שיפוט מוסרי של אדם לשיטתו (טור 372)

בס”ד

לפני כמה ימים עלתה שאלה באתר לגבי שיפוט מוסרי של הנאצים. תוך כדי הדיון התעוררה השאלה לגבי שיפוט מוסרי שאנחנו עושים להתנהגותו של אדם או קבוצה כלשהם, האם הוא צריך להיעשות לשיטתו של אותו אדם או לשיטתו של השופט (לשיטתי). משום מה חשבתי שכבר התייחסתי לזה לא פעם, אבל בחיפוש באתר לא מצאתי דיון מסודר. חשבתי לעצמי שאת הלאקונה הזאת צריך למלא בהקדם (בכל זאת, העולם כולו כבר מחכה לשמוע סוף סוף את האמת, איך צריך ונכון לשפוט התנהלויות ואנשים). הגיעה העת לעסוק בנושא החשוב, הכאוב והעמום הזה, ובנוסף אולי יהיה הטור הזה מקום טבעי לרבי מטולגינוס שליט”א להעלות את הרהוריו והשגותיו בנושא (בשרשור ההוא הם עלו רק על קצה המזלג).

הנאצים

נפתח בכבוד אכסניה, ונתחיל ישירות בחוק גודווין. הדוגמה הכי בוטה שלגביה ניתן לדון היא כמובן הנאצים שליט”א. לכאורה ברור לכל בר דעת שהם היו רשעים גמורים, ומצווה על כל אדם נאור להכחיד אותם מעל פני האדמה, רצוי כשהם עוד קטנים. מדוע שם כל כך ברור שאין מקום לשפוט אותם לשיטתם שלהם? הרי בניגוד לפושעים רבים אחרים שפועלים מתוך יצר רגעי, לנאצים דווקא הייתה שיטה סדורה שהם הלכו על פיה (כמובן שזה לא רק להם. גם “לירדנים הייתה שיטה“, ואין כאן מקומו).

ההנחה היא שבמקרה הנאצי ברור בעליל שמדובר בשיטה מעוותת. תפיסה גזענית שלפיה מותר ורצוי להרוג יצורים חיים מסוגים שונים (יהודים, הומואים – כמצוות התורה כמובן, צוענים, בעלי מום, מתנגדי המשטר, קומוניסטים ועוד) אינה לגיטימית, ולכן לא סביר לשפוט אנשים שמחזיקים בה לשיטתם. להיפך, החזקה בשיטה כה מעוותת היא עצמה גנאי מוסרי. לפי ההסתכלות הזאת, הנאצים היו פושעים שיטתיים ולא עבריינים מתוך יצר או אימפולס רגעי, וזהו שיקול לחומרא ולא לקולא. יתר על כן, אם נשפוט את הנאצים לשיטתם שלהם, נראה שלא נוכל לשפוט אף אדם לחומרא. כל אדם שעושה משהו פועל לפי שיטתו. נכון שעקרונית ניתן גם להסיק שבאמת אי אפשר לשפוט אנשים, אבל מי שלא מוכן לקבל את המסקנה הזאת, כלומר מי שמאמין במוסר ובמשמעותו, לא יכול לוותר על שיפוט מוסרי של אנשים והתנהלויות. לאדם כזה לכאורה לא פתוחה האופציה לשפוט אנשים לשיטתם. הוא יכול אולי לראות בקיומה של שיטה משום נסיבות מקילות (צייתנו לפקודות), אבל ודאי לא טיהור גמור של המעשים. וגם ראיית שיטה כנסיבות מקילות אינה פשוטה. בפשטות זהו שיקול לחומרא, כפי שכבר הערתי.

אבל אני בכל זאת חולק על כל זה. לדעתי יש לשפוט כל אדם, או קבוצה, כולל הנאצים, לשיטתם שלהם, מעוותת ככל שתהיה, ולא לשיטתי שלי. כדי להבהיר, אקדים ואומר כבר כאן שאין לזה שום קשר ליחסיות של המוסר. אבל לפני שאכנס לזה עליי להקדים הקדמה נחוצה לגבי שיפוט מוסרי בכלל.

שיפוט מול התגוננות

כאשר אני שופט אדם או פעולה של אדם מבחינה מוסרית עליי להחליט האם הוא אדם טוב או לא, או האם הוא פעל טוב או לא. ההשלכות של השיפוט הזה יכולות להיות שונות ומגוונות. לפעמים יש השלכות משפטיות (לתת לו עונש, כמו במקרה של הנאצים). לעתים אני רוצה לדעת האם עליי להתגונן מפניו, או אולי סתם האם אני רוצה להיות בקשר אתו (חברות, שכנות, יחסים דיפלומטיים וכדומה). ולעתים אני שופט אדם רק כדי ללמוד כיצד עליי להתנהג (וכיצד לא). אני יכול לשאול האם ברצוני שילדיי יהיו עמו בקשר (שיקול חינוכי) וכדומה.

מבחינתי כאן לא משנה מטרת השיפוט אלא אופיו. אם אני רוצה לדעת האם עליי להתגונן מפניו או להרתיע אותו או אחרים מעשיית מעשים כאלה בעתיד, זהו שיקול טכני, והשיפוט המוסרי כאן הוא שולי. במקרים כאלה אני לא באמת שופט מוסרית אדם וגם לא מעשה, אלא פשוט מחליט האם אני רוצה שהוא ייעשה או לא. ההחלטה הזאת יכולה להתקבל משיקולי נוחיות, או התגוננות מאיומים וכדומה. אני יכול לכלוא רוצח או להרוג אותו כי איני רוצה שהוא יהרוג אותי. החלטה כזאת לא כרוכה בהכרח בשיפוט מוסרי של מעשיו. ייתכן שאותו אדם הוא רובוט מסוכן שאיבד שליטה ונשקפת לי ממנו סכנה ולכן אשמיד אותו או אסגור אותו במקום סגור. אין בכך כדי לומר שלדעתי אותו רובוט ראוי לעונש כי הוא נוהג באופן לא מוסרי. במקרה זה אני לא שופט אותו אלא מתגונן מפניו. הוא הדין לגבי אדם. ניתן להחליט להכניס אדם לכלא בלי לקבוע שהוא נהג באופן לא מוסרי. פשוט מפני שהוא מסוכן לי ואני חייב להתגונן. כאן איני עוסק בשיפוט כזה, שכן זה אינו ממש שיפוט מוסרי של האדם או המעשה. הנושא שלנו כאן הוא שיפוט של האדם ושל מעשיו.

שיפוטים שמטרתם התגוננות או הרתעה, גם אם אני נזקק להכרעות של ראוי ולא ראוי, בוודאי נעשים לשיטתי ולא לשיטתו של ה”עבריין”. אני צריך לקבוע האם המעשה הזה מסוכן ויש למנוע את עשייתו, ולכן כאן ברור שמה שקובע הוא שיטתי שלי. הדבר נכון גם לגבי החלטה האם אני רוצה שבני ילמד איתו בכיתה. אני רוצה שהבן שלי יגדל על ערכים ראויים ויתרחק משכן רע כדי שלא יושפע. כאן ברור שהרוע של אותו שכן פוטנציאלי נקבע לפי שיטתי שלי. הרי אני קובע כיצד אני רוצה שבני יתחנך ויגדל, ולא שופט כאן את האדם ההוא כשלעצמו. כאמור, הדיון שלי בטור הזה לא עוסק בסוג כזה של שיפוטים. כאן אני עוסק בשיפוט של אדם או מעשה כדי לקבוע האם הוא היה מוסרי או לא. אני רוצה לקבוע האם מדובר באדם טוב או רע. ניתן לשאול למה זה טוב: מדוע אני בכלל צריך לשפוט אנשים, מעבר לשאלות הפרקטיות (כמו התגוננות וחינוך)? אבל עובדה היא שאנחנו שופטים, ואני מנסה לבחון את מהותו של שיפוט כזה.

שיפוט של אדם או של מעשה

גם כאשר אני שופט את האדם, אם לשיטתי אסור לרצוח, אזי רוצח הוא אדם רע. גם אם לשיטתו שלו אין איסור לרצוח, הוא אדם רע. להיפך, אם לדעתו אין איסור לרצוח אז הוא עוד יותר גרוע. הוא אדם בעל אידאולוגיה רעה, ולא רק אדם שנכשל. אז היכן בכלל ניתן להתלבט בשאלה האם לשפוט אדם לשיטתו שלו?

לא בכדי דיברתי עד כאן כל הזמן על שיפוט של אדם ושיפוט של מעשה. מעשה הרצח הוא בוודאי מעשה רע, גם אם הרוצח חושב שזה טוב. אבל כאשר אני דן בשאלה האם האדם הוא רע, כאן ניתן לטעון שהשיפוט צריך להיעשות לשיטתו שלו. ההבחנה בין שיפוט של מעשה לשיפוט של אדם יכולה להתפרש כהבחנה בין שיפוט של מעשה מסוים מול שיפוט של התנהלותו הכללית של האדם (בכלל חייו). אבל אני לא מתכוון להבחנה הזאת. כוונתי כאן להבחין בין שני סוגי שיפוט של המעשה המסוים הזה: שיפוט של המעשה (בחפצא) ושיפוט של האדם שעשה אותו באותו רגע (הגברא). טענתי היא שאני יכול להחליט שהמעשה של הנאצי שרצח צועני הוא רע (החפצא של המעשה הוא רע), אבל אם הנאצי אכן האמין שהוא עושה כאן מעשה טוב – אזי הוא לא אדם רע או לא נהג באופן רע (הגברא לא היה רע). במקרה כזה אני טוען שראוי לשפוט את האדם כטועה אבל לא כרשע. טענתי היא שרשעות של אדם נקבעת לשיטתו שלו.

ניקח דוגמה קיצונית: ראובן רואה את שמעון רץ עם רובה, ונדמה לו ששמעון יורה לכל הכיוונים ומסכן אנשים. ראובן יורה בשמעון והורג אותו מדין רודף. מעשה מתבקש בחינה מוסרית לכל הדעות. והנה, מתברר שהוא טעה, ושמעון בעצם השתמש במכשיר שמפזר ריח טוב בסביבה. המעשה שעשה ראובן היה רע כמובן, שהרי הוא הרג אדם חף מפשע. אבל קשה מאד לומר שראובן התנהג כאדם רע. להיפך, הוא עשה את המעשה שהיה חייב לעשותו מנקודת מבטו. במקרה כזה, אמנם המעשה הוא רע (בחפצא) אבל ראובן (הגברא) הוא טועה ולא רשע. זוהי כמובן דוגמה של טעות בעובדות. אני טוען שטעות בתפיסת עולם אתית דומה מבחינה זאת לטעות בעובדות. נאצי שמאמין באמת ובתמים שיהודים הם מזיקים ושיש להשמידם מעל פני האדמה, אינו אדם רע אלא טועה. זאת בהנחה שהוא באמת ובתמים מאמין בזה. מבחינתו הצו המוסרי הוא להרוג את כל היהודים. במינוח של הרדב”ז אומר עליו שהוא “טועה בעיונו”, ולכן אנוס. שימו לב שאני לגמרי מסכים שהמעשה כשלעצמו הוא רע בעליל, וגם שהעמדה האתית שהובילה אליו היא רעה בבירור (ההכללה שכל היהודים מסוכנים ומרושעים). טענתי היא שהאדם שעשה אותו אינו אדם רע. הנימוק הוא פשוט מאד: אם אכן הוא באמת ובתמים מאמין בכל זה, מה אנחנו מצפים שהוא יעשה? שיפעל באופן שנראה רע בעיניו?

