שני סוגי דתיות-מודרנית ומבט על המסורתיות (טור 501)

בס”ד

המניפסטים הסתיימו, חגיגות הטור ה-500 בוטלו, וכעת חזרנו למסלול.

בעקבות הטור האחרון קיבלתי כמה תגובות והצעות שעוררו אותי להסביר כמה נקודות. אתמקד כאן בעיקר בשלוש: השתיים הראשונות הן יחסי להתאגדויות ופלטפורמות סמי-פוליטיות והבחנה יסודית בין תפיסותיי לבין תפיסות לכאורה דומות שמסתובבות בשנים האחרונות בשוק הרעיונות תחת הכותרת דתיות-מודרנית (ובעצם פוסטמודרנית). בסוף אעיר על היחס לזהות המסורתית.

יחסי לארגוני רבנים וארגונים בכלל

לא פעם בעבר פנו אליי להצטרף לארגון רבנים כזה או אחר. אני מאד נרתע מכך, מכמה סיבות. ראשית, יש את שאלת זהותה של הקבוצה עצמה. האם הרכבה ומטרותיה מקובלות עליי, והאם אני סומך על חבריה. האם הם באמת תלמידי חכמים, באמת מחויבים להלכה, והאם שיקול דעתם מקובל עליי. התלמוד (סנהדרין כג ע”ב) אומר שנקיי הדעת בירושלים היו בודקים מי יושב עמם לסעודה ומי חותם עמם על שטר ומי יושב עמם בדין. כשאתה מצטרף להרכב של בי”ד או לארגון כלשהו אתה צריך להיות מוכן למצב שבו חבריך רבו עליך ואתה צריך לחתום על פסק שלהם למרות שהתנגדת. זה אפשרי רק אם יש לך אמון מלא ברמתם, ביושרתם ובכיוון החשיבה העקרוני של חבריך להרכב.

מעבר לזה, ישנה שאלת הגדרתה של הקבוצה את עצמה כ”מנהיגות” כזו וכזו. בעיניי הדבר מנציח את הבעיה ולא פותר אותה. אתם רוצים מנהיגות, והמנהיגות עכשיו פגומה וכושלת? אין בעיה, נביא לכם מנהיגות אחרת. הבעיה בעיניי היא עצם הנהייה אחרי מנהיגות. לפעמים זו בכלל אשליה שאנשים מחפשים מנהיגות, ול”מנהיגים” מטעם עצמם נוח מאד לחיות בה. בטור הקודם (המניפסט) כתבתי על תופעת ה”נכבדים”, כמו בכפר ערבי. אם רוצים להזיז משהו בציבור הדתי-לאומי פונים לאוסף “נכבדים” (שמכנים עצמם משום מה ‘בכירי רבני הציונות-הדתית’) והם מסדרים הכל. במקרים רבים זה נעשה במחשכי חדרו של אחד ה”נכבדים” הללו (שכמובן מונו לכך מטעם עצמם בלבד).

בעיה שלישית היא שיש לי אלרגיה למצב שבו קבוצת אנשים מדברת באופן קולקטיבי. במצב כזה, עמדותיי האישיות מוצגות בציבור על ידי דובר או על ידי ועדות שונות של אנשים, ולא “מפי הסוס” עצמו. מי שרוצה לדעת מה אני חושב שישאל אותי ולא את דובריי. אמירות כמו “אנחנו חושבים” או “ארגון X סבור ש_” מעוררות בי חלחלה. בדיוק כמו האמונות הקולקטיביות שנוטעים בנו בחינוך הדתי (כמה פעמים שמעתי קושיות בנוסח: “אבל הרי אנחנו מאמינים ש_”). הדברים אמורים בפרט בעמדות כמו שלי, שבדרך כלל לא ממש מוסכמות, ובמקרים רבים לא תמיד מובנות אל נכון. לכן אני לא סומך בהצגתן אלא על עצמי (וגם זה לא תמיד בצדק).

ולאידך גיסא

למרות כל האמור לעיל, אני יודע שכדי לקדם אג’נדות דרושה התארגנות. אדם אחד לא יכול באמת לשנות משהו. זה מה שאומרים לי שוב ושוב בעקבות המניפסט (הטור הקודם) ובכלל. מציעים לי פלטפורמות שונות שיכולות לסייע בקידום הרעיון הדתי-מודרני, ואני לגמרי מבין את ההיגיון שבדבר. אבל הפשרה ההכרחית הזאת עושה לי חררה, מהסיבות שפירטתי. אני בהחלט שמח להצטרף לכרוז כזה או אחר בנושא מסוים אחרי שבדקתי אותו ומצאתי שאני מסכים לתוכנו. אבל איני מוכן להיות חבר בארגון שמדבר באוסף שלם של סוגיות בקול אחד וזה נעשה גם בשמי. גם אם הארגון הזה מפרסם כמה דעות, עדיין לא בטוח שדעתי שלי תוצג שם נאמנה (בדרך כלל זה לא המצב).

לא אכחיש שהטהרנות הזאת עומדת בעוכריי. קול בודד שקורא במדבר לא באמת יכול לשנות משהו שכן אין לו משקל סגולי משמעותי. אלא שבדרך כלל אני לא שואף למטרות ויעדים מוגדרים (המניפסט דיבר על גיבוש זהות ולא על יצירת מפלגה או מוסד), ולכן אולי הבעייתיות פחותה. רעיונות מחלחלים בדרכם שלהם, ואני מאמין ב”שלח לחמך” רעיוני. צריך לעזור לתהליכים להיווצר ולהתקדם, אבל לא צריך לצפות שאתה תעשה את השינוי. זה יומרני מדיי. בפרט אם אני רואה את מטרתי בהבהרת התמונה והנהרת מושגים ועקרונות יסוד, כלומר שמדובר במטרות תיאורטיות שמיועדות בעיקר לתת גיבוי לתהליכים הרחבים והמעשיים יותר. שם פחות נחוצה התאגדות, ובעצם היא בעיקר מזיקה. בשלבי המימוש אכן אין מנוס מהתאגדויות שונות, אבל כדאי שייעשו על בסיס מקומי ולמטרה מאד מסוימת.

בהמשך הטור אעמוד על הבחנה יסודית בין תפיסותיי לבין תפיסות דומות שמסתובבות בשוק הרעיונות, ודרכה אדגים שוב אתה מה שהסברתי כאן, שהצטרפות להתאגדויות שונות היא בעייתית מבחינתי.

ארגון ‘בית הלל’

ארגון בית הלל הוא המועמד הטבעי לקידום הרעיונות הללו. עם הקמתו פנו גם אליי, אבל לא רציתי להצטרף, בעיקר בגלל חלק מהסיבות הנ”ל (ועוד כמה). עם הקמתו התגבשה זהותו, וכבר בכותרת אנחנו רואים “הנהגה תורנית קשובה”. תחושתי הכללית (גם למקרא החומרים וההצהרות התשתיתיות) היא שמטרתם העיקרית לפנות לכלל הציבור ולהראות תורה מתונה ומכילה שרלוונטית לכולם. לכאורה מטרה נעלה ונשגבת. קידוש השם ומניעת חילול השם הם ערכי יסוד בהלכה.

