מבט על הסרט ‘אגדת חורבן’ (טור 398)

בס”ד

אתמול, יום א יז בתמוז, הוזמנתי להקרנה מוקדמת של הסרט אגדת חורבן בסינמטק ירושלים. הסרט מתאר את האירועים שהובילו לחורבן הבית השני (מאבקי הקנאים והבריונים, השחיתות בתוך העיר, רבן יוחנן בן זכאי ועוד), ועושה זאת באמצעות כ-1500 תמונות מצוינות מצוירות בשמן (של הציירים דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט) בזו אחר זו, מלוות במוזיקה מקהלתית יפהפייה (בעיקר הלחנות של פרקי תהילים רלוונטיים). אציין כי אין בסרט בכלל הנפשה (למעט סצנה אחת) והסיפור שמתואר בו ידוע כמובן לכולנו, ולכן הייתי מצפה שאירדם בתמונה השלישית בערך. בכל זאת, זה ממש לא קרה. הסרט באמת מצליח להיות מרתק וגם לגעת בנימות אקטואליות. עוד יתרון של נושא הסרט הוא שאין לי חשש מספוילרים. כולכם יודעים בגדול את מה שקרה, ובפרט כולכם יודעים את הסוף. הדמויות בסרט כולן אמיתיות, למרות שהבמאי מחבר אותן בצורה שאינה מתיימרת להיות מדויקת היסטורית בפרטים, אלא נאמנה ככל האפשר לתיאור במקורות שלנו (קשה לדעת מהמקורות מה בדיוק היה, בפרט שכל המקורות נכתבים על ידי אנשים בעלי אג’נדה מסוימת שרוצים להעביר מסרים מסוימים. כולל חז”ל כמובן).

בשיחה עם הבמאי, גידי דר (אושפיזין), אחרי הסרט הוא דיבר על המוטיבציות שלו, כאדם חילוני לגמרי, לעשות סרט כזה (זה לקח להם כשמונה שנים), על אופן הלימוד של הנושא (ספרי יוספוס, מסכת יומא, אגדות החורבן), על הביצוע, על ההחלטה מדוע לעשות אותו דווקא באופן המיוחד הזה, וכמובן על ההשלכות לימינו ועל קהלי היעד השונים שאליהם הם מתכוונים לפנות בהתחלה (בעיקר ציונות-דתית ושמאל תל אביבי).

בשורה התחתונה, מדובר בסרט חזק מאד ומעורר למחשבה. אחרי המלצה חמה ללכת ולראות אותו (הוא אמור לצאת להקרנה ב-15.7 שנה זו), רציתי בכל זאת לשתף כאן מחשבות לגבי כמה היבטים שנוגעים לסרט. הדברים הללו כמובן מתאימים מאד לתחילת שלושת השבועות.

היבטים טכניים וההחלטה האמנותית

במהלך הסרט חשבתי לעצמי שכל סרט, רגיל או מצויר, בעצם בנוי מפריימים סטטיים בזה אחר זה, ולכן אין כאן משהו שונה באופן מהותי (ראו על כך במאמרי כאן). העניין מתחדד בשתי סצנות שזכורות לי: האחת היא סוס של שליח רומאי שדהרתו מונפשת לגמרי, ובכל זאת כמעט לא שמים לב שיש כאן משהו שונה ממהלך הסרט כולו. מעבר לזה, איל הניגוח שבוקע את החומה מוצג בסדרה של פריימים קרובים מאד של שבירה בזה אחר זה, וניתן בקלות לראות זאת כהנפשה. אם היו עושים זאת ברזולוציות גבוהות יותר זה היה קטע מסרט מצויר (לראות את זה בעיצומו של צום יז בתמוז היה חזק במיוחד).

גם בסרט רגיל המוח שלנו עושה השלמות ובעצם הוא שיוצר את הסרט. אז בסרט הזה חלק ניכר יותר מהמשמעות נוצר בהשלמות שעושה המוח, ופחות ממנה נאכל בכפית מהבמאי. מעבר לזה, המצלמה משוטטת על פני הציורים השונים, מדי פעם עושה פוקוס או עוברת מצד אחד של הציור לצד אחר שלו, וזה מקרב אותנו עוד יותר לסרט מונפש (כאן המצלמה זזה ולא הציור, אבל כפיזיקאי – מה זה משנה?!). זה כמובן מעורר את השאלה למה בכל זאת לבנות כך את הסרט? מה רע בז’אנרים המקובלים?

בסופו של דבר השתכנעתי שזה לא סתם גימיק, כלומר שיש לזה ערך מוסף. דר הסביר שבהנפשה זה היה עלול להיראות כמו וולט דיסני, ועם שחקנים בשר ודם זה ייראה הוליוודי. בפרט אצל מי שרגיל לצפות בסרטים, המודעות לכך שזה לא אמיתי היא מובנית. לכן גם אם אתה נכנס לאווירה ולסיטואציה, קשה לסרט כזה להשפיע עליך באופן עמוק. לצופה בסרט כזה כפי שהוא נעשה ישנה קצת תחושה של מוזיאון (כפי שתיארה זאת אל נכון אחת הצופות, אף שדר עצמו כאיש קולנוע הסתייג מהאמירה הזאת), אבל זה באמת משרה אווירה כבדה ורצינית שמעוררת למחשבה. אתה מצוי בהחלט מחוץ לסיטואציה, בשונה מסרט רגיל, אבל אולי דווקא זה מאפשר לך להתבונן על הדברים בריחוק מחשבתי ואינטלקטואלי (ראו רש”י ד”ה ‘משלות’, סוכה כח ע”א).