טענתי העיקרית כאן עוסקת בשיפוט של הגברא כפי שהגדרתי אותו כאן, ורק בו. אני טוען ששיפוט זה צריך לעולם להיעשות לשיטתו ולא לשיטתי.

חולשת הרצון

כאן מתבקשת שאלת המפתח: מיהו, אם כן, אדם שנכון לשפוט אותו כאדם רע (בגברא)? לכאורה כל אדם מאמין במה שהוא עושה (גם אם ערכיו רעים בעיניי), ואם שופטים אותו לשיטתו אז הוא לעולם אינו אדם רע.

אז זהו שלא. במקרים רבים אנחנו פועלים באופנים שגם לדעתנו הם רעים. אדם מאמין עושה לפעמים עבירות דתיות למרות שהוא עצמו חושב שמדובר במעשה שלא נכון לעשותו. אדם שמחויב למוסר עושה עבירות מוסריות למרות שהוא יודע שמדובר במעשים רעים. אלו תופעות של חולשת הרצון (ראו עליהן בטורים 172173), ובמינוח הדתי אנחנו רגילים להתייחס לזה כתופעות של השתלטות היצר הרע. זהו אדם שראוי להתייחס אליו כרשע גם בגברא ולא רק בחפצא.

חשבו על אדם שגוזל את רכושו של אדם אחר. הגזלן מאמין בזכות הקניין של אנשים ובאיסור לפגוע בה (‘לא תגזול’), אבל חסר לו כסף או שסתם יש לו יצר לפגוע באדם אחר או להרוויח עוד כסף. כיצד נשפוט אדם כזה? אני רואה בו אדם רע, שכן האופן שבו הוא פעל הוא רע גם לשיטתו. נכון שבסולם הערכים שלו הרצון להרוויח כסף עומד מעל כיבוד זכות הקניין של הזולת, ולכן לכאורה הוא עשה את מה שנכון לשיטתו, אבל ברור שהרצון שלו להרוויח כסף אינו ערך. זהו יצר או אינטרס. מי שמעמיד אינטרס, או יצר, מעל הערכים שלו הוא אדם רע. כשאני מדבר על שיפוט לשיטתו של אדם, אני מתייחס לאדם שמבחינת מערכת הערכים שלו אין כל רע באי כיבוד זכות הקניין של הזולת. הוא לא פועל מתוך יצר ואינטרס נגד המוסר, אלא מערכת כללי המוסר שלו היא שונה מזו שלי. אם הייתי משתכנע שזה אכן המצב, הייתי שופט אותו לחיוב (בגברא), למרות שהמעשה שלו הוא כמובן רע.

נדמה לי שמה שקורה בדרך כלל הוא שפשוט קשה לנו להאמין שאדם באמת מחזיק בשיטה כה מופרכת מוסרית. כשאנחנו רואים אדם שגוזל ממישהו או רוצח מישהו, אנחנו מניחים שגם הוא עצמו מבין שזה מעשה רע אלא שיצרו גבר עליו והוא נכנע ליצר או לאינטרס. לכן אנחנו מתייחסים אליו כאדם רע (לא מוסרי). אבל אם היה בא אליהו הנביא ומספר לנו שבאמת איסורי גזל או רצח לא מוכרים במערכת הערכים שלו, היה עלינו לשפוט אותו אחרת. הדברים נכונים גם ביחס לנאצים. לדעתי שופטים אותם לגנאי רק בגלל שברור לנו שלא ייתכן שאנשים באמת מאמינים במערכת ערכית כל כך מעוותת. אנחנו מעריכים שגם הם מבינים שרצח הוא רע, אלא שיצרם גבר עליהם. אם זה המצב, אז אכן יש לשפוט אותם לגנאי. אבל לו יצויר שאשתכנע שהם באמת ובתמים מאמינים שכך ראוי לנהוג, היה עליי להתייחס לגברא בצורה שונה. יש להתייחס לטענתי העקרונית כאן (שרשעות צריכה להיקבע לשיטתו של ה”רשע”) כטענה תיאורטית. במישור הפרקטי, שיפוט כזה תלוי בשאלה האם אני מאמין לאדם שהוא אכן מחזיק במערכת ערכית כה שונה משלי.

טעות עובדתית מול טעות ערכית

נחזור שוב לנאצים. הסברתי שאם הם פעלו באופן שגם לשיטתם היה רע מוסרית, למשל מתוך יצר או פחד וכדומה, אזי יש לדונם לכף חובה. במקרה כזה גם לשיטתם הם אנשים רעים (בגברא). אבל יש עוד שתי אפשרויות פעולה שמובילות להתנהלות נאצית: 1. טעות בעובדה. למשל, נניח שהם חשבו שהיהודים זוממים להשתלט על העולם ולהשמיד את כל האחרים. 2. טעות ערכית. הם באמת ובתמים מאמינים שלרצוח יהודים זה טוב (גם אם הם לא זוממים להשתלט על העולם, בבחינת “וביערת הרע מקרבך”).

שני המצבים הללו הם טענות לקולא, שכן אונס בדעות הוא אונס לכל דבר (ראו למשל בשו”ת הרדב”ז ח”ד סי’ קפז, אלף רנח), אבל בכל זאת יש הבדל פרקטי בין שתי האפשרויות הללו:

  • באפשרות 1, בתוך ההנחה העובדתית שלהם הם צודקים בגישה שיש להשמיד את היהודים. יתר על כן, גם אם אנחנו היינו מגיעים למסקנה הזאת כנראה היינו עושים אותו דבר. הרי המערכת הערכית שיש להשמיד את הרע היא מערכת נכונה, והיא לא מיוחדת לנאצים. במצב כזה הטעות שלהם הייתה טעות בעובדה, שכן היהודים לא באמת זוממים להשתלט על העולם.
  • לעומת זאת, באפשרות 2 מדובר בטעות ערכית. הם פועלים על בסיס מערכת ערכית לא נכונה, כלומר שוגים ביחס לאיסור לרצוח (שוב, באפשרות הזאת אני מניח שהם באמת ובתמים מאמינים בזה, וזו לא עצת היצר). יש הבדל בהתייחסות לשתי האפשרויות הללו.

למעלה הערתי שכאשר מדובר בטעות ערכית, יש לנו נטייה (לא תמיד מוצדקת) לחשוב שזה לא ייתכן. אני לא מאמין לנאצי שטוען כי הוא חשב באמת ובתמים שאין ברצח יהודי או צועני שום דבר רע. לכן אני דן אותו לכף חובה. אבל אם תיאורטית הוא היה באמת מאמין בזה ואם אני הייתי משתכנע שזה אכן המצב (היה בא אליהו ומספר לי זאת), אזי באמת הייתי דן אותו לכף זכות. לעומת זאת, במצב של טעות בהערכת/הבנת המציאות, בהחלט ייתכן שזה אכן מה שהאדם חושב. הרי עקרונית ייתכן מצב שבו יש קבוצת אנשים שזוממים להשתלט על העולם. במקרה כזה, קל וסביר יותר לקבל את הטענה שהם טעו עובדתית, ולכן לדון אותם לכף זכות. כאן אני אפילו לא דן אותם לכף זכות אלא רואה בהם אנשים שפועלים במסירות למען המוסר. הם השקיעו מאמצים ומשאבים לניקוי העולם מקבוצה שזוממת להשמידו. לא רק שלא מגיע להם גינוי אלא מגיעה להם הערכה. העובדה שהם טעו בהערכת המציאות משנה את השיפוט על המעשה כשלעצמו כמובן, אבל היא לא משנה לגבי השיפוט בגברא.

משמעותו של אונס

בדרך כלל, כאשר עולה טענת אונס ביחס למעשה של אדם (פטור אונס נלמד מהפסוק “ולנערה לא תעשה דבר”), זהו טיעון שמטרתו לפטור אותו מאחריות למעשיו. אם הוא פעל תחת אונס יש לו אחריות מופחתת, אם בכלל. הטיעון הזה לא יעלה בשלב שבו מגבשים את הכרעת הדין (אשם או לא אשם), אלא כשמגיעים לקביעת גזר הדין (העונש). טענתי כאן היא שטענת אונס יש לה חלק גם בדיון על הכרעת הדין. עצם השאלה האם האדם עבריין (בגברא) תלויה בתפיסותיו את המציאות ובמערכת הערכית שלו. כלומר לא רק שטעות בהבנת המציאות ובמערכת הערכית הן טענות אונס, אלא שהן משפיעות גם על עצם ראיית האדם כעבריין ולא רק על מידת האחריות שלו (והעונש שמגיע לו). הטענה שלא מגיע לו עונש כלל ולא שהוא עבריין שפטור מעונש.

חוסר אחריות בגיבוש תפיסת המציאות או הערכים

אמנם תיתכן תביעה על אדם שטועה בתפיסותיו הערכיות או בתפיסת המציאות שלו, אם גיבוש התפיסות הללו נעשה בחוסר אחריות ובלא מחשבה מספיקה. אם יבוא נאצי ויאמר לנו שלדעתו היהודים זוממים להשמיד את העולם, נוכל לשאול אותו מה היו הראיות שהביאו אותו למסקנה כזאת. בפרט אם הוא נוקט כנגדם בצעדים כה קשים יש עליו חובה לבחון היטב את התשתית העובדתית והערכית שעליה הם מבוססים ושמצדיקים אותה. חוסר אחריות בגיבוש מערכת הערכים ותפיסת המציאות גם היא עילה לתביעה מוסרית.

ישנם מצבים שבהם קשה יותר לקבוע אשמה, כאשר אדם גדל וחי בתוך אטמוספרה חברתית שבה ההערכות המציאותיות והתפיסות הערכיות הללו הן מובנות מאליהן. חשבו על אדם חרדי או דתי שחי בתוך תפיסה שבה הגוי הוא סוג של בהמה שנוהגת כבהמה ולעולם לא פועלת מסיבות מוסריות. זו אמנם שטות שלא עומדת במבחנים עובדתיים, אבל אנחנו הרי מכירים את האפולוגטיקה והפלפולים הדתיים שמיישבים את הדוגמות (בחול”ם) מול כל מציאות שלא תהיה. גם אם הוא יראה גוי שנוהג כראוי הוא יוכל להסביר שההתנהגות הזאת מיועדת להשיג אינטרס כלשהו, לקבל כבוד, להיראות טוב וכדומה. ויהודי שנוהג לא כראוי, זה כמובן השאור שבעיסה (זה לא מהותי לו. תהא אשר תהא משמעותה של האמירה התימהונית הזאת). לא ננעלו שערי התירוצים.

