נטיותיו הפרדוקסליות של שלום חנוך, או: מבט פואטי על פרדוקסים (טור 365)

בס”ד

לאשתי היקרה דפנה

בעקבות שני הטורים הקודמים שעסקו בהסקת מסקנות מסתירות והתייחסות עצמית, חשבתי שכדאי לקשור לכאן דיון פואטי על הנושא הזה. לא מעט מהפרדוקסים והסתירות בפילוסופיה מתעוררות עקב התייחסות עצמית (self reference. ראו בטור 157 ועוד). רציתי כאן להוסיף התייחסות פואטית לדיון הזה.

פרדוקס השקרן והתייחסות עצמית

הדוגמה הבולטת והידועה ביותר להתייחסות עצמית היא פרדוקס השקרן, שבו עסקתי כבר כמה וכמה פעמים בעבר (ראו למשל בטורים 9, 81, 157-8, 195, 200 ו-319). הצגה אחת שלו היא הבאה:

משפט א: משפט א הוא שקרי.

זהו משפט שמתייחס לעצמו ויוצר כך לולאה פרדוקסלית: אם הוא אמיתי – הוא שקרי, אבל אם הוא שקרי – הוא אמיתי, וחוזר חלילה. תוכלו לראות כאן שני אספקטים של המשפט הזה: המשפט שנכתב ואותו משפט עצמו שמשמש כנושא המשפט הזה עצמו. בדיוק כמו שבקוגיטו אדם חושב על מחשבתו שלו, גם המשפט הזה עוסק בו עצמו. המבנה הזה יוצר מבנה פרדוקסלי שכן לא ניתן לייחס לו ערך אמת מוגדר (אמת או שקר), והסתירה הזאת היא גם שעומדת בבסיס מסקנתו של הקוגיטו. הזכרתי שרון אהרוני רואה בזיהוי בין האדם כסובייקט וכאובייקט את  הכשל היסודי שעליו מבוססת כל הפילוסופיה.

בטור 81 עסקתי בביטוי שירי לפרדוקס הזה, דרך שירו של שלום חנוך, “אדם בתוך עצמו הוא גר”.  הראיתי שם שיש בשיר הזה התייחסות כפולה לאדם (הבחנתי שם בין שני המונחים, ‘אני’ ו’עצמי’), כאשר האדם הוא האובייקט שגר בתוך עצמו כסובייקט. המגורים כאן הם משל לתפיסה או הכרה של אדם את עצמו (כשאני מכיר משהו הוא שוכן בתוכי, כלומר בתוך הכרתי. ראו למשל בספר התניא פרק ג-ה). הדבר מתקשר באופן טבעי לדיון שערכתי בטיעון הקוגיטו ובזיהוי הבעייתי שיש בו בין האדם כאובייקט וכסובייקט.

שיר ללא שם

והנה, לפני כמה ימים שאלה אותי אשתי לגבי שמו של עוד שיר נפלא שכתב והלחין שלום חנוך (לביצוע יפה שלו, ראו כאן) שהולך באותו כיוון, “שיר ללא שם”, והרי מילותיו לפניכם:

כי שירי הוא בת קול ברוח
מכתבי השלוח
מסילת חיי
געגועי
הד תפילותי.

כי שירי הוא עלה ברוח
הנידף, השכוח
הוא האור הרך הנפקח
בלילותי
הוא אתה ההולך אלי.איי עלטה סביב
הלוואי שאתה מקשיב
אולי, אולי, אולי
אתה בא והולך אלי.

 

בדרכי הולכים איתי
נופים וניגונים
ופנים, פנים
אתה בא והולך אלי.

בנדודי חולפות עלי
תמונות ונשמות
ושמות שמות
אתה בא והולך אלי.

יה

דומיה סביב
והיה אם אתה מקשיב
אולי, אולי, אולי
אתה בא והולך אלי
אולי, אולי, אולי
אתה בא והולך אלי.