הערה צדדית: האם אפשר ללמוד מהתנ”ך או האגדה?

אני לא יכול להתאפק מלפתוח בהערה צדדית. גיבור הסרט הוא בן בטיח (מדובב על ידי שולי רנד), בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי (שמדובב על ידי מוני מושונוב). השם הזה מופיע במקורות, ובמקורות מקבילים זהו כנראה אבא סיקרא. די בתחילת הסרט הוא יושב בשיעור של דודו בבית המדרש, וריב”ז דורש את הפסוק “ויפן כה וכה וירא כי אין איש”. הוא הסביר שמי שפונה כה וכה ומפחד, אינו איש. איש צריך לקום ולעשות מעשה בלי לפחד (“במקום שאין אנשים…”), כמו משה רבנו. מיד חשבתי לעצמי הנה עוד וורט חסידי תפל. הוא תפל לא בגלל שהמסר אינו נכון, אלא בגלל שזה לא באמת פירושו של הפסוק. אמנם כאן זה אפילו טוב יותר, כי זה בהחלט פירושה של הסיטואציה בתורה, ועדיין חשתי שיש כאן דרשה של דופי לפסוק. בטור 52 הסברתי שזו מהותו של דרוש, ולכן גם אין משיבין עליו (השורה התחתונה נכונה, אז מה איכפת לנו מאיכות הטיעון והפירוש?!)

המדרש לא היה מוכר לי, וחשדתי שאין לו מקור בחז”ל. אחרי שחיפשתי מצאתי מדרשים קרובים ברוחם, כמו למשל (סנהדרין צח ע”א): ” ‘וירא כי אין איש – וישתומם כי אין מפגיע”, או (פסיקתא זוטרתא, שמות פ”ב סי’ יב): ” ‘כי אין איש’ – להושיע”, ועוד מדרשים על דרך זו שמסבים את ה”איש” בפסוק לאנשים שיפגעו במצרי. זהו בעצם הרעיון שמושם בסרט בפיו של ריב”ז. לכן בסופו של דבר זה חידד לי את הקירבה הגדולה בין וורטים חסידיים לבין מדרשי אגדה בכלל. זו הסיבה שלדעתי אולי יש לדרושים כאלה ערך חינוכי אבל זה אינו לימוד. זה לא באמת ניסיון לחתור לפירושו של הפסוק אלא סתם עשייתו כוו לתליית הרעיונות שלך. כפי שכתבתי לא פעם, מכאן ניתן להבין שאין טעם לחפש בכוח עומקים פרשניים במדרש. במקרים רבים (אולי לא תמיד) הוא לא נעוץ בטקסט אלא במסר שהדרשן רוצה להעביר דרכו, בדיוק כמו אצל החסידים.

במחשבה נוספת על המדרש הזה, ראיתי שבעצם הפירוש הזה בהחלט נכנס היטב לפסוק ולהקשר. אמנם אני שבוי של רש”י והפירושים והמדרשים הידועים, ולכן היה ברור לי שמדובר בפחד של משה מפני אנשים שיראו את המעשה. אבל במחשבה שנייה גם הפרשנות של “במקום שאין אנשים” נכנסת היטב לפסוק ולקונטקסט. לכן המדרש (או אולי הפירוש) הזה דווקא טוב יותר מהוורטים הרגילים. כבר ציינתי שהפרשה כולה ודאי אומרת את הרעיון הזה (התורה משבחת את משה על כך שעשה מעשה), אבל נראה שאפילו הפסוק הספציפי הזה יכול בהחלט להתפרש כך. ועדיין הלקח הוא טריוויאלי כמובן, והפסוק לא באמת מוסיף לו תוכן מחודש. לכן אני עומד בשלי שיש לדרשה כזאת לכל היותר ערך חינוכי ולא לימודי.

בהמשך הסרט בן בטיח נוטה יותר ויותר לצד הקנאים. הוא לוקח את הדרשה ששמע מדודו, ומיישם אותה לגבי חייל רומאי שעומד להכות יהודי למוות. מעשה זה שלו מעורר את חמתו של דודו, ריב”ז, וכשבן בטיח מסביר שהוא למד זאת מהדרשה ששמע ממנו עצמו, ריב”ז לא טורח להסביר לו את טעותו ומדוע הוא מתנגד למעשה, אלא נוזף בו ואומר שלא בכדי הורו חכמים שאסור ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון.

אבל על פניה שאלתו של בן בטיח טובה מאד. למה זה לא הלקח שעולה מהדרשה? יתר על כן, מדוע תלמיד שמיישם את מה שלמד הוא תלמיד שאינו הגון? להיפך, צריך לשנות רק לתלמידים כאלה. היינו מצפים שריב”ז יסביר לו היכן טעה, אבל יראה בו תלמיד הגון וראוי מאד. איני יודע אם “שאינו הגון” כאן פירושו תלמיד בעל כוונות רעות או תלמיד שאין לו שכל ישר להבין כיצד והאם ליישם את מה שלמד ולכן עלול להביא נזק גדול. אבל בשורה התחתונה אני כצופה נשארתי עם השאלה: היכן בעצם טעה בן בטיח?