עד כמה ניתן למצוא אשם באדם כזה שנוהג כלפי גוי לפי ההנחות המופרכות שעליהן הוא גדל ושכל האנשים שהוא מעריך מפמפמים לו אותם? הדברים מוצגים בפניו כהוראה שישירה של הבורא, ומי הוא, תולעת ולא איש, שיחלוק עליה?! זוהי שאלה מאד לא פשוטה. אמנם אדם כזה לא מפעיל את הביקורתיות שלו כלפי מה שמוצג בפניו כ”עיקרי אמונה”, אבל נראה שכמעט כל אדם סביר במצב כזה היה נוהג כך. מעטים מאד מרשים לעצמם ביקורתיות נגד עמדות יסודיות שמקובלות בחברה שבה הם חיים (זו אחת ממטרותיו העיקריות של האתר הזה).

הדברים נכונים גם כלפי חברות שהן לכאורה פחות סגורות. קוראי “הארץ” נחשבים כקהילה פתוחה יותר מהקהילה החרדית. אני לגמרי לא בטוח שזה נכון, אבל בלי קשר לזה עלינו לחשוב על אדם ששחי בתוך סביבה תרבותית כזאת וניזון מהאינפורמציה המעובדת שהיא מציגה בפני מאמיניה. האם סביר לדרוש ממנו שיפעיל חוש ביקורתי ויבין שהחבר’ה הללו מדברים שטויות? אני שומע אנשים אינטליגנטיים מהאגף ההוא שמדברים כאלה שטויות שתצילנה האוזניים למשמען. הוא הדין לאנשי ימין כמובן. הוא הדין לגבי המחלוקת סביב קהילת הלהט”ב והתומכים בה או המתנגדים אליה. גם כאן משני הצדדים יש שיפוטים נחרצים, ואנשים לא מוכנים לשפוט את מתנגדיהם לשיטתם.

ושוב, ברוב המקרים כאן לא מדובר במעשים נוראיים (אם כי רצח במצעד גאווה, או רדיפת אנשים על רקע נטייה מינית הם כמובן מעשים קשים. ראו להלן על מקרי קיצון) ועדיין יש כאן בהחלט שיפוט שנעשה לשני הצדדים, גם בגברא. אנחנו לא רק לא מסכימים לדעות של הצד השני אלא גם רואים אותו כרשע. אנשי ימין משוכנעים שאנשי שמאל הם רשעים, ולהיפך. הוא הדין לליברלים ושמרנים. אבל אם נשפוט אותם לשיטתם התמונה תשתנה. גם אם לא נשנה את דעתנו על עצם ההשקפות והמעשים (בחפצא), עדיין השיפוט בגברא בהחלט ישתנה. ושוב, יש מקום לבחון את גיבוש העמדות (הערכיות והעובדתיות) שלהם, את ההיגיון והראיות שביסוד התפיסות שהם מביעים, ובכל זאת קשה לראות כאן אשמה מלאה. אדם סביר שגדל באטמוספירה כזאת כנראה יחשוב כך.

אני חושב שבמקרים אלו יש לנו נטייה לא להאמין לאנשים שזו באמת עמדתם. יש לנו נטייה לראות בהם רשעים שמאמצים עמדה כזאת מסיבות שונות ומשונות (מהן?). אבל אני חושב שזו סתם הטיה שלנו. אני נוטה לחשוב שבדרך כלל אנשים אלו אכן מאמינים בעמדות שהם מביעים. לכל היותר ניתן לומר שאלו עמדות טיפשיות ושהם לא בדקו בצורה אחראית וראויה את העמדות הללו. אבל יש כאן לפחות אשמה מופחתת.

אציין כי מידת האשמה על בדיקה לא אחראית של הערכים והעובדות תלויה בחומרת התוצאות. אם התוצאה היא נוראית, כי אז ישנה דרישה חזקה יותר לבחון היטב את הטיעונים הנגדיים לפני שמגבשים עמדה, ולכן האשמה במקרים כאלו חמורה יותר. זה מביא אותי לקבוצות קיצוניות במיוחד, כמו דעא”ש (או הנאצים).

מקרי קיצון

יחסית קל לנו לדרוש שיפוט של הגברא לשיטתו בשאלות של ימין ושמאל, שכן התוצאות אינן נוראיות. ובכלל, חרדים בדרך כלל לא עושים מעשים נוראיים לגוים או לחילונים (ולו רק מפני שאין להם כוח ואפשרות לעשות זאת). אבל מה תאמרו על חסידי אל בגדאדי מדעא”ש? הם גדלים על התפיסות שהמערב והכופרים הם רשעי עולם ומצווה להשמידם. כה אמר אלוהים בכבודו ובעצמו מפי נביאו אל בגדאדי. האם אנחנו מצפים מאדם פשוט וירא שמים שמנהיגיו הרוחניים מורים לו לערוף את ראשו של עיתונאי מערבי, שיפעיל את חושיו הביקורתיים ויסרב לעשות זאת? אולי אני מצפה, אבל עד כמה הציפייה הזאת ריאלית? דומני שקל להסכים שאין כאן אחריות מלאה של האדם למעשיו. הוא באמת ובתמים מאמין שעריפת ראשי הכופרים מתקנת העולם ומביאה אותו לייעודו. צריך לזכור שהדברים מוצגים בפניו כדבר אלוהים בכבודו ובעצמו, ואין לנו יכולת להבינם ולבקר אותם.

אמנם ניתן לדרוש ממנו לבחון את עמדתו ואת הטיעונים של מנהיגיו, ובוודאי לעשות הבחנות בין דבר האלוהים לבין פרשנויות שהדברים מקבלים מפיהם של אנשים. אני חוזר על כך שוב ושוב בטרילוגיה וכאן: אין כמעט שום דבר בתורה שהגיעה אלינו שהוא דבר ה’ בלי שנגעה בו יד פרשן אנושי. כמעט הכל הוא מעשה ידי אדם, ולכן כל הלכה אצלנו, דאורייתא או דרבנן, יכולה להיות שגויה. וגם אם יש שיקולי סמכות (אין לנו סמכות לקבוע שהלכות שנקבעו בסנהדרין או בתלמוד הן שגויות), עדיין ברור שלא הייתי הורג על בסיס הלכה שגויה רק בגלל חוסר סמכות.

בפועל, כולנו יודעים שזו דרישה קשה מאד. צאו וראו בעולם הדתי המתון עד כמה אנשים מוכנים לבחון הנחות יסוד, ועד כמה הם מגינים בחירוף נפש על דוגמות דתיות, גם כאשר מתברר שמדובר בשטויות של ממש.

אחריות אישית

אקנח בסיפור. לפני כשנה או שנתיים הוזמנתי לכינוס של אנשי דת בבי”ס אורט רמלה, שמיועד לאוכלוסייה ערבית מלוד ומרמלה. הוזמנו לשם אנשי דת מכל הדתות הנגישות: כמרים נוצרים, אימאמים מוסלמים ודרוזים, ורבנים יהודיים. כולנו דיברנו בפני התלמידים בכיתות השונות, ואז הם שאלו שאלות ונערך דיון קצר.

אגב, אני לא יכול להימנע מהבעת התרשמות מהאירוע. היה מרשים ביותר. אני לא חושב שבבתי ספר יהודיים הייתי פוגש יחס כל כך מתעניין ומכבד ומנומס כמו שראיתי אצל תלמידים שם. היה די מפתיע מבחינתי, בפרט כשנודע לי שזה בי”ס מקיף ללא סלקציה של התלמידים. גם המנהלת הייתה אישיות מאד מרשימה. ובכלל, היה מפגש ושיח מעניין גם בינינו.

אציין כי המנהיגות הדתית שנכחה שם הייתה מאד מתונה, ואחת המטרות העיקריות של השיחות הייתה למנוע פעולות והשקפות קיצוניות. המסר העיקרי שלהם היה החובה לציית למנהיגות הדתית והרוחנית, והם כולם הניחו שכך יימנעו פעולות קיצוניות שנעשות בדרך כלל על ידי צעירים פרועים.[1] בשיחותיי שלי ניסיתי להעביר לתלמידים בכיתות השונות מסר הפוך לגמרי. קראתי להם לגבש עמדות בעצמם ולא ללכת אחרי אף מנהיג רוחני או דתי, מתון או קיצוני. אמרתי להם שלדעתי המרשם הזה מביא בסך הכל למצב מאוזן יותר מאשר הליכה קבוצתית אחרי מנהיג, גם אם הוא מתון. מעבר לעצם הערך שאני רואה בהתנהלות אוטונומית של אדם, לתלות התנהלות של קבוצה שלימה באדם אחד זה מסוכן. די בהוראה בעייתית אחת שלו כדי לשנות את התמונה הכוללת של הקבוצה. לעומת זאת, כשאנשים מגבשים את תפיסותיהם בעצמם, כל אחד מושך לכיוון אחר, וכך נוצר בין כולם איזון חברתי טוב יותר (זוהי בעצם תפיסה של קפיטליזם ויד נעלמה מול צנטרליזם).

אמרתי להם שלפי תפיסתי הדתית (והוספתי שכך אני אומר וכותב גם ליהודים דתיים), אדם עתיד ליתן את הדין על מעשיו, והוא לא יכול להתחבא מאחורי ציות למנהיגות שלו. בסוף בסוף, כל אחד מאיתנו אחראי למעשיו. אתה יכול להתייעץ ולשמוע טיעונים, ובוודאי אם מדובר באנשים חכמים ומבוגרים ממך, אבל בסוף האחריות היא עליך וההחלטה היא שלך. כך אמרו לנאצים במשפטי נירנברג, וכך יאמרו לכל אדם יהודי או מוסלמי או בן כל דת אחרת, כשיבוא לבית דין של מעלה. אמרתי להם שאנשי דעא”ש מצדיקים את עריפת הראשים בכך שזו הייתה מצוות המנהיג שלהם, ובעיניי זהו צידוק בעייתי (מעבר לכך שההוראה עצמה לא נכונה). בסוף נדרש ממך לחשוב ולגבש עמדה משלך. גם בחירת המנהיג היא החלטה שלך כמובן, ולכן הליכה אחריו גם היא צעד שיסודו בהכרעה שלך ולכן יש לך אחריות עליו. זה נכון ליהודים (ע”ע ‘מחיית עמלק’)[2] ולמוסלמים, לימין ושמאל, ולכל אדם באשר הוא. גם אם אתה מאמין באמת ובתמים בצדקת דרכך, בפרט כאשר הדרך הזאת כרוכה בצעדים קיצוניים, אתה חייב לבחון היטב את הבסיס אליה ולשמוע עובדות וטיעונים מנוגדים. עליך להפעיל את האינטואיציה שלך, גם אם אינך תלמיד חכם דתי מובהק. בסוף ההחלטה היא שלך והאחריות היא עליך. תבחר נכון את המנהיג שמנחה אותך, וגם אותו ואת הנחיותיו רצוי לבחון בשבע עיניים.

