת לא רואה את ההבדל בין לחטוף בן אדם לבין למנוע ממנו להתחתן אם משהו אחר? גם אם שתיהם מזעזעים זה לא אומר שהם אותו דבר.
                  2.כנ”ל.
                  3 לפי מה שאתה אומר התורה הייתה צריכה להפסיק אחרי המשפט “והיה אם לא מצאה חן בעיניו” שהרי לפי מה שאתה אומר כל אחד ששונא את אשתו מחויב לגרש ומה זה משנה אם יש בה ערוות דבר או לא? לא ענית על זה.
                  4. אם הגירושין הם בעל כורחו הבית דין יכול לכתוב את השטר. אין שום סיבה בעולם אז שהגבר יצטרך לתת את הגט.

                  1. 1. העלת עוד נקודה חשובה שהמתעמרים חוטאים בה. המצב שמישהי גם לא נמצאת בבית וגם אין לה גט זה מצב אסור על פי התורה. וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ אשה המשולחת מביתה חייבת להיות עם גט מצב הפוך הוא אסור. אבל המתעללים אין בהם שכל להבין זאת.
                    הבעיה אינה בעצם החטיפה אלא בשילוב של חטיפה והתעמרות עם דגש על ההתעמרות. בניגוד למקרה שחטפת מישהו והפכת אותו למאושר באדם. כל הקטע של סירוב גט הוא אחד: התעמרות. והתורה אומרת שחוזה חברתיים כמו נישואין אינה מצדיקים הפרה של זכויות בסיסיות כמו חופש. ואת זה ההלכה לא מקבלת.

                    3. כמו שאמרתי העניין של הערוות דבר לא ברור עד הסוף אבל יש בזה תוספת לאי מציאת חן. זה לא סתם מצב של סכסוך אלא משהו שגורם לניתוק שלא ניתן לגשר עליו שאז חייב לתת גט וזה עניין אינדיבידואלי אצל כל אחד זה יכול להיות משהו אחר.

                    4. בתורה אין בית דין שאומרים לאדם מה לעשות ואין רבנים שמחתנים ומגרשים וכל החרטטת הבירוקרטית הזאת שהמוצאה אחר כך. יש סדר חברתי שכל אדם צריך להשתתף בו. ומי שלא הוא חוטא.

                    1. האם אתה קראי?(בכלל לא משנה לעצם הדיון אבל אולי זה יסביר למה אתה מדבר שטויות)
                      1.א. המהלך שלך: כתוב שמתי שנותנים גט צריך לשלח מהבית סימן שאסור לשלוח מהבית ללא גט. אתה החלטת את זה על דעת עצמך. ב. הבעיה בחטיפה היא עצם החטיפה. אם חטפת ואז שחררת אותו אז אתה כבר לא חוטף אותו. ג. אפחד לא מצדיק את הבעלים שמסרבים לתת גט.
                      3. איזה דרך מוזרה הקב”ה בחר לכתוב את שיטתו לפי דעתך. למה שיהיה ציווי שכתוב בצורה קבוע והוא בעצם אינדבדואלי? לפי מה שאתה אומר היה צריך להיות כתוב שהם בסכסוך עמוק מאוד(משהו סגנון והוא שונא לה).
                      4. כי ייפלא ממך וכו’ עיין שם.

                    2. אני הפוסק האחרון. לא קראי ולא אמוראי.
                      1. לפי התורה יש איסור לשלח את האשה ללא גט.
                      מעבר למקרים הברורים שכולם יסכימו שמדובר בחטיפה יש מקרי ביניים שמעוררים שאלות ולכן זה לא מושג שמוגדר טוב. לדוגמה אם רב מצליח לגרום לאחרים ללכת אחריו יש פה סוג של חטיפה שנעשתה בצורה פסיכולוגית. הוא השתלט להם על התשוקה ולהם אין שליטה ובחירה על כך.
                      ולכן אני אומר (ואתה אינך מבין) שמה שחשוב לקבוע האם פעולה מסוימת היא רעה או טובה זה לא עצם ה”חטיפה” אלא מה האינטרס מאחורי הפעולה והאם היא מועילה או פוגעת באדם. אבל אתה לא יכול להבין את זה. אז דלג.