כי שירי הוא משב הרוח
חלוני הפתוח
מעין כוחי, צחוק ובכי
קץ ייסורי
אתה בא והולך אלי.

 

אשתי שאלה את כולנו מה פשר שמו של השיר הזה: מדוע הוא נקרא “שיר ללא שם”? טוב, זו ממש הרמה להנחתה, אז הנה התשובה שלי.

שיר ללא שם

הנושא של השיר הזה הוא השיר עצמו. האובייקט שבו הוא עוסק זה הוא עצמו. השיר מתאר את עצמו כאילו הוא בת קול ברוח ומעיל פתוח, מעין כוחי, צחוק ובכי וכו’ וכו’. מחד, לא ברור מי/מה זה השיר? לכאורה השיר הוא מה שמופיע בשורות שלמעלה, אבל השורות הללו מתארות משהו שקיים מחוצה להן. אז אם השיר הוא בת קול ברוח וצחוק ובכי, אז הוא לא השורות הכתובות הללו, שהרי השורות הללו מתארות אותו ועוסקות בו, אבל הן לא הוא עצמו. השורות הללו הן גם לא צחוק ובכי, לא בת קול ולא מעיל פתוח, אלא מילים (שמתארות את כל אלו). יש כאן הוראה עצמית ממש כמו בפרדוקס השקרן שהוזכר למעלה.

אז בעצם אין כאן שיר. החיים (מסילת חייו) הם השיר, אבל מה שמתאר אותם גם הוא השיר. זו ממש רצועת מביוס שנקלעת לתוך עצמה (ראו על כך בטור 174). אבל התיאור של החיים שמוצג כאן הוא הוא השיר. אז יש שיר או אין? כך גם ניתן לתהות לגבי המשפט שהובא למעלה כפרדוקס השקרן: המשפט הזה באמת אומר משהו? לכאורה כן, אבל בפועל נראה שלא. איזה משפט בדיוק אמור להיות אמיתי? איזה מצב עניינים בעולם הוא מתאר? מה עליי לבדוק כדי לקבוע האם הוא אמיתי או לא? גם בשיר ניתן לשאול האם הוא מתאר משהו? הוא מתאר שיר, אבל השיר הוא אוסף החוויות והאירועים שמתוארים במילותיו. אז השיר הוא החוויות הללו או המילים שמתארות אותן?

נראה שהמחבר מזהה בינו עצמו (החווה) לבין החוויות שעוברות עליו, ומה שמבטא את זה הוא הזיהוי בין השיר לבין הדברים שהוא מתאר. השיר הוא ייצוג של הכותב, וחוויותיו של הכותב מופיעות במילותיו. ממש אדם בתוך עצמו הוא גר. אני חושב ששלום חנוך קרא לשיר הזה “שיר בלי שם”, אבל בעצם הוא היה צריך לומר שיר בלי שיר. זהו שיר שלא קיים, ולכן אין לו שם.

אסוציאציה: פילוסופיה של הקולנוע

פעם הייתה לי תכתובת עם חוקר קולנוע ופילוסופיה (גבי ברזל), ששלח לי ספר שכתב בנושא קולנוע אופציונלי. קראתי את הספר והתחלנו לדון במשמעויות פילוסופיות של הקולנוע. הוא טען שיש סוגיות פילוסופיות (בעיקר פרדוקסים, אם אני זוכר נכון), שניתן להציג אותן רק במדיום קולנועי. אני טענתי כנגדו שזה נראה לי לא אפשרי, ואתגרתי אותו להביא לי דוגמה. במהלך הדיון, הצעתי לו לחשוב על פרויקט שבו ניצור סרט מהסוג הזה. לטענתי הקולנוע לא יכול להיות מדיום יחידאי לשום סוג של בעיה. לכל היותר ניתן להמחיש בעיה פילוסופית באמצעות קולנוע, אבל אין מצב שאני מצליח לחשוב עליו שבו לא ניתן יהיה להציג את הבעיה בפרוזה פילוסופית רגילה ובוודאי לדון בה במסגרת כזאת.