היה מאלף לראות את הזעזוע שהביעו רוב אישי הדת שנכחו שם למשמע דבריי (אגב, היו גם בודדים שתמכו בדבריי). זה ממש נראה כמו התגובות שאני רגיל אליהן כשאני אומר וכותב את הדברים בהקשר היהודי.

הערה על יחסיות מוסרית

בשרשור שהפניתי אליו למעלה, דורון חזר ושוב ושוב על כך שיש בדבריי יחסיות מוסרית. למעלה כבר הערתי שזה לא נכון. אין לטענתי אודות השיפוט של הגברא לשיטתו ולא כלום עם יחסיות מוסרית. להיפך, לכל אורך דבריי הנחתי שיש נכון ולא נכון בתחום הערכי-מוסרי, והדיון הוא רק בשאלה כיצד עלינו לשפוט אדם שנוהג בצורה לא ראויה מבחינה מוסרית. כלומר אני מניח שיש מערכת ערכית נכונה שכולם מחויבים לה, ובמובן הזה אני ממש לא רלטיביסט מוסרי. טענתי היא שלמרות שהנכון המוסרי (הראוי) הוא ברור, עדיין השיפוט של האדם (הגברא) צריך לקחת בחשבון את מה שהוא עצמו חושב לראוי. המעשה (בחפצא) הוא רע בגלל מערכת ערכית מחייבת ואוניברסלית (לדעתי), אבל בכל זאת השיפוט של האדם הפועל (הגברא) תלוי בתפיסותיו שלו. בקיצור, טענתי אינה טענה על ערכי המוסר אלא על אופן השיפוט המוסרי הראוי של הגברא.

סיכום

בשורה התחתונה, התמונה מורכבת ואין לי קריטריון ברור. אני מאמין באמת ובתמים בכך ששיפוט של הגברא צריך להיעשות אך ורק לשיטתו (בעוד ששיפוט של החפצא הוא רק לשיטתי). אבל מסביב יש נסיבות מקילות ומחמירות. השאלה עד כמה האדם באמת שקל באחריות את העמדה שגיבש היא חשובה. וגם אם לא, השאלה עד כמה ניתן לדרוש מאדם סביר במצבו לגבש עמדה בעצמו.

כל זה הוא בעיקר במישור התיאורטי, שכן מעשית ראינו שהשיפוט של הגברא תלוי בשאלה עד כמה אני מאמין לאדם שאלו אכן עמדותיו, וכיצד אני מעריך את יכולתו לשפוט את הערכים ותפיסות המציאות שלו ושל החברה בה הוא חי ושל מנהיגיה. לכן למרות הנחרצות של עמדתי, חשוב לי לסייג ולומר ששיפוט כזה תמיד צריך להיעשות בעירבון מוגבל, יען כי אף אחד מאיתנו אינו בוחן כליות ולב. מחד גיסא, לא נכון ואף מסוכן לסלוח לפעולות רעות ולהבין אותן יותר מדיי, ומאידך גיסא אי אפשר להתעלם מהנסיבות שסביב האדם והפעולה הנדונה.

[1] לטענת רבים מהם, רוב המנהיגות הדתית המוסלמית היא מתונה, והקולות הצעקניים והקיצוניים הם מיעוט קטן. לא יודע עד כמה זה נכון. אני משער שלרוב הקוראים כאן יש עמדה מוצקה בנושא (הם ודאי חושבים שזו סתם אפולוגטיקה כלפי חוץ), וזו בעיניי עוד דוגמה לגיבוש עמדה בנושא שאין לנו מידע רציני לגביו, רק מתוך התרשמות כללית.

[2] אני בטוח שאם וכאשר העניין ייעשה מעשי ורלוונטי, כל אדם צריך לגבש עמדה האם למחות עמלקים או לא, והצידוק שכך כתוב בתורה לא יספיק. התחושה האם ראוי או לא ראוי לעשות זאת היא חשובה, גם אם זו תחושתו של הדיוט. האדם עצמו אחראי למעשיו, ואין מקום לצידוק שמבוסס על ציות לסמכות. אם זה נכון לנאצים ולדעא”ש, זה חייב להיות נכון גם ביחס אלינו.

42 מחשבות על “שיפוט מוסרי של אדם לשיטתו (טור 372)”

  1. עכשיו ראיתי את הכתבה הבאה:
    https://news.walla.co.il/item/3419367
    גיסה של הנפטרת מתחרט על שהקים קבוצות מתנגדי חיסונים. כשהבעיה מגיעה לחצר הפרטית שלך המבט שלך משתנה. איך עלינו להתייחס אליו? בשעתו הוא באמת חשב שאסור להתחסן. מאידך, עובדה היא שכשזה הגיע לחצר שלו הוא שינה את דעתו. כלומר כנראה הייתה פזיזות בקביעת העמדה הראשונית שלו, ועל כך הטענה.
    לא הבנתי למה הוא התכוון כשאמר שהוא “שלם עם עצמו” בעניין הזה.

  2. יש משהוא דומה לרדיוס סובלנות גם ביחס למוסר. זאת אומרת שיש טעויות בתפישת המוסר של אדם שיגדירו אותו כטועה ואם הוא פועל לשיטתו אז הוא טועה ולא מוסרי. אבל יש סוג של טעויות כאלה שלא יגדירו כטועה אלא כחסר דעה (נניח הוא חושב שרצח זה לא רע) אם הוא באמת מאמין בזה. במצהב כזה הוא גרוע מרשע . כלומר אכן הוא אכן לא לא מוסרי אבל זה יותר גרוע. זה לא שהוא כן מוסרי. הוא פשוט חיית טרף או בע”ח. רשע או אדם לא מוסרי יכול לחזור בתשובה. ומי שטועה בתפישת המוסר ונמצא בתוך רדיוס הסובלנות יכול גם לגלות שהוא טועה ( כי מוסר הוא מציאות אובייקטיבית שניתנת לתצפית). אבל בע”ח לא יכול לעשוטת שום דבר.

    הנאצים לעניינו באמת ראו רע ביהודים שחייב אותם להשמיד את הרע הזה מן העולם ( איזה רע אין לבער מן העולם ?). הבעייה היתה שהם לא הבינו שא”א לבער את הרע הזה ע”י הריגת בני אדם ( או בגלל שהריגת האנשים הייתה רע גדול יותר מהרע הזה או בגלל שזה לא באמת היה מצליח כי בסוף היו צריכים להשמיד את כל בני האדם כוולל את עצמם. כי אחרי היהודים מישהוא אחר היה קופץ לראש המחסנית. הרי אין בן אדם בעולם שאין בו רע). והם היו מבינים זא, לו היו מתבוננים. אבל הם בחרו שלא להתבונן – כלומר בחרו בחוסר דעה – בחרו להיות בע”ח. באותה בחירה הם נהגו כרשעים אבל לאחר מכן הם כבר היו באמת בע”ח ולא רשעים ( אלא אם כן נשארה להם בחירה להמשיך להתבונן בכל רגע ורגע אף כשהסוס שבהם הנהיג אותם ( ולא הם אותו) ואז הם היו רשעים כל הזמן ההוא)

    כלומר יש פה ארבע מדרגות :

    1. בעל תפיסה מוסרית נכונה ונוהג על פיה – צודק ומוסרי
    2. בעל תפיסה מוסרית מוטעית (טעות של שיקול הדעת ולא טעות בדבר משנה) ונוהג על פיה – טועה ומוסרי
    3. בעל תפיסה מוסרית ( לא משנה אם נכונה או לא) ולא נוהג על פיה – רשע ולא מוסרי
    4. בעל תפיסה מוסרית מוטעית בדבר משנה- או חסר תפיסה מוסרית בכלל – בע”ח – גרוע מרשע – יותר גרוע מלא מוסרי ( אולי נקרא לזה תת מוסרי).

    יש לדון האם זה שבמקום השני אמור להיות מתחת לזה שבמקום השלישי משום שיש בו יותר דעה ( הוא לא סתם יותר חכם . יש לו תפישת טוב ורע טובה יותר מאשר לזה שבמקום השני ). זאת משום שלו יש יותר סיכוי לחזור בתשובה מאשר לשני. בו נאמר שבשאלת מי יותר טוב טיפש או רשע ( שאני אוומר שרשע יותר טוב) במקרה הזה מקום שלישי אמור להיות ממוקם במקום השני. אבל עדיין זה דורש עיון כי הטעות של השני היא טעות בשיקול הדעת. קשה לנתק את שאלת מי מוסרי יותר משאלת מי חכם יותר.

    זאת בעצם הבעיה העמוקה שלי עם השמאל ( בעולם בכלל) – כי חלק מהטעויות שלו הם טעויות בדבר משנה ( טעויות אינפנטיליות – אוויליות) וחלק מהטעויות שלו הן טעות בשיקול הדעת ושגם זה לא תמיד עוזר. כאמור האמוציונליות של השמאל ביחס לתפיסה המוסרית המוטעית שלו (אוויליות וכסילות הן מאפיין של הטיפוס הרביעי) מזיזה אותו עם הזמן יותר ויותר לכיוון הרביעי מאשר זה השני ( או,כאמור, השלישי – בתלות בשיטת הדירוג)

  3. מי מילל לאברהם שחוץ מכל ההטבות כאן אפשר גם לשאול על טורים חסרים. זה ממש למלא לאקונות על פי עקרונות היושר והצדק. אני אמנם איני בר הכי וכו’ ולית לי לחדש מגרמי כלום, אבל לדעתי אדרבה הטור הזה מסביר מצוין למה אין ממש בשיפוט לשיטתו. כי מבואר יפה שהשיפוט הזה עצמו הוא לא נהירא ולא מעניין וגם אין לו השלכות תקפות. ומכאן גם שאין בעיה להסכים באופן ריק לכל מה שמישהו רוצה להגיד על מושג פורח כזה. ומבואר שכל שיפוט שיש בו ממש ומעניין ויש לו השלכות הוא לא נעשה לשיטתו אלא לשיטתי.

    מה הוא השיפוט הזה? קילפת את השיפוט ביסודיות מכל דבר שיש בו תוכן עד שלא נשאר מאומה. לא התגוננות ולא הרתעה ולא הכרעה של ראוי ולא ראוי ולא היכן בני יתחנך, לא שערות שחורות ולא לבנות לא אפורות ולא חומות ובסוף מכל השיפוט הזה קיבלנו הר טרשים קרח. הרי המצב כולו ידוע – טעה בעובדות או טעה בערכים או טעה בהגדרה צדדית או נכנע ליצרו, ומה פשר השאלה הנוספת “האם דבק בו רבב מוסרי”, וכי בחלות שם רבב עסקינן? וגם הדיון על המפל הנשגב בטור הקודם הוא לא מובן לי ואם תתלה את זה בזה אעמוד לנסות להציג את דעתי. ואני גם לא מתחבר לדיונים על moral luck. אני מודה שיש לי תחושה עמומה על מה מדובר כאן אבל אני מטפל בה כראוי לשריד לקוי כזה ומנכש אותה בתקיפות (אנא מזרעא דיוסף קאתינא שאמר הלא ידעתם כי נכש ינכש).

