על פסיקה לנשים ודיני כתמים (רורשך) (טור 446)

בס”ד

אתמול (יום ג) שלחו לי קטע משעשע של קומיקאית אמריקאית שכנראה משתתפת כל יום בשיעור דף יומי, ולאחר מכן מעבירה הערות על הדף יומי בטיקטוק. למרות הלשון הבוטה והגסה, חשבתי שיש כאן כמה נקודות שבהחלט שוות מחשבה.

מהלך הסוגיא

הגמרא במו”ק ט ע”ב מביאה מחלוקת אמוראים לגבי איפור של נשים בחול המועד:

ועושה אשה תכשיטיה. תנו רבנן אלו הן תכשיטי נשים כוחלת ופוקסת ומעבירה סרק על פניה ואיכא דאמרי מעברת סרק על פניה של מטה.

דביתהו דרב חסדא מקשטא באנפי כלתה. יתיב רב הונא בר חיננא קמיה דרב חסדא ויתיב וקאמר לא שנו אלא ילדה אבל זקנה לא. אמר ליה: האלהים אפילו אמך ואפילו אימא דאימך ואפילו עומדת על קברה דאמרי אינשי בת שיתין כבת שית לקל טבלא רהטא:

אשתו של רב חסדא הייתה כבר מבוגרת (הייתה לה כלה שנשואה לבנה), והאמוראים נחלקים האם ההיתר להתאפר נאמר רק לגבי נשים צעירות ולא לשכמותה (רב הונא בר חיננא), או שגם למבוגרות התירו (רב חסדא). להלכה נפסק כרב חסדא שההיתר נאמר גם למבוגרות. הנימוק שלו שהוא שהאיפור חשוב לבנות שישים כמו בנות שש. המשל לכך הוא בנות שישים שרצות לבית משתה ושמחות למשמע קול הזוג בדיוק כמו בנות שש. אגב, הפמ”ג מביא שההיתר ניתן גם לזקנה פנויה (שלא צריכה להתנאות בפני בעלה) ואפילו אין בדעתה להינשא שוב. הוא לוקח את ההיתר הזה עד הסוף.

כעת אני מציע שתשמעו את התיאור המאלף של הסוגיא מאותה מרים, בלשונה הססגונית (והבוטה). היא כמובן נוזפת ברב הונא בר חיננא על שהוא מנסה לומר לה ולחברותיה האם להתאפר והאם האיפור חשוב עבורן או לא. בקיצור, היא ממפלגתו של רב חסדא (ואפילו גאה בו ובעמדותיו).

הביקורת על פסיקה גברית

יש כאן דוגמה לביקורת מאד נפוצה בשנים האחרונות, על כך שההלכה גובשה ונקבעה על ידי גברים, כולל ההלכות שרלוונטיות לנשים. הטענה היא שהגברים לא מבינים את הראש הנשי, מה חשוב לאישה ומה לא, ולכן אינם יכולים לפסוק הלכה בנושאים כאלה.

בדרך כלל אני מתנגד לאמירות הללו. אני אמנם מתנגד להדרת הנשים מפסיקת ההלכה בכלל (ראו בסוף הטור הקודם), אבל איני רואה בעיה מיוחדת בפסיקה גברית בנושאים הללו. ניתן כמובן להעלות טיעונים ונימוקים ולדון בכל פסיקה ובכל פוסק, אבל כטענה גורפת שמדירה את הגברים מהתחומים הללו זה ממש לא מקובל עליי (להבדיל מהטענה כלפיהם על שהדירו את הנשים, שזה כמובן לגמרי נכון). אבל דברים אלו אמורים ברוב פסיקות ההלכה ביחס לנשים, שכן הפסיקות הללו והוויכוחים סביבם לא תלויים בתחושות הנשיות ובהבנת הטבע הנשי. לפעמים אוסרים על נשים משהו כי הוא אסור, וגם אם תחושותיהן ביחס אליו קשות, עדיין יש בזה איסור. במצב כזה אין מקום לביקורת הנ”ל ואין בעיה עקרונית בכך שההכרעה התקבלה על ידי גברים.

בחזרה לסוגיא במו”ק

אבל המקרה בסוגיא הזאת הוא שונה. כאן הדיון נסוב בדיוק על השאלה מה נשים מעדיפות. האיסור או ההיתר לעשות זאת בחול המועד תלוי בשאלה עד כמה זה חשוב לאישה. רב הונא בר חיננא שקובע שלנשים מבוגרות זה לא חשוב, אוסר זאת עליהן. רב חסדא נשבע לו שזה חשוב לכולן ולכן מתיר (מרים מתארת זאת כנזיפה ברב הונא. איני בטוח בכך). כפי שראינו, הפמ”ג לוקח זאת ממש עד הסוף, והוא כנראה מניח שזה עשוי להיות חשוב לכל אישה בכל מצב.

צריך להבין שבסוג השאלות הללו לא די בתיאור מילולי שיינתן על ידי אישה כלשהי לרב הפוסק. גם אם היא תסביר לו שזה מאד חשוב לה ולנשים בכלל, הוא יכול לחשוב שאולי זה חשוב רק לה, או שאולי מה שהיא רואה כחשוב אינו באמת כה חשוב (סתם בא לה. אז שתתמודד). הוא לא מכיר את התחושה שאישה חשה ביחס לדברים הללו, ותיאור מילולי של התחושות לא בהכרח משקף אותן לאמיתן, ולכן קשה מאד לפסוק הלכה על סמך תיאור מילולי בלי לחוות את החוויה שביסודו.

הבאתי לא פעם בעבר את הדוגמה של החדר של מרי. מרי היא פיזיקאית גאונית שמתמחה באופטיקה (תורת האור). היא יודעת את התיאוריה והיישומים ישר והפוך, ואין לה מה ללמוד יותר בנושא הזה. המשוואות נהירות לה כשבילי נהרדעא, והתנהגותם של כל אורכי הגל בכל מצב ברורים לה כשמלה. אלא שכל חייה מרי חיה ופועלת בחדר שחור לבן. הספרים שהיא קראה בנושא, הניסויים שהיא ערכה וכל העיסוק והמחקר שלה היה בעולם שחור-לבן. חשבו על רגע שבו היא יוצאת מהחדר ופוגשת את פרח הפרג. אומרים לה שהצבע שלו הוא אדום (היא לא ראתה מעולם צבע אדום). האם היא למדה משהו חדש? ברור שכן. הצבע האדום היה מוכר לה כגל אלקטרומגנטי באורך גל מסוים, והיא ידעה הכל על התנהלותו בעולם. אבל היא מעודה לא ראתה צבע אדום, ולא היה לה מושג מה הוא וכיצד הוא נראה וכיצד הוא משפיע על הנפש. בעודה בחדר, אפשר היה אולי לנסות ולתאר לה אותו ואת התחושות שהוא מעורר (אם כי זה מאד קשה כמובן), ועדיין שום דבר מכל זה לא היה מביא אותה להבין מהו צבע אדום. זהו משל מצוין להבדל בין לחוות את התחושות של נשים ביחס למשהו לבין לשמוע תיאורים מילוליים של התחושות הללו.