אפריורי, אם ישנה סוגיא כזאת, היא חייבת להיות סוגיא שהייצוג המילולי-פרוזאי שלה (בטקסט כתוב, במאמר או ספר) לא יכול להיות מלא ומדויק, ואז אולי רק סרט קולנוע יוכל להציג אותה במדויק. ודוקו היטב, אין כוונתי לומר שהסרט ממחיש את הבעיה או מחדד אותה. זה ודאי יכול להיות. כוונתי לבעיה שלא ניתן בכלל להציג אותה במדיום אחר, אלא אך ורק בקולנוע. בסופו של דבר לא שוכנעתי שקיימת בעיה כזאת, והפרויקט לא יצא אל הפועל.

מה לזה ולשיר של שלום חנוך

אני נזכר בדיון הישן ההוא, בגלל שהשיר של שלום חנוך עושה משהו שספק האם טקסט פילוסופי רגיל יכול לעשות אותו. זה מעורר אצלי אפשרות לקימומו של אותו פרויקט ז”ל.

ההנחה המקובלת היא שפרדוקסים לא באמת קיימים במציאות. פילוסופים אנליטיים גורסים כי פרדוקסים הם תוצר של שפה לא מדויקת, ולכן פתרונם אמור להתבצע דרך ניתוח לשוני ומושגי (זיקוק וטיהור השפה). אבל גם אלו הסוברים שלא כל פרדוקס יכול להיפתר על ידי השפה (אני עצמי מתלבט בזה), מסכימים בדרך כלל שהבעייתיות אמנם אינה תמיד בשפה,[1] אבל גם אינה במציאות עצמה אלא בחשיבה שלנו אודותיה. במציאות לא יכול להיות פרדוקס, כי במציאות עצמה או שטענה כלשהי היא נכונה או שלא. שימו לב שזו בדיוק ההנחה בבסיס טיעונים אונטולוגיים מכוח סתירות (טענות אי קיום) שנדונו בטורים הקודמים.

אם מאמצים את ההנחה שהפרדוקסים אינם רק תוצאה של שפה לא מדויקת אלא קיימים במחשבה (אבל לא במציאות), אזי עקרונית ייתכנו פרדוקסים שהצגתם המדויקת לא תוכל להתבצע על המציאות כשלעצמה אלא על תיאורים או ייצוגים שלה (שיש בהם מרכיב מחשבתי, כלומר משהו משלנו). טלו כדוגמה את המשפט הנ”ל של פרדוקס השקרן. הוא לא מתאר שום דבר במציאות עצמה ולא טוען מאומה לגבי המציאות. ובכל זאת, יש מקום לראות אותו כבעיה שקיימת במחשבה שלנו ולא רק בשפה. התייחסות עצמית היא אקט הכרתי ומחשבתי שלנו, שאינו תלוי בשפה (שפה שלא תאפשר זאת פשוט לא תצליח לבטא משהו מהמחשבות שלנו) ולא משהו במציאות עצמה. במציאות אין התייחסויות של משהו למשהו. במציאות קיימים דברים ואירועים. ההתייחסויות אליהם, עצמיות או לא עצמיות, נעשות רק במחשבתנו שלנו.

אם כן, פרדוקס השקרן הוא דוגמה לבעיה פילוסופית שיהיה קשה לטפל בה בטקסט פרוזאי פשוט. אתה צריך להציג בטקסט את האובייקט שמעורר את הבעיה, והאובייקט הזה אינו משפט שמתאר עובדות כלשהן אלא יצור לשוני פיקטיבי-סובייקטיבי (כלומר יצור שקיים רק במחשבתנו ולא במציאות עצמה). אם כן, יש כאן בעיה פילוסופית שהנושא שלה הוא צורת חשיבה או משפט בשפה שמייצג אותה, ולא המציאות עצמה. בה במידה, ייתכן אולי מצב שניתן לתאר אותו רק בסרט או במדיום אנושי מלאכותי אחר.[2]