    ומה ההשלכות של השיפוט הזה? מופיעה בדבריך השלכה אחת והיא לגבי ענישה, וזה בהתאם לעמדה שיש בענישה רכיב של “גמול”. אבל לדעתי ה”גמול” הזה הוא עוולה מוסרית חמורה (ממש שנאת חינם) ולכן קשה לי להיעזר בו כדי להבהיר מה הוא השיפוט. אני קריקטורה של תוצאתן שמכיר רק בענישה מסוג התגוננות הרתעה ונקמה ואחת היא לי אם הנענש בתוך תוכו הוא אדם או רובוט (ומי שמרשה לעצמו להעניש בגלל “גמול” אז הייתי משליך אותו לכלא, במחילה, יחד עם משפחתו וחבריו). נקמה היא מוצדקת בגלל העובדה הפסיכולוגית המשונה שאנשים סובלים מכך שהרשע לא נענש (ולזה יש הסברים פרוזאיים שונים). אגב זה המקום לנסח את החוק השלישי של ניוטון ביחס לדעות: כשאני חושב על דעה אחת שהיא הזויה אז מן הסתם גם בעל הדעה ההזויה חושב שדעתי שלי היא הזויה, כי המרחק באמת גדול (אבל לצערי זה מה יש).

    1. שאלה נוספת. הסברת שאתה שופט את הגברא לשיטתו לקולא, כלומר מי שמחזיק בתמימות בעמדה שגויה מוסרית ופועל על פיה אתה דן אותו לחיוב. האם אתה גם שופט לשיטתו לחומרא? כלומר מי שמחזיק בתמימות בעמדה שגויה מוסרית אבל נכשל ולא פועל על פיה אלא עושה את הדבר שלפי דעתך נכון מוסרית, האם אתה מפעיל כלפיו שיפוט שלילי? ואם כן מופעל כלפיו שיפוט שלילי, האם הוא גם תנאי מספיק לענישה?

      1. בהחלט כן. אני למשל שופט לחומרא את אלו שחשבו כמו יגאל עמיר ולא עשו מעשה. לגבי החיוב בעונש אני לא בטוח, שכן כאן יש ממד של האמת האובייקטיבית (האם הוא באמת פעל רע). כמו שאיני מעניש אדם על תכנית להריע שלא יצאה אל הפועל מסיבות צדדיות (לא בגלל החלטה שלו). יש בעונש כסנקציה/גמול ממד של תיקון וכפרה, כלומר יש זיקה לתוצאות.

        1. טולגינוס כתב על כך:
          אז אתה שופט לחומרא ומגנה למשל את המרגל המצרי אשרף מרוואן (נניח שהוא היה מרגל אמיתי ולא סוכן כפול) על שבגד במצרים ומעל באמון וסיפק לישראל מידע יקר מפז כיון שרצה כסף והיה חדור רגשות תסכול וכעס? דומני שאם כן אז אנו כבר מגיעים לאיזור שבו אתה מתרחק מנמל הבית של הישענות על תחושות אנשים והצעת הצדקה וביסוס להן.

          בטור על רות דיין כתבת שידידות עם רוצח כמו ערפאת היא עניין שקשה לך לקבל. די ברור שערפאת לשיטתו חשב שהוא צודק במלוא מאת האחוזים, בדיוק כמו גנרל ישראלי שחושב שהוא צודק. אז מה פשר הרתיעה הזאת מידידות שלא מעניקה שום גושפנקא עולמית וכדומה. (אני באמת מתייחס אל ערפאת כמו כל מנהיג של מדינה יריבה כמו מצרים למשל. לא מצליח להבדיל בין טרור למלחמה. וזאת תופעה שדומני שהיא מוכרת שכשמנהיגים יריבים נפגשים הם מפתחים קשרי חברות ברובד מסוים; באמת יש להם הרבה מן המשותף). אני אגב הייתי שמח לתת לערפאת ז”ל להריח את הפרחים מהשורש קצת מוקדם יותר (כי הוא בסה”כ היה מנהיג פלסטיני אויב מוצלח למדיי), אבל אני לא רואה בעיה עקרונית, להבדיל מתחושה בעלמא, ללכת איתו לקולנוע.

          והרי התייחסותי:
          תלוי מה חשב אותו אשרף: אם הוא עשה זאת בשביל בצע כסף אבל הבין שהוא לא בסדר אני אכן מגנה אותו. ולדעתי זה בהחלט מתאים תחושות של אנשים, למרות שאני לא מייחס להן חשיבות רבה. יתר על כן, לפעמים אנשים חשים תחושות סותרות וצריך להבהיר להם מהן תחושותיהם. לדוגמה, יש רבים שיחושו שהנאצים הם ודאי רשעים ולא לקחו בחשבון את האפשרות שאולי הם האמינו במה שעשו.
          לגבי ערפאת, קשה לי להאמין שהוא חשב שהוא לגמרי בסדר. מדובר ברוצח המונים בכל העולם (הוא שיתף פעולה עם ארגוני טרור לא רק כאן). הוא היה מושחת שגזל כסף וחי חיי עושר על חשבון עמו, והרג גם לא מעט מהם. אם הוא אכן האמין בכל זה במישור המוסרי אז אתה צודק. אני בספק רב לגבי זה.

          1. קריקטורה של מגיב(שוב אני)

            אתה לא מצליח להבדיל בין מנהיג של טרוריסטים שרוצחים במכוון דווקא ילדים ונשים ואוכלוסייה אזרחית .לבין מנהיג של מדינה עיונית? או שאתה אומר שאנשים כמו רות דיין לפעמים לא עושים את ההבדל ?
            או שמסתמא אתה אומר שבעצם כול מנהיג של מדינה ערבית אויבת רוצה בסופו של דבר את מה שהטרוריסט רוצה -להשמיד את מדינת ישראל שמייצגת את עם ישראל .ושאם היה הכוח בידו הוא היה פועל באותם אמצעים כמו המנהיג הטרוריסט עצמו .ובזה אתה די צודק .באמת אין הבדל מהותי בין ערפאת לנאצר בשנאת ישראל והרצון להשמידה .ואם לנאצר הייתה היכולת .הוא ללא ספק היה שוחט גם ילדים יהודיים .אבל אני לא חושב שלזה אתה רומז .אלא שאתה מתקרב שוב ושוב לעמדה שמתעקשת לראות את ה”נראטיב” של האויב .תמיד בצורה אובייקטיבית .למרות שברור לכול אדם בר דעת מי פה הצד שהצדק בצדו ומי הצד שהרשע בצדו . בעבר עמדתה במאמרייך על כול הנזק שגורם הטשטוש גבולות הזה .חבל שהיום אתה יותר ויותר מתקרב למחוזות האלו

            1. אתה תוקף את התגובה שלי (שלחתי אותה בטעות במקום אחר ולכן הועתקה לכאן) ולא את ההתייחסות של הרב מיכי. לדעתי לא אמרת כלום אבל לא מתחשק לי לפתוח עכשיו גם את החזית הזאת.

    2. כבר בטור עצמו כתבתי שניתן לשאול מדוע בכלל יש צורך לשפוט את הגברא, ואמרתי שאיני מתייחס לזה. אני מניח שאנשים שופטים ושואל כיצד יש לשפוט.
      לשאלתך, אוסיף כאן שיש לשיפוט כזה משמעות גם במסגרת התיאוריה שלך שבענישה אין מרכיב של גמול. חשוב על מצב שבו תופעת רציחה פושה בציבור ואתה צריך לטפל בה. להרתיע רוצחים פוטנציאליים ולהגן על החברה מפני רוצחים. יש לך שלוש אפשרויות לפעול: 1. על כל רצח להוציא להורג עשרה אנשים שנבחרו אקראית. להרוג עשרה מבני משפחתו של הרוצח. 3. להרוג אחד מכל עשרה רוצחים.
      בוא נניח לצורך הדיון שכל הצעדים יביאו לאותה הרתעה ואותה תועלת של מניעת סכנה לציבור (הרתעה והגנה). האם אינך רואה יתרון להצעה השלישית? אני כן, והסיבה לכך היא שבהצעה השלישית מסבים את הסבל לאדם ש”מגיע” לו, ולא לחפים מפשע. כלומר השיפוט של הגברא נוטל חלק גם בענישה לשם הרתעה והגנה על החברה (גם בלי הגמול). כשאתה מעניש אדם כדי להרתיע או להגן על החברה אתה לא עושה רק את השיקול התוצאתי, אחרת יכולת להרוג סתם אנשים כדי להרתיע. אתה מתחשב גם בשאלה האם מגיע לו. והסיבה לכך היא שאין הצדקה להעניש אדם גם אם הענישה תביא את התועלת, אלא אם מגיע לו להיענש. השיפוט האם מגיע לו להיענש הוא שיפוט של הגברא שעליו דיברתי כאן.
      אדגיש אולי יותר את הנקודה. האם יהיה יתרון לענוש לשם הרתעה רוצח שחושב בעצמו שרצח הוא אסור ובכל זאת עושה אותו על פני רוצח שחושב שרצח הוא מותר? לדעתי עדיף להרתיע באמצעות ענישת הראשון כי הוא רשע בגברא.
      אגב, לאור דבריך בשרשור המקביל (https://mikyab.net/%D7%A9%D7%95%D7%AA/%d7%90%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%a8%d7%90%d7%95%d7%99-%d7%9c%d7%94%d7%96%d7%a8%d7%99%d7%a7-%d7%97%d7%99%d7%a1%d7%95#comment-48282) על דחיפת השמן מהגשר איני בטוח שתסכים, אבל לי זה נראה פשוט כביעתא.

      1. רק לגבי הדחיפה מהגשר אוסיף שני דברים.
        יש בעיה בדחיפה, אבל היא עניין פסיכולוגי בתוך המסגרת התוצאתנית: אם כעניין של חוק כללי מרשים דחיפות מגשרים אז כל אחד בכל יום חושש שמא ידחפוני שמא יטלו ממוני שמא יטלו אבריי שמא כך ושמא כך. למרות שכל המעשים הנ”ל הם חובות מוסריות כמו הדחיפה מהגשר. לכן הסרת ההגנה מאנשים לא-קשורים תפגע מאד בנחת הרוח בעולם. ולדעתי זה גם מה שעומד בשורש ההתנגדות האינסטיקטיבית של אנשים מסוימים להשלכה מהגשר.
        דבר נוסף, אני לא מתיימר לפעול לפי חוקי המוסר כהלכתו. המוסר, שיהיה בריא, הוא מאד מאד תובעני ואי אפשר לעמוד במה שהוא דורש (מבחינתו הרגשות שלי לא עדיפים בכלום על רגשות של אחרים. אבל אני כן מתמחר את הרגשות של עצמי בתמחור גבוה ובפרט יותר מאשר רגשות של אחרים). אני עושה רק עד כמה שאני מצליח בכפוף לכל מיני תכונות פסיכולוגיות.

