שוב הצו הקטגורי: הרוצה בשלום ובמוסר ייכון למלחמה (טור 455)

בס”ד

הבוקר התבשרנו על התחלת מלחמה באוקראינה (יום טוב של ממש עבור אמי שמאחלת הצלחה מוחלטת ומלאה לשני הצדדים. לא לוותר ולהמשיך עד הסוף). ביום כזה, חשבתי לעצמי שאיני יכול לדחות עוד את בשורתי לאומה, בעצם לאנושות ולעולם. הבשורה הזאת כבר מתבשלת אצלי מזה כמה וכמה ימים, אבל כעת כשהעולם יושב וכוסס את ציפורניו לשמוע מה בפי, אסור לי להחשות עוד.

אקדים שאיני בקיא בפרטי הסכסוך, ולכן למרות שפוטין מצויר כרשע האלים והאוקראינים הם הצדיקים (שאלו את אמי), אני לא לגמרי בטוח שזהו המצב. אבל כמו תמיד אצלי, הדיון הזה יעסוק בעקרונות הכלליים ולכן הוא אינו מותנה בבירור העובדות (כמה נוח להיות פילוסוף). לכן אני מוסר מודעא רבה לאורייתא: הניתוח שיבוא אינו תלוי בעובדות. יש לבחון אותו במישור העקרוני (אם כי הוא מניח כמה הנחות עובדתיות).

תיאור המצב

על הפרק עומדת בעיקר ההצטרפות של אוקראינה לברית נאט”ו. הרוסים דורשים שהיא לא תצורף/תצטרף ומקנחים בדרישות להסתלקות אמריקאית מאירופה בכלל. לכולם ברור שהדיבורים על סכנה לאזרחים רוסים או אוקראינים ממוצא אתני רוסי ועל דרישות טריטוריאליות, הן תואנות שווא. המטרה היא ייצוב המעמד האסטרטגי של רוסיה כמעצמה, וניסיון לסלק את הצד האחר מהגזרה. חשבתם שהמלחמה הקרה הסתיימה, אבל לנגד עינינו מתברר שלא ממש.

הכשל השמאלני: לשחק את משחק השפן עם שפנים

לפני כמה שבועות קיבלתי וואטסאפ שמקונן על הטיפשות של האנושות. במקום לשבת לדיון הגיוני ולהגיע להסכם, החבר’ה הללו מכניסים את עצמם במו ידיהם למלחמה שיכולה להפוך להיות עולמית (אל חשש. אין שום סיכוי), ולסכן את החיים שלהם ושל כולנו ואת שלום העולם. האם דרישה כזו או אחרת שווה חיים של המוני אנשים וסכנה למלחמת עולם?! להודעת הוואטסאפ הנ”ל עניתי שביקורת כזאת עולה ביחס לכל סכסוך, למשל בינינו לבין הפלסטינאים. לא פעם אני שומע ביקורת כזאת: מה ההיגיון שלנצח תאכל חרב? שיישבו שני הצדדים ויתנהלו בהיגיון ובמתינות ויתפשרו וזהו. דרך המלחמה לא ממש מצליחה לנו כבר מעל מאה שנה.

זוהי ביקורת מצוינת והגיונית להפליא, אלא שלדאבון לב כולנו היא סובלת מהכשל השמאלני הידוע, שהוא התעלמות מעקרון העל הפוליטי: צריך שניים לטנגו. אם אתה תהיה הגיוני ותהיה מוכן לוותר, מי לידך יתקע שהאחר גם מוכן לוותר? אני מזכיר לכם את דבריי בטור 450 (שימו לב לדוגמת ה’שונאים’ וה’מחבלים’ שהובאה שם), איך כשיש שני צדדים צודקים בעיני עצמם (גם אם אינם צודקים באמת) שניהם הולכים להפסיד ואין מוצא. אי אפשר לנזוף בשני הצדדים יחד, שכן כדי לקבל את הנזיפה הם צריכים לעשות הסכם דו-צדדי של שינוי מדיניות הדדי, אבל הבעיה היא שהם אינם מוכנים או לא יכולים לשבת ולעשות הסכמים. אם הם היו יכולים לעשות זאת, לא היה צורך בנזיפה. הם כבר היו מסכימים על תוכן הסכם השלום שלהם ולא היה צורך בהסכם מקדים להתנהלות רציונלית דו-צדדית.

כעת ארחיב את הכשל גם למצב שבו יש צד שיודע שאינו צודק. כבר במאה הרביעית אמר הסופר הרומי וגטיוס : הרוצה בשלום ייכון למלחמה. מדיניות פייסנית ושוחרת שלום תביא את הצד השני לנצל זאת כדי להשיג הישגים. מי שיודע שכל דרישותיו ייענו בפשרה של הצד השני כדי לא להסתכן במלחמה (כלומר אם הצד השני הוא שמאלן)[1] ימשיך וידרוש עוד ועוד גם אם אינו צודק. אני (השמאלן שוחר השלום) כמובן אוותר עוד ועוד, שהרי אף פעם אין הצדקה למלחמה שמסכנת אותנו ואת העולם. זוהי דרך בטוחה להפסיד את הגטקס שלך, שכן הם יורדו ממך סנטימטר אחרי סנטימטר כשכל פעם מדובר בדרישה קטנה שלא שווה להילחם עליה. ולבסוף תפסיד גם את החיים, שאותם כל כך רצית להציל.

זה מזכיר לי את הדוגמה החביבה עליי. ראובן מאיים על שמעון שייתן לו שקל, ואם לא הוא יהרוג אותו. האם לא נכון ששמעון ייתן לו שקל אחד וכך יינצלו חיי שניהם? האם יש היגיון להתיר לשמעון להרוג את ראובן שמאיים עליו? תשובתי היא חד משמעית: כן. לא רק שזה מותר אלא זה גם רצוי (ראו מאמרי על הריגת גנב וחוק שי דרומי). בשום אופן לא נכון ולא ראוי לתת לו את השקל. הסיבה לכך היא שכניעה כזאת תביא לכך שהאלימות תשתלם, והאנושות כולה תפיק את הלקח הזה. בשלב הבא יבקשו ממך שני שקל? אז מתי תתחיל להרוג? וגם אם ימשיכו לבקש רק שקל בכל פעם, אחרי שתיתן שקל ועוד שקל, בסוף תמות ברעב. מתי בדיוק יגיע הרגע שבו ההריגה תהיה מוצדקת (הרגע שבו גם שמאלנות כבר מבינה ששלום לא יהיה כאן)?