כעת אטען שאם מרי הייתה צריכה להכריע בשאלה ההלכתית האם מותר לאישה ללבוש בגדים בצבע אדום (ראו כאן), אין לה שום כלי לדון בכך. החוויה הבלתי אמצעית היא בסיס הכרחי להחלטות מהסוג הזה. זוהי דוגמה טובה גם להבחנה שעשיתי למעלה בין שני סוגי פסיקה. אם האיסור על צבע אדום נובע מכך שאלו חוקות הגוי, אזי היכרות בלתי אמצעית עם הצבע עצמו, עם השפעתו על הלובש וסביבתו, עם תחושות הנשים אם מתירים או אוסרים להן ללבוש אדום, כל אלו אינן חשובות. כל עוד אלו חוקות הגוי זה אסור (כיום זה כבר לא מיוחד לגוים, ולכן לפי כמה פוסקים זה מותר. אבל גם זה לא קשור בשום צורה להיכרות בלתי אמצעית עם החוויות שתיארתי). אבל אם אוסרים צבע אדום בגלל שהוא לא צנוע או בגלל התחושות שהוא מעורר בגברים או בנשים, אזי חשוב מאד שתהיה לפוסק היכרות בלתי אמצעית עם התחושות הללו, ולא בהכרח יספיקו תיאורים מילוליים שלהן. מי שלא ראה מעודו צבע אדום לא יוכל לפסוק באמת בשאלה הזאת.

במאמרי על פסיקת הלכה בשואה עמדתי על הטענה הזאת באופן רחב יותר. דיברתי שם על פוסק שמכריע בשאלות שקשורות לסביבה שאינה מוכרת לו, ושהאווירה ששורה בה היא קריטית להכרעת ההלכה. דוגמה לדבר היא דיני ממונות בגטו, שכדי לקבוע את גדריהם (והאם בכלל הם קיימים שם), יש יתרון אדיר למי שחווה את חוויית הגטו באופן בלתי אמצעי. אמרתי שבמצבים כאלה אסור לפוסק המרוחק להיכנס ולהכריע. הוא יכול לכל היותר לייעץ ולכוון, אבל ההכרעה צריכה להתקבל על ידי רב שמעורה באופן בלתי אמצעי בהוויה המדוברת.

זה נוגע לחלק מהשאלות שעולות ביחס למנייני נשים ומניינים שוויוניים למשל. פוסקים חרדים מבוגרים שלא מבינים את הראש של קהילה ליברלית צעירה לא יכולים לפסוק הלכה בשאלות כאלה. ההוויה המדוברת לא מוכרת להם, ואין להם מושג מה משמעותה של כל פסיקה. ושוב, איני מדבר על שאלות של שחור-לבן (יש מעט מאד כאלה בהקשר של בית כנסת), אלא על שאלות שההיכרות והחוויה חשובה להן מאד. דוגמה נוספת שאותה הבאתי היא הכרעה לגבי שמיעת זמר של אישה בהופעה של זמרת. פוסק חרדי או חרד”לי שמעודו לא שמע אישה מזמרת ואינו מכיר את היחס העכשווי למוזיקה, להופעות ולזמרים/ות (גם גברים), לא יכול לקבוע שהדבר אסור. פוסק כזה אינו מודע לכך שאנשים הולכים להופעה של זמרת כי הם נהנים מהשירה שלה, ולא במטרה לעורר הרהורים וגירויים אסורים. הוא פשוט לא מכיר את החוויה הזאת, ולדעתי במקרים רבים גם כשיספרו לו שזוהי התחושה הוא ילגלג על זה ויסביר שאלו תחבולות היצר, אבל בעצם המוטיבציה העמוקה היא יצר העריות. כל זה פשוט מפני שהסבר מילולי לא יכול להעביר לו את התחושה והחוויה עצמה. כמובן שגם כאן, אם פוסק כלשהו סבור שאיסור שמיעת זמר אישה הוא מהותי וקבוע, כלומר לא ניתן לשינוי ולא תלוי בשאלות של הרהורים או מטרות של השומעים, אז הוא כמובן יכול לאסור גם בלי להבין.

ועוד לא נכנסתי לפסיקות על טלפונים סלולריים ומחשבים ואינטרנט, שמתקבלות במקרים רבים על ידי פוסקים שאין להם מושג ירוק מהם הדברים הללו ומה משמעותם. במקרה הטוב הם ניזונים מתיאור מילולי, אבל זה לא יכול להעביר להם את ההוויה עצמה. בעבר כתבתי כאן על מניין בזום, ואמרתי שלמי שחווה את ההוויה הווירטואלית מאד קל לקבל את הסברה שלי (ראו בטור 350 ובהפניות שם), שלפיה ניתן לקיים מניין בזום, גם אם חלק מהאנשים באוסטרליה ואחרים בדרום אמריקה, או בישראל. בית הכנסת והחלל המשותף שבו כולם מכונסים הוא ה’אתר’ באינטרנט (חדר או דף הזום). אפשר כמובן להתווכח איתי על הסברה, אבל נסו להסביר את הטענה הזאת לפוסק שמעודו לא השתתף בפגישת זום ואינו יודע ומכיר אינטרנט מהו. אפשר כמובן להעביר לו תיאורים מילוליים של החוויה וההוויה, אבל זה לא יכול להביא אותו להבנה מלאה שלהן. לכן הוא לא בר הכי לקבל את הסברה הזאת או לחלוק עליה. לא הוא האיש לשאול אותו שאלה כזאת (אפשר כמובן להתייעץ ולקבל ממנו הכוונה).

בחזרה למחלוקת מרים ורב הונא בר חיננא

אם נשוב לפסיקת הלכה לנשים, טענתי היא שספציפית לגבי הסוגיא הזאת צודקת מרים בביקורתה על רב הונא בר חיננא. מכיוון שהדבר תלוי בתחושות של נשים לגבי איפור ובמשמעות שלו לגביהן, אין לגבר כלים להבין את זה באופן בלתי אמצעי. אני יודע על עצמי שכל העסק הזה נראה לי הזוי. להצטבע בכל מיני צבעים על מקומות שונים בגוף, בעיניי זה מתאים אולי לאינדיאנים שיוצאים למלחמה או לאמני אוונגרד. ללכת על עקבים בעובי סיכה ובגובה של מגדל אייפל זה סוג של ספורט אתגרי, וממש לא ברור לי מדוע מישהי עושה ספורט כל כך לא מועיל בריאותית לאורך שעות ארוכות במקומות שממש לא מיועדים לכך. פעם חשבתי שכל זה נעשה בשביל להרשים גברים (לא שהבנתי את מי זה מרשים ולמה), אבל אז הסבירו לי שבמקרים רבים זה לא קשור בכלל לגברים אלא לתחושות הפנימיות של האישה עם עצמה. אם אומר לכם שבזה נחה דעתי, אהיה שקרן. בקיצור, מבחינתי האישה היא כתב חידה. אבל בדיוק בגלל זה איני רואה כיצד אני, השוכן לבטח במאדים, יכול לפסוק הלכה בנושאי איפור ועקבים עבור יצורים מוזרים היושבים בנגה.