התשובה נעוצה כנראה בהבנת הסיטואציה שלו. במצב שבו נמצאים בעימות עם מעצמה, אסור ליישם את הלקח מהדרשה כפשוטו. מי שיעשה זאת ימיט אסון על הכלל. אמנם גם משה רבנו עשה זאת להגנת היהודים ונגד המצרים שהיו המעצמה החזקה של אותו דור ששלטה בהם ללא מצרים. אם כן, שוב לא ברור מה בן בטיח לא הבין ולא יישם נכון. כך או כך, מדובר כנראה בשיקול של שכל ישר שהוא פספס. אבל זה מחזיר אותי שוב לנקודה הקודמת. מהו בדיוק הלקח שהיה בן בטיח אמור ללמוד מהדרשה של ריב”ז? הרי העיקרון עצמו הוא טריוויאלי (שחשוב לפעול כשיש צורך). ואילו היישום הוא עניין לשכל ישר לפי הנסיבות שבהן פועלים, ולכן לא ניתן ללמוד אותו מהשיעור וגם לא מהפסוקים עצמם. אז מה לכל הרוחות אמור היה בן בטיח ללמוד מהדרשה ששמע? בשביל מה היא נאמרה אם היא כשלעצמה טריוויאלית ויישומה בסיטואציה אינו נכון? ולבסוף, האם מעשהו הנמהר של בן בטיח אינו אשמת דודו, ריב”ז? (“חכמים היזהרו בדבריכם…”.) כל לקח אקטואלי לימינו (כמו פסיקת “דין רודף” למשל) הוא על אחריותכם.

אגב, גם מהסרט עצמו קשה ללמוד משהו ברור, ומאותן סיבות. כך למשל העבירו לי כעת קטע שבו ניר גונטאז’, עיתונאי מהארץ, טוען שהסרט הוא מניפסט אתאיסטי, שכן הוא מראה כיצד האמונה הדתית החריבה את ירושלים. זה שעשע אותי, כי זה מראה שכל אחד מפרש את הסרט לפי עמדותיו האפריוריות (בין אם הוא מוחה נגד הסרט או רואה בו חיזוק). אבל בשולי דבריי עליי לציין שיש בטענתו מידה של אמת. הקנאות הדתית (ולאו דווקא האמונה) יש לה חלק בחורבן, ואת זה ניתן לראות גם בחז”ל. אבל בניגוד אליו אני לא מוכן לראות בזה מניפסט אתאיסטי, שכן אם אני מאמין באלוקים, אזי החורבן, גם אם הוא נגרם מקנאות דתית, לא יכול להיות סיבה להפסיק להאמין בו. אני לא בוחן את עמדותיי משיקולים תוצאתניים. אם יש אלוקים אז הוא ישנו, ואם אין אז הוא איננו. אם אמונה בדבר נכון מביאה לחורבן זה עדיין הדבר הנכון, ואם שגיאה מונעת חורבן היא עדיין שגיאה. הביקורת הזאת עושה את האמונה ואת האתאיזם קרדומים לחפור בהם.[1]

תיאור הסרט (ספוילר בלי אזהרה)

המצב שמתואר בתחילת הסרט הוא שחיתות מחפירה של המעמדות הגבוהים, בראשותו של הכהן הגדול יהושע בן גמלא ומשרתיו, תוך העלמת עין של השלטון החילוני (המלכה ברניקי) ושל החכמים (ריב”ז וחבריו). חמס וגזל, נגישה ועינוי של העניים והחלשים, תוך חיי פאר של העשירים, ולידיעת גונטאז’ הכל כאן מוצג על בסיס אגדות החורבן ודברי חז”ל. כנגד זה מתקוממים שמעון בר גיורא, בן בטיח וחבורתם, שתובעים צדק חברתי, שורפים את מחסן שטרי החוב, ולבסוף הורגים את הכהן הגדול.

יפה אמר גידי דר בשיחתו, שהסיקריקים והבריונים הם השמאלנים של היום. לא במדיניותם הקיצונית נגד רומא אלא בחתירה לצדק חברתי ושוויון. אמנם לדידי ניתן לפרש זאת אחרת. הם זעקו על עוולות אבל לא בהכרח שאפו לשוויון. יש הבדל בין מחאות נגד עוול לבין שאיפה לחלוקה שוויונית של הרכוש. זיהוי של עוול עם ימין חברתי הוא באמת תעמולה  שמאלנית. הנה לכם פרשנות לא שמאלנית לקנאות, ודוגמה נוספת מדוע כל אחד לומד מהאגדות והסרטים הללו את מה שהוא רוצה וחושב מראש.

בהמשך, הרומאים שומעים שהקנאים השתלטו על ירושלים ושולחים גייס גדול ובראשו אספסיאנוס וטיטוס בנו, כדי לכבוש אותה. בדרך הם עוברים דרך הגליל ומשמידים אותו, רוצחים את האנשים והופכים רבים מתושביו לפליטים, ואז מתקדמים לירושלים. בין הפליטים הללו נמצא יוחנן מגוש חלב שמגיע גם הוא בראש כנופיה מאנשיו לירושלים ומבקש להצטרף למגינים. הקנאים של בר גיורא חושדים במניעיהם, ולבסוף מתברר שתכניתו של יוחנן היא להילחם כדי להגיע להסדר נאות עם הרומאים. בר גיורא, לעומתו, רוצה להילחם עד הניצחון או המוות (תקוותו שבעקבות הצדק החברתי ששב לשרור, הקב”ה יעזור, ואז אין יד כל אומה שולטת בנו). כך פורצת מלחמה פנימית בין שתי קבוצות הקנאים, כאשר כל אחד רואה בשני בוגד.