בקיצור, אין טעם לשחק את משחק השפן עם שפנים. במצב שבו אחד הצדדים בוודאות יירד מהכביש ברגע שיראה סכנה, זהו משחק השפן מול שפן. בהחלט יש טעם לשחק את המשחק הזה, אבל רק מצד השועל/הזאב. שפן שנכנס למשחק השפן מול זאב, הוא לא רק פחדן אלא גם אידיוט. זה מה שישראל אומן חוזר שוב ושוב בגרון ניחר גם לגבי הסכסוכים שלנו כאן במזרח התיכון: הרוצה בשלום ייכון למלחמה (וממש לא צריך שום דבר מתורת המשחקים בשביל זה). אם אינך מוכן להסתכן במלחמה, כמעט בוודאות יקרו שני דברים: 1. אתה תפסיד את כל נכסיך. 2. בסוף גם תקבל מלחמה. כמעט אין לך סיכוי להגיע לשלום.

שימו לב לשקילות הלוגית בין שתי הטענות: 1. הרוצה בשלום ייכון למלחמה. 2. מי שאינו מוכן להסתכן במלחמה שיישכח מהשלום. רדיפת שלום היא המרשם הבדוק ביותר להתרחק ממנו ולהפוך את הסיכוי להגיע אליו לאפסי.

ההתלבטות של נאט”ו

כאמור, הנקודה העיקרית בוויכוח טרום המלחמה הייתה הצטרפות אוקראינה לברית נאט”ו. ארה”ב ובעלות בריתה הודיעו כבר מראש שזה לא על הפרק (כניעה מראש), מה שכמובן הביא את פוטין להמשיך ולדרוש עוד דרישות וכמובן גם לזכות בהן או לקחת אותן באין מפריע. הוא רצה הסתלקות אמריקאית מוחלטת מאירופה, מה שכמובן לא היה לו שום סיכוי להתקבל. אני זוכר שחשבתי לעצמי שהוא לא נוהג בהיגיון. אם היה דורש שקל היה מקבל אותו. ואז שידרוש עוד שקל ויקבל גם אותו. האמנות היא לשחק את משחק השפן עם שפנים, ולהקפיד על דרישות כאלה שהשפנים יכולים לעמוד בהן ולוותר. לא לקרוע את החבל השמאלני, כלומר לא להגיע לדרישה שלא יכולה להיענות ותחייב גם את השפן השמאלן לצאת למלחמה. זו הטעות שעשה היטלר בכמה חזיתות, למזלנו.

אבל פוטין דרש יותר, וזאת כדי שחס ושלום דרישותיו לא ייענו. מהר מאד הבנתי שמצד שני, המתקפה שלו לא תנסה לסלק את האמריקאים מאירופה אלא רק להשיג את השקל שלו באוקראינה. את זה הוא כמובן ישיג. לכן דווקא יש היגיון להציג דרישות שלא יתקבלו, כי אז רף המלחמה עולה, וסתם פלישה לאוקראינה כבר לא תהווה קאזוס בלי.

אני מניח שכולכם כבר מבינים שלא תהיה כאן מלחמת עולם. אפשר להשמיע את צפירות הארגעה. פוטין יעשה מה בראש, והעולם לכל היותר יטיל סנקציות כאלה או אחרות שלא תהיה להן השפעה רבה וגם לא תהיינה מוסכמות. אחרי כמה חודשים הכל יירגע ויישכח. פוטין לא קרע את החבל במשחק השפן שלו, והמערב, כצפוי, מצמץ ראשון.

רק כתרגיל מחשבתי, חשבו על ההבדל בין מצב שאוקראינה שייכת לברית נאט”ו לבין המצב העכשווי שבו היא אינה חברה בה אבל זוכה לתמיכה עקרונית של המערב. מבחינת התוכן החוזי יש הבדל משמעותי בין שני המצבים: אם אחת מחברות הברית מותקפת שאר חברות הברית מחויבות להצטרף ולהגן עליה. זה לא מסור לשיקול דעתן. לעומת זאת, במצב העכשווי, כשמדובר רק בסימפתיה ובאהדה כללית ובהתנגדות עקרונית לתוקפנות, הברירה בידיהן האם להצטרף או לא (בעיקר לא). אוסיף לכם עוד הנחה משלי: להערכתי גם אם אוקראינה הייתה חברה בברית נאט”ו אף אחד לא היה מצטרף לטובתה. מחויבויות פורמליות כאלו לא הפריעו אף פעם למדינות שוחרות השלום להסתלק ממחויבויותיהן. אגב, המדינות התוקפניות מקפידות יותר על מחויבויותיהן והבריתות שלהן, אבל לא בגלל שהן צדיקות יותר אלא בגלל שהן מודעות לכשל השמאלני. אם לא תיכון למלחמה לא תשיג שום הישג ובטח לא שלום. זה שיקול תועלתני ולא אתי.

כעת שימו לב מה קורה. למה היה כל כך חשוב לו למנוע הצטרפות של אוקראינה לנאט”ו? כי הצטרפות כזאת הייתה מפריעה לו לתקוף אותה (מפחד ממעורבות גלובלית והגעה למלחמת עולם). פוטין לא רצה שאוקראינה תצטרף לנאט”ו, וזאת כדי שהוא יוכל לתקוף אותה בנחת. ומה העילה שלו למתקפה? מניעת הצטרפותה של אוקראינה לנאט”ו, כמובן. המעגליות הזאת היא מטופשת פילוסופית, אבל מתברר שבתורת המשחקים ובאסטרטגיה היא עובדת היטב.

מה נאט”ו הייתה צריכה לעשות?