  4. אני לא חושב שהנאצים חשבו שמה שהם עושים הוא טוב או מוסרי. אם אני לא טועה הם בזו למוסר היהודי נוצרי.
    הם באמת רצו להיות רעים. הם לא כמו דעאש או חמאס או יהושוע בן נון או שמואל.
    מטרתם היתה ביטול המוסריות. בדיוק כמו פושע המפעיל אלימות בפרוטקשיין בשביל שיפחדו ממנו ומשקיע בזה כמצווה דתית…

    1. הם לא רצו להיות רעים. הם בזו למה שנקרא “מוסר של עבדים”. מה שבאמת יש לבוז לו. הם היו בעד “מוסר של אדונים”. רק שלא נראה לי שניטשה התכוון שיש להרוג כל מי שהוא בעל מוסר של עבדים. לכל היותר רק להיפרד מעליו ולהיבדל ממנו. אני הייתי בעד שהגרמנים היו מתבדלים מהיהודים. כלומר שהארופאים היו מקצים ליהודי ארופה איזה שטח ושיתקיימו בו לבד עם עצמם ( כמובן עם כל הרכוש שהיה להם ופיצוי על נכסי הנדך”ן שהיו ברשותם). יהודים הם באמת מהבחינה הזו עם בלתי נסבל. מתעלק על הגויים שחי בקרבם וחסר אחריות לגורלם הלאומי ( אם לעמם אינם נאמנים איך יהיו נאמנים לעמים שחיו בקרבם ? ה “להיות גרמני בצאתך” באמת היה בלוף מארץ הבלופים). עם שפרטיו לא מעניין אותם כלום חוץ מקידומם האישי. זה נכון לכל העמים ולכל בני האדם ( ובמובן הזה גם הלאומיות היא דבר מזויף .כמו כל דבר שקשור לבני האדם) רק שאצל היהודים זה רמה אחת מעל ומאוד בולט. זה בעצם המקור העמוק לאנטישמיות.

  5. איתן,
    מה שאתה אומר מחזק בדיוק את הדעה ההפוכה משלך. הנאצים לקחו את האידיאולוגיה שלהם ברצינות והיו מוכנים לשלם מחירים גבוהים מאד בשביל להשיג את מה שהם זיהו כטוב. הפוך מפושע שמפעיל פרוטקשן, ששם כל עניינו הוא רווח מדיד ולא אידאל מופשט.
    כמובן לא כל הנאצים היו כאלה אבל וודאי רבים וטובים (ורעים) כן.

  6. תלוי מה חשב אותו אשרף: אם הוא עזה זאת בשביל בצע כסף אבל הבין שהוא לא בסדר אני אכן מגנה אותו. ולדעתי זה בהחלט מתאים תחושות של אנשים, למרות שאני לא מייחס להן חשיבות רבה. יתר על כן, לפעמים אנשים חשים תחושות סותרות וצריך להבהיר להם מהן תחושותיהם. לדוגמה, יש רבים שיחושו שהנאצים הם ודאי רשעים ולא לקחו בחשבון את האפשרות שאולי הם האמינו במה שעשו.
    לגבי ערפאת, קשה לי להאמין שהוא חשב שהוא לגמרי בסדר. מדובר ברוצח המונים בכל העולם (הוא שיתף פעולה עם ארגוני טרור לא רק כאן). הוא היה מושחת שגזל כסף וחי חיי עושר על חשבון עמו, והרג גם לא מעט מהם. אם הוא אכן האמין בכל זה במישור המוסרי אז אתה צודק. אני בספק רב לגבי זה.

    1. זה בוודאי לא מוסרי (לפחות לגבי מי שלא פשע או תינוק), אבל יש צו דתי כזה. אין לי את הכלים להכריע כרגע כל עוד זה לא על הפרק. אני מניח שאם וכאשר זה יהיה על הפרק העניין יעלה ואז ניתן יהיה לקבל החלטה. אני כמעט בטוח שלכל הפחות בפועל לא יהרגו תינוקות.

      1. אני מקווה שגם לא מבוגרים ונערים ונשים שסה”כ רוצים לחיות בנחת ולא חשבו מימיהם להשמיד יהודים ורק בגלל סיפור היסטורי ימיתו אותם בתאי גזים…
        מזעזע אותי לדמיין אותם מבועטים ומפוחדים ביום שבו איזה חוקר יגלה להם שהם עמלקים (כמו שהנאצים גילו להרבה יהודים שהם יהודים).

        1. אבל להם יגלו את האפשרות לקבל שבע מצוות בני נח (לדביר)

          בס”ד י”ב באדר פ”א

          לדביר – שלום רב,

          לעמלקים יש פתח פשוט להינצל על ידי קבלת שבע מצוות בני נח,כמבואר בדברי הרמב”ם. הדברים עולים גם מדברי שמואל אל שאול שנצטווה:’לך והחרמת את החטאים את עמלק’. משמע שכשנטשו את האידיאולגיה של הרוע וקיבלו את יסודות האמונה וערכי המוסר של התורה – מקבלים אותם. וכמבואר בגמ’ (סנהדרין צז) ‘מבני בניו של המן לימדו תינוקות של בית רבן. ומנו? רב שמואל בר שילת’ (כך גירסתו של הרב אהרן היימן, ‘תולדות תנאים ואמוראים’, ערך רב שמואל בר שילת’)

          רב שמואל בר שילת היה תלמידו של רב ונודע כמחנך מסור שאינו מסיח את דעתו מתלמידיו גם לאחר שנים רבות. את אותה תכונה של מסירות שגילו עמלק והמן על השנאה – תיעל צאצאם רב שמואל בר שילת למסירות של מחנך לתלמידיו.

          בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

          אף לגבי שבעת עממים כתב הרמב”ם שאם קיבלו שבע מצוות בני נח – מקבלים אותם. ואף זה מתיישב יפה בכתובים שביארו שחובת השמדתם היא ‘פן יחטיאו אותך’. מובן איפוא שמי שקיבל עליו את מצוות בני נח מתוך אמונה בתורה – הרי הוא מחסידי אומות העולם.

          אגב, מסתבר שהסבירות הגבוהה כיום למצוא את צאצאי עמלק היא ב… עם ישראל, שהרי יוחנן הורקנוס גייר את האדומים, והם נשארו יהודים נאמנים גם כמאתיים שנה אחר כך, כשהשתתפו עם היהודים במרד הגדול נגד הרומאים.

          1. כל זה רק אם גדולי ישראל יפסקו כהרמב”ם. כי כידוע לך אם יש חולקים הפוסקים משתמשים בכללי פסיקה. ועל פי הכללים לא בטוח שהם יקבלו רק את דברי הרמב”ם.

            ועוד, אחר שלכל אורך הגלות הומצאו תירוצים והסברים שונים למה לרצוח עמלקים זה הכי מוסרי שיש (הרי התורה מצווה על זה. הם לא קראו דברים של הרב מיכי, ואם הם קראו הם יטענו שאם הרב מיכי אמר זו כנראה כפירה).

            בקיצור…

            1. מי חולק על הרמב”ם? הרי שמואל אומר: ‘לך והחרמת את החטאים את עמלק’. והרי בגמ’ מבואר שלז’ עממים קוראים לשלום לפני מלחמה? הרי דוד הרג את בן הגר העמלקי רק משום שפיו ענה בו שמותת את משיח ה’ ולא מחמת מוצאו העמלקי?

              בברכה, מנשה פיש”ל הלוי זוכמיר

              1. ראה למשל פה: https://ph.yhb.org.il/05-14-08/#_te01ftn14_10
                הערה 10

                אתה מביא סברות ופסוקים וגמרות נגד ראשונים, אני מסכים איתך אבל אתה מבין שהפוסקים יהיו בהלם מהתעוזה שלך? ובוודאי שלא יפסקו ע”פ סברות אלא ע”פ כללי הכרעה שהרי אין לנו להכניס ראשינו בין ענקי עולם וכו’ וכו’

                1. ומשם ראיה שאין חולק (לדביר)

                  בס”ד י”ג באדר תשפ”א

                  לדביר – שלום רב,

                  הדיון שם הוא על דברי הרמב”ם בהל’ איסורי ביאה שעמלקי יכול להתגייר להיות כישראל בקבלת תרי”ג מצוות, ועל זה דנים אחרונים מצד דברי רבי אליעזר במכילתא שנשבע ה’ בכסא כבודו שלא יקבלו גרים מעמלק (ולעומת זה, עדות הגמ’ בסנהדרין שמבני בניו של המן לימדו תורה.

                  יש לציין שגם לגבי גיור מלא – לא נזכר ראשון החולק על דברי הרמב”ם, וגם האחרונים צמצמו את מניעת הגיור המלא כדעת רבי אליעזר באופנים שונים, כדי שלא יקשה מהגמ’ בסנהדרין.

                  אבל אני דיברתי על קבלת שבע מצוות בני נח, הפוטרת את העמלקי מדין ‘מחייה’, ובזה לא נשמע לא בראשונים ולא באחרונים שום חולק על הרמב”ם בהל’ מלכים האומר זאת,

                  וכפי שהבאתי מדין ז’ עממים שקראו להם לשלום לפני המלחמה בהם. אין שום מקור בחז”ל שעמלקי המקבל שבע מצוות בני נח לא יתקבל כגר תושב, והרי בימי דוד היה ‘בן איש גר עמלקי’, שנהרג בגלל השתתפותו בהריגת שאול ולא בגלל מוצאו מעמלק.

                  וכן מבואר באבני נזר (שם) שלגר תושב מקבלים את העמלקי. החיד”א מעלה את הסברא שעמלקי שנעשה גר תושב יכול בשלב הבא להתגייר גיור מלא, ודברי רבי אליעזר שבמכילתא שוללים רק ‘קפיצה ישירה” מעמלקי לגר גמור. ולדעת החזו”ארק בעת מלחמה יש מניעה לגייר עמלקי בגיור גמור, אבל שלא בשעת מלחמה – יכול העמלקי להתגייר ולהיות ליהודי לכל דבר.

                  בברכה, יפאו”ר

                  אך פליאה לי עליך, שאתה בקי בתורתו של מהר”ל מפראג, שהרי מהר”ל אומר ש’נשבע ה” אינה אמירה הלכתית, אלא קביעת מציאות (כך הוא מבאר לגבי ‘שלוש השבועות’).

                  לפי זה רבי אליעזר מתאר מציאות. אפשר פורמלית לגייר עמלקי, אבל זה לא יילך. בסופו של דבר תבצבץ עמלקיותו והוא יחטא בחטא חמור שיביא לדחייתו (כמו שקרה לבנו של הגר העמלקי).

                  וכבר לימדנו הרמב”ם שהבחירה לא נשללת בהחלט. גם לפי דברי רבי אליעזר שסיכויי הצלחתו של גר עמלקי קטנים מאד – הרי שאם יתאמץ יוכל לנצח את התכונות הרעות שהוטבעו בו, ובני בניו של המן שלימדו תורה יוכיחו.

                  כל זה כמובן לגבי גיור גמור להיות יהודי, אבל להיות אדם הגון המקיים שבע מצוות בני נח – ברור שעמלקי יכול, ועל כן הוא נענש כשהוא מתעקש לעמוד במריו. ולא לקבל את מצוות בני נח.