יוחנן וחבורתו מסתגרים בבית המקדש והוא מקפיד כל הזמן שלא תיפסק העבודה בו, כהנים בעבודתם ולוויים בשירם וזמרם. גם ברניקי המלכה שיצרה קשרים רומנטיים עם טיטוס (לא ברור האם למטרת הצלת המקדש או שהיה שם קשר אמיתי) נאבקת פוליטית ורומנטית בתוך החצר הרומאית בקיסריה כדי שבית המקדש ישרוד. זהו מוטו מאד מרכזי בסרט, ההעדפה של הרוחניות על פני האינטרס האנושי (שאולי תלוי בעצמו במצב הרוחני). יש מקום להעריך את זה, אבל התחושה שמתקבלת היא של רוחניות מעוותת, שלפיה מעדיפים עצים ואבנים על פני בני אדם. מתקבל הרושם שהגישה הזאת והדגשים המעוותים הללו הם בין הסיבות העיקריות לחורבן (כדברי הנביאים: “למה לי רוב זבחיכם”, “כי אם עשות משפט והצנע לכת עם אלוקיך” ועוד הרבה).

בהמשך, קבוצות הקנאים שורפות זו את מחסני המזון של זו, וכך הנצורים נותרים בלי מזון ודינם ודין ירושלים והמקדש נחרץ. העבודה במקדש כמובן נמשכת כל הזמן, ומוקדשים לה משאבים על חשבון האנשים שגוועים ברעב ונלחמים (יש שם סצנה שכאשר אנשי ירושלים נראים מוזלמנים כמו פליטי מחנות המוות הנאציים, בבית המקדש מובא הכבש האחרון לקרבן תמיד). לקראת הסוף, כשהרומאים כבר בתוך העיר, שתי קבוצות הקנאים מתחברות ומתחבקות זו עם זו (אנשים אחים אנחנו), וכולם מומתים יחד בהמוניהם על ידי הרומאים שגם שורפים את המקדש.

באמצע התהליך, ריב”ז בעזרת אחיינו בן בטיח יוצא מהעיר ומבטיח את המשך קיומה של התורה, כשהוא מבקש ולאחר מכן מקבל את יבנה וחכמיה. לא מראים זאת בסרט, אבל כולנו יודעים שמה שנשאר בסוף מכל המהומה זה רק בית ועד לחכמים ביבנה, והוא שממשיך ומעביר את המסורת היהודית הלאה עד ימינו. אז לפחות מנקודת המבט שלנו היום ברור שבסוף בכל זאת הרוח היא התנאי לקיומו של החומר. אבל לא בהכרח הרוח של הקדשים והקרבנות, אלא זו של לימוד התורה.

דילמות

על אף המסר הדי ברור, הדילמות שמוצגות בסרט הן אמיתיות. בר גיורא וחבריו רואים מעמדות עליונים מושחתים שמנצלים בצורה מחפירה את הציבור לטובתם האישית. יש לזכור שאלו המנהיגים הפוליטיים והרוחניים (!) של העם, שלקולם יש לשמוע ולהם יש לתת כבוד (שאלמלא מוראם איש את רעהו חיים בלעו. אבל הם בולעים את רעיהם לטובתם). אין פלא שבר גיורא וחבריו זועמים ויוצאים למלחמה נגדם. הם צודקים. מאידך, במבחן התוצאה המרד הזה היה תחילת הסוף. הוא שהביא לחורבן ולגלות. התנהגות שקולה יותר הייתה אמנם משאירה את המצב הלא שוויוני ואת העוולות, אבל העם היה נותר בחיים. אז מה עלינו לעשות במצב כזה? בר גיורא החליט על מדיניות של תמות נפשי עם פלישתים, כלומר למרוד גם במחיר של חורבן מלא. צרך לזכור שהמעמדות החזקים בונים את מעמדם על השיקול הריאלי של המנוצלים. בגלל שהם יודעים שמרד נגדם עלול להביא לחורבן, הם מרשים לעצמם להמשיך ולנצל את ההמונים ולדרוש מכולם ציות וכבוד.

כעת אציין כי זהו מצב שכולנו מכירים. ישנם מצבים שאנחנו בטוחים שאדם או קבוצה/מפלגה פלונית הם רשעים ומנצלים אותנו או מובילים אותנו לאבדון. הם כמובן מסתמכים על כך שלא ראוי להילחם ולעמוד על האינטרסים, הרי חייבים להיות מאוחדים, ואולי הנזק ממלחמה כזאת יהיה רב על התועלת. אלא שתחת הטיעונים הללו אותם גורמים מרשים לעצמם להמשיך במעשיהם ועוד להציג את אלו שיוצאים נגדם כרשעים שמפוררים את החברה ומביאים לכיליונה. כדי לחדד יותר, הנה לכם כמה דוגמאות מימינו שלנו.