אבל בכל זאת המגמה הזאת ממש הפוכה ב-180 מעלות למגמתי שלי. גם אני שואף לתורה ודתיות ליברלית, וככזו היא כנראה תהיה נגישה יותר לאנשים ולקבוצות נוספות. אולי זה אפילו יעשה קידוש השם וימנע חילול השם. אבל אין לי שום מטרה להגיע לזה. זה לכל היותר תוצא לוואי (side effect). אין לי שום עניין בהכלה של קבוצות נוספות, או במציאת חן בעיני מישהו. להיפך, אם דבריי מוצאים חן בעיני יותר מדיי אנשים אני בודק את עצמי שבעתיים, כי כנראה טעיתי איפושהו. הצעותיי למהפכות ושינויים ולאימוץ ערכים מודרניים וחיצוניים מבוססות אך ורק על התפיסה שכך נכון לעבוד את ה’. זוהי אמת ולא הכלה או יחס לקבוצות, תפיסות ואישים אחרים. הייתי אומר זאת גם על אי בודד. אם המוטיבציות ההן נעוצות בעיקר בהכלה, או חילול וקידוש השם (מה שמכונה בלשון פחות מכובסת ‘רייטינג’, אבל כאן זה במובן חיובי כמובן), אני חותר ממש לחוף בכיוון ההפוך: האמת הטהרנית בכבודה ובעצמה. קידוש וחילול השם הם כמובן ערכים חשובים מאד, אבל הם לא המוטיבציה שלי, שכן לדעתי ברוב המקרים הם אינם בסיס נכון לפסוק או לשנות הלכה. לא הייתי נוגע בצ’ופצ’יק ההלכתי הקטן ביותר משיקול שזה ימצא חן בעיני חילוניים, מסורתיים, או רפורמיים, או שיכיל אותם. להיפך, אם זה מוצא חן בעיניהם, הייתי מנסה להימנע מזה. אין לי שום עניין להכיל אותם.

נכון שיש בהלכה מגמה של אימוץ פסיקות ודרכי פרשנות שמקובלות על הציבור, והימנעות מפסיקות שמרחיקות את העם שבשדות מהתורה. אבל למיטב שיפוטי זה אמור ביחס לעם שבשדות שמחויב להלכה, ולא לקבוצות שאינן מחויבות אליה.[1] וגם אז זה צריך להיעשות במשורה ובשיקול דעת גדול. התורה אינה אמצעי ליצירת לכידות חברתית, ויש לה מטרות משלה, שאינן קיבוץ ואיחוד עם ישראל. המצוות מיועדות להשיג תכליות משל עצמן (מה שכיניתי לא פעם ‘ערכים דתיים’), ואם אנשים לא מבינים זאת זו אינה סיבה לוותר על השגת המטרות הללו. איחוד העם הוא אמצעי להשגת המטרות הללו ולא להיפך. לכן אני ממש נגד פשרות, כואבות או לא, כדי להכיל קבוצות אחרות.

קולות דומים

בשנים האחרונות נשמעים כמה וכמה קולות דומים לאלו שתיארתי. הרב עידו פכטר חוזר וטוען (ראו ספרו יהדות על הרצף) שיש לשנות את הגדרת היהדות כך שתכיל עוד גוונים, החל במסורתיים והמזרחיים, המשך ברפורמים וכלה בחילונים. בעת האחרונה הוא הפריז על מידותיו וטען שהחרדים אינם על הרצף (גיור לחרדיות אינו תקף). כיוון דומה, מתון יותר, ניתן למצוא אצל הרב רונן לוביץ, בספרו האם לזרום עם הזרמים. כך גם אצל ד”ר אלחנן שילה (בספרו יהדות קיומית) ועוד כמה וכמה. כל אלו מדברים בגוונים שונים על דתיות יהודית כרצף, וקוראים להכיר ברצף הזה לכתחילה ולהכיל את כולו במסגרת הדתית וההלכתית. ניתן לומר שזוהי דתיות פוסטמודרנית.

לפעמים אני מקבל פניות מאישים אלה ואחרים שרואים בי פרטנר לתפיסותיהם, ובאמת הדמיון יכול להטעות. אבל לפי התרשמותי, כל אלו מונעים ממוטיבציות שזרות לי לחלוטין. הם מנסים להציע זהות יהודית מגוונת ומכילה, שפונה לקבוצות שמעבר לאלו המחויבות להלכה (אני נזהר מהמונח ‘אורתודוקסיה’, שגם אני לא מקבל אותו כבסיס הכרחי למחויבות הלכתית). בדרך כלל זה מגיע עם הרחבת היריעה והצעת אופציות הלכתיות ומחשבתיות רחבות יותר מהמקובל. במובן הזה אני איתם. אבל כאמור המוטיבציה שלי שונה, ובעצם הפוכה.

מבחינתי דווקא חשוב לדעת ולחדד מי לנו ומי לצרינו. לא במובן שנגנה אותו ונתקוף אותו (כתבתי לא פעם שאם אדם באמת מאמין בדרכו הוא לכל היותר אנוס, אבל בוודאי לא רשע ולא ראוי לשום גינוי), אלא כדי להבין מה נכלל ביהדות ומה לא. מבחינתי ההגדרות חשובות, גם אם הן רחבות יותר. אני נגד טשטוש וערפול ורצף למינהו, אלא אם זה מתחייב מניתוח מושגי (כתבתי לא פעם על לוגיקה עמומה). העמימות אינה ערך, ולכן אין לי מגמה לערפל הגדרות או לוותר עליהן. יש לי בהחלט מגמה לעדכן והבהיר אותן, ודווקא לדייק ולא לערפל. העובדה שהניתוח המושגי מוביל אותי בדרך כלל להגדרות רחבות יותר הוא תוצאה (side effect), אבל בהחלט לא המוטיבציה למהלכים שלי.

לסיכום, אני מאמין בדתיות-מודרנית, והתפיסות הללו אולי קרובות יותר לדתיות-פוסטמודרנית (זוהי הכללה לא מדויקת כמובן, רק לחידוד הנקודה).

שני סוגי פרגמטיזם

דומני שכבר עמדתי כאן על הבחנה בין שני סוגי פרגמטיזם. הפרגמטיזם הפילוסופי שנגדו כתבתי לא פעם, מכפיף את המצוי לרצוי. הוא קובע את האמת לפי המועיל (ובעצם מניח שאין אמת או שאין לנו נגישות אליה). במובן הזה הוא שותף למטא תפיסה של הפוסטמודרניות הספקנית והנרטיבית שלפיה אין דרך להגיע לאמת (למרות שבדרך כלל הם מוצגים כהפכים. ראו למשל במרד השפוף של גדי טאוב), אלא שהוא מציע בגלל זה לאמץ את המועיל כקריטריון לאמת. הבעיה היא שזוהי אמת בדויה כמובן. אתה ממציא אמת כי זה מה שמועיל לך ובין כה וכה אין לך אלטרנטיבה.[2] ממש הפיכת האופיום להמונים לאידאל לכתחילה. אבל האמת לא חייבת לך כלום, ואין שום סיבה שהיא תתלכד עם המועיל.