עד כאן באשר לביקורתה של מרים דנן, שעלולה להישמע בוטה וגסה, במידה רבה של צדק, אבל זה לא פוטר אותנו מלחשוב על הדברים ולגלות שאולי יש בהם ממש. בשולי דבריי איני יכול להימנע מלהעיר על נקודה נוספת שעולה בסוגיא הזאת.

כיצד רבותינו מתייחסים לאישה?

התייחסותם של התלמוד וההלכה לנשים היא נושא נדוש ועמוס אמוציות, ושוב במידה רבה של צדק. אוסף גברים מגבש בעצמו את ההלכה, מדיר נשים, ואז מציג אותן כבני אדם נחותים ומשונים שאין לתת להם משקל רב. בהקשר זה אני תמיד נזכר בדברי הרמב”ם בתחילת פ”י מהלכות תשובה, כשהוא מדבר על חשיבותה של עבודת ה’ לשמה, הוא מקדים תיאור של עבודה לשם שכר, ואומר:

אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא, אין ראוי לעבוד את ה’ על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובדים ה’ על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.

כל פעם שלמדתי את הרמב”ם הזה עם נשים הייתה חוויה די מביכה. עמי הארץ, הנשים והקטנים מוזכרים בחדא מחתא, והוא כותב שיש לחנך את כל היצורים הלא מפותחים הללו עד שתרבה דעתם (איך בדיוק תרבה דעתן של הנשים אם אסור להן ללמוד ולהוסיף דעת?! לרמב”ם פתרונים. ואולי “מחנכין אותן” קאי רק על הקטנים שמוזכרים בסוף הרשימה…).

אני בטוח שכעת נשמע על “בינה יתירה” שניתנה באישה, ועל “מכבדה יותר מגופו” וכדומה. אנא חיסכו לי את כל זה. מה שאני כן מקבל הוא שבאמת נשים פעם היו יצורים לא מפותחים (באשמת כולם), וב”ה העניין השתנה בימינו. ירידת הדורות, כבר אמרנו?…

כתם רורשך

גם בסוגיא במו”ק שצוטטה למעלה הנשים מתוארות כיצורים שאצים רצים למשמע הזוג לכל שמחה ומשתה ואי אפשר לעצור אותן. בנות שישים כבנות שש (מה הפלא? הרי מגיל שש הן כבר לא אמורות ללמוד כלום). חיותה דויטש כתבה לי שהיא בוחרת לקרוא את הגמרא הזאת כשבח לנשים, שהן בעלות חיות ושמחת חיים ואינן מאבדות זאת עם הגיל (והפנתה את תשומת לבי בהקשר זה לשירו של יורם טהרלב ז”ל, נשים רוקדות). טוב, אשרי המאמינה. לי זה נראה יותר כמו התייחסות לנשים כאילו היו ילדות מגודלות שפועלות לפי רפלקסים מותנים. ובאמת בעל הטורים (במדבר ל, יד) כתב להוכיח מכאן שאשה שנדרה שלא לשמוע כלי שיר, נחשב נדר זה כדברים שיש בהם עינוי נפש ויכול בעלה להפר לה את נדרה. כך גם נפסק בשו”ע יו”ד סי’ רלד סס”ב (ובב”י סס”ב הביא מקור לזה מסוגייתנו). בפשטות זה לא נובע משמחת החיים שלה אלא מהסתכלות כאילו האישה היא כמו ילדה שאינה מורגלת בדחיית סיפוקים ולכן אינה יכולה להתאפק מללכת לבית משתה ולשמחות. עדיף להתיר לה שלא תיכשל באיסורי נדרים.

בכל אופן, זוהי דוגמה נוספת למה שטענתי כמה וכמה פעמים לגבי האגדה והמקרא, שניתן לפרש אותם בכל דרך שרוצים, ומאוויי הלב נוטלים חלק גדול בפרשנות האגדות, ובסופו של דבר לא באמת לומדים מהם שום דבר. כל אחד משתמש בהם כדי לחזק את מה שהוא בין כה וכה חושב, ולכן איני רואה טעם ללמוד אותם. בספר השני בטרילוגיה עסקתי בזה וגם הסברתי את ההבדלים מפרשנות ההלכה (שגם בה כמובן יש משקל לנטיות הלב ויש אפשרויות פרשניות רבות). שם תיארתי את הז’אנרים הללו ככתם רורשך, שכל אחד מפרש אותו לפי מאוויי ליבו ונטיותיו. לפני כמה שבועות ראיתי בספרו של הרב אלעאי עופרן, תורה של הנפש (בהחלט מומלץ), שכולו עוסק בפרשנות פסיכולוגית לתורה, בסופו הוא מקדיש פרק לתורה ככתם רורשך. בעיניי, הפרק הזה הוא ירייה שיורה הסופר ברגל של ספרו, שכן ברגע שמבינים שזה אכן טיבה של התורה מה טעם ללמוד אותה. עברו על כל הספר ותראו שלא תלמדו מהתורה מאומה. לכל היותר תראו בה רעיונות והתרחשויות שמתארת הפסיכולוגיה. זה תמיד מתאים כמובן, שכן אנחנו מסתכלים על התורה במשקפיים הללו. כאמור, בעיניי גם האגדה היא כתם רורשך.

48 מחשבות על “על פסיקה לנשים ודיני כתמים (רורשך) (טור 446)”

  1. למען הדיוק והפרוטוקול – בהחלט לקחתי בחשבון את שתי אפשרויות הקריאה, המזלזלת והאחרת, ובחרתי באפשרות שנראתה לי לא רק סימפטית יותר אלא גם מתאימה לתוכן הויכוח בסוגיה שם.
    יָתֵיב רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא וְיָתֵיב וְקָאָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא יַלְדָּה, אֲבָל זְקֵנָה — לֹא (תסוד).
    אֲמַר לֵיהּ: הָאֱלֹהִים! אֲפִילּוּ אִמָּךָ וַאֲפִילּוּ אִימָּא דְאִימָּךְ, וַאֲפִילּוּ עוֹמֶדֶת עַל קִבְרָהּ.
    דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: בַּת שִׁיתִּין כְּבַת שֵׁית, לְקָל טַבְלָא רָהֲטָא.
    הוויכוח הוא על מה שאומרים האנשים, הגמרא פה (סתמא דגמרא, ושמא ר’ חסדא עצמו) מצטט\ת את המקובל בעולם (מעין ‘חזקה’) : נשים בכל גיל, גם כשהן מבוגרות, רצות לקול התוף. ובהחלט ראיתי פה את ההבנה הכפולה א. זלזול בקלות הדעת האלה ב. כבוד לכוח הגוף, החיים והשמחה שיש בכל גיל. אפשרות ב’ משתלבת טוב יותר לענ”ד בדבריו של ר’ חסדא. כך שלא מדובר רק בכתם רורשאך שפירשתיו להנאתי אלא גם בקריאה של הסוגיה עצמה. אבל ניחא.
    את פסילתך את עולם האגדה בגלל ההבט הרורשאכי לא אבין לעולם. יש שם אמת גם אם היא אינה אמת הלכתית או עובדתית או חד משמעית. גם אם היא כפולה ומשולשת דו או תלת רבדית. זה מונח שם והרוצה ליטול – יטול.