לפני כעשרים שנה נתתי שיעור פעם בשבוע בבני ברק לבחורים ואברכים (אלו מהם שהעזו לבוא למרות החרמות והנידויים). החוברת על המיגו כאן באתר היא סיכום של השיעור הראשון שנתתי שם. כבר אז התנהלו קרבות עזים בפוניבז’, בין ‘שונאים’ ל’מחבלים’, ושאלתי את החבר’ה בשיעור כיצד הם מסבירים את התופעה הזאת. תלמידי חכמים שנחשבים מגדולי הדור ותלמידיהם ששוקדים על התורה ומוסרים עליה את נפשם רבים זה עם זה על אינטרסים וכבוד כאחרוני הריקים. למרות המסורת ההלכתית וככיבודה הם לא מצליחים להגיע להסדר מספק אפילו בבית דין (וכמובן פונים לערכאות). ההסבר שקיבלתי היה מרתק: שני הצדדים אמרו שהם הצודקים, והצד השני מנצל את ערך האחדות ואת הרצון בשלום והחובה לכבד תלמידי חכמים כדי להפעיל כוח ולקדם את האינטרסים שלו. אסור לתת לחוטא שייצא נשכר, הם אמרו לי. אבל כמובן שני הצדדים חשבו כך. ומה התוצאה? ממש מה שתיארתי למעלה.

זהו תיאור דברים כהווייתם, ולא ביקורת. אם אתה בטוח שאתה צודק ושהשני רשע, לא נכון לתת לו ליהנות ולהרוויח בשם האחדות והשלום. הרי הוא מנצל את זה. גידי דר אמר שגם בימינו יש מחלוקות שמאיימות על קיומנו, וחשבתי לעצמי שאם אני משוכנע שאני צודק והאחר טועה ואולי אף רשע, אני לא מוכן לבחון את עצמי ולמצוא בעצמי את האשם. אני לא מוכן לוותר ולהתפשר בשם השלום והאחדות, ולתת להם להמשיך בהתנהלות הנלוזה (כל אחד ימלא את החסר ויזהה את הגורמים האמורים מבחינתו). לפעמים יש הצדקה להילחם גם אם התוצאה תהיה קשה לכולנו.

בשם אותן קריאות לאחדות מזויפת וכבוד לתלמידי חכמים מנסים גם להשתיק את הביקורת שלי כאן באתר. מדי פעם אני מקבל נזיפות צדקניות על כך שכולם צודקים ואסור לי להיות בטוח בעצמי ואני חייב לכבד תלמידי חכמים וכו’ וכו’. אבל כשתלמידי חכמים מתנהגים כאחרוני הריקים, וכשיש להם דם על הידיים, וכשהדברים הם בעליל באשמתם, האם עליי לשתוק בשם הכבוד והאחדות? האם אף פעם אין הצדקה להגיע למסקנה שאני צודק והאחר טועה? זהו מסר פוסטמודרני שמקומם אותי.

לפני כחמש-עשרה שנה ניהלנו מאבק עז נגד ראש המועצה המושחת בירוחם. במסגרתו יצאתי גם נגד החרדים, שהם היחידים שהיו עמו בקואליציה (נשמע לכם מוכר? איך לא?!). הייתי אז חבר בקהילה החרדית, ולכן רב הקהילה שלח לי מכתב נוזפני על צעדיי. הוא טען שאני מוציא לשון הרע ושם רע וגורם לחילול השם. עניתי לו שבעיניי מי שעושה מעשים כאלה הוא שאחראי על חילול השם, ולא מי שנלחם נגדם ומוקיע אותם. האם טענות על חילול השם מצדיקות לשתוק ולא להיאבק? לכבס את הכביסה המלוכלכת בפנים? לדעתי, בדרך כלל לא.

באותו הקשר, שאלו אותי תוך כדי המאבק, אם ייערכו בחירות כעת, האם לא אצביע למועמד הקודם (שבעבר ביקרתי גם אותו קשות)? עניתי שלא, אלא שאמנע. אמרתי לשואלים שמדיניות הרע במיעוטו היא רעה חולה בפוליטיקה שלנו. אנשים מצביעים לרע במיעוטו ובכך מנציחים את הרע. לטווח הארוך עדיף לא להצביע כדי שיבוא טוב במקום הרע, ולא להסתפק כל פעם ברע במיעוטו (ראו על כך בהרחבה בטור 189, וגם על ההבדל בין הרע במיעוטו לטוב במירעו. המינימקס והמקסמין של תורת המשחקים). אמנם הצבעה כזאת עלולה להביא לתוצאות קשות, ואולי בלתי הפיכות בטווח הקצר (בדרך כלל זה לא המצב, אבל כך נוהגים לאיים עלינו). בעיניי קריאות ה”לכו להצביע” הן מניפולציה של המושחתים שנמצאים כעת בפוליטיקה (כמו הכהן הגדול שתיארתי למעלה). אני לא חושב שתמיד בשם הסיכוי לתוצאות קשות ראוי לוותר במאבק נגד הרע. כפי שהסברתי בטור הנ”ל, שיקולי הרע במיעוטו וחרדת הכיליון בטווח הקצר מסרסים מאבקים צודקים ומונעים את האפשרות לשיפור עתידי בטווח הארוך.

