על חופש הביטוי, הכחשת השואה ו"לא תתורו" (טור 6)

בס"ד

שלשום (14.5.2016) נערכה הפגנה של תאי שמאל וערבים באוניברסיטת תל אביב במסגרת מה שהערבים מכנים "יום הנכבה" (האבל שחל סביב יום העצמאות). המפגינים קראו לציבור הישראלי להכיר באסונם של הפלסטינאים ולהפסיק לשקר לעצמם ולאחרים. מולם כמובן ניצבה הפגנת הימין הצפויה, ונשמעו קולות הקוראים לאסור עריכת מעמדים כאלה.

אין ברצוני להיכנס כאן לפרטי הסוגיה העניינית, מה טיבה של אותה "נכבה", והאם אכן מוצדק לדבר על "האסון הפלסטיני". בקיצור אומר שלדעתי תפיסות אלו מצויות במקום כלשהו בין חוסר אינטליגנציה (קיצוני) למחלת נפש (קלה). אבל זה לא הנושא שלי. השאלה בה ברצוני לדון כאן היא שאלת חופש הדיבור והביטוי.

על חופש הביטוי

תהא אשר תהא דעתנו על הרעיונות התמהוניים שהפגנה זו מבטאת, איני מבין איזו סיבה ניתן להעלות כדי לאסור את קיומה. אין איסור בחוק לשקר, וטוב שכך. אין גם איסור להיות אדם לא אינטליגנטי, וזה לא פחות טוב. יתר על כן, אין גם שום איסור להביע רעיונות שקריים ולא אינטליגנטיים בראש חוצות, וגם זה מצויין. מדוע כל זה טוב? כאן הגענו למה שמכונה חופש הביטוי.

חופש הביטוי חשוב משני היבטים עיקריים:

1. ראשית, זוהי זכות ששמורה לכל אחד מאיתנו להביע את דעתו, תהא אשר תהא. כל עוד הוא לא מזיק אין הצדקה למנוע זאת ממנו. זהו הקתרזיס.
2. אבל לא מדובר רק על זכות של המביע, אלא לא פחות ואולי יותר על זכותם של השומעים. חופש הביטוי אינו רק התחשבות במצוקות של אזרח שרוצה להביע דעה ולשחרר לחצים, אלא מתן אפשרות לאחרים להשתכנע מהדעות הללו.

העובדה שכעת הדעות הללו נראות לי טיפשיות ו/או מרושעות, לא אומרת שאני בהכרח צודק. בעוונותיי טעיתי לא פעם בעבר, ואולי זה קורה גם הפעם (אם כי אני די בטוח שזה לא המצב בעניין זה). בכל אופן, ספק אם אוכל לדעת על כך אם אנשים שחושבים אחרת ממני לא יורשו להביע את דעתם. יביעו נא את דעתם, ואני אשקול אותה לגופה ואגבש את דעתי.

הכחשת השואה (זהירות: סעיף זה לא מתאים לבעלי לב חלש)

אני רוצה ללכת צעד אחד הלאה. מעודי תמהתי מהי ההצדקה לאיסור הכחשת השואה שמקובל במדינות רבות. בעיניי האיסור הזה הוא שערוריה מקוממת. מישהו נוטל לעצמו זכות להיות אפוטרופוס על מה שאני אשמע או אשמיע, ומנסה לשלוט על מקורות המידע שלי, כלומר לסנן עובדות או דעות בשם האמת (שלו). איני מנסה לטעון שאני מפקפק בכך שהיתה שואה. איני מפקפק בכך לרגע. ועדיין חשוב לי מאד שמכחישי שואה יוכלו להביע את דעתם באופן חופשי ולשים אותה על שולחן הדיונים.

חשוב להבחין כאן בין שני האספקטים שהעליתי קודם. מבחינת זכותם של אנשים להביע עמדה שמכחישה את השואה (הקתרזיס) – אני לא לגמרי בטוח שהייתי נלחם על כך. אבל בהחלט ראוי להילחם על זכותנו שלנו לשמוע את כל הדעות הללו ולשקול אותן כדי לגבש עמדה מאוזנת בעצמנו, בלי עזרתו האדיבה של האח הגדול שיודע מה טוב ומה נכון לכולנו.