    1. ורב חסדא לשיטתו (לחיותה)

      לחיותה – שלום רב,

      ראיה לפרשנות המכבדת בדברי רב חסדא בבבא בתרא שם הוא חולק על מי שסבר ‘אשרי מי שבניו זכרים…’ וסובר: ‘אדרבא, לדידי בנתן עדיפא’.

      בברכה, חסדאי בצלאל דובדבני קירשן-קוואס

        1. בענין שמחת החיים של הנשים – ברור שצודקת הגברת חיותה דויטש .
          ( עם שם חיותה- איך היא יכולה לטעות ? )
          אבל רבנו מיכי, מחדרו של מיכי , לא יכול לראות זאת – אבל הוא הסביר היטב
          למה בעצם אינו יכול לחוות דעה .

  2. ואולי רב הונא בר חיננא סובר כבני ארץ ישראל

    בס”ד עש”ק כמשפט הבנות יעשה לה תשפ”ב

    ייתכן שחילוקו של רב הונא בר חיננא בין ילדה לזקנה, נובע מתוך שטעמו להיתר עשיית תכשיטי האישה הוא הטעם שהובא בירושלמי למשנה זו: ‘משום ביטול פריה ורביה’. לפי זה שייך ההיתר רק באישה הראויה ללדת, שלה התירו לעשות תכשיטיה כדי שלא תתגנה על בעלה ויימנע מפו”ר.

    לעומת זאת סובר רב חסדא שטעם ההיתר שבמשנה הוא למלא את תחושתה של האישה עצמה להיראות יפה, וצורך זה קיים אפילו באישה זקנה שכבר אינה ראויה ללדת, ולכן מותרת גם הזקנה להתאפר במועד.

    ואפשר שחכמי ארץ ישראל הולכים לשיטתם, שהיו משבחים את הכלה הנכנסת לחופה: ‘לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן’, והואיל ולדעתם היופי האמיתי אינו הזקוק לטיפוח חיצוני, אלא החן הקורן מפנימיותה של האישה, ולכן סברו שהצורך לטיפוח במועד אינו עניין לעצמו אלא רק כמכשיר לריבוי פו”ר בשל חולשתו של הגבר הנמשך אחרי היופי החיצוני.

    ובתקופה קדומה יותר בא”י, נראה שהיו הבדלי גישות בזה בין הבנות עצמן, שהיו שקראו לבחורים ליתן עיניהם בנוי ‘שאין אישה אלא לתכשיטי אישה’. ולעומתן המיוחסות שבהן היו אומרות: ‘אל תיתן עיניך בנוי. תן עיניך במשפחה, שאין אישה אלא לבנים’

    בברכה, חסדאי בצלאל דובדבני קירשן-קוואס

    1. 'עולה עמו ואינה יורדת עמו'

      בס”ד ער”ח אד”א פ”ב

      הלכה שיש בה חיזוק מעמד האישה, לימדנו רב הונא בר חיננא (כתובות סא,א): אמר רב הונא (וי”ג: רב פפא): בדק לן רב הונא בר חיננא: היא אומרת להניק והוא אומר שלא להניק – שומעין לה, צערא דידה הוא; הוא אומר להניק והיא אומרת שלא להניק, מהו? כל היכא דלאו אורחה – שומעין לה; היא אורחה והוא לא אורחיה, מאי? בתר דידיה אזלינן או בתר דידה אזלינן? ופשיטנא ליה מהא: עולה עמו ואינה יורדת עמו’.

      הווה אומר: זכותה של האישה לסרב להניק, הן אם זה מנהג נשי משפחתה, שלא ראו את ההנקה כפעולה מכוהדת, והן אם זה מנהג בני משפחתו. אף שבמשפחתה נהגו הנשים להניק – זכאית האישה גם ל’פריבילגות’ של נשי משפחתה וגם ל’פריבילגיות’ של בני משפחתו’ (וכן אם רצונה בכך זכאית היא להניק אף כנגד מנהג המשפחה, כי צערא דידה דוחה את ‘המכובדות המשפחתית’).

      1. יש הלכה שנקבעה ע"י הנשים

        כדאי לציין שיש הלכה מפורסמת שנקבעה בתקופת האמוראים ע”י ‘בנות ישראל” שהחמירו על עצמן לשבת שבעה נקי\ם אפילו על טיפת דם כחרדל.

        נראה שאף חומרת הקטניות בפסח, התפשטה מצרפת לכל ארצות אשכנז, ובאופן חלקי גם בין יהודי ספרד וצפון אפריקה, בעקבות מנהג הנשים לברור אורז וקטניות שלוש פעמים מחשש לתערובת גרעיני דגן (מנהג הנזכר בריטב”א). נראה שבמקום לברור שלוש פעמים – העדיפו הנשים להוציא את האורז ובקטניות מהתפריט לשבוע. אף גילוי אמריקה שהביא לאירופה את תפוחי האדמה – סייע להוצאת הקטניות מהתפריט.

        בברכה, זעירא דמן חבריא

        1. חשיבות ה'רורשך' של תלמידי חכמים

          בס”ד עש”ק על לב אהרן פ”ב

          ועם החשיבות של הכרת תחושתו הסובייקטיבית של מי שמצווה לקיים את הפסק – יש גם חשיבות לרדת לעומק דעתו של נותן התורה כדי להבין את מטרתו וכוונתו המדוייקת, ובפרט בדברים שבהם צריך ‘להבין דבר מתוך דבר’ התלויים במידה רבה בסברת הלב.

          לפיכך יש צורך חיוני שמי שבא לפרש את רצון התורה – יהיה אדם התמזוההעם רצון התורה בכל נימי נפשו. מי שהקדיש עשרות שנים מחייו להעמיק בתורה והוא ‘בן בית’ בכל מעמני התורה ומרחביה ועשה אזנו כאפכסת לקלוט את עומק חכמת התורה – הוא שיש לו סיכוי טוב יותר שהבהתו משקפת בצורה האופטימלית את רצון התורה.

          בברכ שבתא טבא, אליעם פיש”ל וורקהיימר

  3. פוסט מעניין ומעורר מחשבה. בשולי הדברים, לדעתי ודאי שיש ערך רב ללימוד שחושף את הקיים. חשיפה של הקיים יכולה להיות בגדר חידוש לא פחות מגילוי של משהו שלא קיים. גם מה שלכאורה קיים יכול להתפתח ולהתברר מזוויות ובחינות שונות שהיו לא ידועות כלל. הדוגמא שלך של הפיזיקאית שחיה בעולם שחור לבן הוא בדיוק דוגמא לכזה דבר.