                      3. אתה נתפס על נושא שאמרתי שהוא בעייתי ונתון לפרשנות. אך הפשרנות המתעמרת שאתה דוגל בה היא ודאי אינה אחד מהם.
                      בשביל כמוך נצטרכה התורה לכתוב פסוק מפורש:

                      כִּי-יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר-בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.

                      אבל זה עדיין לא עוזר כי אתה מפרש את הדברים בצורה המעוותת שמתירה חטיפה והתעמרות.

                      4. כי ייפלא ממך זה אתה שבוחר ללכת להיוועץ. וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ. ולא שהם קמים ויורדים לך לחיים מדעתם להצדקת משכורתם.

  6. לאחר הפרדה של הדת מהמדינה, האם תהיה משמעות חוקית בכלל למושג הנישואין?
    הנישואין הם במשך אלפי השנים האחרונות מושג דתי (נכון, זה רק מכיון שהדת והמוסר היו מזוהים זה עם זה) – המבוסס על איסור ניאוף.
    אפשר לבטל מספר החוקים את מושג הנישואין בכלל, וזהו. זה עניין דתי/מוסרי בין אדם לעצמו, וזה נחשב חוזה אישי שבמקביל אליו ייחתם חוזה חוקי, אם בכלל מישהו מעוניין בזה. לא יהיה הבדל בין סטודנטים ששוכרים דירה במשותף לבין משפחה עם זוגיות פורחת ועשרה ילדים.
    בין הקיצוניות הזאת למצב היום אפשר לשים את הקו בכל מיני מקומות – להכיר בנישואים חד מיניים אבל לא בפוליגמיה, ועוד ועוד. אבל ההחלטות האלה יהיו שרירותיות.

    1. ברור. למה בכל מערכת משפט בעולם יש חלק של מעמד אישי (נישואין וגירושין)? יש לכך השלכות משפטיות: מי יורש את מי. מי מקבל החלטות. מי מקבל זכויות בעקבות בן/בת זוגו וכדומה.
      אתה יכול כמובן לא לקבוע ברירות מחדל ולומר לאנשים שהם צריכים לקבוע הכל בעצמם. אבל דומני שזה לא יעיל, ורבים לא יעשו זאת.

      1. למה בכל מערכת משפט בעולם יש חלק של מעמד אישי (נישואין וגירושין)”?
        אולי בגלל שהתפיסה שכמעט כל צורה של חיים משותפים היא לגיטימית היא די חדשה (חיים משותפים של גבר ואשה ללא נישואים התקבלו בעיקר בעשורים האחרונים, הומוסקסואליות קצת אחרי ופוליאומוריה נאבקת כרגע על הלגיטימציה)

  7. יש לי קצת שאלת בור בהלכה הפרקטית :
    האם ההיתר מבוסס על הדין של אדעתא דרבנן מקדש” ולכן צריך בי”ד, או שהוא מבוסס על מקח טעות . וא”כ מדוע צריך בי”ד כדי להכריע שזה מקח טעות מדוע דן יחיד לא יכול לראות (במיוחד במקרים קיצוניים) שיש כאן מקרה בלתי סביר והגיוני ובעצם אוטומטית והאם ביטול קידושין זב איזשהוא חלות דין מסויים שמצריך יותר מהבנת הדיין שיש כאן מקרה של מקח טעות?

    1. הבורות הזאת מאפיינת לא מעט ת”ח ופוסקים שבאמת מתבלבלים בין המושגים הללו. אתה בחברה טובה.
      אנחנו מדברים על משהו כמו מקח טעות, אבל כאן זה ביטול מחמת אירוע עתידי ולא מידע עכשווי, ולכן קראנו לזה אומדנא. אם מעניין אותך תוכל לקרוא את פסה”ד.
      הערתך לגבי הצורך בבי”ד נכונה מאד. עקרונית זהו פסק הלכה ולא הכרעת דין, בפרט שעשינו זאת לאישה בלא נוכחות הבעל. אבל בענייני אישות (דבר שבערווה) מקובל לקבל החלטות בהרכב בי”ד.