הכחשת השואה היא סתימת פיות. מה על מי שיכחיש חלק ממנה (יאמר שנספו רק שני מיליון יהודים או שלא רדפו טרנסג'נדרים אלא רק הומוסקסואלים)? האם אסור לדון בפרטים היסטוריים לגביה מחשש שמא ניחשב כמכחישי שואה. האם הכחשת שואה אינה סיסמא שמאפשרת לסתום פיות בדיונים שהם לכל הדעות לגיטימיים?

אני נוהג לדמיין לעצמי מצב שבו כולנו "חיים בסרט", בתוך איזה מטריקס גדול, ובו מספרים לנו על שואה, עם עדויות וצילומים ומקורות ומורים ושיעורים והרצאות ומוזיאונים, וכל זה אינו אלא בדיה אחת גדולה. האם לא הייתם רוצים לשמוע דעות שמנסות להצביע על כך ולהעיר אותנו מהחלום הזה? אם באמת מדובר בחיים בתוך עולם בדיוני, חשוב מאד שתמיד תהיה האפשרות להינצל מזה. אדרבה, שיאמר כל אחד מה שהוא רוצה וחושב, ואז אשקול האם השתכנעתי או לא ואגבש את עמדתי.

הסתרת מידע

הסתרת מידע או דעה, בזויים, שקריים ותמהוניים ככל שיהיו, היא רעה חולה בעיניי. מעבר לזה, היא גם לא נכונה טקטית, מפני שהיא מבטאת חולשה ובעצם בעקיפין מחזקת את העמדה המושתקת. זה נראה כאילו אין לנו דרך להתמודד עם הכחשת שואה ולכן אנחנו אוסרים להביע עמדות כאלה. אם יש לנו דרך להתמודד, אדרבה שיובעו כל הדעות ויובאו כל הטיעונים ואז נוכל לגבש עמדה אינטליגנטית.

וכי יעלה על הדעת שיש סוגיות היסטוריות שאותן אסור ללבן באופן חופשי? מחר בבוקר אסור יהיה לבחון מה היה במלחמת ששת הימים, או מה קרה בחצרו של הדוכס מבקינגהם. איך נדע שאנחנו לא חיים בסרט? אז מה אם אנחנו בטוחים? אולי הביטחון הזה גופא נובע מאותה הסתרה (שבתוך ההסתרה)? חיוני לשמוע את כל הדעות וכל העובדות (הנכונות והלא נכונות), ולדון בהן לגופן. ברגע שמתחילים להסתיר דעות ועובדות ואמירות שונות, אין לנו שום דרך לדעת שמישהו לא משתלט על התודעה שלנו. האח הגדול, או השר לענייני רעיונות, יקבע מה מותר ומה אסור לומר, ובכך ימנע מאיתנו את המחשבה החופשית שהיא הבסיס לאוטונומיה שלנו ולאחריות המוסרית והאידיאולוגית שלנו. אמנם הכחשת השואה היא כנראה איוולת היסטורית, אבל שליטה פוליטית או אחרת על שוק הדעות יכולה להביא אותנו להאמין בשטויות גמורות באותה רמת וודאות כמו שאנחנו מאמינים בשואה. איך נדע שזה לא קורה? איך נדע שמה שחונכנו עליו לגבי מלחמת העצמאות הוא אכן נכון?

אגב, מניין נולדו ההבלים של מפגיני הנכבה למיניהם? מאותה הסתרה, ובעצם מאותן שתי תופעות שעליהן הצבעתי: 1. הם לא שומעים או לא מוכנים לשמוע דעות ועובדות אחרות. נסו לומר באום אל פאחם (או בעיתון "הארץ") שלא היתה נכבה. אתם מייד תיצלבו בכיכר העיר כמכחישי שואה (יש מקומות שהביטוי "תיצלבו" צריך להתפרש כפשוטו). 2. ההכחשה שלנו והטאבו על התפיסות הללו (שהיה די גורף עד לשנים האחרונות) מעניק להן יתר תוקף. אנשים עשויים לחשוב שאם טורחים כל כך להסתיר ואוסרים לומר אז אולי יש בזה משהו?…