אם נחזור לשירו של שלום חנוך, הוא יוצר אובייקט שלא יכול להיות קיים במציאות עצמה. אם השיר היה אובייקט כלשהו, גם אם אובייקט מופשט, או אידאה, הרי שהוא היה חף מפרדוקסליות. גם אידאה שכוללת מרכיב פרדוקסלי לא יכולה להיות קיימת. אבל השיר יוצר מבנה פרדוקסלי של התייחסות עצמית, למרות שאין לו הצבע במציאות (גם לא בזו המופשטת). ובכל זאת, השיר הזה אומר לנו משהו, כלומר הוא מייצג אלמנט מחשבתי כלשהו. לכן אולי יש כאן ייצוג של התייחסות עצמית שלא ניתן לבטא אותו בטקסט פילוסופי. המשפט שהובא למעלה כייצוג לפרדוקס השקרן גם הוא שיר במובן הזה, שהרי אין כאן טענה לשונית רגילה. אמנם אין בו חרוזים וכנראה לא הלחינו אותו עדיין (אני מזמין את הציבור לנסות), ועדיין זהו טקסט שירי (ראו בסדרת הטורים 107-113, שמגדירה מהי שירה ומהו שיר).

הבדל בין שני סוגי התייחסות עצמית

ישנן התייחסויות עצמיות שלא יוצרות לולאה פרדוקסלית. למשל, חשבו על המשפט הבא: בכל משפט יש מילים. משפט זה עוסק גם בו עצמו (גם הוא מכיל מילים). אבל על פניו למרות שמדובר בהתייחסות עצמית נראה שאין כאן פרדוקס. למדנו מכאן שלא כל התייחסות עצמית היא פרדוקס.[3] לכן נראה שעקרונית ייתכן מצב כזה גם במציאות עצמה (אם כי איני מצליח לחשוב על דוגמה שקיימת במציאות ולא רק במחשבה שלנו על המציאות). בכל אופן, התייחסות עצמית כזאת יכולה להופיע בטקסט פרוזאי רגיל, ולהידון במסגרת פילוסופית פשוטה.

לעומת זאת, התייחסות עצמית לולאתית, כמו פרדוקס השקרן, כנראה לא יכולה להיות מתוארת בטקסט פרוזאי (פילוסופי), אלא רק בטקסט פואטי (כמו שיר). זה אולי מאתגר את הטענה שטענתי כלפי גבי ברזל. עקרונית, ייתכנו מצבים לולאתיים כאלה שניתנים לייצוג רק בקולנוע (או בספרות בדיונית, fiction), ובמובן הזה אולי ייתכנו גם בעיות פילוסופיות שיכולות להיות מיוצגות רק בקולנוע. למשל, אם ההתייחסות העצמית היא ויזואלית, זה לא ניתן להיעשות אפילו בספר אלא רק בקולנוע (כמו למשל בתמונות הידועות של מראות שמשקפות את עצמן לאינסוף)[4], אם כי אני מניח שהדיון הלוגי-פילוסופי בפרדוקס ויזואלי כזה לא יהיה שונה מהדיון שעוסק בפרדוקסים שמתוארים בספר או בפרדוקס השקרן שתואר למעלה. הוא כן ייעשה במסגרת טקסט פילוסופי.[5] במובן הזה, גם בסרטים שמציגים אופציות למציאות (ייצוג לשאלת “מה היה אילו?”), שבהם עוסק ספרו של גבי ברזל, אמנם יש משהו שלא יכול להתקיים במציאות עצמה, אבל בהחלט יכול להיות מתואר בטקסט פרוזאי. ובוודאי שדיון פילוסופי בשאלות הללו יכול וצריך להיעשות בטקסט פילוסופי, ולא בספרות או בקולנוע. סרטים לכל היותר יכולים להציג את הבעיה (וגם את זה, ספק אם באופן יחידאי), אבל דיון פילוסופי אמור להיעשות בטקסטים וכלים פילוסופיים. השאלה האם ייתכן דיון שיכול להיערך רק בקולנוע (או בספרות) היא אתגר שנותר פתוח מבחינתי.