לשבחי ייאמר (מקצת שבחי שלא בפניי) שאת כל זה אמרתי הרבה לפני שפרצה המלחמה. ברגע ששמעתי שהמערב הודיע שאוקראינה לא תוכל להצטרף לנאט”ו היה ברור לי שהמלחמה תפרוץ. ועוד הבנתי, שבניגוד לתחזיות האפוקליפטיות ששמעתי אין סיכוי שהעסק יהפוך למלחמת עולם.

השאלה שעולה כאן היא הבאה: אם באמת מדיניות נאט”ו לא מוכנות להצטרף למלחמה כזאת, מה הן יכלו לעשות? מה אמור לעשות שפן מול איום של זאב? נדמה לי שמהניתוח הזה עולה שהצעד הנכון היה… לצרף את אוקראינה לנאט”ו מיידית. זה אמנם היה כובל את ידיהן, אבל לפחות היה מעביר מסר לפוטין שמתקפה על אוקראינה היא סיכון גדול מבחינתו. במצב כזה, אולי משחק השפן היה מתנהל בין שני שפנים, מה שהיה הופך אותו להגיוני וסביר יותר מבחינתן, ועם תוחלת רווח גדולה מאפס. בסוף הן כמובן לא היו מצטרפות למלחמה למרות שאוקראינה הייתה חברה בברית ולמרות המחויבות כלפיה, אבל פוטין בשיקוליו המקדימים לא בהכרח יכול היה לבנות על כך. צעד כזה יכול היה לתת סיכוי גדול יותר למנוע את המלחמה. אם היא פורצת בכל זאת, אי הצטרפות אליה היא אופציה שכמובן עדיין קיימת. אז מה הפסדנו? (האמינות וההרתעה של המערב כבר לא קיימות בין כה וכה.)

כלומר דווקא מדיניות תוקפנית ונחרצת, הליכה על הסף במשחק השפן, הייתה יכולה אולי למנוע מלחמה (דוגמת מפרץ החזירים של קנדי היא מובהקת לעניין זה). אתה יכול לשחק את משחק השפן כשפן, כלומר לשחק אותו כשאתה מתכנן מראש למצמץ ראשון, אבל דבר אחד אתה לא יכול לעשות: להודיע ליריב מראש שזו המדיניות שלך. הדבר היחיד שיותר גרוע אסטרטגית מלהיות שפן היא להודיע לזאב שמשחק מולך שאתה שפן. לפחות תתחפש לאריה ורק אם זה לא הולך אז תברח. המדיניות הכי מטופשת שאני מצליח להעלות בדעתי היא בדיוק המדיניות שנקט בה המערב, לפי מיטב המסורת. התוצאות הרי הן לפניכם במלוא הדרן.

לפי מיטב המסורת ולאור ניתוח אסטרטגי בסיסי (בלי מתמטיקה ובלי תורת המשחקים), התוקפן שעומד מול שפן מוצהר תמיד נוסע קדימה ולא נמנע מזה. ואילו כשעומד מולו שפן לא מוצהר, יש סיכוי כלשהו שהוא לא ינוע קדימה. אמנם אם הוא יחליט בכל זאת לנוע הוא ירוויח (ולא ישלם מחיר), אבל את זה הוא לא יודע מראש.

כל הניתוח הזה מניח שמדובר בזאב שיש לו כוח להשית מחיר על אויביו. תוקפן בלי נשק יפסיד, אבל תוקפן שיש בארסנל שלו כלי נשק שיגבו מחיר מאויביו (וכך הוא משאיר אותם במצב של שפנים) תמיד ירוויח. המדיניות שוחרת השלום הזאת מובילה כמובן ליתר תוקפנות וליתר אלימות ולהתרחקות גדולה יותר מהשלום המיוחל. למרבה הצער והתסכול, אנחנו נוכחים שוב ושוב שהרוצה בשלום צריך להיכון למלחמה (ולפחות לעשות קולות של מוכנות למלחמה).

מה עשתה ישראל?

ישראל כמובן הלכה בין הטיפות. היא הודיעה שהיא מתנגדת לפלישה רוסית אבל נמנעה מלגנות את המדיניות הרוסית. כולם מבינים את המוטיבציות והשיקולים. הגינוי שלנו לרוסים לא יעלה ולא יוריד במשחק הגלובלי, ובו בזמן יביא לפגיעה קשה באינטרסים שלנו בגבול הצפון-מזרחי שלנו עם סוריה. האם ישראל הייתה צריכה להביע עמדה תקיפה יותר? יש לא מעט ביקורת בעיתונות, וניתן להבין אותה. כשאנחנו היינו בצרות (בשואה, במלחמות שלנו), ציפינו למעורבות בינלאומית ולא לגינויים רפים בלבד, אבל אנחנו עצמנו לא נוהגים כך. כולנו מסבירים שבעלות הברית היו צריכות להילחם בשבילנו ולהפציץ את אושוויץ, אבל אף אחד מאיתנו לא מעלה בדעתו מעורבות של צה”ל באיזורי מלחמה ואלימות בעולם.

אלא שיש הבדל בין המצבים. משקלו של גינוי ובוודאי מעורבות שלנו, במערכה באוקראינה הם חסרי משמעות תוצאתית. זה לא מעלה ולא מוריד. לעומת זאת, בשואה דובר על פעולות שיכלו לשנות, מצד מדיניות שבין כה וכה כבר היו במצב מלחמה. למה שאנחנו ננקוט באוקראינה מדיניות שאין לה שום השלכה ונגרום לעצמנו לשלם מחירים אסטרטגיים כבדים? ראש ממשלה שצריך לקבל החלטה כזאת לא יושב על כורסת הפילוסוף. כולנו נשלם את המחירים, והוא זה שאחראי לכך. אין לו את הפריבילגיה לעשות שיקולי כורסה, על צדק ומוסר אבסולוטיים.