ישנו פרגמטיזם אחר, שלפיו העובדה שמשהו מועיל היא אינדיקציה לכך שהוא נכון. איני רואה את ההיגיון בטיעונים כאלה, אלא אולי אם מאמינים ביד ההשגחה שדואגת לכך (בהקשרים מסוימים אולי טיעונים אבולוציוניים מובילים לזה). אבל זה לפחות עקבי. אם מישהו חושב שהמועיל הוא אינדיקציה לאמת, או אז הגיוני שיבחר את המועיל כקריטריון לאמת.

ההבחנה הזאת מזכירה את ההבדל שעליו הצבעתי מול גישתם של אנשי בית הלל והדומים להם. הרוח הנושבת מדבריהם היא פרגמטיסטית במובן הראשון (שמכפיף את האמת למועיל. ושוב, מדובר על מה שמועיל רוחנית כמובן. אלו לא אינטרסים). ואילו אני מוכן אולי לקבל פרגמטיזם מהסוג השני. לפעמים ההתקבלות בציבור היא אינדיקציה לכך שמדובר בגישה אמיתית. זה מביא אותי לדוגמה הלכתית.

גזירה שפשטה ברוב הציבור

בעבר כתבתי כאן (כעת מצאתי זאת בטור 277) על הכלל ההלכתי שלפיו גזירה או תקנה צריכה לפשוט ברוב הציבור כדי להתקבל. התלמוד קובע שגזירה שלא פשטה ברוב הציבור בטלה. מקובל לחשוב שזהו סוג של פשרה פרגמטית. נכון שהיה ראוי לנהוג כך, שהרי זה מה שבית דין בחכמתם הבינו, אבל העם שבשדות לא עומדים בזה ולא ניתנה תורה למלאכי השרת. יש להתחשב בהם ולבטל את הגזירה. הסברתי שם שלדעתי הפשט הוא בדיוק הפוך. אם הציבור לא מקבל את הגזירה היא כנראה לא נכונה. יושבי בית המדרש או בית הדין מנותקים מהעולם, ולכן הם צריכים לקבל משוב מהעם שבשדות. הוא מתקן את הטעויות שנובעות מהניתוק האינטלקטואלי שלהם. במצב כזה ההתקבלות בציבור היא אכן אינדיקציה לאמת. זהו פרגמטיזם מהסוג השני, הסביר והקביל.

אבל כאמור זה מדבר על עם שבשדות שמחויב להלכה ומשתדל לקיימה. ציבור שעקרונית לא משתדל לקיים את ההלכה, אי ההתקבלות של הלכה כלשהי בקרבם לא אומרת כלום.

נשוב כעת לדיון שלנו.

מה עם קואליציות: האם יש הבדל מעשי?

בשורה התחתונה התמונה שכל הקבוצות הללו מציגות יכולה להיות מאד דומה לזו שלי. גם הם מדברים על הגמשה והכנסת ערכים חיצוניים. אבל אם אני צודק אז המניע שלהם שונה, ובעצם הפוך. הם עושים זאת במידה רבה כדי להכיל ולהנגיש את התורה לאחרים (‘רייטינג’, אמנם במובן חיובי. ריבוי אהבה לתורה ולקב”ה, אבל עדיין גישה אינסטרומנטלית) ואילו אני עושה זאת גם אם זה לא יכיל אחרים. פשוט כי כך לדעתי נכון לנהוג.

אומר יותר מכך. ייתכן, ואפילו מאד סביר בעיניי, שאחרי שאציג בפני רבים מהם את השאלה הם יסכימו עם גישתי, אבל להתרשמותי הרוח הנושבת מדבריהם היא אחרת. ייתכן שצורת ההצגה הזאת היא רק כדי להצביע על התועלת והנחיצות של הגישה ולא שזהו בהכרח הבסיס המהותי שלה (שלגביו הם אולי מסכימים עם דבריי, שמדובר בבסיס ערכי מהותי ולא רק בהכלות למיניהן). ייתכן גם שעצם ההמשגה הזאת יכולה לשנות את התפיסות, ואני אשמח מאד אם כך יהיה.

לכאורה מה שתיארתי עד כאן הוא רק הבדל במניעים ובמוטיבציות. התמונה והיעדים בשורה התחתונה דומים. משמעות הדבר היא שבהחלט יש מקום לקואליציה בין תפיסתי לבין קבוצות ותפיסות כאלה, שהרי אנחנו חותרים לאותם יעדים מעשיים. כמובן שאיני רואה בהם פסול. אני רק לא מסכים, ובשורה התחתונה יש הרבה מן המשותף.

אלא שכעת עולה שאלה נוספת: האם יש כאן גם הבדל במהות? האם התמונה המעשית שלי תהיה זהה לתמונה שעולה מהתפיסות הללו? תשובתי היא שלא. הדמיון רחוק מלהיות מושלם (ובגללו כל מיני אנשים טוענים שאני חרדי פנאטי ולא מבינים היכן למקם אותי על המפה הדתית). אדגים זאת דרך כמה דוגמאות.

דוגמה ראשונה: מעמד נשים בבית הכנסת

הפסק הידוע של רבני ורבניות בית הלל על קדיש יתומה, כבר זכה לביקורת שלי, ולא אכנס לכך שוב. כאן רק אציין שאני לגמרי מסכים להיתר שלהם, אבל המוטיבציה שלי להתיר זאת אינה להקל על מצוקתן של נשים ולאפשר להן להתבטא באופן מלא במישור הדתי (נימוק לא בלתי לגיטימי מצד עצמו). המוטיבציה שלי היא שפשוט אין שום סיבה לאסור זאת. לכן גם לא הייתי נזקק לשום מקור הלכתי כדי להתיר זאת (זו הייתה עיקר הביקורת שלי עליהם שם). פשוט אין שום סיבה לאסור. לכן גם אם נשים לא היו במצוקה הייתי אומר להן לומר קדיש. לעומת זאת, אם הייתה בכך בעיה הלכתית, אז גם אם הן היו במצוקה לא הייתי מורה להן כך (יש לפעמים מקום להיתר בשעת הדחק, אבל לא אכנס לזה כאן. אני מדבר על גישה עקרונית).

אוסיף שאיני מכיר פסק מסודר ורשמי שלהם לגבי אמירת שבע ברכות על ידי נשים בחופה (יש תשובות, כמו זו של הרבנית חנה גודינגר), או לגבי קריאת התורה ועלייה של נשים (אמנם ראו כאן מאמר אנונימי מהאתר שלהם). אני מעריך שפסק כזה להתיר קשה יותר להוציא, ולו בגלל החשש שזו תיתפס כקולא מופלגת מדיי (רפורמיות). זו לדעתי גם הסיבה לכך שדרכם בדרך כלל להסתמך על מקורות ולפסוק בנושאים אלו באופן שהוא מסדר שני ולא מסדר ראשון (כפי שהערתי במאמרי הנ”ל על קדיש יתומה). בעיניי הקריאה בתורה מותרת בשופי ולא צריך יותר מדיי הנמקות לזה. גם את העלייה לתורה לדעתי יש להתיר. את ברכות החופה גם יש מקום להתיר (אם כי כאן יש עבודה הלכתית לעשות). כל זה לדעתי אכן מותר. בחלק מהמקרים זה לא בגלל המצוקה של הנשים אלא כי אין סיבה לאסור זאת. ואילו בסוגיות שבהן יש צדדים להקל ולהחמיר, שם יש יותר מקום להשתמש בשיקול של המצוקה והצורך.