[1] אין ויכוח שיש פרדוקסים שיסודם בשימוש לא מדויק בשפה, או באי דיוק של השפה עצמה. השאלה שבוויכוח היא האם כל הפרדוקסים הם כאלה.

[2] אמנם גם שפה היא מדיום מלאכותי שהאדם יצר.

[3] זו אחת מטענותיי נגד הפתרון של ברטרנד ראסל לפרדוקסי הוראה עצמית. הוא מציע את תורת הטיפים (type theory) שלו, כלומר היררכיה של משפטים (types) והגדרה מחדש של שפה מדויקת שבה מתאפשרות התייחסויות של משפטים רק למשפטים ששייכים לדרגה נמוכה יותר מזו שלהם עצמם. יש לי כמה ביקורות על הצעה זו (שלדעתי לא פותרת מאומה. ראו בטור 195), אבל בראש ובראשונה יש לשים לב שהיא אוסרת גם משפטים, כמו זה שמובא כאן למעלה, שלא  מובילים לשום פרדוקס. הוא שופך הרבה תינוקות עם המים המלוכלכים שהוא רוצה להיפטר מהם.

[4] נדמה לי שהבאתי פעם כאן באתר תמונה כזאת, אבל כעת איני מוצא.

[5] חשבו על סרט שמתאר את המאמץ ליצור סרט שבו תוצג בעיה פילוסופית שיכולה להיות מוצגת רק בסרט. הסרט הזה יהיה ייצוג של בעיה פילוסופית אבל לא דיון בה וניתוח שלה. זה ייעשה בטקסט פרוזאי-פילוסופי, כמו הטור הזה.

26 מחשבות על “נטיותיו הפרדוקסליות של שלום חנוך, או: מבט פואטי על פרדוקסים (טור 365)”

  1. תודה על הטור המעניין.
    יש לי מספר תהיות שהולכות איתי הרבה זמן לגבי הנושא והן התחדדו לאור הטור.
    1. אתה קובע ששירו של שלום חנוך לא קיים. אני מניח שהתכוונת לומר ש”לשיטתו” של הטקסט בשיר הוא לא קיים. בכל מקרה הקביעה הזו מוטעית עובדתית. יש פה שיר.
    2. מה פירוש שהפרדוקס קיים במחשבה אך לא בשפה? כוונתך לחשיבה לא מילולית (מה זה)? או אולי לאינטואיציה?
    3. אני מוטרד לגבי אתרי הקינון, בניסוח קצת שירי, של פרדוקסים. להבנתי יש 3 סוגים של מועמדים לאתרים כאלה: בשפה (כלומר במילים ובטענות), בהכרה האינטואיטיבית ובמציאות. לגבי האחרון אני קצת סקפטי.
    מה שמעניין אותי הוא ההבדל בין פרדוקס בשפה, כמו פרדוקס השקרן, לבין פרדוקס המתבטא למשל בתמונה של אשר שבו זוג ידיים מציירות את עצמן. הפרדוקס האחרון, אם הוא בכלל פרדוקס, מתווך עי חוש הראייה אבל מי שמזהה אותו ככזה היא האינטואיציה. במחשבה ראשונית ולא מעמיקה נראה לי שההבדל בין שני הסוגים בנוי על היחס למשמעות ולאמת. נראה לי שהפרדוקסים הלשוניים נוגעים יותר למשמעות והאינטואיטיביים ײותר לאמת.

    דעתך?

    1. 1. ברור. אני עוסק בשיר שבו עוסק השיר. זאת בהנחה שהוא עוסק בעצמו, והוא עצמו אינו שום דבר ממה שמתואר בו.
      2. כוונתי לומר שהפרדוקס אינו תלוי בשפה. גם שפה אידאלית לא תיפטר ממנו כי הוא תוצאה של המחשבה ולא של השפה.
      3. אני חושב שהציורים של אשר הם כמו שפה, כי הם לא מבטאים משהו מהמחשבה ובוודאי לא מהמציאות. אלא שכאן מדובר בשפה ויזואלית. אמנם לא בהיר לי האם סרט זה משהו אחר. יש לי תחושה שכן, אבל אין לי כעת זמן לחדד.