אלא שגם התמונה הלוקלית והפרובינציאלית שתיארתי כאן, גם היא תוצאה של משחק השפן. אם המערב לא היה נוקט במדיניות של שפן, אזי סוריה לא הייתה תחת השפעה רוסית מוחלטת, וישראל לא הייתה חשה בודדת מול רוסיה ותלויה בה. במצב כזה ישראל הקטנה לא הייתה חייבת לעשות שיקולים פחדניים כאלה. שחקנים קטנים תלויים במדיניות של הגדולים, ולכן התנהגות פחדנית של הקטנים גם היא תוצאה של השתפנות הגדולים. ישראל יודעת שאין לה על מי לסמוך בעת צרה ולכן היא לא יכולה להרשות לעצמה לשלם מחירים שאינה יכולה לשלם. אם אתה שפן אתה גורם בכך גם לאחרים להיות שפנים.

הצו הקטגורי: הרוצה במוסר ייכון למלחמה

אבל במבט רחב יותר, זה אפילו לא שיקול של קטנים וגדולים, אלא של הצו הקטגורי. כל שחקן בזירה עושה את חשבון נפשו, ומבחינת שיקולי עלות-תועלת הוא לכאורה צודק. אלא שהמצב הכללי הוא כזה שהשחקנים ה”רציונליים” הללו תמיד מפסידים, כי כולם רציונליים וכולם עושים את שיקולי העלות-תועלת הללו. אז האם בסופו של דבר זוהי באמת המדיניות הרציונלית?

התמונה מקבילה לגמרי למצב שתיארתי בטור 122. הסברתי שם שאמנם הצו הקטגורי אינו תוצאתני, כלומר הוא אינו שואף למקסם את התוצאה, אבל בפועל דווקא מדיניות לא תוצאתית ממקסמת את התוצאה. מי שפועל שלא בהתאם לשיקולי הרווח וההפסד שלו דווקא הוא מביא לרווח המקסימלי (כמו בדילמת האסיר). אבל זה מותנה בכך ששאר החברים במועדון יפעלו בהתאם. אם מדינת ישראל הייתה פועלת בהתאם לצו הקטגורי ויוצאת חזיתית נגד רוסיה תוך מוכנות לשלם מחירים כבדים כאן באזור, היא כנראה הייתה מוצאת את עצמה לבד, בלי שצעדיה הביאו לתוצאה כלשהי ועם כל המחירים. היא הייתה אוכלת את הדגים המסריחים וגם מגורשת מהעיר. האם סביר לצפות ממנה לנהוג כך?

לכאורה הצו הקטגורי אינו תוצאתי והמוטיבציה לפעול על פיו אינה תוצאתית. לכן שיקול כזה אינו פקטור במערכת השיקולים המוסרית. אני אמור לפעול באופן הנכון (שהקריטריון הוא מה היה המצב אם כולם היו עושים זאת), גם אם בפועל התוצאות המקוות לא היו מגיעות. בהסתכלות הזאת היינו אמורים להכריז מלחמה על רוסיה. אבל כאן בהחלט נכנסים שיקולים פרקטיים. להתאבד למען הצו הקטגורי אינה בהכרח מדיניות אתית מומלצת. הצבעה בבחירות או תשלום מיסים הם מחירים לא כבדים מדיי, ולכן שם הצו הקטגורי מספיק כדי להציב את הדרישה לפעול לפיו למרות שאין רווח צפוי למדיניות הזאת. אבל במקום שבו המחירים שישולמו הם כבדים ואולי לא הפיכים, זה בהחלט יכול להוות שיקול שיגבר על הצו הקטגורי. אני לא מוכן למות בשביל הצו הקטגורי.

אני נזכר כעת בדברי התוס’ בשבת ד ע”א שהובאו בטור 358. תוס’ כתבו שלא סביר שאסור לרדות פת שהודבקה בשבת בתנור, למרות שיש איסור (דרבנן) לרדות אותה, שכן אי הרדייה תביא את המדביק לחיוב מיתה (על מלאכת מבשל/אופה). גם אם נאסור עליו, אומרים התוס’, הרי הוא לא ישמע בקולנו. ובסאב טקסט: זה יהיה בצדק. אין היגיון לציית לאיסור דרבנן ולאבד את החיים. הגיוני וסביר יותר לעבור על האיסור ולהציל את חיי (ואז אעשה עוד הרבה מאד מצוות כל שאר חיי). כך גם לגבי הצו הקטגורי. ראוי וצריך להתנהל על פיו, אבל לא בכל מחיר. יש שיקולים נוספים, אתיים ואחרים, שיכולים וצריכים להשפיע על החלטותיי בעולם האמיתי. כתבתי כאן לא פעם שהצו הקטגורי הוא שיקול אתי חשוב אבל לא יחיד, והרי לכם דוגמה  טובה לזה.

שימו לב שאם המערב היה מתנהל בצורה לא שפנית, הסיטואציה הייתה שונה. במצב כזה מה שהיה נדרש הוא התנהגות של כל שחקן בודד לפי הצו הקטגורי, למרות שהוא צפוי לשלם מחירים. במצב כזה המחיר לא היה גדול ולא ודאי, ואז ניתן היה להתנהל לפי הצו הקטגורי, ואז גם הייתה חובה לעשות זאת. המסקנה היא שהתנהגות של שפן אינה רק שטות אסטרטגית, אלא גם עוול מוסרי. היא מובילה את כל אחד מהשחקנים להתנהל באופן שלא תואם לכללי המוסר. במילים אחרות: לא רק הרוצה בשלום אלא גם הרוצה במוסר ייכון למלחמה.

האם המוסר הוא נורמה אישית?

משמעות הדברים היא שמוסר הוא אמנם עניין אישי ביסודו אבל הוא גם מותנה בקיומה של מסגרת קולקטיבית. לא סביר לצפות מסוכן (agent) שחי ופועל בעולם מרושע להמשיך ולהקפיד באופן טהרני על הצו הקטגורי בלי שימת לב לתוצאות. אני אומר זאת למרות שמהותו של הצו הקטגורי היא לא תוצאתית. האינטואיציה המוסרית מתקוממת נגד דרישה להתנהל כך.