    ואם תטען שזה דבר חדש ממש ולא היבט חדש של ידע קיים, אז ודאי שגם כתם רורשך מאפשר מבט וחוויה מחודשים כלפי דברים “ידועים”.

  4. וזו לא שאלה של נשים-גברים אלא של מומחיות מקצועית

    ובעצם הטענה של בעלת ה’טיקטוק’ שיש דברים שרבנים לא מבינים כביכול בעניינים של נשים – אינה לעניין, כי כמו בכל עניין שבו פוסק נדרש לאומדן דעת של מיגזר מסויים – הוא ישאל את המבינים בתחום ספציפי זה.

    יש להניח שרב חסדא ורב הונא בר חיננא התייעצו בשאלה עם נשים שהכירו. אולי נבע ההבדל מההבדל בגילן של נשיבם. אשתו של רב הונא בר חיננא שהיתה מן הסתם צעירה כמוהו – חשבה שנשים זקנות לא מקפידות בענייני טיפוח. בעוד שאשתו של רב חסדא שכבר זקנה – יכלה להעמידו על העובדה שגם נשים זקנות מגלות עניין בטיפוח.

    וייתכן שהיה הבדל בין נשי הכרכים כ’אתריה דרב חסדא’ שבהן היתה אוירה חברתית שדרשה גם מנשים קשישות להתהדר ב’אירועים חברתיים’ – בעוד שב’סיכרא’ כפרו של רב הונא בר חיננא היתה אווירה פשוטה יותר, ורק נשים צעירות גילו עניין בטיפוח החן כדי למצוא חן בעיני בעליהן, ו’טרנדים חברתיים’ פחות עניינו אותן.

    ומהאי טעמא יש לומר שבענייני צניעות לבושה ודרכיה של אישה – רק גברים שיש להם משיכה מינית לנשים יכולים באמת לדעת מה מושך יותר ומה פחות. ראיתי (בויקיפדיה ערך ‘צבע אדום’) שגברים נמשכים יותר לנשים הלבושות בגד אדום, בעוד שנשים לא גילו משיכת יתר לגברים הלובשים אדום.

    אגב, בדברי מהרי”ק על איסור לבישת בגדים אדומים לא מדובר בדווקא לגבי נשים. בגדים אדומים סימלו בתקופתו את בעלי המעמדות הגבוהים, עשירים ואצילים או כמרים בכירים. עד היום לבושים קרדינלי הוואתיקאן בבגדים אדומים. וכן נראים בכירי בית הלורדים (בערך ‘נאום הכס’) בבגדי ייצוג אדומים. הצבע האדום מביע מוחצנות ויצריות, הן יצריות רומנטית והן כוחנות, כעדותם של מומחי העיצוב והאופנה.

    נכון, איפוא, שרבנים צריכים להתייעץ עם מומחים בתחומים שעליהם הם דנים, אבל המומחיות אינה בדרך כלל סביב ציר ה’גברים-נשים’, אלא בכל תחום לגופו.

    בברכה, אפו”ר

    הניגוד בין בן כפר לבן כפר, יכול להסביר גם את מחלוקת רבא ורב הונא בר חיננא לגבי בשר מרוסק של דגים שמעורבים בהם קשקשים. כפרו הפשוט של רב הונא בר חיננא לא נהגו לערבב כמה מיני דגים יחד ולכן ניתן היה להניח שהקשקשים מעידים שכל החפיסה היא של דג. לעומת זאת בכרך המודרני ‘מחוזא’ ייצרו גם ‘סלאטים’ רבגווניים ולכןהורה רבא שיש בחפיסה כמה מיני דגים

    1. ומעשה בעגלה שנתקעה בשלג

      ובכלל, טענות מסוג זה ש’רבנים לא מכירים את המציאות’, מזכירים את הסיפור על עגלון שהוביל סחורה ועגלתו נתקעה בשלג והגלגל נשבר והסחורה ניזוקה. באו לד”ת והרב חייב את העגלון לישא בנזק. שאל העגלון: ‘למה חייבתני?’. ענה הרב: ‘על פי התורה’. התריס העגלון: ‘הרי התורה ניתנה בסיוון בתקופת האביב. איך ניתן לחייב על פיה ביום חורף מושלג וקפוא?’ :)(

      בברכה, פייביש ליפא סוסנוביצקי-דהארי, בעל הפלאטפורמה הישנה

  5. זה לא רציני. כל המושג של הבנה של בנאדם זה להיכנס לראש שלו ולראות את איך הוא רואה את העולם. זה מה שנקרא אמפתיה מי שטוען שזה בלתי אפשרי זה מעיד על אוטיזם אצלו. חז”ל ידעו להקשיב הרבה יותר טוב מאיתנו לבני אדם אחרים ( זה חלק ממה שהוביל אותם להיות בעלי רוח הקודש). והנה לך מקרה שבו מישהוא הניח הנחה ביחס לנשים וכשאשתו אמרה לו משהוא הוא לקח את זה לתשומת ליבו, חשב על זה, והבין על מה מדובר. עובדה ששינה את דעתו. אבל הוא מן הסתם לא ישר נכנע לה בגלל שהיא אמרה את זה. אפשר להבין משהוא גם בלי חוויה ישירה. כשמבינים זה בסוף הופך לסוג של חוייה ישירה. זו המהות של הבנה. הבנה היא ראייה. היא חוויה. אם פוסק יקשיב טוב להסברים מה זה זום ישאל שאלות ויתעניין ( אפילו אם בסוף לא הייתה לו אפשרות כלשהיא להתנסות ישירות (זה צריך להיות אונס כי מי שרוצה להבין ירצה לראות בעיניו ממש)) הוא בסוף יוכל להבין מספיק בשביל לפסוק.

    אכן המצב של שירת נשים הוא שונה כי באמת אדם חרדי לא יכול להבין אדם ליברלי שגדל ונולד לתוך עולם כזה כי המנטליות החרדית השמרנית המזרחית גופא היא ילדותית ביחס למנטליות המודרנית הליברלית המערבית ( שבעצמה גם ילדותית ביחס לאמת. היא נערית. לא בוגרת). זה באמת יהיה בלתי ניתן להבנה כי ילד באמת לא יכול להבין נער או מבוגר . אבל זום, ואהבת נשים לתכשיטים ובגדים ( שהיום אני מבין היטב. לא בגלל שאני חולק איתן את האהבה המגוחכת הזאת אלא בגלל שראיתי בנושא הזה העולם דרך עיניהן ( ואז ממילא זה גם נראה פחות מגוחך. כלומר שיש בזה איזשהוא הגיון .זה משיג איזהשהיא מטרה) ) , וגם גטו – גם גברים חרדים זקנים יוכלו להבין אם פשוט יקדישו את הזמן והמחשבה לכך וזהו. כשאין זמן וכוח אז בהחלט משאירים את הפסיקה בידי מי שנמצא בסיטואציה. אבל כל סיטואציה ניתן להבין ( לחוות) בסופו של דבר. זו הרי האמונה המדעית . בקיצור במקרים הללו ניתן לרכוש באמצעות ה”פיסיקה” חוש לראיית ה”צבע האדום”. משל הפיסיקאית והשחור לבן לא נכון במה שנוגע להבנת בני אדם או סיטואציות חברתיות, חוץ מהבנת בני אדם מפותחים יותר שאותם מבינים כשנהיים מפותחים כמותם (וזה עצמו רכישת חוש ראייה) . ועל מקרים כאלו אומרים “כשתבין תגדל” ( ההבנה מייצרת את הגדילה ולא להיפך).