  2. כתבת: “השורות הללו הן גם לא צחוק ובכי, לא בת קול ולא מעיל פתוח, אלא מילים (שמתארות את כל אלו).”
    ובכן, זוהי שירה ואלה כלי העבודה שלה, הדימויים והמטאפורות (מיטב השיר כזבו).
    השיר הזה הוא כמובן קודם כל שיר אהבה ואחר כך, או במקביל, שיר ארס-פואטי (כלומר, שיר על כתיבת שירה, על השירים ועל סיבת קיומם, מטרתם, הדרך שבה הם נכתבים). שם טמונה הלולאה שאתה כותב עליה, שאופיינית לארספואטיקה באשר היא: המבע העוסק בעצמו. ייתכן והשיר נקרא ‘שיר בלי שם’ כי זהו שיר שמדבר על כל שיר שהוא. או לפחות כזה שמבטא את נפש כותבו (כל שיר, בקיצור), ושולח אותה ‘החוצה’ לנמענת ספציפית או לכל נמען, דהיינו, לקורא. ככזה הוא “בת קול ברוח”, וגם “מעין כוחי, צחוק ובְכי, קץ ייסורי”. כל אלה יחד.
    הנה דוגמה מפורסמת לעוד שיר ארספואטי כזה (חזק, בדרכו, הפוך במשמעותו: מדגיש את הבט הכאב ולא את ההיבט של הגאולה המתרחשת כששיר מגיע ליעדו):
    https://benyehuda.org/read/4091

    1. כל שיר משתמש בדימויים ומטפורות, ולדעתי זה לא נוגע לדיון. גם ארס פואטיקה שעסקתי בה בסדרה שלי על שירה לא נוגעת לכאן. כאן ישנה התייחסות עצמית שמותירה את ההצבע של השיר ריק, מה שלא קורה בארס פואטיקה רגילה.
      אמנם אולי כוונתך לומר שהשיר שבו מדובר כאן אינו השיר הספציפי הזה אלא השירים של שלום חנוך בכלל, ואז זו באמת ארס פואטיקה רגילה. אולי.
      השיר שאליו הפנית גם הוא אינו מהסוג הזה, שכן שם החוויות הופכות למילים. כאן הוא מתאר שהחוויות הן השיר ולא שהן הופכות לשיר. זוהי בדיוק ההתייחסות העצמית שעליה דיברתי כאן. ושוב, אם באמת מדובר על השירה שלו בכלל, אז את צודקת.

  3. מאוד מעניין. כפשוטו, ניתן אולי להבין את השיר כפנייה לאלוהים או ייחול לאיזושהי תובנה/חוויה טרנסצנדנטית. הכותב תוהה אם הוא אי פעם פגש/יפגוש תובנה כזו או רק את ההד החוזר של עצמו…

  4. [ממה שאני מבין השיר הזה בסך הכל אומר שבאופן כללי הוא שר מתוך חוויות חייו ועליהם וגם מבטא בשירים את רגשותיו הפנימיים. וזה לא רעיון חדש]

    מי חשב שתורת הטיפים היא פיתרון פילוסופי לפרדוקסים? היא בסה”כ כלי כדי לעזור למתימטיקאים לצעוד על קרקע בטוחה. וכדי להשתכנע שסט אקסיומות הוא מספיק טוב צריך לראות שאפשר לגזור ממנו את המשפטים המתימטיים שנראים לנו נכונים ולחשוב שכנראה לא ניתן לגזור ממנו סתירות (זה הרי הקונץ שלהם שם בספר, קרוב ל”טיעונים תיאולוגיים” במונחים שלך, לפחות לפי ההקדמה שם שקראתי פעם עם עוד כמה עמודים עד שקיפלתי את הזנב). אני לא מבין בנושא אבל אם יש לך הפניה למישהו שדן ברעיון הזה (בהקשר כללי כפיתרון לפרדוקסים) אשמח בבקשה לקבל.