                  אגב, היארצייט של החיד”א והאבני נזר חל בי”א באדר (החיד”א בתקס”ו, האבנ”ז בתר”ע).

                2. בנוסף לתגובה הנכונה של דביר (לפי הרב אליעזר מלמד אין חולק שלא צריך להרוג עמלקי שקיבל 7 מצוות בני נח),
                  1. בהנחה(תמוהה) שהעמלקים יזוהו לפי מחקר, נוכל לסמוך על שיטות הפוסקים שלא מכריעים הלכה לפי מחקר מדעי אלא צריך דווקא מסורת (ונראה שלגבי תכלת זו שיטת הרבה פוסקים למרות ששם אין הרבה נזק בלשים תכלת מתוך ספק)
                  2. אם העמלקים יזוהו לפי נביא, אפשר שהנביא גם ייתן הוראות שעה מה לעשות בהם(וכמובן יהיה צורך לבדוק היטב את הנביא שהוא באמת נביא)
                  3. מסתבר גם שתהיה סנהדרין באותו זמן ואז לא יהיה פגם בלחלוק על ראשונים
                  4. אני לא יודע אם יש הסכמה כלשהי איך זהות עמלקית נקבעת במקרה של ערבוב בעמים אחרים ומן הסתם כולם התערבבו כבר(לאחרונה שמעתי שזה לפי האבא אבל אינני יודע אם זה מוסכם) וזה יוסיף ספיקות נוספים.

                  שורה תחתונה: הבעיה המוסרית במחיית עמלק היא שאלה חשובה לעיון ובירור של נושאי אמונה ומוסר אבל מעשית קרוב לוודאי שלא יהרגו אף אחד רק בגלל שהוא מזרע עמלק

                  1. המחקר יידחה בטיעון: 'אמל"ק'

                    נראה שהמחקר העתידי שיזהה את צאצאי עמלק – יידחה בטענת: ‘אמל”ק’ 🙂

                    ועכ”פ, לעתיד לבוא יכופו את כל האנושות לקבל ולקיים את שבע מצוות בני נוח, כך שלא תהיה שום נפק”מ בין מי שמזרע עמלק לאחרים.

                    ובע”ה כולם יקבלו את מצוות בני נח ‘עם LIKE’

                    בברכה, יפאו”ר

  7. בין השיטין יש ביקורת על (מקרים מסוימים של) התנהלות שיטתית כמו של הנאצים והירדנים. ע”פ ההקשר אני מנחש שהכוונה היא ששיטה מאבנת את האדם בשני מובנים – גם שהוא הולך אחריה בצורה אבסולוטית כי הוא כביכול מתנהל לפי עיקרון ולא טורח לקבל פידבק מהמקרים ולשפוט מחדש אולי בעצם השיטה כולה בעייתית, וגם שמתפתח עיוורון כלפי דברים שלא מתאימים לשיטה (או שדוחקים אותם בכח פרשני/אפולוגטי למיטת הסדום השיטתית). כך הירדנים התנהלו בקיבעון לפי התו”ל שלהם והישראלים ניצלו את הנקודות המתות בשיטה הזו. כתבת ש”אין כאן מקומו”; אם לא כאן, היכן? (בין אם הניחוש שלי קשור איכשהו למה שהתכוונת ובין אם לא)

  8. בס”ד י”א באדר תשפ”א

    לשאלת השיפוט בערכי של האדם ‘לשיטתיה’, מוקדש טור 244 ‘שיפוט ערכי של אדם בדברים השנויים במחלוקת’, המוקדש ליגאל עמיר.

    בברכה,, מסורת האתר

    נראה שבשיפוט ערכי של האדם ‘לשיטתיה’, ניתן להגיע לדרגת ‘עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי’ 🙂

    1. ובאמת המן נשפט 'לשיטתיה'

      בס”ד י”א באדר תשפ”א

      המן באמת נשפט ‘לשיטתיה’, לפי מערכת הערכים שהוא הציב. הוא קבע שעם שאינו מביא תועלת למלך יש להשמידו. לפי השיטה שהציב המן ערכם של חיי האדם תלוי בתועלת שהוא מביא למלך.

      לפי תפיסה זו הוכיחה אסתר שהמן עצמו גורם נזק לאוצר המלך, בכך שציווה להשמיד את היהודים במקום למכרם לעבדים ולשפחות. חרבונה הוסיף את הנזק שביקש המן לגרום בהריגת האיש אשר דיבר טוב על המלך. ולכן המלך הורה להורגו בהתאם לשיטתו שמי שאינו מביא תועלת לאוצר המלך חייב מיתה.

      נמצאת מחייתו של המן מחוייבת הן לפי שיטתו הערכית של מרדכי – בשל רצונוו להשמיד את עם ה’ – והן לשיטתו הערכית של המן עצמו – בשל היותו מזיק לאוצר המלך.

      אף עם ישראל נמצא ראוי לחיים לפי שתי השיטות. הן בהיותנו עם ה’ המפרסם את אמונתו בעולם בקריאת המגילה, והן בשל התועלת הכלכלית שלנו לאוצרו של מלכו של עולם, בפרנסנו את האביונים שמלך מלכי המלכים חפץ ביקרם.

      נמצאו המן ומרדכי יחדיו מסכימים ‘בשורה התחתונה’, ואין ביניהם כל מחלוקת ‘למעיישה’ 🙂

      בברכה, שמשון הערשלע הלוי אוסטרופולר

      1. אך המן זוכה גם לשיפוטה בדרכה של אסתר

        מאידך, זוכה המן גם לשיפוט בשיטתה של אסתר, הסוברת שעדיפה ענישה בדרך של מכירה לעבדות שבה מנותב הנענש לחיים של הבאת תועלת, ולכן מקיימים בהמן את הכתוב: ‘ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם’. רציעת אוזנו של המן, קיפולה ומילוייה במיני מתיקה – יש בה בחינת ‘מיתוק הדינים’ 🙂

        בברכה, מנשה פיש”ל הלוי זוכמיר

        1. מידתו היובית של המן - ההקשבה לאשתו

          אכן זכה המן שדווקא אוזנו תיזכר לדורות לברכה, שהרי הלך בעצת חכמים להיוועץ עם אשתו במילי בעלמא ובמילי דביתא (בבא מציעא נט), ובזכות הקשבתו לקול אשתו ועצתה – זכה להביא תשועה לעם ישראל.

          אף צורתה של ‘אוזן המן’ המתכופפת מכל הצדדים כלפי אמצעה – מסמלת את מאמר חז”ל: ‘איתתך גוצא – גחין ולחיש לה’. האוזן הנכפפת מכל הצדדים פנימה – מסמלת את הטיה האוזן להקשיב ולשמוע בקולה של נוות הבית ש’כבודה פנימה’ 🙂

          בברכה משולשת, מזל”פ

          1. ועוד על הטיית האוזן פנימה

            בס”ד י”ב באדר פ”א

            כשלונו של המן בא מכך שקבלת הערך העצמי שלו נבעה מהכבוד שהוא מקבל מאחרים. .במצב זה, די היה שאדם אחד אינו מתייחס אליו בכבוד, כדי להביאו לתחושה של ‘כל זה איננו שוה לי’.

            תיקונו של האדם בא כאשר יקבל את ערכו העצמי מבפנים. כאשר יחוש האדם מלא בטעם ומשמעות ערכית לחייו – לא יזדקק כלל, ועכ”פ יזדקק הרבה פחות, לאישורים וכיבודים מבחוץ.

            מי שאוזנו כרוייה פנימה, אל ה’מן’ השמימי שבנפשו, ולא אל הכבוד שהוא מצפה לקבל מה’המון’ – הרי חייו מלאים בטעם טוב כלשד השמן ומתוקים כצפיחית בדבש.

            והדברים נכונים במיוחד השנה, שבה יהיה עיקרה של שמחת הפורים בהתכנסות פנימה ולא בהחצנה המונית, כמצוות המלך ודתו:: ‘להיות כל איש משורר בביתו’ 🙂

            ,בברכת פורים שמח ושנה בריאה, שמחה פיש”ל הלוי פלנקטון

  9. סליחה אם לא עיינתי טוב, בתגובותיך לתגובות מעל, אבל נראה לי כי לא ענית לשאלה שנשאלה, האם לשיטתך יש טעם בשיפוט מוסרי כזה, או שלא הבנתי את תשובתך.

    אמנם כתבת שניתן למשל להשתמש בשיפוט, לצורך החלטה האם להרוג רוצח מאידאולוגיה או רוצח לתאבון, אבל לא הבנתי למה לא לבדוק מה ימנע יותר טוב את התוצאה הרעה בעיני (שאז יתכן מאד שעדיף להרוג רוצח מאידיאולוגיה, כיוון שהוא נחוש יותר וקשה יותר להרתיעו באמצעים אחרים)?

    האם באמת השיפוט המוסרי הזה, הוא רק התפלפלות מי גרוע יותר ממי?

    גם לגבי הנצחה או נשיאה על נס, של אנשים שאני סובר ששגו בדעותיהם וביצעו כתוצאה מכך מעשים ״רעים״, או לחילופין הוקעה, אני יכול להשתמש במבחן התוצאה הרצויה בעיני, כלומר מה יקדם את הפצת המערכת המוסרית הנכונה בעיני.

    אולי בעולם הבא, יש לשיפוט הזו משמעות או מקום. בעולמנו שלנו, אני לא מוצא טעם אמיתי שלא לשפוט אנשים ומעשיהם, בהתאם למערכת המוסרית שבעיני היא המערכת הנכונה.

    1. בטור עצמו כתבתי שלא משנה לי אם יש או אין טעם לשפוט את הגברא. אני דן בשאלה כיצד לשפוט אותו אם מישהו רוצה לשפוט. עוד הזכרתי שיש לזה השלכה לענישה מטעם גמול. אבל בטוקבקים למעלה הסברתי לטולגינוס שיש לזה גם השלכות מעשיות לגבי ענישה להרתעה (גם ללא גמול).

  10. אני מצטט אותך מטור 290
    “התמונה שמצטיירת בעולם (כפשוטו, לא רק בארץ) היא זוועתית. חילול השם שלא היה כמוהו. אנשים בארץ ובעולם ממש מתפוצצים למשמע ומראה הדברים. הזעם הוא נורא, ואם היינו ברוסיה או אוקראינה של המאה התשע-עשרה לדעתי היו פורצים כאן מעשי טבח ופוגרומים. פתאום אני מתחיל להבין כיצד זה קרה אז (ולא לגמרי מבין איך זה לא קורה היום). העולם רואה מול עיניו עדר של שוטים אינפנטיליים מרצון ומבחירה, חסרי הבנה וחסרי סולידריות, ויחד עם זה נפוחים מחשיבות עצמית ונעדרים כל יכולת לביקורת עצמית. אוסף של ילדים קטנים וחסרי אחריות שמפריחים סיסמאות שהם עצמם לא מאמינים בהן וגם חיים על פיהן (עד שמגיע רגע המבחן ואז מתברר במה הם באמת מאמינים). אין פלא שאנשים חשים שהחברה הזאת תקועה אי שם בעידן הפרהיסטורי, והבעיה העיקרית היא שהם עצמם עושים מזה אידיאולוגיה.