      1. ביטול חד-צדדי של הסכם?

        באותה דרך, מי שמכר דירה וגילה שכעבור כמה חודשים שמחירה התייקר – לא רק ידרוש לבטל את המכר משום ‘אומדנא’ שאילו היה יודע שהמחיר יעלה לא היה מוכר, אלא גם ימנה את נציגיו להיות בית-דין’ שיבטל באופן חד-צדדי את ההסכם עליו חתם. ככתוב: ‘הוא בעל הדין, הוא העד הוא הדיין’ 🙂

        בתמהון, Chayim Balau

          1. איזו מין אומדנא זו שאם היתה יודעת שיברח מייד אחרי החתונה לא הייתה מתקדשת ? מה ההבדל בין זה לאם הייתה יודעת שאחרי 10 שנים יכה אותה לא היתה מתקדשת ? או שלא יזכור את ימי הולדתה בעוד 20 שנה ? גם בעיניי האומדנא הזאת קצת קשה.האומדנות שם בסוגיא היא גם לגבי סוג של פגם או מציאות כלשהיא ביבם ( או בבעל) – ללא קשר למקח טעות – מוכה שחין או מומר. זו מציאות שכבר קיימת ויש חשש. פה זה עניין התנהגותי. אף אחד לא ידע ולא היה יכול לדעת (חוץ מהקב”ה) את זה, ולפי הרב המציאות הזאת של הבריחה גם לא הייתה קיימת, בעת הקידושין. המצב הזה גם לא דומה למי שממיר את דתו אחרי שבוע נישואין בהפתעה. זה עניין שהוא ריב. יש אנשים (בארה”ב)שגם התגרשו אחרי חודש או שבוע בגלל ריבים . האם גם עליהם היה ניתן לומר שיש אומדנא דמוכח ולבטל קידושין ?

            1. לדברים הללו עניתי בפירוט בפס”ד. בפשטות בגמרא בב”ק לא מדובר על מידע שהיה קיים בעת העיסקה אלא על מידע עתידי (הגיס נעשה מומר אחרי החתונה). וכן לגבי המוכר נכסיו אדעתא למיסק לא”י, גם שם האירוע שביטל את העסקה התרחש אחריה.
              כשברח למחרת החתונה, אין כאן טן דו, ולכן גם להנחת הגמרא בב”ק שניחא לאישה להינשא לכל אחד ולקבל טן דו בכל מחיר, כאן שלא קיבלה את הטן דו שלה אי אפשר לומר שניחא לה. ופשוט.
              במקום שבו היא קיבלה תקופה של זוגיות וקרו דברים אח”כ, זה באמת יותר מסובך, אם כי גם במצבים הללו ניתן לומר שהקידושין בטלים כי אדעתא דהכי לא נתרצתה. אבל לזה נדרשת הרחבה לעומת המקרים שבגמרא (הרחבות כאלה כבר נעשו בפוסקים).

        1. עוד יש לשאול למ”ד שה’ ‘הסיר את השגחתו’ מעמו. האין הכלה, כנסת ישראל, יכולה לטעון ל’אומדנא דמוכח” שלו היתה יודעת בעת כריתת ברית סיני, ש’החתן’ יחליט להפסיק לדאוג לכלתו ולהשאיר אותה חשופה למקרי הטבע. האם אדעתא דהכי התחייבה ה’כלה’ לקיים תרי”ג מצוות? האין כאן ‘מודעא רבא לאורייתא’?

          בברכה, י’ בן-שפן

          ואולי זה הפירוש ‘הדור קבלוה בימי אחשורוש’, בהם הראה הקב”ה שגם במצבי ‘הסתר פנים’ ממשיך הקב”ה ‘לפעול מאחורי הקלעים’ כדי להושיע לעזור ולהגן על ‘כלתו’ ולא יעזבנה לנצח.