דוגמה שנייה: גיור

הוא הדין לגבי תחום הגיור (ראו על כך בטור 469). לא פעם שאלו אותי כיצד ההחמרות שלי בתחום הגיור (איני רואה מקום לשום פשרה בתחום קבלת המצוות. מי שלא קיבל מצוות ברצינות ובכוונה בעת הגיור הוא גוי למהדרין, גם אם בית הדין שגייר אותו סבור אחרת)[3] מתיישבות עם ההקלות שלי בתחומים אחרים? מדוע איני מבין שחייבים להקל בזה כדי לפתור בעיות חברתיות קשות ולהקל על מצוקות של אנשים? תשובתי היא שאני לא מחמיר ולא מיקל בהלכה אלא מסיק את מה שנראה לי נכון. לפעמים זה יוצא לקולא ולפעמים לחומרא. זהו אחד ההבדלים בין גישה שמטרתה להכיל ולקדש את השם שבדרך כלל נוטה לקולא, לבין גישה שחותרת לאמת ההלכתית בנסיבות הנתונות (שיכולה להגיע למסקנות לקולא או לחומרא).

אני לא הייתי מעלה בדעתי להקל בגיור בגלל שיש בעיות חברתיות במדינה. החילונים כאן יצרו בעיה קשה עם הבאה מכוונת של מאות אלפי גוים (כפי שטען בצדק הרב פרץ מרעננה, שכיהן כשר פנים, וחטף על כך צוננין מכל קצווי הקשת הפוליטית ורוב קצווי הקשת הדתית), ועכשיו ההלכה צריכה למצוא דרכים להכשיר את השרץ? ההלכה אינה מכשיר לפתרון בעיות חברתיות ופוליטיות. ההלכה פועלת לפי אמות המידה ודרכי ההתנהלות, הפרשנות והפסיקה שלה. את התוצאה החברה והמדינה צריכות לאכול או להקיא, והכי טוב להתעלם (להפריד את הדת מהמדינה). אבל זו בעיה של המדינה ולא של ההלכה.

אמנם זהו שטר ושוברו בצדו. במקביל להחמרה בדרישה לקבלת מצוות, אני מציע (ראו בטור הנ”ל) תמונה שמאד מקילה בהגדרת קבלת המצוות הדרושה בגיור. מבחינתי די בכך שהמתגייר מבין שהמערכת מחייבת אותו (ושהוא ייענש אם יעבור עליה). לא דרושה כוונה לקיים את המצוות בפועל, בוודאי לא דרוש קיום בפועל. בלי להיכנס לעצם הטענה, אומר שוב שגם כאן איני עושה זאת כדי להקל על מישהו או לפתור מצוקות של מישהו. “דכאיב לי כאיבא ליזיל לבי אסיא” (ב”ק מו ע”ב), כלומר מי שכואב לו שיילך לרופא (ולא לרב). אני פשוט חושב שניתוח מושגי מראה שזוהי באמת התמונה ההלכתית הנכונה. עקרונית זה נכון גם בעולם שכולו חרדים שמרנים שמדקדקים בכל קוצו של יוד, שחיים ופועלים במסגרת של מדינת הלכה יהודית בנוסח הטליבן. לדעתי מי שלא עושה כך, הופך יהודי כשר לגוי, וניתן אפילו לומר שיש כאן קולא מפליגה (הוא פוטר יהודי כשר מכל המצוות).

דוגמה שלישית: היחס למסורתיות

מקובל מאד להניח שיש עניין לקרב את הציבור המסורתי, ולראות בו חלק מהציבור הדתי. סוף סוף יש להם פינה חמה בלב להלכה ולתורה, הם מעריכים את הרבנים ואת התורה, אבל קצת חלשים בקיום. אני חושב שהמנהיגות הקשובה מכוונת בין היתר לציבור הזה. לעומת זאת, כתבתי כאן לא פעם שלדידי מסורתי גרוע בהרבה מאתאיסט. המסורתי יודע את ריבונו ומורד בו (לא מקיים את ההלכה), בעוד שהאתאיסט הוא אנוס גמור (תינוק שנשבה). אין לי שום עניין להכיל מסורתיות, ליצור דתיות רצף שמדברת אליה ובוודאי לא כזו שמכירה בה.[4]

זה כמובן תלוי באיזה מסורתי מדובר. אני מתייחס כאן למסורתי שמודע למחויבותו הדתית וההלכתית, אבל לא מתאים לו כרגע. הוא מחפף ונוסע בשבת למשחק כדורגל אחרי התפילה, פותח טלוויזיה וכדומה. זה, בניגוד לאדם שנכשל מדי פעם כי אינו עומד בכך. אדם כזה אינו אדם מסורתי אלא דתי שנכשל. מסורתיות מוגדרת כדרך התנהלות קבועה ושיטתית ולא ככישלון מקומי. אמנם יש מסורתיות מסוגים אחרים, כמו אלה שלא באמת מקבלים את מלוא ההיקף של ההלכה אלא רואים בה סוג של פולקלור, אווירה, תרבות וכדומה. בעיניי אלו אינם מסורתיים אלא חילונים עם פולקלור בעל גוון דתי (כמו הבאת ביכורים, או חגים אלטרנטיביים בקיבוצים). הם לא מקבלים את מרות ההלכה אלא רואים בה מסורת חביבה מבית אבא שנחמד לשמור אותה. היא אפילו יקרה לליבם במובן הרגשי, אבל כל עוד אין כאן תפיסה שזו אמת מחייבת, אז מדובר בחילוניות (כלומר תפיסה שלא מחויבת להלכה).[5]

גם כאן זו דוגמה לעמדה שאינה מיועדת להכיל קבוצות אחרות או להקל, אלא חותרת להגיע לאמת ההלכתית והתפיסתית.

כעת אנצל את ההזדמנות כדי להתייחס לאחת התגובות למניפסט שלי, שכן היא קשורה באופן עקיף לפחות לדבריי למעלה על המסורתיות. היחס למסורתיות משקף בצורה עמוקה ויסודית את ההבחנה בין שתי התפיסות שתיארתי עד כאן.

השלכה: ביקורת שקיבלתי על המניפסט

בעוונותיי איני מחובר לפייסבוק, אבל שלחו לי ביקורת על המניפסט שהתפרסמה בדף הפייסבוק של האתר. ברצוני לנצל את ההזדמנות ולהתייחס אליה, כי דרכה אדגים את היחס למסורתיות ואת הקשר שלו להבחנה שעשיתי למעלה.