    1. ראה הערתי למעלה לחיותה. ייתכן שטעיתי והשיר לא עוסק בעצמו אלא בשירה בכלל או בשירתו של שלום חנוך בכלל, ואז אין כאן הוראה עצמית ישירה (אלא מהסוג של כל המשפטים בנויים ממילים, שיש לו הוראה ומשמעות ואין בו לולאה פרדוקסלית).

      רבים ראו בתורת הטיפים פתרון לפרדוקסים, ולדעתי כך גם סבר ראסל עצמו (שהיה ממייסדי הפילוסופיה האנליטית). כמדומני ששמעתי זאת מענת בילצקי בקורס על פרדוקסים באוני’ תל אביב, ולכן לא אתפלא אם זה יופיע בספרה באוניברסיטה המשודרת.

  5. בס”ד כ”ב בשבט פ”א

    ואולי שיר הכמיהה מופנה אל הא-ל המסתתר ד’לית מחשבא תפיסא ביה’. המשורר נמצא בתחושה של ‘אולי’ יחד עם ‘הלוואי’, ‘הלוואי שאתה מקשיב’ והלוואי ש’אתה בא והולך אלי’.

    הכמיהה לא-ל מלווה בתחושת ריבוי הפנים של תחושות האדם: הייאוש של העלה הנידף ברוח והתקווה של האור הרך בלילה, ובריבוי הגוונים של הפנים והנשמות המבטאים את רמזי נוכחות הא-ל והכמיה לחיבור אליו.

    בברכה, ירון פיש”ל קורינאלדי

    אולי הביטוי ‘אתה בא והולך אליי’ מבטא את התחושה שגם כאשר הא-ל נראה כ’הולך’, כמתרחק מהאדם – גם אז הוא ‘הולך אליי’, שהרי ההתרחקות לכאורה מעצימה את געגועי האדם, ובה עצמה גדלה קירבתו של האדם לאלקיו.

    1. ואולי ה'אתה' הוא הקורא/מאזין האלמוני?

      בס”ד כ”ג בשבט פ”א

      ואולי ה’אתה’ חסר-השם אליו נכסף המשורר הוא הקורא או המאזין האלמוני שהמשורר מצפה שיקלוט את רחשי ליבו של המשורר המבוטאים ביצירתו.

      על פי רוב אין ליוצר השולח את ‘מכתבו השלוח’ לרשות הרבים ‘פיד-בק’ המאפשר לו לדעת האם זכו מילותיו לקשב ועניין של קוראיהם או שומעיהם.

      ‘עלה ברוח’ יכול להיות עלה כמשמעו, עלה שנשר בשלכת והוא נידף ברוח ללא תוחלת. אך ‘עלה’ הוא גם דף-נייר. ‘עלה ברוח’ יכול להיות גם ‘פלאייר’ המופץ עם הרוח ואיתו מגיע ה’מסר’ של כותבו גם לאנשים רחוקים ובלתי מוכרים לו, שאולי בלב כמה מהם יעוררו דבריו עניין.

      והכותב מייחל מתוך חוסר יכולת לדעת ”אולי’ ו’הלוואי’ שאתה מקשיב’ והוא מפציר במי שמקשיב שייתן לו ‘פידבק’, ואולי באומרו ‘אתה בא והולך אליי’. ‘מתפרש בא’ (כעין ‘בואו ונצא לקראת שבת המלכה’) במובן של ‘יתופס יוזמה’ והולך אל הכותב כדי לספר לו על התרשמותו מ’מכתבו השלוח’.

      בצפייתו להתייחסותם של שומעיו האלמונים, שם המשורר אל ליבו שגם חייו ושירתו הם תגובה שלו לרשמיו מפגישותיו במהלך חייו עם הרבה ‘פנים’ ‘שמות’ ו’נשמות’, שבמודע או שלא הטביעו את רישומם בנפשו.