    צריך להבין שבעידן התקשורת הגלובלית הכל מצולם והכל ידוע. אנשים חשים שיש כאן אוכלוסייה מרושעת, מטומטמת וכפוית טובה, למרות ההתחשבות והעזרה הבלתי נתפסת של החברה הכללית לתופעות הללו. לכן קשה לי לומר שהם טועים טעות גדולה מדיי. הדברים נשמעים כמעט אנטישמיים (למעט העובדה שהם לגמרי מוצדקים), אבל נדמה לי שתמונה ויראלית אחת שווה אלף מילים:”

    האם אפשר לכתוב ביקורת כה נוקבת בהתאם לטור הנוכחי?

    1. בהחלט. למה לא? אני מניח שרבים מאותם אנשים אינם רשעים בגברא, אבל החברה הזאת רשעית בחפצא וחסרת אחריות מבחינת הבדיקות שהיא עושה לשיטתה ומסקנותיה, בפרט כשזה גורם לה ליפול לנטל על שאר הציבור שלא מזדהה עימה.

  11. שלום רב!
    אם כל העולם כולו מצפה לטורך על מנת להיוודע מהי האמת, סבורני כי אתה מצפה להיוודע את דעתי על דעתך:), ולכן זאת למודעי כי דעתי כדעתך לגמרי.
    וארחיב קצת במסתעף לגבי הכחשת שואה. בנוהג שבעולם לומר, שהמצדיק את הנאצים וטוען כי במהותם היו טובים למרות שמעשיהם רעים היו, מכחיש את השואה וזוועתה. אך לדעתי הוא זה שמטמיע את זכר השואה בצורה הכי טובה. הרי עיקר מטרתנו בהנצחת השואה הינו על מנת שהזוועה לא תישנה, כל עוד אנו מפמפמים את המסר כי הנאצים היו חלאות אדם, אכזריים ורעי לב, אנו בעצם מפספסים את הנקודה העיקרית. כי אנו לא מונעים היווצרות שיטות חדישות ומעודכנות המבססות מוסרית וערכית אפשרות לרצח אומות, עדות, או מגדרים. אם נצעק אל חברי המפלגה המודרנית הזו שהם נאצים, הם ייעלבו עמוקות. הם הרי מתקני עולם, ולא שטופי שנאה רעים.
    אם אנו מטמיעים את העובדה כי למרות שהנאצים רצו לתקן את העולם בטוב ליבם, הם טעו בדרך, הם טעו בשיפוט, הם טעו בהכרת המציאות, ולכן נבסס חובה ערכית לברר טוב טוב את המציאות טרם נקבע קביעות מוחלטות המובילות למסקנות מרחיקות לכת – ננציח את זכר השואה, ונבטיח בצורה יותר טובה את היותה האחרונה.
    —————–
    נקודה נוספת. בעבר, שצפת וקצפת נגד מנהיגי הציבור החרדי בנוגע להתנהלותם בענייני הקורונה. אני מאמין לך שאתה סבור שפעולותיהם בחפצא פסולות בעיניך, ואני מניח שככל שהמדובר בהתגוננות וכדו’ אין כל קשר בין הטור הזה לעניין ההוא; אך דומה ולא שפטת אותם כגברא לשיטתם הם. ואני מדבר בין ביחס למנהיגים ובין ביחס למונהגים. עונש גלות כמדומה לכל הדעות אינו נקמה וכדו’, אלא כפרה על מעשה לא נכון. נראה לי שבעניין זה נכון לקחת בחשבון את שיטתם הם, ולא אדבר על שיטת הרב קנייבסקי [עליו טענת שיש להאשימו בחוסר בירור נכון בעניין שיש בו סכנת חיים. אם כי שוב, יש כאן טעות בעובדות מאחר ומשקפי החיים שלו הם דרך צינורות מסוימים, ואני לא חושב שהוא כבר יודע היום את המציאות], אך ישנם מספר מנהיגים חרדיים הדבקים בעמדתם ומשוכנעים שנהגו נכון, למרות חשבון הדמים הידוע להם היטב, ומקרוב.
    הביקורת הקשה שלך עליהם, נובעת מן העובדה שקשה לך להאמין שהם באמת חושבים שכך נכון לנהוג. אתה יכול כמובן להתעלם מטענות ההתגוננות של חרדים ולטעון שמדובר בחשיבה דוגמטית צרה, אך חושבני שאתה צריך לקחת בחשבון שיש שם אנשים המכירים את המנהיגים עצמם, ומשוכנעים למעלה מכל ספק שאין כאן רוע כפי שהגדרת כאן – חולשת הרצון, או העמדת האינטרס לפני הערכים; אלא לכל היותר סולם ערכים שונה, שמותר לך כמי שמשתייך לקבוצת הרוב החזק במדינה לרסק אותו, אך אינו אמור להוביל אותך לקבוע נחרצות טענות אודות רמת המוסריות שלהם.
    ———————
    ובחזרה לעניין הראשון. נהוג להזדעזע מאוד כאשר כאלו שנבעטים ונדרסים תחת פרסות רגלי סוסי ימ”מ ויס”מ זועקים לעבר השוטרים הנאמנים הממלאים את פקודות השלטון את הכינוי: נאצים.
    אני ממש לא חושב שנערים פותים אלו חשבו פעם על מה שהם צועקים, אך באופן כללי לאמור בטור זה מבחינת היהודי הנרדף על ידי קצין האס אס ועל ידי קצין משטרת ישראל אין כל הבדל בשיפוטו את מעניו. שניהם כאחד חשבו שהם עושים טוב, ושניהם כאחד עושים מעשה שהוא רע מנקודת מבטו ועל פי סולם ערכיו של הצועק. זה שהמזדעזע התורן חושב שהגרמני עשה משהו רע ושהיהודי עושה משהו טוב, אינו אמור להשליך על השיפוט של הזועק. וגם אם נצליח להוכיח לשוטה הזה שכוונות השוטר טובות (הוא סה”כ רוצה להגן על בריאות העם), הוא ילנקק לך את הטור הזה בו מבואר שגם כוונות הנאצים היו טובות (הוא סה”כ רצה להגן על טוהר האנושות). כאשר בנוגע לשיפוט המעשים, הוא ממש לא מחוייב לערכים שלך.

    1. לא חשבתי ואיני חושב שהמנהיגים החרדים הם רשעים בגברא. טענתי היא שהם רשלנים ובורים. בפרט כשאדם נותן הוראות לציבור גדול חובת הבירור מוטלת עליו ביתר שאת. להזכירך, חובת גלות היא על רוצח בשוגג (אם כי כאן לדעתי זה שוגג קרוב למזיד). מעבר לזה, יש לי טענה לחברה החרדית כולה שמאפשרת לכל זה להתרחש.

      1. א. בטענת הרשלנות והבורות יתכן שהצדק עמך, ואתה מתכוון כנראה להרב קנייבסקי אותו תקפת בשעתו.
        החברה החרדית כולה מחזיקה בסולם ערכים האומר, כי הרב תמיד צודק. נניח והצדק עמך והשיטה הזו שגויה ומסולפת, היא לא מייצגת את היהדות, היא עלולה להוביל לקיצוניות מטורפת. מה זה קשור? עדיין אי אפשר לטעון שהחברה החרדית רעה בגברא. ואם כן, מה הטענה שלך כלפיהם? בטור הזה אתה כותב בטור תחת הכותרת ‘חוסר אחריות בגיבוש תפיסת המציאות או ערכים’ ומסנגר על חרדים שינהגו כלפי גוי כבהמה, או על קוראי הארץ שידברו שטויות – מאחר ואי אפשר באמת לצפות מאדם החי בתוך חברה סגורה שיחשוב בצורה אחרת ממה שמחנכים אותו. אז אכן, כדאי שתכתוב טרילוגיות וטורים שיאירו לחרדים שבכל זאת גולשים באתרך את האור הבהיר, אך הכעס והזעם שהפגנת אז מעידים לכאורה על שיפוט מוסרי של החברה החרדית כגברא.
        ב. הסבתי את תשומת לבך למנהיגים אחרים (לא אלו שהתייחסת אליהם אז) שיש להם סולם ערכים אחר המתעדף פעילויות מסוימות על פני סכנת נפשות, והם לא חוזרים בהם גם כשזה קורה בסביבתם הקרובה. (אפרופו הטענה שלך על הטיעון השגוי: מה, אין לכם לב?!)
        כמובן שאפשר להתעקש ולטעון שמדובר באינטרסים אישיים צרים הגוברים על הערכים, אך אז אנו לא שופטים אותם לשיטתם אלא לשיטתנו.

        1. לא הבנתי על מה הוויכוח. לגבי טענתי לחברה החרדית, אני טוען לרשלנות ובורות ופחות לרשעות (זו קיימת רק בשוליים). אבל טענות כלפי חברה אינן כמו טענות כלפי אדם. אם אתה מתייחס לחברה כנתון ובוחן רק את הפרטים אתה יכול לראות אותם כלא אשמים. אבל גם את החברה מישהו יצר, והמישהו הזה הוא כלל החברים בה. לכן יש להם אחריות לנורמות ששוררות בחברה. אם הם בטוחים שהרבנים צודקים, וגם הרבנים בטוחים שהם צודקים, יש להם אשמה באיוולת הזאת ששוב ושוב מתבררת כשגויה והם לא נותנים אל לב. זו טענתי. בפרט שהתפיסות שלהם מובילות לטפילות ביחס לחברה שנושאת אותם על כפיה, מה שדורש מהם בדיקה נוספת של עמדותיהם. כשאתה דורש מאחרים לשאת בבמחירים של ההתנהלות שלך החובה עליך כפולה ומכופלת.
          ואכן טענותיי הן כלפי כלל החברה החרדית. אין טעם לחלק בין רבנים כי כשעוסקים בחברה יש לדון בה כמכלול. וזהו פרצופה כמכלול. בכל חברה יש אנשים טובים ואפילו כאלה שמנסים לשפר, ועדיין זה פרצופה של החברה וכל חבריה אחראים לכך. בדיוק כמו שאני טוען כלפי הערבים, שגם שם יש אנשים טובים וכוונות טובות, אבל פרצופה הכללי של החברה הערבית בעייתי מאד.
          לגבי הטרילוגיות והטורים שאני כותב, דומני שזה מה שאני עושה כאן יומם וליל. אז מה הטענה? להיפך, בגלל הסגירות והצנזורה של החברה החרדית, היא מקפידה על המשך הבורות ולא מוכנה לחשוף את חבריה לטיעוני נגד ולכן לא רק שמצבה עגום אלא היא מקשה מאד על ניסיונות לשנות ולשפר אותה, כך שהבעיה רק מתגברת. כמובן שיש כאלה שנחשפים (כמוך) וזה מצוין. אני מקווה שתהיה לי תרומה כלשהי לשיפור החברה החרדית.

השאר תגובה