נדמה לי שכך גם כותב הרמב”ם בפירוש המשנה בב”ק (פרק ד משנה ג):

אם אירע דין לישראל עם גוי הרי אופן המשפט ביניהם כמו שאבאר לך, אם היה לנו בדיניהם זכות דננו להם בדיניהם ואמרנו להם כך דיניכם, ואם היה יותר טוב לנו שנדון בדינינו דננו להם לפי דינינו ונאמר להם כך דינינו.

המדיניות בדין בין יהודי לגוי היא תמיד לטובת היהודי: דנים לפי הדין שייטיב איתו יותר. על פניו זהו עוול מוסרי נורא. הרמב”ם מרגיש בזה וכותב:

ואל יקשה בעיניך דבר זה ואל תתמה עליו כמו שלא תתמה על שחיטת בעלי החיים אף על פי שלא עשו שום רע, לפי שמי שלא נשלמו בו התכונות האנושיות אינו אדם באמת ואין תכליתו אלא לאדם, והדבור על ענין זה צריך ספר מיוחד.

אפשר להסביר זאת בכמה צורות. אני אבחר כאן בהסבר שנתלה באישי מול הקולקטיבי. חשבו על האיסור להשיב אבדה לגוי, שמעורר אצל רבים מאיתנו תחושה מאד לא נוחה, ובצדק. אבל דמיינו לעצמכם שאתם חיים בחברה של גויים שלא מחזירים אבדות, שלי או של אחרים. האם במצב כזה יש היגיון שאני אקפיד להחזיר לכל אחד מהם את אבדתו?

הצו הקטגורי אומר שכן, שהרי אם זו הייתה המדיניות הכללית העולם היה טוב יותר. אבל נדמה לי שהאינטואיציה המוסרית בהחלט אומרת לנו שלא. בעולם שבו הגויים דופקים את היהודים כל הזמן וללא רחם, בהחלט מוצדק לדון בדין בין יהודי לגוי באופן מגמתי ובניגוד לצו הקטגורי של המוסר. ואולי זהו צו קטגורי נגדי: הייתי רוצה שיהיה חוק כללי בעולם שמי שדופק אותי יפסיד.

ייתכן שזה פשר התחושה שרואה את ההתנהלות הישראלית כלגיטימית, למרות שהיא מנוגדת חזיתית לצו הקטגורי. הצו מבוסס על הסכם ג’נטלמני מכללא שכל אחד מאיתנו פועל על פיו. זה לא מותנה בקיום ההסכם ובהגעה לתוצאות, אבל לפחות בכך שהוא יהיה ברקע. בעולם ציני שבו ברור שאף אחד לא הולך לפעול לפי הצו, טהרנות שלפיה אני ממשיך ופועל על פיו בלי לשים לב לתוצאות נראית מנותקת ולא סבירה גם במישור האתי.

[1] אגב, במישור הפנימי השמאלנים כבר הפיקו את הלקח. במאבקים פנימיים הם בהחלט לא נוהגים כשמאלנים, אלא כופים באופן גאה ובוטח את האג’נדה שלהם על כל סביבתם. הם הבינו שמדיניות שמאלנית לא תקדם את השמאלנות. איני יודע מתי הם יסיקו זאת במישור הבינלאומי. הטור הזה מנסה להרים את תרומתו הצנועה לכך.

32 תגובות

  1. ממליצה על צפייה בסרט החדש של ספיידרמן: אין דרך הביתה. הדילמה הסמולנית הועמדה שם במלוא עיזוזה: מה עושים ברשעים? מעיפים אותם לכל הרוחות ומחסלים אותם, או – מתקנים אותם בעזרת זריקה, כאילו היו קורונה?
    היה לי קשה לצפות (בחברתו של נכדי בן השלוש עשרה) במופע הסמולני, שבו נאבק ספיידרמן על הצלתם הרוחנית של המפלצות במקום להשמידם עד כלות. עם זאת, את הזריקה הנ”ל, על אף הבעייתיות הפילוסופית המסוימת שהיא מעוררת בשאלת הבחירה החופשית, הייתי ממליצה בהחלט לנסות על פוטין עצמו. ממליצה לקרוא על מעלליו בספרה של אנה פוליטקובסקיה ‘רוסיה של פוטין’, ולהניח אבן בהזדמנות על קברה. (נרצחה אחרי שכתבה את הספר).

    1. https://www.ynet.co.il/news/article/byindtnx5
      סוף סוף עלה עשן לבן. לא עשן קרבות, אלא נבחר אפיפיור חדש: ביידן. הוא מארגן תפילות המוניות בעולם למען אוקראינה. איזה יופי! איזו יראת שמים פשוטה וטהורה! נהדר. ממש מצוות השתדלות בתפארתה. [להזכירנו: מצוות ההשתדלות היא תמיד מטה בידי אלו שלא עושים כלום.]

      1. יושם אל לב שגם מזכ”ל נאט”ו עומד לימין האוקראינים. מרגש, לא? אני עומד לשמאלם (וי”ג: לשמאלנם).

        1. א. אהבתי מאד את הקריאה הנרגשת: “”פוטין, בשם האנושות, הסג את כוחותיך” – קריאה שלא היתה מביישת שום סרט של גיבורי על.

            1. ברור. כבר כתבתי כאן שמשפחתי בבני ברק עסקה לא מעט בסגולות לפרנסה. אבי תמיד אמר להם שיש לו סגולה בדוקה: לצאת לעבוד.

              1. כבר קדם לאביך ז”ל הונגרי אחר. האדמור מסאטמר.
                מסופר על חסיד ………

                חייך האדמו”ר מסאטמר וענה לחסיד:
                ראה, כל הסגולות לפרנסה נכונות עד 8 בבוקר. ב 8 בבוקר תלך לעבוד…
                עיין בגוגל,שם.

      2. ביידן יפסיק להיות שפן ויילחם למען אוקראינה? זה לא יקרה לאחר וייטנאם, עיראק, ואפגניסטאן, כאשר הלוחמים היו גם שמאלנים וגם ימנים. הרפובליקנים (הימנים) של היום לא יפעלו אחרת, וגם הישראלים לא ינסו להגיע עוד פעם לביירות. לעומת זאת כאשר ביידן ייתן נשק וכסף לזלנסקי התוצאה תהיה (אולי) מלחמת גרילה שאין לה סוף, כולל סוף מר עבור פוטין. הדיכוטומיה של שפן מול אריה לא ממצה את האפשרויות כי מתעלמים מההסטוריה.