כשיצאנו מהסרט, דפנה, זוגתי שתחי’, אמרה לי שבמבט כולל דווקא החורבן היה פתרון לא רע לסיטואציה. השחיתות נעלמה, ונותרנו עם ריב”ז ועם יבנה וחכמיה שיצרו את התלמודים והמשיכו את התורה הלאה. אם בר גיורא, בן בטיח, יוחנן מגוש חלב וחבריהם היו נכנעים לשיקולי הרע במיעוטו והאחדות, ייתכן שעד היום היינו נמצאים במצריים ולא נגאלים מהשחיתות של האליטה הירושלמית. אמרתי לה שהיא בחברה טובה: נראה שגם הקב”ה חושב כך, והא ראיה שזה בדיוק מה שהוא בחר לעשות (בהנחה החז”לית המקובלת שהוא אכן בחר בזה כמובן). לפי הפרשנות הזאת החורבן אינו עונש על המריבות והקנאות, כמו המסר השמאלני שרוצים להעביר לנו, אלא תוצאה אופטימלית בנסיבות הקיימות. זהו עונש על השחיתות ששררה שם קודם ולא על המלחמה נגדה, וזו כנראה הדרך הנכונה להתמודד עמה (לפחות כשהמצב אנוש): להחריב ולבנות מחדש. בעצם הקב”ה בכבודו ובעצמו הסכים על ידי הקנאים. כתבו לי שהרב אברהם סתו כתב במוסף מוצ”ש של מקור ראשון בשבת האחרונה שאחרי הסרט הוא הפסיק להתאבל על החורבן (אבל כנראה הוא כן מתאבל על המצב ששרר בירושלים שהביא אליו. ראו כעין זה כאן). הרי לכם שוב לקחים הפוכים שניתן להפיק מאותו סרט ואותן סיטואציות.

ערכו האמנותי של הסרט

לגבי ערכו האמנותי של הסרט אני די מתלבט. הוא בהחלט העביר אותי חוויה חזקה, אבל ערכו האמנותי תלוי בהגדרת אמנות. מכיוון שזה לא עיקר הדיון שלנו, כאן רק אעיר על זה. ברור שהיה כאן רעיון חדש ויצירתי, שמימושו היה קשה מאד ודרש עבודה עצומה. ברור שהצופה בסרט עובר חוויה חזקה ובעקבותיה אולי הוא גם מחדד לעצמו תובנות ומפיק ומפנים לקחים שונים. אבל חסר כאן משהו שבעיניי הוא מאד מהותי ליצירת אמנות.

הסרט הזה מכניס אותנו לאירועים מוכרים, אבל בעצם אין כאן נופך משל הסרט עצמו, מעבר לתוכן האירועים הידועים עצמם. יתר על כן, אין בסרט גם ניואנסים ומורכבויות בדמויות מעבר למה שיש בסיטואציה עצמה (ולא בדמויות). לדעתי ערך אמנותי לא יכול להיקבע רק על פי עוצמת החוויה. צריך להיות ערך מוסף כלשהו של היצירה, אחרת זהו קיטש. בטור 109 תיארתי בקצרה את הגדרתי (בעקבות תומס קולקא) לקיטש. קיטש יכול להיעשות במיומנות טכנית מעולה, והוא גם מעורר רגשות עזים בצופה. ובכל זאת, זו נחשבת אמנות נחותה, מפני שההתרגשות בצופה (הקתרזיס) נוצרת מהסיטואציה כשלעצמה, ולא מהערך המוסף של האמן או היצירה. כך למשל ציור של ילד בוכה על רקע השקיעה יכול לעורר בצופה רגשות חזקים, אבל מה שמעורר בו את הרגשות הללו אינו הציור אלא הסיטואציה שמתוארת בו. לציור אין ערך מוסף על פני הסיטואציה.במובן הזה, הסרט אגדת חורבן היה קיטש. הוא תיאר את האירועים כפי שהיו, והדמויות בו היו מאד פלקטיות וסטריאוטיפיות, לא עגולות ולא מורכבות. כל דמות ביטאה את העמדה הצפויה של המפלגה שאליה היא משתייכת, ואין באמת התפתחות של הדמויות. זה כמעט משחק תפקידים בנאלי, כרוניקה שמובילה לסוף הידוע מראש. התחושה היא שהערך המוסף והחידוש של הסרט הוא רק בהחלטות הטכניות (סדרת ציורי שמן) ולא במבנה, בעלילה ובדמויות. זה משהו שהיה חסר לי.

במובן מסוים ניתן לומר שהסרט הזה מציג צילום של ההיסטוריה בפרשנות מסוימת, שאינה של במאי הסרט. ההתרגשות והלקחים של הצופה מופקים מהאירועים עצמם ולא מהערך המוסף של הסרט. הסרט רק הציב אותם בפנינו כפי שהם, ובהקשר העכשווי שנמצא ברקע (אבל לא מוזכר) כמובן. הוא גרם להמחשה וחידוד של הלקחים, אבל בעיניי אין די בכך כדי לתת ליצירה ערך אמנותי. במובן הזה, מדובר באמצעי דידקטי וחינוכי ופחות ביצירת אמנות.

אמם בן בטיח עובר שינוי כלשהו (כך הסביר גידי דר, בתשובה לשאלה אחרת), אבל זהו שינוי מתבקש ולא משמעותי. אחרי שהוא שורף את מחסני המזון ורואה לאן הקנאות הובילה אותם הוא מבין שעשה טעות. זו באמת התפתחות בנאלית ולא מאד ‘עגולה’. גם ברניקי המלכה שמחד שייכת למעמד העליון ושותפה, לפחות באופן פסיבי, לשחיתות, בו בזמן דואגת בעוצמה ובמסירות רבה לבית המקדש ולעבודת הקרבנות. זה נכון, אבל שוב נדמה לי שזה תיאור אותנטי של הדמויות עצמן. אני משער שכך באמת היו רבות מהדמויות שם, שלמרות השחיתות המקדש היה מאד חשוב להן (כמו פושעים בימינו שמקפידים על אכילת כשר ונשיקות ידיים לרבנים לפני שהם הולכים לגנוב ולרצוח). בעיניי זו לא מורכבות משמעותית של דמות אלא שוב צילום מצב.