    כל הסיפור הזה מריח כמו חנופה לנשים. ונמיכות רוח. אם חז”ל ראו אותן כאינפנטיליות אז הן (ככל הנראה) באמת היו כאלה. אנחנו הרי על ילדים לא אומרים שאנחנו לא מבינים אותם והם רואים את העולם אחרת מאיתנו ולכן הם לא באמת ילדים ומגיעות להם זכויות שוות וכו’. אנחנו אומרים שהם ילדים כי יש להם התנהגות ילדותית וזהו ( והם לא מקבלים זכות הצבעה לכנסת בגלל זה). זה משהוא אובייקטיבי. נשים בעבר היו באמת חסרות דעת מספיק בשביל להיות באותו סל עם ילדים ועמי הארץ . לפחות בהשוואה לחז”ל עצמם. מה מביך בזה ? הרב הוא זה שמביך (אם הוא חושש שנשים תיפגענה שלא ילמד איתן את הקטע הזה ). גם אני מזהה היום הרבה התנהגויות אינפנטיליות בכל מיני ציבורים מציבורים שונים ואם מה שעיני רואות עובר את מבחן הביקורת שלי אז אותן קבוצות הן אינפנטיליות נקודה. לא שאני אומר זאת בפני מישהוא מאותה קבוצה (אין הגיון סתם לפגוע באנשים. אלא אם כן הוא יהיה מספיק בעל סבלנות להקשיב להסבריי למה ההתנהגות של קבוצתו היא ילדותית…..) . הערבים למשל הם בעלי תרבות ילדותית וזה מסביר המון מההתנהגות שלהם שלנו נראית חסרת הגיון כלל. למה הם אוהבים כל כך מלחמות ולא מוכנים להשקיע בעצמם וכו’. ולכן אני גם לא חושב שהם לא יכולים להיות ( כקבוצה סגורה) אזרחים במדינה מודרנית חלשהיא. ואם גם נשים תהיינה נראות ככה בעיני אומר את זה ללא כחל וסרק . לא להן כמובן. די להצטדקויות והתנצלויות ומבוכות. אם זאת המציאות אז זאת המציאות.

    בקיצור גברים יכולים בנחת לפסוק לנשים.

  6. תופעה דומה יש לגבי משחקים בשבת. יש פוסקים שאומרים שכלי משחק הוא מוקצה בשבת, ומה ההסבר בזה, הרי יש לו שימוש לשחק בו כבכל יום. אלא שבעיניהם החשיבות של משחק היא לא רצינית להיחשב שימוש. ולכאורה זה דבר בלתי סביר, שכן פקים וחוזים שתעשיית המשחקים מגלגלת מאות מיליארדים ודוחפת את התעשייה קדימה (רוחב פס ואיכות תמונה ומהירות עיבוד גרפי וכדומה) ועוסקים בה אנשים רציניים ביותר ויש בה תורה שלמה, ומה רע בהנאה מזוקקת. אלא שכנראה אותם פוסקים אינם הולכים לפי תחושת אנשים עד כמה זה רצוי בעיני האנשים אלא אחרי הגדרה עקרונית מה נחשב דבר ראוי. כך גם את מחלוקת האמוראים אפשר להסביר בצורה יותר מרוחקת מהמציאות. אתה פירשת שרב הונא בר חיננא לא הפנים את המציאות ובא רב חסדא וגילה לו. ויש לפרש שידע את המציאות אלא שסבר שאין שימוש לתכשיט נחשב שימוש ראוי ויאה לאישה שמכוחו מתירים את חול המועד. ואמר לו רב חסדא שכיון שהיא חפצה בתכשיט הולכים אחר האדם ולא לפי שיפוט אובייקטיבי חיצוני.

    1. חילוקו של הגרי"ש אלישיב בין צעצועים של פעם לצעצועי ימינו (לט"ג)

      בס”ד כ”ו בשבט פ”ב

      לט”ג – שלום רב,

      ב’הרחבות לפניני הלכה’ בנושא ‘האם צעצועים נחשבים למוקצה לפי הספרדים?’, הביא בין השאר גם את דברי ה’שבות יצחק’ בשם הגרי”ש אלישיב שיש לחלק בין הצעצועים של פעם שילדים יצרו אותם בצורה פשוטה ו’כשם שבאו כן הלכו’, לצעצועי ימינו שהם חשובים ומיוצרים בבתי חרושת ועומדים לקיום. עיין שם.

      בברכה, ש’ פילמאן

      1. ולאידך גיסא יש לומר שכדי להוציא מכלל ‘מוקצה’ לא די שיש לו חשיבות אלא צריך ‘תורת כלי’ (מושג שקיים גם בטהרות) וצעצוע אינו ‘כלי’ במובן זה. וכמו שדן הרא”ש בתשובתו לר”ח אור זרוע (סי’ פב) לגבי ציפורי שיר שייחשבו למוקצה מפני שאין להן ‘תורת כלי’ (ראה במאמרו של הרב אריאל אלקובי, ‘מוקצה בחיות מחמד’, באתר ‘אסיף’).

        בברכה, ש’ פילמאן

  7. תמיד חשבתי ש”לפי שמוציאות דברי תורה לדברי הוואי” נאמר על העבר הרחוק בלבד כשההשכלה והחינוך הייתה נחלת גברים בלבד, עד שצפיתי בסרטון הנ”ל, ומסתבר שהדברים אמורים גם כלפי אושיות טיקטוק מודרניות מסוימות.

  8. לי הסוגיה מאוד הזכירה את היתריו של רבן גמליאל לעצמו בשל היותו איסטניסט. תמהני אם היה אמורא שאינו איסטניסט שביקש להקל על האיסטניסטים.
    אכן שאפו לאשת רב חסדא האסתטית, ולרב חסדא שהיטיב להבין ללבה.
    ואגב, בל נשכח שלפעמים הצורך של אישה להיראות אסתטית ונאה ניזון דווקא מאופיו של בעלה, ומהצורך שלו להביט באישה אסתטית ונאה. ישנם גברים שלא רואים כלום, וישנם גברים שרואים הכל. (כמאמר השיר: “לבני יש עיניים שרואות הכל”, מהשיר – “בני, בני, ילד רע”).
    וכמו שנאמר, אישה נאה, דירה נאה… על אחת כמה וכמה ביום טוב!