מה שאנחנו מנסים לעשות אצלנו הוא תמונת ראי של מה שקורה שם. הפלסטינאים ניזונים ממידע מגמתי ומעוות וכך מתגבשת לה עמדה הזויה ומנותקת. האם זה מה שאנחנו רוצים שיקרה אצלנו? כיצד נוכל לדעת שעמדתם הזויה ושלנו צודקת אם לא נשמע את הטיעונים? גם אם אנחנו משוכנעים שאנחנו צודקים, עדיין השיח חייב להיות חופשי. ולו רק כדי שלא תהיינה סוגיות שבהן נהיה משוכנעים שאנחנו צודקים אבל זה יהיה בטעות. אני לא מוכן לקחת אפילו סיכוי קטן שבקטנים שבגלל שלא יכולתי לשמוע דעות או עובדות כלשהן גיבשתי עמדה מנותקת ושגויה.

סכנה קרובה

כמובן שאיני מתכחש לצורך בסייגים על חופש הביטוי במקומות שיש סכנה קרובה ומוחשית. אבל כל עוד אלו לא קיימים, יש להילחם עד חורמה בניסיונות השתקה מכל סוג שהוא. כבר אמר השופט ברנדייס הזכור לטוב שאור השמש הוא המרפא הטוב ביותר לכל חולי ולכל שחיתות. הוא גם המרפא הטוב ביותר לכל ניסיון לשקר. אם נשתיק את זה הוא רק יגביר את כוחו. להיפך, יש לומר הכל באופן חופשי, והביקורת החופשית שכל אחד יפעיל תטפל במצב בצורה הטובה ביותר.

אני מניח שיהיו קוראים שיאמרו שעמדות של הכחשת שואה או תפיסות של "נכבה" הן אכן מסוכנות ולכן יש לאסור אותן. אני לא סבור כך, ובטח לא בציבור הישראלי. אולי בתוך קהילה ניאו-נאצית זה מסוכן כי זה עלול להביא אותם לפעולה (אבל גם שם האיסור הזה הוא חסר משמעות כי הדעות הללו יובעו כך או אחרת, ובלי אור שמש לא יוכלו להתמודד עמן), וכך גם לגבי קהילה פלסטינאית. דומני שעדיין המרחק מסכנה מוחשית וקרובה הוא מספיק גדול כדי שלא נפגע בחופש הביטוי בהקשרים אלו.

מבט על איסורים דתיים על חופש הביטוי והמחשבה

אבל כל זה הוא בעצם רק הקדמה לדבר האמיתי. במסורת ההלכתית התפתחה תפיסה שלפיה אסור להביע עמדות כלשהן (כפירה), הן דעות והן עובדות. ניתן אפילו לעגן זאת במצוות מנויות כמו "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", שאוסרות עלינו לקרוא בספרים שמביעים דעות כפרניות או להאמין בדעות כאלה (ראה למשל רמב"ם הל' ע"ז פ"ב ה"ג ובספר המצוות ל"ת מז ועוד הרבה). בימינו הדבר התרחב לאוסף עקרונות שלא תמיד מקורם ברור שהפכו לעיקרי אמונה והכופר בהם יש לנדותו, להשתיקו, ואולי אף למעלה מזה. איסור "לא תתורו" ודומיו הפכו להיות כלי השתקה. כל דעה שלא מוצאת חן בעיני מישהו, אין לו אלא להכריז עליה כעל כפירה בעיקר ומייד היא הופכת לא לגיטימית. לא מדובר בחזיונות אפוקליפטיים אלא בדברים שנעשים בפועל כל הזמן (ראה למשל במאמרי על "אנוסי התבונה").

גם כאן הבעיה אינה רק בכך שאדם לא מורשה לקרוא חומרים שונים או להביע את דעתו, אלא שבגלל האיסורים הללו הדרך של כל אחד מאיתנו לגבש עמדה מבוססת על מידע חלקי ואי שמיעה של טיעונים מכיוונים מסויימים. מה שווה העמדה שמתגבשת בצורה כזאת? האם בכלל ניתן להתייחס אל אדם שגיבש כך את עמדתו כאדם מאמין?