אסף לייבוביץ כותב שם כך:

אכן ניתוח מעניין אם כי חסר בו עוד מימד ניתוח והוא הזהות המסורתית. היא בעיניי הזהות השלישית בדגש על ההקשר הדתי עדתי ומעמדי שלה. הנחת היסוד שלך שאם אדם אומר שהוא ליברל וחושב שהוא ליברל הוא אכן כזה. אבל אם השתמשת כבר בתודעה כוזבת וכדומה, גם בכך אפשר לפקפק. המימד האתני מעמדי, מניח אופציה נוספת, יהדות מסורתית וליברלית וציונית בנוסחה שמציע הליכוד. זה ציבור שהלכה למעשה פועל באופן ליברלי ומודרני בסוגיות של נשים, להט”ב, צה”ל ועוד, לצד תפיסה אמונית לאומית ומסורתית יהודית.

העובדה שדתיים ליברליים לא רואים בזהות הזו אופציה לשיתוף פעולה ודווקא החרד”לים לוקחים עליה בעלות, מוכיחה שלעדה ומעמד והביטוס יש משקל גדול בהתארגנות פוליטית. בנוסף הדבר מעיד שליברליזם הוא מושג חמקמק וגזענות, בדלנות, וחוסר סובלנות יכולים להתקיים גם במרחב דתי ליברלי (עיין ערך ישובים וקיבוצים רבים). זו גם הסיבה למה הזהות הדתית המודרנית נשארת נישה קטנה, ולצערי המאמר הזה מוכיח בהתעלמות שלו מהזהות המסורתית כאופציה אמיתית, ממשית, לדיאלוג ולשת”פ , שהיא גם תישאר כזו.

ובתגובה לחיותה הוא כותב:

ההתעלמות מהזהות המסורתית, שבעולם מתוקן הייתה צריכה להיות בת הברית האינטואיטיבית הברורה של הדתיים הליברליים, ממחישה שזה לא רק אידאולוגיה. יש פה הרבה מעמד ועדתיות ושייכות סוציולוגית. לכן חרדים לאומיים ודתיים לאומיים חשים עדיין שהם אותו מגזר למרות הפערים ביניהם. לכן החרדים לא יראו בחרד”לים חלק מהם.

לכן אברהם התעלם ממיליוני ליכודניקים מסורתיים שמחברים בין מודרניות ליברליזם ציונות ומסורת. קטע הא?

ובקיצור, לא מת על מי שמסתכל על המערכת ומסביר לכולם למה היא לא מתנהגת ‘נכון’ במקום להבין את ההיגיון הפנימי העמוק שבה, היגיון שמציב מראה לא מחמיאה כל כך לדתיים הליברליים. והכי משגע אותי איך אדם שחי בירוחם (!) שנים, טחו עיניו מראות את הזהות שהתקיימה לידו.

אם אאסוף את העולה מדבריו בשני הקטעים, ישנה כאן האשמה של דבריי (ביחד עם הדתיות הליברלית והמודרנית בכלל) בגזענות, וזאת מפני שלא הנחתי על המפה את הזהות השלישית או הרביעית של המסורתיות המזרחית (בלשונו: מצביעי הליכוד. אז מי כאן גזען?). איך טחו עיניי מלראות את הזהות שרווחה ממש על ידי בירוחם?! “קטע, הא?”.

עוד על ענייני טעם וריח

אם כבר אסף משתף אותנו בטעמו (על מי הוא מת ועל מי לא), ארשה לעצמי לשתף אתכם גם בטעמי שלי. אני ממש לא מת על מקופחים מקצועיים (לפעמים הם מקפחים אחרים באופן מקצועי). אלו שכל מה שתאמר או תכתוב יתפרש אצלם כאפליה וכגזענות, כלפיהם או כלפי אחרים. אם תכניס את המסורתיות תהיה גזען (למה לא הכנסת את הבדואים או את החילונים, למה אתה מתייחס לחוד למזרחיים? ולמה אתה מייחס דווקא להם מסורתיות?) ואם לא תכניס אותם גם תהיה גזען. אתם ודאי מכירים את התופעה המשעשעת והמעצבנת הזאת.

למה אני לא ממש מת עליהם? מפני שהקיפוח תופס את כל המסך שלהם, ולכן הם לא מסוגלים לראות שום דבר כפי שהוא ולהתייחס עניינית לטענות. הם לא מעלים בדעתם שיש סיבות הרבה יותר פשוטות ומתבקשות לתופעה שבפניהם, והם מעדיפים לקפוץ ישר על עגלת הגזענות האופנתית כל כך ולתלות הכל בגזענות וקיפוח. כדי לראות זאת, הבה נתבונן קצת בדברי קודשו של אסף.

התייחסותי לדבריו

ראשית, אני ממש תוהה למה הוא חושב שהזהות המסורתית-מזרחית לא מופיעה במפה שלי? לפחות לשיטתו היא מופיעה. זוהי בדיוק הזהות השלישית שעליה אני מדבר. משום מה לדעתו היא שונה מהזהות הליברלית שתיארתי, אבל הוא עצמו אומר שהם בעצם שותפים טבעיים כי:

זה ציבור שהלכה למעשה פועל באופן ליברלי ומודרני בסוגיות של נשים, להט”ב, צה”ל ועוד, לצד תפיסה אמונית לאומית ומסורתית יהודית.

נו, אז לשיטתו זוהי בדיוק הזהות השלישית שעליה דיברתי. מעניין למה הוא חושב שלא התייחסתי אליה? אה, כי בעיניו החודרות הוא הבחין שכשהתייחסתי לליברלים התכוונתי (גם אם לא אמרתי זאת) רק לליברלים האשכנזים ולא לאלו המזרחיים. גזען שכמותי. לשיטתו נראה שהיה עליי להגדיר מפת זהויות כפולה: חרדים אשכנזים ומזרחיים. ציונים-דתיים אשכנזים ומזרחיים, מודרנים-ליברליים אשכנזים ומזרחיים, מסורתיים רק מזרחיים, וכנ”ל גם רפורמים וחילונים (שהם רק אשכנזים) שבגלל גזענותי לא הכנסתי אותם בכלל. בעצם למה רק חלוקה כזאת? מה עם הפולנים, הצ’כים, האלג’יראים, התוניסאים, הבלגים ועוד? ואחרי כל זה, אני הוא הגזען כאן. “קטע, הא?”.

אז הנה שיעור חינם בהבנת הנקרא. ממש לא טחו עיניי מראות את הזהות המסורתית (שאינה דווקא מזרחית, בטח לא בשנים האחרונות). אני מכיר אותה היטב וכפי שהסברתי למעלה אני אף מיצר עליה ורואה בה משהו גרוע מאתאיזם (גזען שכמוני). בעיניי זו אינה זהות דתית, בטח לא יותר מהזהות הרפורמית. גם את הזהויות הבדואית, הטרופית-משוונית וההינדית לא הכנסתי למפה שלי, ולו רק מפני שהן לא חלק ממפת הזהויות היהודית-דתית. גם הזהות המסורתית לא נכנסה מפני שכפי שהסברתי למעלה לדעתי היא אינה חלק מהמפה הזאת.