מאידך גיסא, קשה לי להשתחרר מהתחושה שבדבריי כאן אני עושה עוול לסרט הזה. אולי יסוד הדברים הוא בקושי דומה שהערתי עליו באותו טור לגבי אמנות הצילום. לאור ההגדרה שהצעתי לקיטש, לא ברור הערך המוסף של הצלם והצילום. הרי צילום מעצם הגדרתו רק מעביר אלינו את הסיטואציה, ואם משהו נעשה בנו זה קורה מכוח הסיטואציה ולא מכוח הצילום. אמנם הסרט הזה עשוי מציורים, אבל במהות זהו צילום של האירועים כפי שהם (עם קצת השלמות לא מהותיות של הסרט).

ובכל זאת, צילום נחשב כאמנות, ונדמה לי שאפשר לחוש בכך היטב. בטור 276 עניתי קצת על הקושי הזה. עמדתי שם על היכולת של צלם לתפוס בסיטואציה שלפניו אמירה שהיא מעבר לה עצמה. אדם רגיל שהיה עובר מול אותה סיטואציה לא היה שם לב אליה. כלומר יש אמנות שהיא הצגת המציאות עצמה, אבל הקונטקסט, ולא בהכרח משהו ביצירה עצמה, מוסיף לה את הערך האמנותי המוסף. נדמה לי שהסרט אגדת חורבן הוא אמנות צילום במיטבה. הצגת הדברים לפנינו בקונטקסט העכשווי, מצליחה לחדד לנו דברים שבלי הסרט לא באמת היינו שמים אליהם לב. הבחירה האמנותית הטכנית היא חלק בלתי נפרד מכל זה, ולכן יש לה תרומה לערך האמנותי של הסרט.

אמנם בסוף מדובר באמנות שבקונטקסט הנתון מעבירה מסר שנמצא די בבירור על פני השטח, ויש שיאמרו שזו שוב לא אמנות אמיתית ורצינית. לכן בשורה התחתונה אני אשאר עם אמירה לא חד משמעית בעניין הזה, אבל עם המלצה חמה ללכת לראות. אמנות או לא אמנות, הצפייה הזאת חשובה, מלמדת ומרתקת.

[1] כעין זה הביקורת על האמונה הדתית שהוצגה רבות בעקבות רצח רבין: הנה, אתם רואים לאן מביאה אמונה דתית! זוהי כמובן שטות. לא רק בגלל שכל אמונה קיצונית יכולה להוביל לתוצאות קיצוניות, ולא רק אמונה דתית. אבל גם בגלל שאם אני מאמין אז אני מאמין, ויהיו אשר יהיו התוצאות. השלכות לא משנות עובדות. לכל היותר ניתן לצפות ממני לשים לב ולנסות למנוע תוצאות צפויות מאמונתי. אבל אי אפשר לדרוש ממני לוותר עליה כי היא מביאה לתוצאות כאלה או אחרות.

22 מחשבות על “מבט על הסרט ‘אגדת חורבן’ (טור 398)”

  1. למה לצפות שאדם העומד לבצע עבירה ברת עונשין לא יפחד?
    (אם הוא פוחד הוא לא איש)
    הרי מדובר במשהו מובנה בטבע האנושי ואשר שומר עלינו מצרה?
    עצם הדיון בעניין נראה לי משונה.

  2. 'ברם זכור אותו האיש לטוב'

    בס”ד ח”י בתמוז תשא”ף

    הצורך לקנות את הכהונה בכסף, נגזר ממשטר העריצות הרומי ששאף לניצול כלכלי מקסימלי של האוכלוסיה הנכבשת, יחד עם עול המיסים הבלתי נסבל, שהיה אחד הגורמים לפרוץ המרד. מצב עגום זה היה קיים עשרות שנים לפני החורבן, והאשמים בו הם השלטונות הרומיים ולא ההנהגה היהודית.

    הנהגת המרד המתונה, שעימה נמנו גם הכהנים הגדולים חנן בן חנן ויהושע בן גמלא שאפה להגיע עם הרומאים להסדר שיביא להקלת העול, ביודעם שלא ניתן להגיע לשחרור מלא, ועל ‘חטא’ ההכרה במיגבלותיה של המציאות – נרצחו בידי ‘הבריוני’, ששרפו את אוצרות המזון והרגו זה בזה, וכך החישו את נפילת ירושלים וחורבן בית המקדש.

    נסיונו של יהושע בן גמלא לנתב את המרד ברומאים לכיוונים בני-השגה – לא צלח, שכן אותו יכלו ה’בריונים’ לרצוח. אבל תקנתו של יהושע בן גמלא להעמיד מלמדי תינוקות בכל עיר וכפר – ‘היא שעמדה לאבותינו ולנו’ לשמור את רוח היהדות, בכל הגלויות ובכל התהפוכות.

    מה’בריוני’ שרצחו את יהושע בן גמלא נשארו נחלי דם נקי וחורבן. מיהושע בן גמלא – נשאר בניין התורה לדורות.

    בברכה, עמיעוז ירון שניצל”ר

    1. תקנת יהושע בן גמלא כ'בניין'

      בס”ד עש”ק ריח ניחחי תשמרו תשא”ף

      יש לומר שתקנת יהושע בן גמלא היתה בבחינת ‘מלאכת בונה’ אליבא דהחזו”א. עם שבו כל יחיד ויחיד יודע את התורה – הרי שבכל יחיד ויחיד נשמרת ‘רוח החיים’ של האומה. היחיד אינו ‘פיון’ המציית בלי להבין, אלא יודע מה המגממה ומה התכלית, שותף מלא, חלק מתוך אורגניזם חי.