  9. “איך בדיוק תרבה דעתן של הנשים אם אסור להן ללמוד ולהוסיף דעת?! לרמב”ם פתרונים. ואולי “מחנכין אותן” קאי רק על הקטנים שמוזכרים בסוף הרשימה…” ראיתי בנו”כ שהוכיחו מכאן להתיר ניתוח לשינוי מין

    1. אכן לרמב"ם פתרונים (למשה)

      בס”ד עש”ק אשר תשים לפניהם פ”ב

      למשה – שלום רב,

      אכן הרמב”ם התווה את דרך ההתחנכות המתאימה לכולם.ן, באומרו (סוף פרק ד’ מהל’ יסודי התורה):

      ‘וענייני ארבעה פרקים אלו [יסודי התורה פרקים א-ד, שבהם הציע הרמב”ם את שיטתו בתיאולוגיה מטאפיזיקה וקוסמולוגיה. ש”צ] שבחמש מצוות האלו [ אמונת ה’ וייחודו. אהבתו ויראתו. ש”צ] – הן שהחכמים הראשונים קוראין אותן פרדס… ואני אומר שאין ראוי להיטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר. ו”לחם ובשר” זה, הוא לידע ביאור האסור והמותר וכיוצא בהן משאר המצוות

      ואע”פ שדברים אלו “דבר קטן” קראו אותם חכמים… אף על פי כן ראויים הם להקדימן, שהן מיישבין דעתו של אדם תחילה. ועוד, שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקב”ה ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם, ואפשר שיידעם הכול – גדול וקטן, בעל לב רחב ובעל לב קצר’.

      הווה אומר:
      לדעת הרמב”ם ‘ידיעת האסור והמותר במצוות התורה’ היא הלימוד הבסיסי, המיישב דעתו של אדם ומביאו לנחול את חיי העוה”ב. והוא מתאים לכל אדם ‘גדול וקטן, איש ואישה, בעל לב רחב ובעל לב קצר’ – כ-ו-ל-ם מוזמנים ללמוד בספר ‘משנה התורה’.

      בברכה,ירון פיש”ל אורדנר

      ולאור האמור, עלינו לומר שמצוות החכמים שלא ילמד אדם את בתו תושב”עפ מחשש שתוציא דברי תורה לדברי הבאי – אמורה דווקא ב’בתו’ שלא נדע עדיין האם ‘דעתה מכוונת להתלמד’ דהיינו: ‘האם יש לה סבלנות להתרכז בלימוד’ (וכדברי ה’פרישה’ יו”ד רמו וה’יד פשוטה’ על הרמב”ם). או ש’תורה שבע”פ’ שיש להימנע מללמדה הוא עומק העיון בסוגיות התלמוד, שבזה גדול החשש לטעות (ביאורי ר”י קאפח על הרמב”ם) אבל הלכות המנוסחות בבהירות כפי שעשה הרמב”ם – מצווה רבה שילמדו בהם גדולים וקטנים, אנשים ונשים

      פרופ’ אביעד הכהן הראה במאמר שכל מקום בו נקט הרמב”ם ‘ציוו חכמים’ מדובר לא באיסור אלא בעצה טובה ון נראה לענ”ד שהרי ‘תפלות’ אינו איסור אלא דבר שאין מקבלים עליו ‘שכר מצווה’ לאישה שלמדה, אומר הרמב”ם בפירוש ש’יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש’, אך מהאב שמלמדה הפקיעו חכמים את שכר המצווה ואינו אלא כמלמדה ‘ספרות יפה’, ובכך ביקשו חכמים למנוע מהורים שאפתניים לדחוף את הבנות ללימוד תורה שאינן מעוניינות בו באמת..

      1. החשש ל'הוצאת דברי תורה לדברי הבאי' - גם בגברים

        הגרנ”א רבינוביץ (ב’יד פשוטה’ על הרמב”ם) הביא את דברי הרמב”ם באחת מתשובותיו, שרוב לומדי התורה שבזמנו, אינם מעמיקים בלימודם ולכן הם טועים ומשבשים את ההבנה הנכונה בדברי התורה הווה אומר, שגם בגברים קייםהחשש של ‘הוצאת דברי תורה לדברי הבאי’, אלא שבגברים שהתורה חייבתם ללמוד – חייבים אנחנו להיכנס לסיכון. אך בנשים שלא חייבתן התורה ללמוד – עלינו להיזהר זהירות יתירה שלא ייצא שכר ‘הידור המצווה’ בהפסד וקלקול.

        בברכה, יפאו”ר

        עוד יש להעיר שהביטוי אם דעתו מכוונת’ מופיע בדברי הרמב”ם בהלכות תפילה כתנאי להיתר לעמוד ולהתפלל. ונמצינו למדים שמ”ש הרמב”ם ש’רוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד’ – פירושו ‘שאינן יכולות להתרכז בלימוד’, ובאמת שאפילו בימינו שיש טיטולים ומכונות כביסה ו’גלוסקאותוכלי מילת’ מוכנים על מדפי המרכולים – בכל זאת זה קשה מאד להחזיק בית ולטפל בו זמנית בעדת ילדים הצורחים וצווחים, ועלאחת כמה וכמה בימי קדם.

  10. מה עושים במקרה בו לשני הצדדים יש טענות שנובעות מחוויית חיים שהצד השני לא יכול לחוות?
    למשל, זכותה של האישה ללבוש מה שהיא רוצה בטענה שאם יש גבר שזה מעורר בו יצרים – שיתמודד. האם אישה חוותה התמודדות כזאת?

  11. תודה על פוסט מעניין!
    התייחסת בפוסט לשירת נשים כיום. אשאל בכלל- אם הלכות צניעות נקבעות אך ורק לפי הגדר “מה שמגרה גברים צריך לכסות ולהסתיר”?

    1. ממש לא. צניעות היא ערך לעצמו ולא אמצעי למניעת גירוי. אכן יש לא מעט דיבורים על הצניעות כאמצעי, אבל לדעתי הם טועים (לא זה יסוד הצניעות). ישנה כמובן קורלציה. הגירוי יכול להיות אינדיקציה לכך שאין כאן צניעות, אבל זו לא המהות. יש מאמר של ידידי נדב שנרב, שטען שכל הקשר לגירוי הוא מופרך וחסר בסיס. אני חושב שבבסיס הוא צודק למרות שהוא קצת הגזים עם תזת הניתוק:
      https://bmj.org.il/wp-content/uploads/2019/12/29.2.Snerb_.pdf
      אבל כמובן שאיסור קול באישה אינו קשור לצניעות. שם באמת מדובר על גירוי גברים. אחת האינדיקציות היא שקול באישה אינו אסור כשאין גברים באיזור, אבל ללכת לא צנוע כן אסור בכל מקום ומצב.

  12. הטיעון מהחדר של מרי הוא לא רציני. אם כדבריך, לאף אחד אסור לפסוק עבור אף אחד אחר, שהרי לאף פוסק אין את חוויות החיים הספיציפית שלי. ולמה לחלק דווקא לפי מגזר.