      בתהליך העובר על היוצר בציפייתו לתשומת לב ולהתייחסות ליצירתו – הוא קולט ששירו אינו רק ‘מכתב השלוח’ עם מסרים לשומעיו, אלא גם ‘חלון הפתוח” העשוי להביא אליו ‘משב רוח’ מרענן של רעיונות וותובנות חדשות שהתעוררו בלב שומעי דבריו, והוא מבקש מהשומע: ‘והיה אם אתה מקשיב, אולי אתה בא והולך אלי’ להטעימני מרעיונותיך, אולי ההפריה ההדדית תקרב גם אותי ל’קץ יסוריי’, לפתרון חיבוטי נפשי.

      בברכה, שמחה הלוי פיש”ל-פלנקטון

      והדברים מקבילים לדברי החת”ס בחידושיו למסכת ביצה, שאין ראוי לומר לפני הדיון בבית המדרש ‘יהא רעוא דאימא מילתא דמתקבל’,שכן מטרת הדיון צריכה להיות היפתחות והבנהל סברת זולת, במחשבה לבחון את דעותיו הוא ע”י עימותן עם דיעה אחרת.ו

      1. 'הכנסת אורחים' כמיפגש עם דמויות חדשות

        הרעיון של שלום חנוך שפנים והנשמות שפגש האדם בדרכי חייו, ממשיכות ללוות אותו במהלך חיין על ידי הרושם שהותירו בו – מקביל לדברי הראי”ה קוק (בעולת ראיה, על ‘אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם…’), שהכנסת אורחים היא כקבלת פני השכינה, משום שהפגישה עם האורח היא פגישה עם ‘צלם אלקים’ שבאורח,

        לפי הראי”ה, אין המארח רק ‘נותן’ הממציא לאורחו ‘אכילה, שתיה ולינה’ המארח הוא גם ‘מקבל’ הפוגש את שאר הרוח הייחודי שיש בנפשו של אורחו, שאר-רוח הנושא בקרבו רעיונות תובנות והרגשות מחודשות המותירות את רישומן בנפשו של מי ש’קיבל את פניו’.

        בברכה, ירון שפיג”ל

        1. ובקיצור: מהפך תודעתי: מ'מכתבי השלוח' ל'חלוני הפתוח'

          בס”ד עש”ק ויחן שם ישראל פ”א

          ולסיכום:
          חיוצר עובר ‘מהפך תודעתי’ בתפיסתו את תפקידה ומשמעותה של יצירתו.

          מ’מכתב השלוח’ של היוצר לנמען ללא שם, אל הקורא/ המאזין האלמוני שבליבו מצפה היוצר שרחשי ליבו יתקבלו ויעוררו עניין – הופך השיר ל’חלוני הפתוח’ לביטוי של הרושם שהותירו הרבה ‘פנים, שמות ונשמות’ בליבו של המשורר, ואת הדי רישומם מבטא השיר.

          אם בתחילה ציפה המשורר שהשומע ייתן לו ‘פידבק’ על יצירתו – ב’סופו של יום’ ממתין היוצר שהמקשיב יעשיר אותו בתובנותיו הוא, לא רק בצורה עמומה אלא בצורה ברורה ומודעת שתביא ליוצר ‘משב רוח’ מרענן,בבחינת ‘מתלמידיי יותר מכולם’.

          בברכת ‘שבתא טבא’, ירון פיש”ל אורדנר

  6. ואולי דמיון מסוים בין שירו של שלום חנוך לשירו של שלמה ארצי? (על פי הניתוח של הרב מיכי)

    אחרי הכל את שיר,
    לא עוד בשר ודם,
    לא עוד אישה חיה,
    אבל את שיר קיים.
    והוא עטוף מילים,
    מילים ומנגינה,
    וקצב מסויים,
    אחרי הכל – את שיר קיים

    (האלבום “דרכים” של ארצי – 1979, ושירו של שלום – 1980)

השאר תגובה