אבל עזבו, בשביל זה הוא צריך היה להכיר את עמדתי בנושא המסורתיים, ואין סיבה שיכיר. הבעיה היותר גדולה היא זו שעולה מדבריו גם אם אינו מכיר את עמדתי. אם לדעתו של אסף הייתי אמור להכניס את כל הזהויות שהן שותפות טבעיות לתפיסותיי, יש מועמדים הרבה יותר טובים מהמסורתיים: הרפורמים, הקונסרבטיבים (שאינם זהות נפרדת לדעתי האישית) והחילונים. אם אני לא רוצה כפייה ורוצה לתת יחס שוויוני לכולם, מי לנו שותפים נאמנים יותר מהחילונים והרפורמים?! אבל למרות זאת, משום מה אסף לא תוהה מדוע לא הכנסתי את צמד הזהויות ה”דתיות” הללו למפתי. “קטע, הא?”.

יש לי ניחוש למה זה קורה אצלו. כנראה שבעיניו חילונים ורפורמים הם אשכנזים, ואשכנזים בהגדרה אינם מקופחים (כמו שאמרו בגוש קטיף: אשכנזי לא מקפח אשכנזי). לעומת זאת, מסורתיים לדעתו הם מזרחיים, ולכן הם בהגדרה מקופחים. הוא אשר אמרתי, מקופחים מקצועיים רואים קיפוח מובנה בכל מקום. אין מראים לו לאדם אלא מהרהורי ליבו. זוהי לדעתי הסיבה שעל הראשונים (הרפורמים והחילונים), שאותם לא הכנסתי למפה, הוא עובר בשקט, ואילו על האחרונים (המסורתיים), שלפחות לשיטתו דווקא כן הכנסתי (כי הרי הם ליברלים), הוא משום מה מוחה וטוען שבגזענותי לא הוכנסו אליה. עולם הפוך ראיתי. אני לפחות מתנחם בכך שאני מקפח בשווה אשכנזים כמו מזרחיים. השוויון הוא נר לרגליי הליברליות.

זהו ההיגיון הפנימי הלא כל כך עמוק של דבריי, ומשום מה טחו עיניו של אסף מלראותו. אבל אני חייב לומר שאותי זה ממש לא משגע, יען כי אני מכיר היטב את טחות העיניים הזאת. זו שמוצאת טחות עיניים בכל אחד אחר פרט לה עצמה. זוהי טחות עיניים שמונעת הבחנה בטחויות עיניים של עצמך ומייחסת אותן לאחרים, בבחינת הפוסל במומו. יש לכך דוגמאות רבות מאד בין טיעוני המקופחים המקצועיים ועוזריהם, ואשאיר זאת לכם.

אסיים בבקשת סליחה מאסף על שהרשיתי לעצמי קצת לחבוט בו בפומבי. פשוט הטיעונים הטיפוסיים כל כך שהוא העלה דורשים זאת. אז העליתי מהם ניצוצות (טוב, זו הזהות החסידית שלי) והשתמשתי בהם כדי לחדד יותר את תפיסותיי.

[1] יש כמובן מצבים שהמושגים הללו פונים כלפי גוים, אבל בדרך כלל לא נכון לשנות הלכות כדי לקבל יחס נאות מגוים.

[2] מזכיר לי את אמירתו בת האלמוות של פרס: מה האלטרנטיבה שלהם (של הימין)?! כשהוא מניח שאם אין אלטרנטיבה אחרת לשלום אז צריך לבחור בגרועה. האופציה שאין בכלל דרך לשלום לא קיימת בעיני אופטימיסט מושבע כמוהו. אפשר גם להזכיר כאן, להבדיל, את המימרא של הרב קוק על עדיפות של כישלון באהבת חינם על פני כישלון בשנאת חינם. גם שם הערתי שהכי טוב לא להיכשל בשתיהן.

[3] כמובן אם בית הדין חושב שעובדתית הייתה קבלת מצוות, זהו מצב אחר. כאן גם אם לדעתי לא הייתה קבלת מצוות, בטלה דעתי אצל דעתם.

[4] אגב, לגבי צירוף למניין היחס הוא הפוך כמובן: מסורתי מהסוג שהגדרתי כאן מצטרף למניין שכן הוא מאמין באלוהים ומתפלל אליו אבל אתאיסט לא (הוא דומה בעיניי להוספת עציץ לתשעה מתפללים).

[5] לא אכנס כאן לטענתי שלרגש ולחוויה הדתיים אין שום חשיבות וערך מצד עצמם (אלא אולי כביטוי לתפיסה ואמונה, שלהם יש ערך). עסקתי בזה לא פעם בעבר.

25 תגובות

  1. שלום הרב
    קודם כל אני ממש שמח שהעלית את הפוסט הזה, כי הוא באמת מחדד את הגישה שלך לעומת גישות “מודרניות” נפוצות.
    קראתי את הטרילוגיה שלך ואני מכיר בערך את הגישה שלך ל”דתיות מודרנית”. עם זאת, עדיין לא בהירה לגמרי המחלוקת שלך עם הדתיות השמרנית (במופעים “הרגילים” שלהם ולא הקיצוניים)
    אני ממש אשמח אם תוכל לכתוב פוסט שמפרט את נקודות המחלוקת היסודיות ובהן דוגמאות ליישום שלהם בפועל.

    1. יש סדרת שיעורים שעדיין מתנהלת, על מסורת, שמרנות וחדשנות. שם אני מפרט מאד. ראה כאן באתר בשיעורי וידאו.

  2. צודק אבל אתה רוצה להיות צודק או לעשות שינוי דהיינו יש לך אתר בו אתה כותב את דעתך ואף אחד לא יכול לעוות אותה ב. אתה יכול ביחד עם כמה רבנים לפתוח ארגון בקו המחשבה שלך פחות או יותר כגון הרב עופרן, אולי הרב יהושע פפר מארגון צ”ע כדי שיהי נציג חרדי מודרני (שהרב יקרא מאמרים שלו הוא אדם די רציני ) , הרב שפרבר , הרב חיים נבון (למרות שאני לא בטוח שאתם חברים) זה די מוזר שאני צוציק צריך להסביר להרב איך עושים חיבורים אני לא מתכוון להתחצף אבל הרב מוזמן לפתוח את הטלפון ולהתחיל בעבודה
    תודה

  3. מה מודרני בתפיסה שאין צורך בהנהגה תורנית? זו היתה השיטה ‘בימי שפט השופטים’!

    בברכה, הנער הלוי

    1. בס”ד ח”י באלול פ”ב

      ניסיון הדורות של היהדות הרבנית מראה, שלא ‘אירגונים’ ולא תעמולה ובוודאי שלא ‘קיטורים’ מצליחים. מצליח מי שיוצר יצירה תורנית גדולה, אם בלמדנות ובפסיקה ואם במחשבה. כשמתווים לרבים דרך המבוססת על התורה הכתובה והמסורה המתמודדת עם השאלות המתחדשות – אז הדברים מתקבלים ומותירים רושם לדורות.

      בברכה, מב”ט

  4. את הפוסט הזה היה צריך לפרסם כנספח לחוברת.
    זה לא ‘קול קורא במדבר’ כפי שנכתב, אלא, “קול קורא: במדבר פנו דרך ה’, ישרו בערבה מסילה לאלוקינו”.