      את המקדש הפיזי יכלו האוייבים להחריב, אבל את המקדש הפנימי, את התורה החיה הנישאת בליבו של כל יחיד ויחיד – אין לאוייב כל יכולת למחוק. התודעה המשותפת לכל היחידים – היא שתפיח מחדש את רוח החיים ותביא ברבות הימים לתקומתה המחודשת של האומה.

      בברכה, עי”ש

      1. תקנתו השניה של יהושע בן גמלא – שעשה את הגורלות המבחינים בין שעיר לשעיר, מזהב – אף היא יש בה לחזק את האמונה בדור של ‘הסתר פנים’. הגורל, אליבא דתקנה זו – אינו ‘גורל עיוור’ וסתמי, אלא ביטוי לרצון ה’, המנחה אותנו גם כאשר דרכי הנהגתו נסתרות מעינינו ואינן מובנות לנו.

        מחד, דורש יהושע בן גמלא ללמוד ולהבין ‘ככל שידו מגעת’. ומאידך, דורש יהושע מאיתנו לתת אמון בהנהגה האלקית גם כשאיננו מבינים אותה.

        בברכת ‘שבתא טבא’, עי”ש

        1. היו עשירים והיו עשירים

          בס”ד כ”ח בתמוז תשא”ף

          המשוואה שעורכים בהשראה מרכסיסטית בין ‘עושר’ ל’שחיתות’ אינה נכונה. היו עשירים כבן כלבא שבוע, בן ציצית הכסת ונקדימון בן גוריון שהיו מוכנים לפרנס באוצרותיהם את כל ירושלים במשך 10/22 שנים של מצור.

          ביו עשירים כנקדימון בן גוריון לווה מגוי מים בשנות בצורת כדי למלא את מחסורם של כל בני העיר, ובן כלבא שבוע שכל אורח היה יוצא מביתו שבע. והיו עשירים כמי שהזמין למשתה את קמצא, שהיה מוכן לגרש אורח לא קרוא בבושת פנים, וכבר קמצא שהיה מוכן להביא לחורבן בשל פגיעה בכבודו.

          היו כהנים גדולים כ’בית קתרוס’ שעבדיהם ‘היו חובטין את העם במקלות’, והיו כהנים גדולים אנשי מעלה כיהושע בן גמלא שדאג ל’עמך’ שלא יישארו בורים ולכן תיקן להושיב מלמדי תינוקות כל עיר וכפר. אף לבן כלבא שבוע לא היתה בעיה שבתו תינשא לרועה פשוט אלו היה קורא ושונה.

          כללו של דבר: בעושר יש פוטנציאל שלילי של גאווה ונהנתנות, אך הוא גם יכול להיות מנוצל לנדיבות ולאחריות ציבורית.

          בברכה, שמחה פיש”ל הלוי פלנטון

    1. ‘בס”ד כ”ח בתמוז תשא”ף

      לא מסתבר לזהות את אבא סיקרא’ / ‘בן בטיח’ בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי עם שמעון בר-גיורא, שב”ג לא ניה ירושלמי, מוצאו היה מהעיר גרש (בעבר הירדן או בשומרון) והוא כבש את ירושלים מבחוץ. ‘בן בטיח’ בן אחותו של ריב”ז היה (לפי איכה רבה א,לג) הממונה על האוצרות, תפקיד המתאים לבן משפחה ירושלמית חשובה. הוא היה איפוא הממונה על האוצרות (ששרפם במצוות המורדים), פקיד ירושלמי שהצטרף למורדים מפחד שיהרגוהו.

      למנהיגי המרד לא היתה בעיה להרוג גם את רבי יוחנן, לולא שיכנעם שלא אמר ‘ווי’ על שריפת האוצרות אלא ‘ווה’ לשון שמחה. השומרים בפתח העיר היו פחות נחושים וחששו שיאמרו ‘רבם דקרו’, ועליהם היתה לבן בטיח / אבא סקרא השפעה.

      בברכה, עזריאל צמח הלוי קאלישר

    1. בס”ד י”ב באב תשא”ף

      ילירחמיאל – שלום רקב,

      ש מקום לפקפק בעדויוו של מי שאימץ לו את שם משפחתו של אספסיאנוס, אבל גם חז”ל מתארים את נמהרותם של ה’בריוני’ ששרפו את אוצרות התבואה ופגעו בכך ביכולת העמידה של ירושלים הנצורה. באיכה רבה מבואר שהיו מוכנים גם להרוג את רבן יוחנן בן זכאי שאמר ‘וויי’ על שריפת האוצרות, ורק הכחשתו שאמר ‘ווה’ בשמחה ולא ‘ווי’ בצער הצילה אותו.

      בברכה, יפאו”ר

      אגב, ב’קורא הדורות’ לר’ דוד קונפורטי הביא שמשפחת ‘הרבנים הכהן פרחיה’ שבשאלוניקי, התייחסה ל’יוסף הכהן בעל ספר יוסיפון’, הוא יוסף בן מתתיהו..

      ועל דרך בדיחותא אמרתי, שהשאלה המרכזית בחקר המרד הגדול היא: האם יוסק’ה בגד? 🙂

השאר תגובה