ניתן אולי לחשוב שעמדות כאלה (=כפירה) מהלכות קסם מסויים על מי שקורא אותן ("שאני מינות דמשכא"), ולכן יש לאוסרן כדי שלא יימשכו אחריהן בלי שיקול דעת. אבל מה האלטרנטיבה? וכי אפשר לדרוש ברצינות מאדם להישאר בתפיסה שבתוכה הוא נולד רק בגלל שכך הוא נולד? האם גם מי שנולד בשבט עובדי אלילים ואוכלי אדם באפריקה צריך להישאר כפי שחונך והיכן שנולד? כיצד נסביר שהוא דווקא כן צריך לקרוא ספרות חיצונית וזרה (שחכמי שבטו אוסרים אותה עליו) כדי לגבש עמדה? מה התביעה שלנו כלפיו אם איננו מכירים בכך שאדם צריך לבחון עמדות וטיעונים שונים כדי לגבש עמדה? פשוט בגלל שהתמזל מזלנו ונולדנו במקום ה"נכון"? מי אמר לנו שהוא המקום הנכון אם איננו יכולים לברר זאת? העובדה שכאן נולדנו אומרת שיש כאן משהו נכון? כמעט כל אחד מאיתנו מוטה לחשוב שהמקום בו הוא נולד הוא הנכון. תפיסה כזאת לא נראית לי מוסרית, לא הגיונית, ובעצם בכלל לא עקבית.

מעניין לציין שהאיסור הזה נראה בלתי מובן לחלוטין בעיני אנשים שמצויים מחוץ למחוייבות הדתית. הם לועגים לסגירות הזאת ומלגלגים על הנחת המבוקש של המאמין הדתי. אבל בה בעת משום מה כולם שותקים באלף שפות על איסור הכחשת השואה ויש שמציעים לאסור הפגנות יום הנכבה וכדומה. למה בהקשר הדתי זה נלעג ובהקשר האזרחי וההיסטורי זה מובן ומתבקש? דומני שנכון יותר להסיק שזה לא מוצדק, לא כאן ולא כאן.

הצעה פרשנית

הגיוני יותר להציע שהאיסור של "לא תתורו" מדבר רק על אנשים שמחפשים דרך לברוח, כלומר מחפשים טיעונים שלא על מנת לבחון אותם באמת, אלא רק כדי להיתלות בהם ולמצוא בהם צידוק ליצרם הרע. לפי הצעה זו, האיסור לא עוסק במי שמקשיב לטיעונים וקורא חומרים שונים כדי לגבש עמדה רצינית.

אינני יודע האם הפירוש שהצעתי קולע לכוונת הרמב"ם או פוסקים אחרים. ייתכן שכן (שהרי הרמב"ם עצמו קרא לא מעט ספרים מהסוג שהוא עצמו אוסר בתוקף לקרוא), אבל אולי לא. ניתן אולי לדייק מדבריו כך או אחרת. הנקודה אותה ברצוני להדגיש היא שכל זה ממש לא חשוב. גם אם זו לא כוונת הרמב"ם, זה לא משנה. איסור לבחון עמדות וטיעונים אינו עקבי ולכן הוא בטל, ולא משנה מי אמר אותו, הרמב"ם, משה רבנו, או אפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו. גם הוא לא יכול לצוות עליי לחשוב ש-3+7=18. על כך נאמר בגמרא (ראה חולין קכד ע"א) " האלהים! אי אמר לי יהושע בן נון משמיה לא צייתנא ליה!".

במילים אחרות, איסור כזה גם אם היה יורד מסיני לא הייתי מציית לו, שכן מדובר באיסור שאוסר עליי לבחון את המסגרת שמטילה עליי את האיסור הזה עצמו. זהו טיעון לולאתי, וככזה הוא בטל על פניו. יש בנותן טעם לציין שמסיבה זו כמובן לא ייתכן שאיסור כזה ירד מסיני. אם הוא היה יורד משם, זה לא היה סיני. אלוהים כזה הוא לא האלוהים שאותו אני מוכן וחש מחוייבות לעבוד.