  5. שני סוגי פרגמטיזם –
    האחד – נוסח טאוב -“. אתה ממציא אמת כי זה מה שמועיל לך….”
    אבל האמת לא חייבת לך כלום, ואין שום סיבה שהיא תתלכד עם המועיל.”
    במשפט האחרון ישנה הנחה שקיימת אמת אחת , ולכן היא לא לא חייבת להתלכד עם המועיל.
    אבל אם אני מגדיר אמת כמה שמועיל לי – אזי היא מתלכדת בהגדרה.

    “ישנו פרגמטיזם אחר, שלפיו העובדה שמשהו מועיל היא אינדיקציה לכך שהוא נכון.
    אם מישהו חושב שהמועיל הוא אינדיקציה לאמת, או אז הגיוני שיבחר את המועיל כקריטריון לאמת.”

    וכאן תקשה קושייתו של ניטשה – “מועיל למה ? ”
    אם מישהו חושב שאידיאולוגיה מסוימת היא “מועילה” ולכן היא אמיתית – הרי גם הוא
    “המציא את האמת” כמו טאוב ( את הגדרתו ל”מועיל” ) .

    1. בס”ד י”ח באלול פ”ב

      ל’מה עוזר’ – שלום רב,

      בשאלה עובדתית הדיון אכן הוא ‘מה האמת העובדתית’, אך כשאנחנו שואלים: ‘מה ראוי לעשות?’ איננו דנים על מה שיש, אלא על מה שיועיל. מה יביא לתקנת היחיד והציבור, כי אותה אנחנו מבקשים.

      בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

      וגם בדיון מדעי עובדתי, כשרואים שה’מכונה לא עובדת’ – כדאי לבדוק אם אין לנו חוסר בידיעת העובדות…

      1. וגם כשברור לנו ‘מה ראוי לעשות’ – עדיין מוטלת עלינו האחריות כיצד להנגיש את הדברים בצורה מתקבלת, כדברי הרמב”ם ש’תפוחי זהב’ צריכים להיעטף ב’משכיות כסף’ כדי להנגישם לרבים, הרי אחריותני היא להיות ממוסרי השמועה ומעביריה מדור לדור.

        בברכה, חנוך הענך פיינשמקר-פלטי

        1. בס”ד י”ט באלול פ”ב

          האדם המודרני מתקשה לפעול רק מתוך ‘קבלת עול’ ללא הזדהות פנימית. אז יש לדתי-המודרני שתי ברירות: או לפתח ‘זהות שלישית’ המצמצמת ומקילה את עול המצוות, אן להעמיק ב’טעמי התורה’ ומתוך כך להבין מה רצון הי”ת והערכים הגלומים במצוות, ואז לעשותן בחשק, מתוך הבנה והזדהות.

          בברכה, חסדאי בצלאל דובדבני קירשן-קוואס

          הנסיון לצמצם ולהקל בעול המצוות, לא ממש עוזר, כן ככל שאדם מקיים את המצוות מתוך תחושה של ‘נטל’ – גדלה התמרמרותו על המהדרין והמדקדקים שאינם תומכים בו.גם העול המצומצם יישאר ‘נטל’ מעיק…

    2. זו אינה קושיא. תמיד אפשר לומר שאדם ממציא את הנחות היסוד שלו. אבל אני טוען שהן תוצר של אינטואיציה ולא המצאה. ברור שאיני יכול להוכיח זאת, אבל ברור שזו אינה קושיא אלא לכל היותר הצהרה נגדית.

  6. אבל אז איך אתה מסביר התנגשות של התורה עם ערכי מוסר. האמת והמועיל מתפצלים?
    (לשיטתך, כמדומני שטענת לא פעם שיש התנגשות וזה בסדר.. כמובן אפשר לחשוב אחרת – שמה שמתנגש עם התורה הוא כנראה לא באמת ערך מוסרי, לא אמת ולא מועיל.
    אולי ערבבתי כאן כמה דברים, אשמח להבהרה)

    1. לא הבנתי את השאלה. למה שלא יתנגשו? או לצה דאלת ההתנגשות קשורה לטענות שלי כאן?
      בעצם שאלת ההתנגשות, עסקתי בהרחבה בסדרות שיעורים על הלכה ומוסר, בתחילת מהלכים בין העומדים וגם כאן באתר (טור 15 למשל).

  7. אין בעיה שיתנגשו כשהן מוצגות כמערכות בעלות אינטרסים שונים. אבל לא הצלחתי להבין איפה נכנס בהתנגשות הזו המושג ‘אמת’.

    1. בס”ד י”ט באלול פ”ב

      ישאו הרים שלום לע”ם

      בערכי המוסר יש ערכים מנוגדים. למשל מחד דורשת מדת הדין למצות את הדין עם האשם ולתת לו עונש מרתיע שימנע ממנו ומאחרים לחזור ולסורו. ומאידך דורשת מידת הדין עצמה זהירות בדיני הראיות, מידתיות בעונש והתחשבות בנסיבות מקילות. ומידת הרחמים מוסיפה ודורשת התחשבות במעשיו הטובים של החוטא ובבני משפחתו שעלולים לסבול בשלו. ומידת החסד דורשת לתת לחוטא הזדמנות לתשובה ותיקון, שהרי ה’ חפץ בטובת בריותיו.

      הווה אומר: בין ערכי המוסר יש ‘התנגשות’. סיעור רגשות צודקים לכאן ולכאן. כאן באה מידת האמת. הדורשת לראות את התמונה בשלימותה ולתת פתרון מאוזן שישקלל את כל השיקולים הצודקים ויציע לכל אחד את מקומו הראוי.

      המוסר סוער ברגשות לימין ולשמאל, ו’דבר ה’ – זו הלכה’ מוצא לסערת הרגשות מענה מאוזן, פתרון אמיתי ושלם המביא בחשבון את כל השיקולים. הנטיה לראות רק צד אחד של התמונה – סוטה מהאמת. ראיית התמונה בשלימותה היא האמת לאמיתה.

      בברכה, אמיתי שלח פרחאני

      1. וגבעות בצדקה,
        לי אין בעיה עם זה שרק אינטואיציה שקולעת להלכה יכולה להיות אמת.
        לא הבנתי אם בעל הטור מאשר את זה.

        1. שלום לע”ם,

          לענ”ד האינטואיציה חושפת חלק מהאמת, וההלכה קולעת ומשלבת את האינטואיציות השונות למארג של אמת שלימה,הנותנת לכל אינטואיציה אתמקומה הראוי, ‘סדר העולם’בלשון מהר”ל. כמובן שאין זו דעתו של רמד”א.

          בברכה, אפש”ר

  8. ההלכה אינה מכשיר לפתרון בעיות חברתיות ופוליטיות. ההלכה פועלת לפי אמות המידה ודרכי ההתנהלות, הפרשנות והפסיקה שלה.
    כך כותב רבנו מיכאל אברהם.
    ובמה שונה עמדה זאת מעמדתו של זכריה בן אבקולס ?

    1. רבי זכריה בו אבקולס עשה את השיקול החברתי (למאוזר) הגיב:

      בס”ד י”ט באלול פ”ב

      למאוזר – שלום רב.

      את עמדתו של רמד”א, אשאיר לו לייצג\ אבל רבי זכריה בן אבקולס עשה בהחלט את השיקול החברתי, יאמרו כך או יאמרו כך.