  2. הרב, לגבי הדוגמה שנתת בהתחלה לגבי ראובן שמאיים על שמעון שירצח אותו אם לא ייתן לו שקל, ושדעתך היא שיש להתיר לשמעון להרוג אותו. ההצדקה שלך לכך אינה פשוט שיקול של מדרון חלקלק, שאתה בדרך כלל גורס נגדה? הרי אם נבחן את המצב הנוכחי, אכן זה מחיר קטן לשלם שקל. ומי אומר שראובן אכן ימשיך לאיים עליו כל פעם מחדש?

    תודה.

    1. ראשית אין לי התנגדות עקרונית לטיעוני מדרון חלקלק. מה שכתבתי הוא שחשוב להפריד בינם לבין טיעונים לגופו של עניין ולא לקחת אותם רחוק מדיי.
      שנית, זה לא טיעון של מדרון חלקלק. עקרונית אם הוא מאיים עליי מותר לי להרוג אותו מדין רודף. זה עיקר הדין. אלא שיכולה לעלות טענה שאני יכול להצילו בשקל, ועדיף לבזבז שקל ולהציל חיים. על כך אמרתי שאיני מקבל את זה גם לגופו וגם בגלל התוצאות העתידיות.

  3. זכור לי שבשו”ת לגבי איסור הונאה בשוק שבו אף אחד לא מקפיד על איסור הונאה כתבת לי כך:
    “אני לא רואה השלכה לעובדה שהרבה אנשים אינם ישרים ועובדים על התמימים. וכי משום שאוכלים שום יאכל גם הוא שום?”

    ועוד, שבחברה שבה כולם רשעים, החברה לא תוכל להפוך לחברה מתוקנת אם כולם יעשו את השיקול שהצגת בפוסט לגבי הצו הקטגורי. כלומר, כל אחד בחברה יגיד שהשאר רשעים ולכן גם לו יש הצדקה להתנהג ברשעות כלפי השאר, וכך המצב מנציח את עצמו.

    1. יש הבדל בין מצב שבו אנשים לא מקפידים לבין מצב שבו אין נורמה כזאת בכלל. עבריינות של אחדים לא מתירה לך להיות עבריין, אבל היעדר נורמה כן מתירה זאת.
      מעבר לזה, אמרתי שאם המחיר מבחינתי הוא קטן אולי יש מקום לטהרנות קאנטיאנית גם אם אחרים לא מקיימים זאת. אבל לא נכון לשלם מחיר כבד במצב כזה.
      הוסף לכך את ההערכה שאין סיכוי שאחרים יצטרפו אליי (אם אכן זה המצב), ואז השיקול התוצאתי לא קיים. אז נכון שאם אני לא אעשה זה לא יקרה, אבל גם אם כן אעשה זה לא יקרה. מה שנותר הוא רק הצו המוסרי ולא התוצאה, ועל כך דיברתי בטור.

      1. אז נניח שהיית חי בחברה שכולם נוהגים כמוך ועושים את אותם שיקולים כמוך. איך החברה הייתה יוצאת ממצב התחלתי שבו כולם לא הולכים לפי הצו הקטגורי?

        1. לא הייתה יוצאת. אבל כפי שכתבתי להערכתי היא גם לא יוצאת מכך אחרת אז למה לשלם מחירים? זה כמו אמירתו הידועה של שמעון פרס על הימין: מה האלטרנטיבה שלהם? לפעמים אין אלטרנטיבה.

      2. אולי משמעות המושג “צדיק” – מי שתמיד יהיה נאמן לצו המוסרי, גם בהעדר נורמה.
        השאלה של אורן מזכירה את הוויכוח של אברהם עם הקב”ה ערב הפיכת סדום, אם מבינים אותו במשמעות של – כמה צדיקים צריך במקום על מנת שיוכל לצאת ממצב הרשע המנציח את עצמו. אם אין סיכוי, אין ברירה לצדיק, אלא למלט את עצמו..

    2. בחברה של רשעים אסור להתגורר בכלל. לא שייך לחיות איתם ולקיים את הצו הקטגורי. זו חברה של בעלי חיים. לא של בני אדם. ממילא גם אין שום צו קטגורי ביחס אליהם

  4. לגבי מה שכתבת כאן:
    “פוטין מצויר כרשע האלים והאוקראינים הם הצדיקים (שאלו את אמי), אני לא לגמרי בטוח שזהו המצב”
    איזה צד יש להגיד שפוטין אינו הרשע כאן? כלומר איזו הצדקה יכולה להיות לפלישה הרוסית?

    1. לי אין מידע מלא, ואני מניח שגם לאחרים כאן. ייתכן שהאוקראינים באמת נוהגים רק כלפי אזרחים רוסים (או רוסים אתניים). ייתכן שיש שם איומים שלא ידועים לנו מצד ארה”ב ונאט”ו. יש לזכור שהעולם רוצה שקט, ולכן כל מי שפותח במלחמה, ובטח אם הוא הצד החזק, הוא אוטומטית רשע. גם אם המלחמה מוצדקת. לכן הסיקור אינו בהכרח משקף את המצב לאשורו. עדיין נראה לי שפוטין הוא הצד הרע כאן, אבל אני מסייג כי המידע שבידי רחוק מלהיות מלא. רק חשוב מה חושבים עלינו בחו”ל, לעומת איך שאנחנו תופסים את עצמנו (אפרטהייד וכו’).

      1. בס”ד כ”ד באד”ר פ”ב

        יכול להיות שהאוקראינים של היום השתפרו, וסימן לדבר שבחרו נשיא יהודי, אך במשך מאות שנים החל מת”ח ות”ה, המשך בהיידמאקים, בפרעות קישינוב, בפרעות בימי בנדרה ופטליורה (אחרי מלחה”ע הא’) ובימי הנאצים – ‘הצטיינו’ האוקראינים בפרעות ובמעשי טבח המוניים ביהודים שחיו ביניהם.