          בברכה, ירון דוב שפיגל-ישפ”ה

          1. מתיבא להון באשתמודעותא

            בס”ד כ”א בכסלו תשפ”א

            ל’אשתמודענא’ – שלום רב,

            הטענה ש’עזב ה’ את הארץ’ הוטחה בעם ישראל לא אחת ולא שתים, החל בגויים שאמרו בתקופת המקרא ‘איה אלקיכם’, והמשך בימי הביניים כאשר הציגו הגויים את פסלה של ‘הכנסיה המנצחת מול ‘הסינאגוגה’ המושפלת, ואמרו ליהודים ‘מאן ומנן רחימך שפירא בריוותא, ארום בגיניה ספית מדור אריוותא?’

            הניסיון ההיסטורי מראה שמה שהחזיק את עם ישראל בכל הדורות היתה האמונה ש’הסתר הפנים’ הוא זמני, ולא אפסה תקוותם לעתיד המזהיר שבו יתגלה ה’ ויושיע את עמו. בספרד בה הלכו יהודים רבים לאורה של התפיסה האריסטוטלית ששללה התערבות אלקית בעולם – היו מאות אלפים שלא החזיקו מעמד בעת צרה ונטשו את הדת חסרת התקווה.

            אלה שהאמינו ש’יש עתיד’ – הם ששמרו על גחלת היהדות שלא תכבה.

            בברכה, ירון נועם שפיגל בורלאי

          2. זו בהחלט שאלה טובה. אבל לדעתי אין כאן טענת מודעא רבה, כמו בכלה שבעלה מחזיק אותה ואחרי זמן כשרואה שהיא עומדת על דעתה ואפשרותה גדלה הוא משחרר. כעין האומרת איני ניזונית ואיני עושה.
            יש לשים לב שהכלה היא עם ישראל לכל דורותיו ולא רק אנחנו. במבט הזה הקב”ה נתן לכלה טן דו, ורק כשראה שאנחנו בשלים יותר הוא משחרר.

            1. בס”ד א”ך בכסלו פ”א

              לרמד”א – שלום רב,

              ובכן, נראה שלא ‘החתן’ הוא שהחליט שלא להתערב, אלא ה’כלה’ היא שביקשה ממנו ‘לא תסעור ולא תכסוף’. אני יודעת ומכירה כבר את כל חוקי הטבע ומסתדרת בלי עזרתך!

              עלה בדעתי שלפיכך פותחים את התפילה ב’מגן אברהם’. ללמדנו שאפילו המצליחן הגדול בענקים. אדם שהיה בעל רכוש גדול שאותו השיג בעמלו ויגיעו, אדם שזכה להערכה של החברה שבה חי עד שקראוהו ‘נשיא אלקים אתה בתוכנו’, אדם שניצח בקרב מלכים אדירים – עדיין המשיך להכיר בצורך שלו באלקיו שיעזור ויגן ויושיע והשכים בוקר בוקר להתפלל לאלקיו ולבקש ממנו עזרה.

              בברכה, ירון נועם שפיגל בורלאי

  8. בס”ד ח”י בכסלו פ”א

    הגירושין שבתורה נועדו לאפשר לאיש ולאישה לבנות חיים עצמאיים לאחר הגירושין. לעומת זאת, הגירושין אליהן מובילים ‘ארגוני הנשים’ למיניהם הם חד-סטריים. האישה תצא לחיים עצמאיים משלה בעוד בעלה לשעבר יהיה המפרנס הראשי של ‘המשפחה החדשה’.

    לא רק שהגרוש נדרש לתשלום ‘דמי מזונות’ מופקעים מעבר ליכולתו הכלכלית – הוא מבין שבזה רק התחילו צרותיו, מפני שכל שני וחמישי הוא צפוי לתביעה בגין ‘הוצאה חריגה’ זו או אחרת. הוא נזרק החוצה מביתו. את ילדיו יראה רק במסגרת ‘הסדרי ראיה’ מגבילים, אך הוא ימשיך להיות ‘בור ללא תחתית’ שיספק את הדרישות הכספיות הגוברות והולכות של גרושתו ועורכי דינה.