      חכמים עשו רק את ‘השיקול הפוליטי’, החשש לסכנה עקב הסיוב לפקודת המלך ורצו להתיר משום פיקו”נ להקריב בעל מום או להרוג את המלשין.

      רזב”א עשה גם את השיקול החברתי. בחברה המקוטבת בין כיתות המצפצפות על הדקדקנות ההלכתית מקצה אחד.לבין קנאים המוכנים להרוג על כל ‘קוצו של יוד’ – היה חשש ממשי שהקרבת הקרבן תתפרש כחיזוק לאווירה המזללת בדקדקנות ההלכתית, ואילו הריגת הפוגם – היתהמתפרשת להצדקת הריגה על ‘קוצו של יוד’. הרי בר-קמצא לא הכריז חגיגית על כוונתו להלשין, ורזב”א בענוותנותו לא רצה להיות ‘חושד בכשרים’ ולעבור על עבירות חמורות בשל חשד שלא התברר כל צרכו.

      רבי יוחנן חלק על רזב”א בסוברו ‘אשרי אדם מפחד תמיד’. לדעתו מחובת מנהיגי הציבור לחשוד במטיל המום בכוונה קונספירטיבית ולפעול בהתאם. אבל יש מחיר חברתי ליצירת אווירת חשדנות כזאת ורזב”א מיאן לשלמו.

      בברכה, נהוראי שרגא אגמי-פסיסוביץ

        1. למאוזר – שלום רב,

          גם בתוספתא שציינת דוגל רזב”א הצעיר (שם עדיין אינו מוכתר כ’רבי’) בהעצמת הלכידות החברתית, בהימנעותו מכניסה למצב ששנוי במחלוקת ב”ש וב”ה. אם העצמות יונחו על השולחן יצטרך זכריה ‘לתפוס צד’ באופן פומבי במחלוקת, ולכן הוא מצא פתרון מבריק: משליך את העצמות והקליפות ‘מן הפה ישר אל הפח’ ללא צורך להיכנס למחלוקת.

          רבי יוסי ש’נימוקו עמו’ והוא מצטיין ביכולתו להכריע הכרעה הלכתית מוסברת ומנומקת – סובר שלא ההימנעות ממחלוקת הלכתית תביא ללכידות החברתית, אלא ההכרעה המנומקת שתביא את הרבים לאמצה, ואת המיעוט החולק להבינה, גם אם לא להסכים. כשמבינים את טעם החולקים, גם אם לא מסכימים – הרי שההבנה ההדדית מונעת את גלישת המחלוקת לשנאה.

          לדעת רבי יוסי, גם בפרשת ‘קמצא ובר קמצא’, היתה צריכה להיות הכרעה מנומקת, שהיותה מנומקת – מונעת את החשש ‘יאמרו בעלי מומים קרבים’ או ‘יאמרו מטיל מום בקדשים’. בית הדין המכריע, יסביר שהיה כאן מצב של פיקוח נפש חמור שחייב לחרוג מהכללים, והציבור יבין את הנימוקים ולא ייסחף לכיוונים לא ראויים. כשיודעים להסביר ולנמק – מתעצמת לדעת רבי יוסי הלכידות החברתית.

          בברכה, נשא”ף

    2. מה עניין שמיטה לחביתה? מה הקשר לזכריה בן אבקולס? שם דובר על דחיית ההלכה משיקול של פיקו”נ או סכנה. אני מדבר על פרשנות הלכתית משיקולים זרים.

  9. ביקורת חמורה כזאת לא זכורה לי על שום תנא אחר.
    ביקורת כפולה – גם של רבי יוחנן וגם של רבי יוסי.
    ומה טעם היה להזכיר חורבן בית המקדש בדין עצמות וקליפין ?
    והנראה שהוא זרק לאחוריו – לאחרי המיטה – ולא “ישר לפח”.
    ואם כדבריך שהמחלוקת היא בענין ה”טקטיקה” שיש לנקוט ,ורבי יוסי סבור
    שאפשר לשכנע בנימוקים – מדוע הוא מתבטא בצורה לא עניינית כזאת
    כלפי זכריה בן אבקולס?
    ומה לשון “ענוותנות” בבחירה בטקטיקה כזאת או כזאת ?
    אבל , מודה אני ,שההסבר שלך מקורי. לא שמעתי אותו מעולם.
    ובמצב שבו תלמידי בית שמאי “נועצים חרב בבית המדרש” כדי
    לקבוע הלכה כמותם – נראה שפילו נימוקיו של רבי יוסי לא יעזרו. בעוונות.
    שנה טובה Mozer (מוזר בלבנה )

    1. בס”ד כ’ באלול פ”ב

      למוזר (מביא מזור) – שלום רב,

      יש ענוותנות ויש ענוותנות. יש ענוותנות המבקשת להימנע ממחלוקת, כדרכו של זכריה שזרק את הפסולת לאחוריו כדי שלא להניחה על השולחן ולהיכנס למחלוקת ב”ש וב”ה אם לפנות את הפסולת ביד או ע”י ניעור הטבלה.

      ויש ענוותנותם של בית הלל העומדים על דעתם ומנצחים דווקא בשל ענוותנותם המביאתם לשנות קודם את דברי החולק. החתם סןפר מסביר שבכך הראו ב”ה שהם הפנימו את טיעוני החולק עליהם, אך יש להם מענה הולם לטיעונים אלה, ולפיכך התקבלו דבריהם על מרבית שומעיהם.

      אני הוספתי שגם רבי יוסי זכה שתיפסק הלכה כמותו, מאותו טעם ש’נימוקו עמו’, דבריו מנומקים כראוי, תוך הצגה מליאה של מערכת השיקולים (כשיטת ב”ה) – ולכן משכנעים הם את שומעיהם.

      רבי יוסי טוען נגד מנהגו של זכריה (שעוד לא תואר אז כ’רבי’) להימנע מויכוח, שגישה זו שנקט בה גם כשהיה ל’רבי’, למנהיג שעיני הציבור נשואות אליו – הביאתו (לגירסת הירושלמי) שלא לנקוט בתקיפות כלפי בעל המשתה שגירש את בר-קמצא, שכן חשש שמא בעל הבית צודק ובר-קמצא דחף את עצמו למשתה שלא הוזמן אליו. ולגירסת הבבלי (לפי רש”י) לחוש שמא בר-קמצא הטיל את המום בטעות ולא בכוונת זדון ללכת להלשין.

      לדעת רבי יוסי אפשר וצריך לנקוט עמדה חד-משמעית. תברר היטב את צדדי הויכוח, ולאור הבירור היסודי – תוכל לתת הכרעה מנומקת בבהירות שתתקבל על ידי הציבור.

      בברכה, נשא”ף

      לכן אולי הצליחה הקודיפיקציה של הב”י והשו”ע (יחד עם הגהות הרמ”א) להיעשות אבן היסוד לכל דיון הלכתי בכלל האומה, משום שהם ביארו את מיגוון שיטות הראשונים (בב”י ובד”מ) וביססו ונימקו את הכרעתם.

השאר תגובה

Back to top button