        הרוסים היו בני בריתם, שסייעו להם במאבקם נגד הפולנים, אך אחרי כעשרים שנות משטר לנין וסטאלין – הפכו האוקראינים לאוייבים בנפש של הרוסים, ושיתפו פעולה בהתלהבות עם הנאצים בהשמדת השבויים הרוסים, כשם ששיתפו פעולה בהתלהבות עם הנאצים בהשמדת היהודים

        כך שאני מאד מבין את דאגתם של הרוסים מפני רדיפת המיעוט הרוסי שבאוקראינה, וחששם שהנשק שיקבלו האוקראינים מנאט”ו ישמש אותם לאיים על רוסיה. האוקראינים אמנם בחרו נשיא יהודי, אך מאידך נותנים כבוד כ’גיבורים לאומיים’ לחמלניצקי, לגונטה, בנדרה ופטליורה ועוד רצחנים נודעים, כך שלמרות שגם פוטין רחוק מלהיות ‘צדיק יסוד עולם’ – לא הייתי רואה את מלחמת רוסיה ואוקראינה כ’מלחמת הטוב ברע’.

        ביידן, שמיהר להפקיר את בעלי בריתו באפגניסטאן ולאידך גיסא רץ להקים מדינת טרור פלסטינית שתאיים על בטחון מדינת ישראל – אינו בדיוק ‘המצפן המוסרי’ של העולם 🙂

        בברכה, יוסף צבי בידאני לוי-טרמפטיסט

        1. יש לציין ש’אוקראינה’ כמדינה עצמאית קיימת רק כשלושים שנה מאז התפרקות ברית המועצות. לפני כן היתה אוקראינה רפובליקה במסגרת בריה”מ שסיפחו אליה שטחים נרחבים שהיו קודם לכם במדינות אחרות, כגון גליציה שנלקחה מפולין ורוסיה הקרפאטית שנלקחה מצ’כוסלובקיה והונגריה. כך שגבולותיה של אוקראינה נקבעו ע”י בריה”מ.

          באיזורים הבדלניים שבמזרח אוקראינה – חצי האי קרים, דונייצק ולוהאנסק – רוב התושבים רוסים, והדבר התבטא במשאלי עם שנערכו באותם איזורים הכריעו רוב התושבים בעד היבדלות מאוקראינה. ולכן יש מידה רבה שלצדק בנטייתה של הרוסים לתמוך בשאיפות העצמאות של אחיהם הרוסים בדרום ומזרח אוקראינה.

          בברכה, י”צ בל”ט

          כידוע, מה שמבוטא ברוסית כ-G – מבוטא באוקראינית כ-H. אולי משום כך נוטה משפחת ‘אבראהאם’ לצד האוקראיני, בעוד שמר ‘לוינגר’ נוטה לצד הרוסי. אם היו כאן ‘אבראגאם’ מול ‘לוינהר’ – היו מן הסתם העמדות הפוכות 🙂

          1. ותהליך דומה בגיאורגיה - היבדלות האבחזים והאוסטים הגיב:

            תהליך דומה אירע ברפובליקה של גיאורגיה, שאליה סיפחה בריה”מ את אבחזיה ואת דרום-אוסטיה, אף שהאבחזים והאוסטים נבדלים לחלוטין מהגיאורגים, הן מבחינה אתנית והן נבחינה לשונית.

            גם כאן העולם כולו דבק בחלוקה הסובייטית ש’שידכה’ את אבחזיה ואוסטיה עם ‘גיאורגיה’, חוץ מאשר רוסיה, וונצואלה, ניקראגואה, סוריה ונאורו – המכירות בזכותם של האבחזים והאטסטים לעצמאות.

            בברכה, י”צ בל”ט

            1. עכ”פ בנט ניסה לשמור על איזון כדי לא לפגוע בקשרים הטובים עם רוסיה (ובזה המשיך את קודמו). לפיד ‘לא דופק חשבון’ ומכה בשבט לשונו את הרוסים כיד צדקנותו הפרוגרסיבית. אולי גם מוצאו מסעליש, היא ‘ווינהרדיב’ שבאוקריאנה, מביאו לתמיכה טוטאלית באוקראינים 🙂

              בברכה, יקותיאל שניאור זהבי

  5. במשך השנים מדינות המערב עזרו לבניית מכונת המלחמה של רוסיה/סין/איראן, ומעתה יצטרכו להתמודד עם המפלצת שיצרו. בנושא הזה לא היו הבדלים משמעותיים בין ימין ושמאל. כדאי להקשיב לראיונות של גארי קספרוב, אלוף עולם בשחמט, שהזהיר ומזהיר את העולם מפני פוטין מזה הרבה שנים.

  6. הערה בקשר למה שציינת לגבי אמך –
    הבנתי שאחד הכתבים היותר מפורסמים שלך הוא “גוי שההלכה לא הכירה”.
    קרי, מבחינה מוסרית הגויים על הכיפאק, כמו יהודים (כך לדידך).

    אם כך, למה שלא תנסה לשכנע את אמך שאולי מומלץ לחשוב מעט שונה?

  7. https://benyehuda.org/read/1784
    בעיר ההריגה/ביאליק.
    לקרוא עד הסוף ולהיזכר למה היא צודקת. זו היתה הרמה המוסרית של האיזורים הללו.
    דברים שרואים משם לא רואים מכאן.

  8. משפשף את עיני, אני קורא את הרב מיכאל ומסכים.
    מה שפוטין הצליח לעולל.