    אלא, שהפוסק תפקידו כמה שדעתו משגת להיכנס למציאות החיים של מושאי הפסיקה שלו; ואם לא עושה זאת, מתרשל בתפקידו; ואינני רואה סיבה לא להניח שהאמוראים אכן עשו זאת. ותמיד, בהכרח, ההשגה שלו תהיה מוגבלת; ומה שהוא לא הצליח להשיג, משם ואילך הציבור כבר יאמר את דברו, שהרי גם לו יש חלק בשלבי התקבלות הפסיקה, בחינת גזרה שהציבור לא עומד בה וכו’.

    1. טענתי היא שכשהמצב הוא מרוחק מאד, כך שקשה להיכנס לחוויית החיים של האחר, שם אסור לפסוק. זה לא המצב בין כל שני בני אדם. לקחת דברים לקיצוניות ולהוכיח דברים משם הוא תעלול דמגוגי ידוע, אבל ילדותי משהו.
      אגב, בלי קשר לטיעון הזה אני באמת חושב שלאף אחד אסור לפסוק עבור אדם אחר. תפקידו של הפוסק הוא לייעץ ולא לפסוק. הארכתי בזה בספר השלישי של הטרילוגיה.
      ולגבי גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה, אין לכך בדל קשר לדיון שלנו. טענתי היא גם על הלכות דאורייתא שלגביהן לא נאמר הכלל הזה.

      1. גם השלילה הגורפת של כל טענת רדוקציה היא תעלול. במקרה הזה אני חושב שזה לא רדוקציה אד אבסורדום. ההבדל בין כל פוסק לבין עולמי הוא לא רחוק כ”כ מההבדל בינו לבין עולמה של אישה.

        את הגזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה הבאתי כדוגמא מקובלת לכך שהפסיקה תלויה גם בהתקבלותה בציבור. העיקרון הזה נכון גם לגבי דין דאורייתא. הציבור (במצב מתוקן, לפחות) אמור “להרגיש” כאשר הפוסק מנותק מחויית החיים של מושאי הפסיקה שלו, ולא לקבל את הפסיקה.

  13. הצורך לקרוא שוב ושוב טקסטים שלא ניתן ללמוד מהם משהו חדש, הוא נחוץ וחשוב כנראה כדי להפנים את הידוע. למה זה חשוב? לא ברור. אבל זו עובדה שאנשים חוזרים שוב ושוב על הסיפורים שלהם, מתאמצים להבין אותם, לדייק אותם לסדר אותם בשלל סרגלים שונים. נראה לומר שהידוע נורא חשוב להם, ורוצים לקבע אותו. הברור הוא שיש כאן צורך נפשי, אבל זה גם יוצר בהירות וברירות שמשמשים כמצע לייצר תובנות חדשות. גם אתה בין פוסט לפוסט חוזר שוב שוב על דברים שכתבת, ונדמה שלא רק בשביל הקוראים. למה אתה עושה זאת?
    אם אני צודק הרי שלהביע אותו רעיון בסיפורים/מדרשים/ וורטים שונים, זה יותר עשיר ציורית ואולי יותר אפקטיבי להפנמת וקיבוע הידוע, מאשר חזרה על אותו רעיון כמעט באותם מילים. לא ככה?

    1. אולי. הבעיה היא שאין מסר בטקסטים הללו. אתה מחלץ מהם מה שאתה רוצה. יכולת לעשות את זה גם בציפופו או באופנישדות. לדעתי מה שחוזרים לטקסטים הללו הוא בגלל האמונה/תחושה שיש שם משהו שמלמד אותנו. זה פשר הדבקות והחזרה אליהם ולא בגלל מה שלומדים מהם (כי לא לומדים מהם).
      כתבתי בספר השני שאין לי שום בעיה עם חזרה, אפילו ללא חידוש. גם זה סוג של לימוד. אבל זה לא מה שקורה כאן. הטקסטים הללו הם כתמי רורשך.

  14. יש לומר דבאמת בשאר דברים היה מקום לשאול הנשים ואנשי הרחוב מה הם אומרים. אבל כיון דהלכות חול המועד נמסרה הכתוב לחכמים לברר מה נקרא הפסד וכדו’ אם כן צריך הפסיקה להיות מדעת החכמים ולא מדעת הרחוב. הגע בעצמך האם כו”ע מודים דתמריקי הנשים היא דבר נחוץ. היה אפשר לומר דאין לך שקר גדול מזה והיופי צריך להיות כמו שהיא בלי כחל וסרק.

    דוגמא לדבר בגמרא ברכות שקלינן וטרינן מנין דשער באשה ערוה והגמרא מביא משיר השירים דשערך נאוה. ולכאורה האם צריכים פסוק לזה? פוק חזי מה עמא דבר, מה מביא הרהורים לאיש. אלא דבודאי בלא הפסוק היה אפשר לומר דהרהורים אינם באמת מהשערות אלא דהמהרהר כל כך נשקע בעגבות עד דכל דבר מביא לו הרהור. ועל זה בא הכתוב דעל פי תורה דברא בה הקב”ה עלמא מביא שערות הרהור לאיש. ואם כן גם הכא לא היה אפשר לשאול הנשים מה הם אומרת דהלא יש לומר דאין היא דבר נחוץ ”באמת” אלא שכבר נהגו כן. בדרך אפשר.

    1. גם אם משהו נמסר לחכמים, הם לא אמורים להמציא זאת מדעתם. אם מדובר בהערכת מציאות הם צריכים קודם כל לבדוק את המציאות ואז להחליט. השאלה אינה מי הגורם שמוסמך להחליט אלא כיצד יש לקבל את ההחלטה. לכן כשדנים על מה חשוב לאישה, גם אם הם אלו שצריכים להחליט על כך, הם צריכים לשאול נשים ואז להחליט.

      ההסתמכות על פסוקים כדי ללמוד דברים פשוטים הם עניין מקובל בגמרא ובראשונים ואין ללמוד ממנו מאומה. זו אסמכתא בעלמא (אילוסטרציה בלעז). פסוק משיר השירים אינו מקור הלכתי אלא לכל היותר גילוי מילתא. תוס’ כותב שיש כוכבים רבים בשמים כי כתוב בפסוק “שא עיניך השמימה וראה…”, וברור שהם לא למדו זאת מהפסוק. והדברים עתיקים.

      1. בודאי דיש מקום לשאול מאנשי הרחוב ומהנשים. אבל ”הפסיקה” צריך להיות מדעת חכמים אחר כל השיקולים. אם היה נשים בגדר ”חכמים” בזמן ההיא גם הם היה יכולים לפסוק.

        נ”ב אין אני מישראל (ל”ע) ועל כן קשה עלי להתבטא כל כך בלשון הקודש. ואתך הסליחה.

  15. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A1%D7%92%D7%91%D7%A8%D7%94
    במקרה נתקלתי במילה המשונה הזו שלא ידעתי על קיומה. ונזכרתי בפוסט הזה…
    לרב הונא ולרב חסדא באהבה!
    בעיני, עצם קיום הדיון בעניין הזה, ועצם ההחלטה להכניס את הדיאלוג הזה לטקסט, הגם שאולי רב הונא פספס משהו לתומו, מעיד על רגישות רבה של חז”ל כלפי האישה. כלל וכלל לא על התנשאות.

השאר תגובה