    אז יש ש’בולעים את רוקם’ וממשיכים לחיות כעבדים נרצעים ל’אוצר הגרושה, ללא סיכוי לחזור ולעמוד על הרגלים ולהקים חיים עצמאיים, יש שנשברים ומתאבדים, ויש שמנסים לנצל את זכותם לעכב את מתן הגט, כדי להבטיח לעצמם קיום כלכלי סביר אחרי הגירושין בלא להיות קורבן ל’אלימות כלכלית’ בלתי פוסקת.

    הפיתרון ש/יביא לזירוז הליך הגירושין הוא, הבטחת תנאים הוגנים לשני הצדדים. כשמאפשרים לשני ההורים קיום כלכלי סביר ושמירת הקשר עם הילדים גם אחרי הגירושין – נסללת הדרך להליך גירושין המתנהל בכבוד ובהסכמה הדדית, לטובת ההורים והילדים גם יחד.

    בברכה, ירון בורלאי הלוי וורקהיימר

  9. ישמעו אזנחך מה שפיך מדבר: “לדוגמה, באחד המקרים שהייתי מעורב בהם, **אחרי** שביטלנו את הקידושין, התברר לי במקרה שהסיפור של בני הזוג כבר נמשך שנים רבות, והתגלגל בשלוש ערכאות בבתי משפט.”
    אז אולי זה לא רעיון כל כך רע שלרבנות יש מונופול – כי באים רבנים לא מיומנים כמוך – שלא בקיאים בערכאות המשפטיות ובהיסטוריה המשפחתית של בני הזוג ופוסקים בלא הכרת המציאות – בביטול קידושין,
    ההפרטה של בתי הדין גורמת לאי הבנה של מהי תפיסה מערכתית מדינית. [בסוגריים אציין שאשמח שיהיו אלטרנטיבות לבית הדין הרבני והוא לא יהיה מונופול – אבל הערתך הנ”ל מוכיחה למה (בין היתר) האלטרנטיבה שאתה מציע לא טובה]

    1. אוזניי שמעו היטב מה שפי דיבר, ולצערי גם קראו את השטויות שאתה כותב. הרבנות גם היא לא הייתה מודעת, ופעלה כדרכה בצורה לא מקצועית ואף שערורייתית.
      אם היית מפעיל יכולת מינימלית של הבנת הנקרא, שניכר בעליל שאין לך, היית רואה שהבחנתי בין תקפות פסה”ד לבין המוטיבציה להיזקק למקרה. הבחנה שבמוסד רשמי אין לה מקום.
      באשר להערכותיך לגביי, כל ביקורת נוספת של חסר דעת רק מחזקת אותי בדרכי. אז חן חן לך על דבריך. עלה והצלח.

  10. 1. חוזי שירות אישי [פועל, בלשון ההלכה] אפשר לבטל בצורה חד צדדית. בהלכה ובחוק. לכל היותר צריך לשלם פיצוי.
    2. חלק גדול מהבעיה שבתחום כפיית הגיטין היא שאין לבית הדין יכולת לכפות ע”י מכות, האמצעי הפרימיטיבי הזה עובד יופי. בניגוד למאסר.
    ולדעתי מתאים גם לאמות המידה המוסריות של ימינו. כפי שמפנים בכח אדם מנכס של אחר, כך יש לפנות בכח אדם מחירותו של אחר.

    1. 1. אמנם לא הבנתי מה הרקע להודעה הזאת. אבל לא כל חוזה שירות אישי ניתן לבטל. למשל, מדובר על שעבוד של שכיר ולא על קבלן. סביר גם שזה שכיר לזמן מינימלי, כמו יום למשל.
      2. לא יודע עד כמה זה יעבוד, אבל כתבתי כבר בעבר שאני לגמרי מסכים (זו הצעה שהעלה הרב שילת).

השאר תגובה