  9. הערה לגבי תגובת ישראל,
    אולי לאמירה מוסרית של ישראל כן תהיה השפעה על מדינות אחרות בעולם.
    בברכה
    בנימין כהן

  10. כנראה שאימא תמיד צודקת וכנראה גם הפעם
    אך יש משהו צדדי שבעל המאמר לא שם לב איליו והוא שבירת הטזה של מאמריו הקודמים האם תפילות נענות בימינו ומתברר כאן שאפילו תפילות הזויות מתגשמות (כל העולם משפשף עיניו בתדהמה שב2022 יכול להיות שמדינה שפויה תתקוף את חברתה) הרי אנחנו האשכנזים אומרים כל שבת לפני מוסף, בזמן שמישהו עדיין מחזיק את ספר התורה תפילה מיוחדת בשם אב הרחמים ומבקשים וינקום (נוסח המדוייק של היקים – ”בימינו”) לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך על מי כונתינו בדיוק? על מתן כהנא וחבריו? התפלה הזו נתקנה לפני כ-376 שנים כאשר אוקראיני בשם בוגדן חמלניצקי רצח עשרות אלפי יהודים חפים מפשע בדם קר.
    התפילה היא תפילה המופנית להשם המתחננת בפניו לנקום באוקראינים.
    “וינקום לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך”
    למרות שהטבח הזה קרה לפני 376 שנים, הרבנים דאגו שתפילה זו תיאמר בזמן שספר התורה עדיין מחוץ לארון הקודש, ולקרוא אותה לנצח, כדי שלעולם לא נשכח מה אותם ברברים עשו לנו ושלא נסמוך על האוקראינים לעולם!
    הרפורמים והקונסרבטיבים הסירו את התפילה הזו כי הם חושבים שהאחראים אינם בחיים, אז למה הם צריכים לבקש מהשם לנקום בצאצאיהם ה”תמימים”? אבל יהודי מאמין צריך לדעת טוב יותר ולדעת ששום דבר לא השתנה! יהודי מאמין צריך לדעת שצאצאיהם של הרוצחים הללו אינם שונים מאבותיהם, ובהינתן ההזדמנות הם ימחקו את שכניהם היהודים במהירות הבזק!
    הפוגרומים האוקראינים לא הסתיימו עם חלמיניצקי אלא נמשכו ללא עונש במשך שנים לאחר מכן.
    בשנת 1768 אוקראינים ביצעו רצח המוני בשכניהם המתגוררים באומן, אלפים נרצחו בדרכים ברבריות הגרועות ביותר. ב-1821, ב-1859, 1871, 1881 ו-1905, רצחו אוקראינים משפחות שלמות לא לפני שאנסו את נשותיהם ובנותיהם לעיני יקיריהם!
    הרב נחמן מברסלב חי קרוב ל-100 שנים לאחר הפוגרום של חלמליצקי והוא כתב שלפחות 30,000 יהודים נרצחו באומן על ידי שכניהם האוקראינים מאז שהסתיים הפוגרום של חלמלניצקי ובחייו שלו!
    למעלה מ-140,000 יהודים נרצחו על ידי אוקראינים מאז פטירתו של ר’ נחמן ועד לשנה הנוכחית 2022.
    האוקראינים היו כל כך ברבריים בטבח של שכניהם היהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, שאפילו הנאצים לא יכלו להסתכל על הדרך הסדיסטית שבה הם רצחו אמהות יהודיות וילדיהם.
    יש עדיין יהודים בחיים שהיו עדים לזוועות האלה. יש יהודי גר בירושלים בשם ר’ דוד גוטמן שהיה ניצול פוגרום באוקראינה והוא עשה קידוש כשגילה שפוטין פלש לאוקראינה. הוא לא האמין שיראה נקמה בחייו. יש רוצחים אוקראינים שעדיין חיים היום מסתובבים בריאים ושלמים.
    (זוכרים לא מזמן איך הם כלאו אלפי אנשים ברסלבים זקנים וטף בשדה תעופה ב20 מעלות מתחת לאפס וחייכו בינם לבין עצמם)
    יהודים מאמינים מבינים ששום דבר לא השתנה, וכאשר מדפיסי הסידור מדפיסים מהדורות חדשות של סידורים הם כוללים את תפילת אב הרחמים בת 376 שנה המבקשת מהשם שינקום באוקראינים הללו בחיינו!
    לבסוף, תפילותינו נענות והשם שולח לנו שליח, בחור כמו פוטין לעשות את מלאכת הנקמה, ומה עושים היהודים?
    הם מרחמים על האוקראינים המסכנים, ומקללים את השליח של ה’!
    הם עומדים בבית הכנסת ומשקרים ואומרים שהם רוצים שהשם ינקום!
    שקרנים!!

    נ.ב אודה ולא בוש שיש כאן התנגשות בין הלב שלי שכל ”בלב” אני מרחם על האוקראינים ומוכן לעשות בכל למען שהשפיכות דמים הזו תיפסק וכמו כולם רוצה בניצחונם ומקלל את פוטין כל הזמן ורוצה במפלתו אבל ”בשכל” מה לעשות זו תפילה שאמרתי אותה והיא התגשמה למול עיני מה זה אומר? שלא באמת התכוונתי למה שמלמלתי

  11. היי מיכאל,
    יש משהו שאני מתקשה ליישב ואשמח שתיתן דעתך עליו:
    כתבת בטקסט: “כי במקום שבו מחירים שישולמו הם כבדים ואולי לא הפיכים, זה בהחלט יכול להוות שיקול שיגבר על הצו הקטגורי”, ובפסקה שלאחר מכן רשמת שראוי וצריך להתנהל לפי הצו הקטגורי, אבל לא בכל מחיר. לדעתי האישית, מדבריך משתמע שהצו הקטגורי אמצעי להשגת מטרה מסויימת, כך שיש לנהוג לפיו רק כאשר זה משתלם (או לפחות לא פוגע). האם לדעתך אין פה סתירה לדברייך בתחילת פרק 3 של “שתי עגלות וכדור פורח” ששם רשמת ש-“ערך הינו לעולם לא יהיה התכלית ולא אמצעי למשהו מחוצה לו”?

    1. לא. ערך הוא אכן מטרה וכך גם הצו הקטגורי. ובכל זאת כשיש קונפליקט בין שני ערכים אחד גובר. דומני שדנתי שם בזה. הוא הדין לקונפליקט בין הצו הקטגורי לערך או תוצאה או אפילו מחיר אינטרסנטי אחר.
      זו הטעות של לייבוביץ שחשבשאם ערכים הם אינקומנסורביליים אז בהכרח אי אפשר חהכריע בקונפליקטים.

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: