דילמה מוסרית וסוגי הגרלות (טור 538)

בין 'צדק' ל'צדקה'

בס”ד

לפני כמה שבועות שמעתי שיחה בין ד”ר רועי יוזביץ לבין פרופ’ עלי מרצבך, שכותרתה היא “האם אלוהים משגיח עלינו דרך הסטטיסטיקה”. יוזביץ שלח לי אותה, כי במסגרת הכנותיו לראיון הזה הוא ניהל איתי שיחה מקדימה. אחרי הד”שים שהוחלפו בינינו דרכו,J התגלעו כמובן גם ויכוחים. לטעמי, תפיסתו הבעייתית של מרצבך לגבי המעורבות האלוהית בעולם נותרה עמומה, ולא בכדי. להערכתי הוא מבין היטב את משמעות דבריו ושהם לא מחזיקים מים (כפי שיוזביץ הקשה עליו בצדק), ולכן העדיף להותיר אותם עמומים. אבל אל חשש, כאן לא אכנס שוב לסוגיה החבוטה של ההשגחה, שכן דשתי בה די והותר באתרא קדישא הדין. ברצוני לנצל את ההזדמנות לעסוק בדילמה מוסרית מעניינת שעלתה בשיחתם (החל מהדקה ה-52:40).

הסירה מליברפול: למה קוביות יותר מוסריות מתורשה?

השיחה ביניהם נסובה בעיקר על ספרו של מרצבך, הגיון הגורל. בספר מובא מעשה בספינה אמריקאית שהפליגה מליברפול לפילדלפיה, ובשלב כלשהו היא נתקלה בקרחון ונשברה ואז כל האנשים ירדו לסירות ההצלה. אלא שהתברר שאין שם מספיק מקום לכולם, ואם כולם היו נשארים סירות ההצלה לא היו יכולות להגיע למקום מבטחים. אדם אחד החליט לזרוק כמה אנשים מתוך הסירות העמוסות, והם כמובן טבעו. כשהניצולים הגיעו לחוף וניצלו, העמידו לדין את אותו אדם שזרק את האנשים לים. הוא התגונן בטענה שאם לא היה זורק אותם כולם היו טובעים ומתים. התביעה טענה נגדו שהיה עליו לעשות הגרלה ולא לבחור אנשים באופן שרירותי.

פרופ’ מרצבך בספרו מעלה כמה טעמים או סיבות מדוע ההגרלה אינה פתרון נכון במצבים כאלה (אני משער שהמוטיבציה לכך היא עמדתו שלפי ההלכה אין לעשות כאן הגרלה. ראו להלן). יוזביץ אומר שהוא התפעל בעיקר מסיבה ד שלו. מרצבך מסביר שם שההגינות מחייבת הגרלה כדי להעמיד את החזק והחלש על אותו בסיס. בהגרלה הוגנת יש לכל אחד אותו סיכוי להינצל או לטבוע. אבל כאן עולה השאלה מה רע בהגרלה הטבעית שגרמה לכך שחלק מאותם שמצויים על הסיפון יהיו חזקים יותר מאחרים? במילים אחרות: למה הקוביות נראות לנו מוסריות יותר מהתורשה? ה’קלפים’ שהגרלנו בתורשה שלנו גם הם סוג של הגרלה.

“כל דאלים גבר”

מרצבך אומר שם שהוא לא בטוח שהוא עדיין מחזיק בדעתו (עברו כעשרים שנה מכתיבת הספר), אבל מוסיף שבכל מקרה מדובר בטענה רצינית. בדיון שם עלתה דוגמה הלכתית, העיקרון “כל דאלים גבר”. הגמרא בבבא בתרא לד ע”ב דנה במקרה של סירה (“ההיא ארבא”) שצפה בנהר, ומתגלע ויכוח בין שני אנשים לגבי הבעלות עליה. הכלל הוא שמכיוון שאף אחד משניהם אינו מוחזק בה, ההכרעה תתקבל על ידי מאבק כוחני ביניהם: “כל דאלים גבר”. לכאורה כדי להשוות את הסיכויים היה עלינו לעשות הגרלה הוגנת בין שניהם, אבל ההלכה בוחרת במאבק הכוחני. לכאורה זהו ממש העיקרון של ההגרלה הטבעית (התורשה במקום הקוביות).

אבל אני לא בטוח שהפרשנות הזאת לכלל ההכרעה “כל דאלים גבר” נכונה. ראשית, אם ההלכה הייתה רואה בכוחניות הגרלה טבעית, אזי בכל ההקשרים שההלכה קובעת לעשות הגרלה היה עליה לקבוע במקום זה פתרון כוחני. הרי זו הגרלה טבעית, אז למה להיזקק לקוביות? מעבר לזה, כידוע, הרא”ש מציע הסבר שלפיו מי שהסירה שייכת לו כנראה ייאבק חזק יותר ולכן יש לו סיכוי גבוה יותר לנצח. לטענתו תחושת הצדק תוציא את הצדק לאור. אם כן, לתפיסת הרא”ש נראה שאין כאן באמת הגרלה טבעית אלא מנגנון שמצליח להוציא את הצדק לאור (כעין משפט שלמה).

יתר על כן, שימו לב שהמקרה של הארבא הוא מצב שבו יש אחד מבעלי הדין שצודק (הבעלים האמתי על הספינה), אלא שלבית הדין לא ידוע מיהו ואין שום ראיה שיכולה להראות להם זאת. במצב כזה הם מורים על “כל דאלים גבר”, וההנחה היא שהצודק יתגבר. אבל בלי ההנחה הזאת הרא”ש לא היה מעלה בדעתו לפסוק הכרעה כוחנית. אם כן, במקרה של הספינה מליברפול ששם ודאי אין אף אחד שבאמת צודק, שכן שם מדובר בהגרלה שמטרתה להכריע בין אפשרויות שקולות ולא לחשוף אמת כלשהי, שם גם הרא”ש לא היה מעלה בדעתו לפסוק “כל דאלים גבר”. נראה שלשיטתו בכל אופן אין לראות במאבק כוחני הגרלה טבעית.

אפשר היה גם לטעון, ללא קשר לאף אחד מההסברים, שהגמרא כאן בכלל לא מתכוונת להכרעה באמצעות מאבק כוחני, אלא רק לטעון שבית הדין אינו מתערב, וממילא תתקבל איזו הכרעה שתתקבל. הניסוח הוא “כל דאלים גבר”, אבל הכוונה רק לומר שאין מקום למעורבות של בית הדין בהכרעה וממילא ‘המצב הטבעי’ (של הובס) יעשה את שלו.[1]

מקרים ללא הגרלה

מיד בהמשך שיחתם, מרצבך מספר על קומיקס צרפתי שבו יצור בשם טין טין מחזיק בחבל את הקפטן והמצב הוא ששניהם עומדים למות. הקפטן מחליט לחתוך את החבל ולשלוח את עצמו למות כדי שלפחות טין טין יינצל. זהו מקרה שבו אי אפשר לעשות הגרלה, כי מי שלמעלה לא יכול לחתוך את עצמו למוות ולהשאיר את השני לחיות. במצב כזה הגרלה אינה אופציה, והדילמה היא האם שניהם ימותו או רק התחתון (הקפטן).

זה מזכיר לי את הדיון במאמרי על הפרדת תאומי סיאם (ראו גם בטורים 437438), שם הבאתי מקרה של תאומי סיאם שנולדו בשנת 1976 בפילדלפיה והיו מחוברים בלב (היה להם לב משותף). המקרה הובא על ידי ההורים להכרעה בפני ר”מ פיינשטיין ועל ידי הרופא הוא הובא להכרעתו של כומר. מעניין ששניהם השתמשו בשיקול מאד דומה כדי להכריע את הבעיה. אחד מהם דימה זאת לצנחן שתלוי על מצנח וצנחן אחר שהמצנח שלו נקרע נתלה על רגליו של הראשון. המצנח לא יכול לשאת את שניהם, והשאלה האם מותר לעליון לבעוט את התחתון אל מותו כדי להינצל. השני עשה שיקול דומה לגבי מטפס הרים שנתלה על יתד ומטפס אחר שהיתד שלו נעקר נתלה על רגליו של הראשון, ושוב נוצר מצב שבו היתד לא יכולה להחזיק את שניהם. כל אלו הם מצבים ללא אפשרות להגרלה, שכן העליון לא יכול למות לבדו. במצב כזה האופציות הן ששניהם ימותו או שרק התחתון ימות. גם ר”מ פיינשטיין וגם הכומר הכריעו שמותר לשלוח את התחתון אל מותו.

אבל מה היינו אומרים על מצב שבו שניהם היו תלויים על היתד או המצנח בשווה, שם יש מקום לערוך הגרלה ביניהם. ניתן לומר שאם היתד או המצנח שייך לאחד מהם והשני רק נתלה גם הוא עליו, זה דומה לשנים שהולכים במדבר עם קיתון מים, ושם פוסקים להלכה שחייו של בעל הקיתון קודמים. לכן גם במקרה של תאומי סיאם, ההכרעה הייתה שחייו של בעל האיבר (אם יש כזה) קודמים, ויש לשלוח את השני אל מותו. המקרה שם היה שהלב היה שייך באופן טבעי לאחד מהתאומים, והשני השתמש בו כטפיל. זהו מצב שדומה למצבים שתיארתי כאן. אבל ישנם מצבים שבהם יש סימטריה בין שני הצדדים, ואז עולה שאלת ההגרלה.

מקרים שבהם ניתן לערוך הגרלה: מהותה של הגרלה

חשבו על מקרה שבו ניתן לערוך הגרלה, וקיתון המים לא שייך לאף אחד מהם. לדוגמה, שניים שתלויים על יתד או על מצנח שלא שייך לאף אחד מהם וכל אחד מהם יכול לנשור למטה ולמות ולהותיר את השני לחיות. או תאומי סיאם שאין אפשרות טבעית לשייך את הלב המשותף לאחד מהם. במצבים כאלה יש סימטריה מלאה, ולכאורה מתבקש שאחד ימות כדי שלפחות השני יישאר בחיים. איך נחליט מי יחיה ומי ימות? השימוש בהגרלה הוגנת ממש מתבקש. כאן כמובן גם עולה ההצעה של ההגרלה הטבעית, התורשה, כלומר לתת להם שייאבקו ביניהם והחזק ינצח.

זה אולי יישמע לכם מפתיע, אבל כל הפוסקים טוענים שבמקרה כזה יש להותיר את שניהם למות. במילים אחרות, לשיטתם אין לעשות הגרלה, לא בקוביות וגם לא בתורשה. הסיבה לכך היא שאסור לעשות מעשה הריגה בידיים (כפי שאומר מרצבך עצמו). כך גם נהוג לפסוק במקרים של תאומי סיאם שמצויים במצב סימטרי. טענתם היא שאם תיעשה הגרלה, עדיין נצטרך לשלוח את אחד מהם אל מותו, וזהו מעשה רצח. אסור לעשות מעשה רצח של אחד כדי להציל אדם אחר. יש שהעלו כאן את הסברה של “מאי חזית דדמא דידך סומק טפי”, למרות שעל פניו היא לא שייכת למקרה כזה. הסברה ההיא עולה כאשר ראובן מאוים והוא רוצה להרוג את שמעון כדי להציל את עצמו. זה כמובן אסור. אבל אצלנו זו לא דילמה בין חיי ראובן לחייו של שמעון, אלא בין האופציה ששניהם ימותו לבין אופציה שאחד ימות והשני יינצל. אם בהגרלה יעלה שמעון, אזי ראובן יישלח אל מותו אבל גם בלי ההגרלה הוא היה מת. במצב כזה, אחרי ההגרלה אנחנו הורגים גברא קטילא. באופן מוזר, הפוסקים מתעלמים מההבחנה הזאת ואוסרים גם במקרה הזה.

מדוע הפתרון המתבקש למקרה כזה הוא הגרלה? ההיגיון מאד פשוט. כאשר יש נכס שלא ניתן לחלק אותו בין שני אנשים, אזי הגרלה היא דרך אלטרנטיבית לחלוקה שווה. כאשר אי אפשר לחלק את הנכס עצמו בין הצדדים (כמו חצר של יורשים או שותפים שאינה בת חלוקה) ההגינות מחייבת שבמקום לחלק את הנכס נחלק את הסיכוי לזכות בנכס. שימו לב שזהו ניסוח מעט שונה מזה של מרצבך. הוא הגדיר את ההגרלה כמכניזם שמטרתו להשוות חזק עם חלש, וזה נעשה מתוך השוואה ל”כל דאלים גבר”. אבל עצם ההימנעות מהכרעה והפנייה לשני המכניזמים הללו מבוססת על הרצון לחלק את הסיכוי במקום לחלק את הנכס.[2] כמובן שההצעה להגרלה טבעית (לפי התורשה) עדיין טעונה ליבון גם מול הניסוח שלי.

כפי שכתבתי במאמר ובטורים הנ”ל, אותי הקונצנזוס בין הפוסקים ממש קומם. היה לי ברור שבמקרים אלו יש לעשות הגרלה, שהרי שני הצדדים בעצמם היו מעדיפים לקבל סיכוי של 50% לחיות, גם במחיר שאם הם לא עולים בהגרלה מישהו יהרוג אותם. כזכור, אם לא תיעשה הגרלה האלטרנטיבה היא ששניהם ימותו בוודאות. יש לזכור שללא ספק מותר לאדם ליטול סיכון כדי להציל את חייו (כמו להיכנס לניתוח מסוכן אם זו הדרך היחידה להציל את חייו, או אדם שרוצה לקפוץ מבית בוער למרות שיש סיכוי שהוא ימות בקפיצה). אם כן, מותר לאדם שנמצא במצב כזה להיכנס להגרלה שתיתן לו סיכוי כלשהו להינצל. לכן לדעתי הפתרון המתבקש הוא גם הנכון: במקרים אלו יש לבצע הגרלה.

אזכיר שבטורים הנ”ל הראיתי את הקטע מספר חסידים שממנו מביאים הפוסקים מקור לאיסור לערוך הגרלות על נפשות. אבל הסברתי שם מדוע זוהי טעות. מדובר על ההגרלה שערכו המלחים בספר יונה “בשל מי הרעה הזאת” ואת מי להשליך לים. זה לא נוגע אלינו בגלל שתי סיבות עיקריות: שם הייתה הנחה שאכן יש מישהו שבשלו הסער, וההגרלה תחשוף מיהו (בעזרה שמימית). עוד הראיתי שם שבספר חסידים עצמו הבחין בין מצב שבו יש אינדיקציה ברורה לכך שיש אדם שבשלו הסער (כל שאר הספינות בים שטות בים שליו, והסערה פוגעת רק בספינה הזאת) לבין מצב של סערה כללית שבו אין אינדיקציה לכך שיש על הספינה הזאת אדם שאשם במצב. במצב השני הוא כתב שאסור לערוך הגרלה, פשוט מפני שזה לא עוזר. מתוך כך ברור שבמצב שבו יש מישהו שבשלו הסער, ובוודאי במצב כמו אצלנו שאין אף אחד שבשלו הסער, מותר וצריך לערוך הגרלה.

כמובן עדיין עולה השאלה מדוע לא להשתמש במקרים כאלה ב’הגרלה טבעית’, כלומר לקבוע “כל דאלים גבר”. הרי גם זה סוג של הגרלה. במה עדיפות הקוביות על פני התורשה?

הרהורים מתודולוגיים

הבה נקדיש כמה שניות לשאלה מה עושים עם דילמה כזאת. מצד אחד ניצב טיעון שנראה על פניו די משכנע, הגרלה טבעית לא נראית פחות טובה מהגרלה מלאכותית. מאידך, ישנה אינטואיציה חזקה שמשהו כאן לא הוגן. אפשר היה לעצור כאן ולתת עדיפות לטיעון מנוסח או לאינטואיציה, וזהו. אבל זהו מוצא אחרון. קודם כל עלינו לבחון אפשרויות שונות לטיעונים מנוסחים שיבטאו בצורה מפורשת את האינטואיציה. אם נצליח למצוא ניסוח כזה, הוא ישכנע אותנו שאין כאן אינטואיציה מול טיעון, אלא טיעון מול טיעון. כמובן שבבסיס כל טיעון מונחות הנחות יסוד שבעצמן מבוססות על אינטואיציות. ועדיין יש ערך לנסות לנסח בצורה מפורשת את האינטואיציות שלנו. זה עשוי גם לסייע לנו להכריע לטובת אחד הצדדים (לפחות נראה אלו אינטואיציות מתמודדות כאן זו מול זו, ונוכל להחליט מי מהן חזקה יותר בעינינו).

  1. העיתוי של ההגרלה

ניסוח ראשון מתמקד בעיתוי של ההגרלה. ההגרלה של התורשה נעשתה כבר בעת הלידה, עוד הרבה לפני שנוצר האיום שאותו היא באה לפתור. ישנה תחושה שהגרלה הוגנת צריכה להיעשות אחרי שנוצרת הבעיה ולא לפני כן.

אבל זה ניסוח שלא עומד במבחן הביקורת. חשבו על אותם נוסעים, אם לפני שהם עלו לספינה היו עורכים הגרלה ביניהם למקרה שייווצר צורך לזרוק מישהו מהם לים. זוהי הגרלה שנעשית לפני האירוע, אבל לא נראה שיש הבדל מהותי בינה לבין הגרלה אחרי האירוע. נראה שהעיתוי אינו פרמטר משמעותי.

  1. טיעון של זהות אישית

ניתן להעלות טיעון אחר, פילוסופי במהותו, שנזקק לזהות אישית. העובדה שלראובן יש גנטיקה חזקה יותר מזו של שמעון, היא חלק מהגדרתם של השניים. כאשר אנחנו מדברים על הגרלה טבעית, אנחנו בעצם טוענים שראובן ושמעון יכלו לקבל כל גנטיקה שהיא, ונערכה הגרלה שבה ראובן קיבל את הגנטיקה החזקה ושמעון את החלשה. אבל הגנטיקה היא חלק מזהותו של האדם. אם הייתה לו גנטיקה אחרת הוא לא היה הוא אלא אדם אחר. במצב כזה כלל לא נערכה כאן הגרלה אלא התקבלה החלטה שרירותית ולא מוצדקת על ראובן ולא שמעון.

ניתן לנסח את הטיעון הזה דרך ההורים. הוריו של ראובן אחראים לגנטיקה שלו, והוריו של שמעון לזו שלו. הבחירה בהורים אינה הגרלה במובן הרגיל, שהרי אם היו לי הורים אחרים לא הייתי אני אלא מישהו אחר. אין כאן מצב שבו הייתי קיים וכעת נערכת הגרלה מי ההורים שיינתנו לי. לכן הגרלה צריכה להיעשות על פרמטרים שלא קשורים להיותי מי שאני.[3]

חשוב לציין שטיעון כזה יכול לעלות גם אם מחזיקים בעמדה דואליסטית (שיש באדם גם רוח בנוסף לחומר). ברור שמבחינתנו אדם הוא המכלול החומרי-רוחני כולו. אחרת ניתן להרוג אדם בלי בעיה, שהרי הרוח שלו נותרת כפי שהייתה, ורק הגוף (או המקף שקושר את הרוח לגוף) נפגע. לכן גם אם אני דואליסט, עדיין הגנטיקה היא מרכיב מהותי של האדם, ואי אפשר לומר שנערכה הגרלה בין בני אדם על גנטיקה.

אני לא בטוח לגבי הטיעון הזה, שכן עדיין יש כאן הגרלה טבעית, גם אם היא פועלת על עצם הזהות האישית ולא על פרמטר אחר. עדיין יש הגרלה שקבעה מי יחיה ומי ימות. יתר על כן, חשבו על אדם שנמצא בקצה הסירה ונדחף ממנה החוצה על ידי מי שממוקם באמצע. המיקום של שניהם בסירה גם הוא סוג של הגרלה טבעית, וההגרלה הזאת ודאי לא קשורה לזהותם האישית. אז למה שלא נראה בזה סוג של הגרלה?

הגרלות אד-הוק

חשבו על מצב שבו שמעון דוחף את ראובן החוצה מהסירה מפני ששמו מתחיל באות רי”ש, ושמו של שמעון מתחיל באות שי”ן. טענתו של שמעון היא שיש הגרלה טבעית לגבי שמו של אדם, ואין להעדיף קוביות על פני מרשם השמות. האם זה טיעון סביר?

מסתבר שלא. הרי יכולנו לבחור כל פרמטר שהוא ולקבוע אותו כהגרלה. כך למשל ראובן יכול היה לדחוף את שמעון החוצה בטענה שהאות המוקדמת יותר עדיפה. ניתן לבחור אד הוק כל מיני פרמטרים ולראות בכל אחד מהם הגרלה. חשבו על הגרלת פיס שבה אדם מראה את הכרטיס שלו ואומר שהכרטיס בעל המספר המסוים הזה צריך לזכות (בגלל מבנה המספר המיוחד שלו). זוהי הגרלה של מבנה המספר הזוכה, ולכן עליו לזכות. כמובן שזה בעייתי, והאינדיקציה לזה היא שכל אחד אחר יכול לטעון טענה דומה בזכות המבנה של מספר הכרטיס שלו. הבחירה בהגרלה כזו (עם אות ראשונה קודמת) או אחרת (עם אות ראשונה מאוחרת) נעשית אד הוק, ולכן אי אפשר להתייחס אליה כהגרלה הוגנת.

כעת תוכלו להבין את הקשר להצעה הראשונה שתוארה למעלה, שנתלית בעיתוי של ההגרלה. יש בעיה בהגרלה שנעשית אחרי האירוע, אבל הבעיה אינה העיתוי אלא האד-הוקיות שלה. הגרלה אד הוק שתיעשה אחרי התעוררות הבעיה היא עדיין הגרלה בעייתית. וכך גם הגרלה לא אד הוק שתיעשה לפניה (כמו הטלת קוביות לפני העלייה לספינה) יכולה להיות לגמרי קבילה. הבעיה אינה העיתוי אלא האד-הוקיות של ההגרלה.

הגרלות אד הוק

כדי להבין זאת טוב יותר, חשבו מה בעצם קורה בסוף, אחרי ההצעות הללו? כל דאלים גבר. כלומר הכוח של שמעון הוא שיקבע ההגרלה של מי תיבחר. ראובן מציע הגרלה לפי האות המוקדמת ושמעון לפי האות המאוחרת. שתי ההגרלות נראות שקולות לגמרי, ובכל זאת שמעון הוא שדוחף את ראובן, פשוט מפני שיש לו יותר כוח. כלומר לא מדובר בהגרלה לפי אותיות השם אלא הגרלה על בסיס כוח. הוא הדין לגבי הגרלות הפיס. בסוף מי שיהיה  לו כוח יוכל לכפות את הזכייה שלו על כל האחרים.

זה מזכיר לי את הצעתו של קישון לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ללא שפיכות דמים: כל צד יבחר נציג והם ישחקו זה מול זה שח. מי שמנצח ניצח את המלחמה. לחלופין, הצעתו של שמואל ועקנין (ראו גם כאן) האגדי, שלפיה אחד משני הצדדים יחלק את ה’עוגה’ (כלומר את האינטרסים) לשני חלקים, והצד השני יבחר ראשון בחלק שהוא חפץ בו. זהו פטנט ידוע מתורת המשחקים לחלוקה שווה בין יריבים. הבעיה בשתי ההצעות הללו היא אותה: אחרי שייגמר המשחק או שתיעשה הבחירה, מי יכפה את הצד המפסיד לקיים את חלקו ולוותר על המשך המאבק? בסוף בסוף, רק הכוח מדבר. אחרי שהנציג הפלסטינאי יעשה לנו מט סנדלרים, אנחנו נגייס את הצבא ונצא נגדם למלחמה. מה הם יעשו אז? יגייסו את כוחותיהם שלהם, וחזרנו לעימות הכוחני.

לענייננו, הגרלה שהפרמטר הקובע לגביה נבחר בצורה שרירותית אד-הוק, אינה הגרלה הוגנת. לא נכון שלשני הצדדים היה סיכוי שווה לזכות, כי אם אחד הצדדים (החזק יותר) קובע את חוקי המשחק, ברור שהוא ינצח. שמעון שהוא בעל הכוח קובע שהאות המאוחרת יותר היא שתשרוד, כלומר הוא קובע את חוקי המשחק לפי צרכיו (ע”ע ‘חוקי יסוד במדינת ישראל’). זו אינה הגרלה הוגנת. המסקנה היא שכל צורות ההגרלה מתמפות להגרלה על בסיס כוח. אין כאן הצעות שונות.

אבל עדיין נותרנו עם השאלה מדוע הכוח עצמו לא יכול לשמש הגרלה טבעית?

הגרלה על פי כוח כהגרלה אד-הוק

תשובתי היא שהכוח גם הוא פרמטר שרירותי. למה שלא נקבע שהחלש יותר יישאר על הסירה והחזקים ייזרקו ממנה? זו הצעה לא פחות טובה. ההבדל בין ‘הגרלה טבעית’ על בסיס כוח לבין הגרלות על בסיס אחר, הוא אך ורק העובדה שבכוח ניתן גם להשתמש כדי לכפות את התוצאה (להבדיל מכל הפרמטרים האחרים, כמו האות הראשונה בשם, או מבנה המספר בכרטיס הפיס). בדיוק כמו שאחרי משחק השחמט, הדרך היחידה לכפות את התוצאה היא באמצעות כוח צבאי. גם ההכרעה בין הגרלה לפי כוח להגרלה לפי חולשה תוכרע על ידי הכוח. אבל כפי שראינו בכל ההגרלות אד-הוק, היכולת להכריע דה פקטו לא נותנת לכוח יתרון כפרמטר של הגרלה מול קביעות אד הוק אחרות. לשון אחר, זו לא הגרלה הוגנת אלא התגברות הכוח והאלימות.

אם הכוח היה פרמטר שהייתה נערכת לגביו הגרלה הוגנת – לא הייתה בכך שום בעיה. למשל, היינו מטילים מטבע שתקבע האם זורקים את החזקים לים או את החלשים, זו הייתה הגרלה הוגנת. הכוח לא היה פרמטר ההחלטה אלא השם שלפיו נערכה ההגרלה. לאחר מכן משתמשים בכוח כדי לכפות את תוצאות ההגרלה, אבל זה בסדר גמור כל עוד ההגרלה עצמה הייתה הוגנת. אבל אם הכוח שמשמש לכפיית התוצאה גם קובע את התוצאה עצמה זה מצב שכלל לא נערכה בו הגרלה. גם לגבי התורשה ניתן לומר אותו דבר. אם היינו עורכים הגרלה הוגנת בין מבנים גנטיים זה היה בסדר גמור, אלא שאז היה יכול לצאת החלש או החזק בסיכויים שווים. אבל אם קובעים ישירות שהחזק יזכה זו אינה הגרלה אלא קביעה שרירותית. בה במידה יכולנו לקבוע שיש לזרוק את ראובן לים כי כך בא לי.

בחזרה לקוביות: שאלת ההסכמה

מדוע הגרלה לפי קוביות היא כן הוגנת? לכאורה גם זה שרירותי. ראינו שיכול אדם אחר להציע הגרלה לפי כוח, לפי האות הראשונה בשם או לפי כל פרמטר אחר. אלא שכל אלו הן הגרלות אד הוק. היתרון של הקוביות הוא בכך שהגרלה כזאת נותנת לחזק ולחלש סיכוי שווה ושניהם יכולים וצריכים להסכים עליה מראש. זו לא הגרלה אד הוק שכל אחד בוחר בה כי הוא יודע מראש שיזכה (הוא בוחר את מערכת הכללים שתעניק לו ניצחון). כאן הכללים לא מעניקים מראש ניצחון לאף אחד, ולכן הם הוגנים. הגרלה של קוביות לא מבוססת על הכוח במישורים שמחוץ להגרלה (היכולת שלו לכפות תוצאה, בלי קשר לתוצאות ההגרלה). כשאדם זורק את חברו מהסירה בטענה שנערכה הגרלה של תורשה, החבר לא הסכים להגרלה הזאת. זוהי הגרלה שתוצאותיה נקבעו ברגע שקבעו את הכללים. אין שלב מאוחר אחרי קביעת הכללים שבו עורכים את ההגרלה עצמה, לכן זו הגרלת אד הוק. בקוביות קבעו כללים שהוסכמו על כל הצדדים, ואחרי ההסכמה מתבצעת הגרלה.

כמובן תמיד  יכול האדם החזק להשתמש בכוחו ולא לקיים את תוצאות ההגרלה של הקוביות (כמו במשחק השחמט), אבל זו כבר פעולה כוחנית שאי אפשר להגן עליה אתית. הדיון שלנו כאן הוא מה ראוי לעשות במישור האתי, ולא בהכרח בשאלה מה יעבוד או מה יקרה בפועל. זו כבר שאלה מעשית-עובדתית, ואין לה קשר לשאלה האתית-נורמטיבית (הגענו לכשל ה-ought-is של דייוויד יום).

בקיצור, הגרלה קבילה והוגנת היא הגרלה שכל הצדדים אמורים להסכים לכלליה מראש כי הכללים שלה  נותנים לכל אחד מהם סיכוי שווה והתוצאה אינה ידועה מראש (שלא כמו הקביעה שהחזק יושאר על הספינה, שהקביעה עצמה כבר אומרת מהי התוצאה). אם כן, נכנס כאן פרמטר חשוב נוסף ביחס להגינות של ההגרלה: ההסכמה. הגרלה כזאת היא קבילה בתנאי שקדמה לה הסכמה של כל הצדדים ב’משחק’. הגרלה שלא מבוססת על הסכמה אינה הוגנת, וזה הפסול של הגרלה על בסיס כוח או על כל בסיס אד-הוקי אחר.

ניתן לתהות כמובן מה נעשה במצב שאדם בסירה לא מוכן לערוך הגרלה. הוא מתעקש ולא מסכים. האם במצב כזה עריכת הגרלה אסורה? האם במצב כזה כולם צריכים למות כי אי אפשר לזרוק אותו? זה לא סביר. אם אחד מתעקש ולא מסכים, נראה שברמה האתית אין חובה להתחשב בקפריזות שלו. יש חובה להתחשב באינטרסים הלגיטימיים של כל המעורבים, אבל לא בקפריזות שלהם. במילים אחרות, התנאי להגרלה הוגנת הוא שראוי שתהיה לה הסכמה מכל הצדדים, ולאו דווקא שתהיה הסכמה בפועל. זה מחזיר אותנו ל”מסך הבערות” של רולס, שהגדיר החלטות שוויוניות כהחלטות שמתקבלות מתוך עיוורון לתכונות כלשהן של הצדדים המעורבים (לפחות לתכונות הלא רלוונטיות שלהם, כגון: כוחם הפיזי, מעמדם החברתי, עושרם, השכלתם וכו’).

על שמאל וימין: ‘צדק’ או ‘צדקה’

אגב, לתשומת לב בני דודנו השמאלנים, באותה מידה הגרלה שמבוססת על חולשה אינה הוגנת. החלש לא תמיד צודק ולא מגיעות לו פריווילגיות בגלל היותו חלש (או מה שמכונה כיום “מוחלש”). מסך הבערות השוויוני שקובע את הצדק אמור לפעול לכל הכיוונים. בלשון התורה (שמות כג, ג): “ודל לא תהדר בריבו”, או (שם שם, ו): “לא תטה משפט אביונך בריבו”.

לפעמים ראוי שהחזק יוותר לחלש כדי לשפר את מצבו, אבל זה לא ‘מגיע’ לחלש. זו לכל היותר חובה על החזק ולא זכות של החלש (ראו בטור 114 ועוד). ‘צדקה’ ולא ‘צדק’. שימו לב שאפילו זה יכול להיאמר רק על חלוקת משאבים כלכליים, אבל לא על עצם האפשרות לחיות (אין חובה על החזק לוותר לחלש בסירה הליברפולית, אבל יש עליו חובה לערוך עמו הגרלה הוגנת). דומני שזהו ההבדל בין צדק (שיישומו המקובל בהקשר הכלכלי, הסוציאליזם, הוא טעות קטגוריאלית) לבין צדקה. צדק נוסח רולס אינו פרמטר נכון לתאר את חלוקת אמצעי הייצור או הכסף בחברה.

לכאורה ניתן לראות את חלוקת המשאבים בין האנשים והקבוצות באוכלוסייה כהגרלה, ומכאן באה תפיסתם של אנשי השמאל שגורסים כי זו חייבת להתחלק בין האנשים בהגרלה הוגנת, כלומר באופן שלא יתבסס על כוח ועוצמה אלא בצורה שוויונית דרך מסך הבערות. אמנם כאן אנחנו מחלקים בעיקר את המשאבים עצמם ולא את הסיכוי לזכות בהם, אבל דה פקטו זה אותו דבר. כפי שראינו, כאשר אפשר לחלק את הנכס עצמו אין צורך בהגרלה. את זה הם מכנים ‘צדק’ במקום ‘צדקה’. הנחתם היא שהמשאבים הללו מגיעים לכולנו בשווה, וחלוקה כוחנית שלהם אינה הוגנת.

אני חושב שהטעות שלהם היא שהגרלה כזאת ראויה ומתבקשת כשהמשאב שאותו מחלקים שייך לכולם בשווה או לא שייך לאף אחד מהצדדים (למשל מחצבים או משאבי טבע ששייכים בשווה  לכלל האוכלוסייה). זהו גם המצב בסירה הליברפולית, ולכן שם מתבקשת חלוקה הוגנת, ואם אי אפשר לחלק את הסירה עצמה אז עושים הגרלה הוגנת על השימוש בה (שהיא חלוקה הוגנת ושוויונית של הסיכויים).[4] אבל אם המשאב שייך למי שיצר אותו ו/או זכה בו בדין, אין מקום להגרלה, הוגנת או לא. אמצעי ייצור וכסף שנוצרים מכישרונו של אדם או של קבוצה כלשהי שייכים להם, ולכן אין מה לדבר על חלוקה שלהם או הגרלה לגביהם עם אלו שלא יצרו אותם. דומני שהשאלה שעומדת בשורשו של הוויכוח הכלכלי בין ימין לשמאל, כלומר של ההבדל בין ‘צדק’ ל’צדקה’, היא השאלה למי שייך המשאב המתחלק מעיקרא. מכאן ניתן לגזור את המסקנה האם יש  לחלק אותו בהגינות (או להגריל אותו) או לא. בוויכוח הזה אני לגמרי בצד של הצדקה ונגד הצדק.

[1] האחרונים דנים האם “כל דאלים בר” הוא הכרעה או הסתלקות של בית הדין. יש לדברים מקור כבר בראשונים. ראו את המחלוקת שמובאת כאן בשאלה האם מדובר בסיבוב כוחני אחד (ואז זה פסק דין) או בהשארת ההכרעה למאבק אינסופי (ואז זו הסתלקות).

אמנם יש מקומות שבהם ההלכה כן מורה על הגרלה, והשאלה למה שלא יעשו זאת כאן. אפשר לענות על כך בכמה צורות, אבל כאן רק אציין שמבחינת ההכרעות בסכסוכי ממון ללא ראיות לאף צד (ראו תוס’ ריש ב”מ ועוד בראשונים שם ובפ”ג דב”ב), הגרלה אינה אחת מהאפשרויות. יש רשימה שלימה של הכרעות, כמו שודא דדייני, יחלוקו, כל דאלים גבר, המוציא מחברו עליו הראיה, יהא מונח עד שיבוא אליהו ועוד. הגרלה אינה אחת מהן. בהלכה משתמשים בהגרלה במקומות אחרים (כמו בחלוקת שותפות או ירושה), אבל לא בסכסוכי ממון. נראה שמבחינת ההלכה הגרלה אינה דרך שפתוחה בפני בי”ד אלא בפני המתדיינים עצמם. גם במקרה שפוסקים (?) ‘כל דאלים גבר’, הצדדים יכולים כמובן להחליט לערוך ביניהם הגרלה.

[2] אני מתעלם כאן מהאופציה המקובלת שרואה בגורל פנייה להכרעה שמימית. זאת מפני שלדעתי אין מעורבות אלוהית בעולם, ולכן גם לא בגורל, וגם מפני שאין צורך בהיפותזה הזאת. גם מי שלא מקבל את ההנחה שאלוהים מעורב בעולם מבין היטב את ההיגיון בפתרון ההגרלה. במאמר מידה טובה לפרשת פנחס, תשסז, עמדתי על ההבחנה בין שני תפקידים אלו של הגורל: הגרלה מבררת והגרלה מכריעה. גם לפי התפיסות שחלק מההגרלות הן מבררות, ברור שישנן גם הגרלות מכריעות.

[3] זה מזכיר את הטיעון שלי לגבי ‘הולדה בעוולה’ (ראו במאמרי כאן ובטור 270). טענתי שם שאין אפשרות לילד שסובל מנכות קשה לתבוע את הוריו על כך שהביאו אותו לעולם, שכן אילו לא היו מביאים אותו לעולם לא היה כאן תובע. לשון אחר: תביעה נזיקית מניחה שיש מצב שבו האדם לא ניזוק ומצב שהוא כן ניזוק, ובאים בטענות למי שגרם למצב השני. אבל אצלנו אין מצב של אדם שלא היה ניזוק, כי אם הוא לא היה מובא לעולם הוא לא היה קיים. אין מצב שהוא עצמו היה קיים באופן שלם.

[4] יש לדון בקיתון המים, ששם לכאורה אפשר לחלק אותו לשניים, אבל חצי ממנו לא יועיל לאף אחד לשרוד.

20 תגובות

  1. זה לא נכון שאפשר להרוג אדם גם אם האישיות שלו לא כוללת את החומרי. הרוח אכן תישאר ללא פגע בה. אבל עדיין הגוף החומרי הוא כמו לבוש ( או בית ) בשבילה ואסור להשחית ולהרוס לבוש או בית של אדם ולהשאירו מחוסר בית או עירום אף אם גופו עדיין שלם

  2. סתם הערה צדדית: כל דאלים גבר לשיטת הרא”ש זה לא כעין משפט שלמה, אלא ההיפך המוחלט ממשפט שלמה, שבו האמא האמיתית ויתרה (אם כי מי שהציע להפעיל את האלימות שם היה בכלל השופט).

    1. בשני המקרים הפעלת אלימות היא היא בהוראת השופט. ההבדל ברור אבל אינו רלוונטי לדיטן. ההשוואה שעשיתי היא שבשני המקרים הופעלה אלימות כפטנט להוצאת הצדק לאור. ההבדלים הקטנים אינם רלוונטיים.

  3. מכלל לאו אני שומע הן ומכלל הן אני שומע לאו כזה טיפוס דווקאניק. הגיב:

    לפני תרפפו שנים הייתי חרדי (בהמשך עמדתי על דעתי וחזרתי ליהדות) וראיתי מאמר של הרב אליעזר מלמד על חלוקת משאבים.
    זה ‘תפס’ אותי כי פחות הורגלתי שרבנים כותבים בשפה ברורה ולעניין.
    הוא כתב נגד תפיסת הצדק החלוקתי של השמאל.
    אך ביאר את תפיסתם בהגינות שהממון גם הפרטי ומהיוזמה הפרטית הרבה פעמים הוא תוצאה של הציבור שרוכש את המוצר/שירות.
    כך שיש משהו בטענתם שהממון סוג של שייך לכלל ולא רק של העשיר שהמציא את המוצר/שירות.
    כי אם לא היו פה 9.5 מיליון צרכנים המוצר/שרות לא היה נהפך לממון.
    הוא טען שזה גזילה לקחת מהעשירים אך נראה שגם הוא מסכים לגביית מיסים כלשהי, וברור שלוקחים ממי שיש ולא ממי שאין.

    1. ברור. וכי אמרתי לא לקחת מס? כתבתי רק שאיני חושב שמוצדק לחלק בשווה.
      אגב, ההצדקה אינה בגלל זה שהאנשים הם הקונים והצרכנים אלא מפני שהם תורמים למוצר עצמו (הם נותנים שירותים, משרתים בצבא ובמשטרה, פקידות ושירות ציבורי, תקשורת, פינוי אשפה וכו’ וכו’).

  4. רש”י בסנהדרין עד,א על מה שאמרו רוצח יהרג ואל יעבור משום סברת מאי חזית כתב “סברא הוא – שלא תדחה נפש חבירו דאיכא תרתי אבוד נשמה ועבירה מפני נפשו דליכא אלא חדא אבוד נשמה והוא לא יעבור דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה למה יהא מותר לעבור מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו הלכך דבר המקום לא ניתן לדחות” (וכ”כ עוד פעם בסוף העמוד).

    מבואר ברש”י שמשום סברת מאי חזית כו’ א”א לומר לאדם לההירג ולא לעבור, כיון שגם יש סברת מאי חזית לומר להיפך, למה אני יהרג והוא יחיה. אלא שע”י סברא זו אנו אומרים שאין כאן את מצוות וחי בהם ומימלא יש כאן איסור רציחה.

    לפי”ז לכאו’ פשוט שבנידון ששניהם ימותו אם לא שאחד מהם יזום פעולה להרוג את חבירו, שיהיה מותר לו להרוג את חבירו. כיון שאע”פ שיש כאן סברת מאי חזית, מ”מ לא יהיה כאן איסור רציחה. כיון שבפועל אם לא יהרוג את חבירו הרי ימותו שניהם ויש כאן הצלת נפש א”כ יש כאן וחי בהם ונדחה איסור רציחה.

    האם הלוגיקה נכונה בעיניך?

    1. אולי נכונה אבל מיותרת. גם בלעדיה יש כאן היתר, אפילו בלי “וחי בהם”. וחוצמזה אין שייכת כאן סברת “מאי חזית”, אז בשביל מה כל החשבון הזה?

      1. כי בפשטות מאי חזית אוסר עלי לבצע את עצם הרצח כיון שאינו מוצדק ויש כאן איסור לכל אחד מהם על עצם מעשה הרציחה (כל אחד אסור לפעול כדי להציל את חייו על ידי רציחת חבירו). אבל לפי רש”י צריך לבדוק האם תכליתית יש כאן הצלת נפש, שאם אין כאן הצלת נפש אז מה שאוסר את עצם מעשה הרציחה אינה סברת מאי חזית אלא איסור לא תרצח, ואם כן יש כאן הצלת נפש אין כאן איסור רציחה כיון שיש כאן וחי בהם.

        1. זה הפשט ב”מאי חזית” עצמו: אין איסור רצח רק אין לו הצדקה. ייתכן שכעת ממילא מתעורר גם איסור (כי להרוג בלי הצדקה זה רצח), אבל בזה יש לפלפל.

          1. לפי”ז גם אם שניהם ימותו איך הרב סובר להתיר לאחד מהם לנקוט יוזמה להציל את עצמו ולא שחבירו ינצל והוא ימות. הרי א”א להעדיף יוזמה של אחד מהם על פני חבירו. ומכח הפלונטר הזה סוף דבר ששניהם אכן ימותו, ואעפ”כ לכל אחד מהם אסור להרוג את חבירו.
            רק לפי דברי רש”י שסברת מאי חזית לא מחייבת מוסרית לא לרצוח בעצם אלא רק איסור לא תרצח, וסברת מאי חזית באה רק להסיר את היתר וחי בהם. רק לפי שיטתו אפש”ל שבמקום שאם לא ינקוט יוזמה שניהם ימותו, אע”פ שיש כאן סברת מאי חזית מ”מ מותר לנקוט יוזמה משום וחי בהם.

            אני חושב שההסבר שהרב העלה ביסוד הדין מוקשה מאד, כיון שיש סברת מאי חזית גם להיפך, למה עלי להעדיף את חיי חברי על פני חיי? וע”כ זו סברא שמנטרלת את יכולת העדפה לכל אחד מהצדדים, וא”כ וודאי שכל אחד ואחד בעולם “חזי” להציל את עצמו מכח רצונו הפרטי, ולדעתי כל אחד יאמר שזו קבלת החלטות סבירה ביותר להעדיף את חיי על פני חיי חברי. (אבל לדעת רש”י מעצם הנטרול לבחור צד עולה מאליו איסור רציחה וקובע שאיני יכול להציל את חיי ע”י הרג חברי).

            1. בכלל לא חשוב מה אתה מעדיף, וגם אין קדימות לאף אחד על האחר. בדיוק בשביל זה יש הגרלה. מותר לעשות הגרלה כי לכל אחד מותר לקחת סיכון על חייו כדי להינצל, ואחרי שעשו את ההגרלה מי שיצא כמובן עדיף (אחרת, אם לא מקיימים את מה שיצא, אין משמעות להגרלה).

              1. אני לא התכוונתי במקום שאפשר לעשות הגרלה, אלא בסיטואציה המקורית שהגמ’ עסקה בה.
                שכיון שלדברי הרב מה שמהני סברת מאי חזית זה רק לומר שאין עדיפות לאחד על השני. אבל סברא זו מנטרלת גם את עדיפות חיי חברי. וא”כ למה יש בעיה לבחור אקטיבית בחיי על פני חיי חברי? הרי אין עלי שום טענה להעדיף את חייו על חיי. (ואע”פ שזה רק בשוא”ת, מ”מ אין כאן סברא שמגבילה ממני לפעול, והסברא רק מהני לומר שגם אם אבחור להרוג את חברי לא בהכרח בחרתי את הצד הנכון.)

  5. לגבי המצב הסימטרי, אני חושב שבסוף היום נפלת למלכודת של עצמך.

    “אותי הקונצנזוס בין הפוסקים ממש קומם. היה לי ברור שבמקרים אלו יש לעשות הגרלה… יש לזכור שללא ספק מותר לאדם ליטול סיכון כדי להציל את חייו…”
    כלומר הבעיה המקורית שלך היא שבמצב של הסכמה מדוע האדם לא יכול להיכנס למצב ספק להציל את עצמו? מקסימום יקרה לו מה שהיה אמור לקרות בכל מקרה!

    אלא שבהמשך פתאום זה לא היוזמה של האדם עצמו, אלא הצדק הכללי:
    “ניתן לתהות כמובן מה נעשה במצב שאדם בסירה לא מוכן לערוך הגרלה. הוא מתעקש ולא מסכים. האם במצב כזה עריכת הגרלה אסורה? האם במצב כזה כולם צריכים למות כי אי אפשר לזרוק אותו? זה לא סביר. אם אחד מתעקש ולא מסכים, נראה שברמה האתית אין חובה להתחשב בקפריזות שלו….”

    כלומר עברנו למצב שבו מותר לנו להקריב אדם אחר, כי זה הטוב הכללי.

    למיטב הבנתי המועטת מהסוגיות בזמנו, השאלה אם מותר לאחד מהאנשים במצב הסימטרי להקריב את עצמו בשביל האחר היא הרבה יותר פתוחה. התוצאה של ההגרלה היא כפיה בפני עצמה, וזה לא שונה מאשר כל מנגנון כפיה אחר – בכולם אתה מקריב מישהו אחר, והסיבה לאסור היא בדיוק המלכודת הזו: מאי חזית שהדרך שלך לשפוך דם סמיק טפי?
    כל אחד ימצא טיעונים כדי להצדיק את התוצאה כראות עיניו, אבל בפועל אתה שופך דמים כדי להנדס את התוצאה למה שאתה חושב שהיא נכונה. וזה בניגוד לאמירה העקרונית ששפיכות דמים היא אסורה במצב הזה – ואם אתה רוצה לקפוץ על הרימון תקפוץ עליו בעצמך, ואל תזרוק מישהו אחר עליו.

    1. זו לא סתירה שמצאת בדבריי, הרי כתבתי זאת בעצמי והערתי על כך. או שלא הבנת אותי או שאתה טוען משהו שאני לא מבין.
      לא נכון מה שכתבת ש”עברנו למצב שבו מותר לנו להקריב אדם אחר”. הניסוח הנכון: “עברנו למצב שבו מותר לנו לערוך הגרלה הוגנת שנותנת לנו וגם לאדם אחר סיכוי כלשהו (ושווה) לחיות במקום שכולנו נמות”. ואכן מותר לנו לכפות עליו עריכת הגרלה (ולא לכפות עליו למות), וזה נעשה למענו בדיוק כמו למעני, ולא שאני מקריב אותו. להקריב פירושו לגרום למישהו למות. כאן מדוובר על לגרום לו לחיות (בסיכוי 50%). יחי ההבדל הקטנטן.

      1. לצורך העניין חזרתי שוב על מאמרך לגבי התאומים הסיאמיים ואני חושב שאכן זה לב המחלוקת בינינו.

        במצב שבו יש סימטריה, נציג שני מקרים אפשריים:
        1) הוסכם לערוך הגרלה. המפסיד בהגרלה לא מוכן לקבל את התוצאות שלה.
        2) יש צד שלא מסכים לערוך את ההגרלה.

        אני הבנתי שמכיוון שאתה במצב 2 אומר שניתן לכפות את ההגרלה, אז קל וחומר שתכפה את התוצאות שלה – כלומר להוציא להורג את המפסיד בהגרלה במצב סימטרי, גם אם לא הסכים לערוך את ההגרלה מראש כל עיקר. אחרת מה הועלת בכפיית ההגרלה?
        ואכן כך אתה אומר במפורש בהקשר של התאומים שלא ניתן לחזור בו מההסכמה, וכאן אתה אומר שניתן לחייב להשתתף בהגרלה.

        הטענה שנתת לו סיכוי שווה לחיות היא בעייתית מסיבה פרקטית ומסיבה עקרונית:
        א) פרקטית – פתחת פתח לשאלה מי הם שומרי הסף ואיך למנוע רמאויות.
        ב) עקרונית – (בטח בתפיסה דטרמיניסטית פיזיקלית שאתה מחזיק בה) לא מדובר בהגרלה שווה, אלא רק בכזו שאנחנו לא יודעים את התוצאות מראש. כלומר בפועל קיבלת החלטה את מי להרוג ואת מי לא. ואז חזרת לבעיה העקרונית: אתה הורג בהנחה שזה יציל בעתיד. וזו החלטה שמאוד ראוי להימנע ממנה, כי סוג כזה של טיעון הוא שגוי מוסרית ויכול לאפשר המון עוולות.

        בניגוד לכפיית הגרלה ותוצאותיה, שבה אתה כופה על מישהו אחר (גם אם במקור היה לך סיכוי שווה לחטוף) – אני מציב עמדה שבה אתה יכול לקבל על עצמך משהו במצב סימטרי, אך לא לכפותו על האחר.
        ולכן אפשר אולי לערוך הגרלה, כדי לעזור לנו לקבל החלטה, אבל מי שנבחר יכול לסגת וזו החלטה שלו להקריב את עצמו למען האחרים. אסור לאפשר לקבל החלטה כזו עבור מישהו אחר, גם לא בהגרלה – כי בסופו של דבר, גם אם תנסה לנסח את זה אחרת, ברגע שאתה כופה עליו אתה מחליט להרוג אותו. ובדיוק על זה נאמר “מאי חזית דדמך סומק טפי”.

        ואולי כאן אפשר להציע צורה אחרת להסתכל על המחלוקת בינינו: האם מדובר ב”מעשה הצלה”, כפי שעלה בתרחיש הסטת החץ של החזון איש שהבאת במאמר שם.
        לדעתי ההגרלה אולי היא מעשה הצלה, אבל הכפיה של התוצאה שלה איננה כזו ולכן היא אסורה ודומה יותר להשלכת אדם אחר על הרימון.

        1. אם מותר/חובה לעשות הגרלה אז ברור שגם כופים על התוצאה. אחרת אין משמעות לחובה הראשונית. כבר הסברתי זאת.

  6. בס”ד ד’ בשבט פ”ג

    הגיע לידי הספר ‘סנה בוער באש – פרקים במשנת מרן החתם סופר’. מאת הרה”ג שמואל אליעזר שטרן, ושם בעמ’ יד, הערה ח’, מביא את דברי החת”ס בשו”ת חו”מ סי’ כט, לעניין גורל לאותן שנלקחים לצבא, שהורה החת”ס שיעמידו כולם את עצמם לגורל בשווה והגורל יכריע, “אבללאנוס אנשים בלי גור ולומר שהם פוחזים וריקים, אפילו מחללי שבתות ומגלי עריות – בעיני הוא כגונב נפש ומכרו, כי מי נותן זה חליפי זה…”… אך מביא הגרא”ש שטרן שהחזו”א סנהדרין סי’ כה נחלק בזה, וס”ל דאין גורל יכול להכריע אלא אם הוא נעשה עפ”י נבואה.

    אולי יש להסביר שלדעת הח”ס החלטה של אדם למסור את חבירו לגיוס בכפיה היא בלתי ראויה. אך כשעושים גורל – הרי ההחלטה נעשית בידי שמים, כאמור במשלי: ‘בחיק יוטל את הגורל ומה’ כל משפטו’.

    בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

  7. רציתי לשאול באופן כללי לגבי העניין של “כל דאלים גבר”. האם מותר לצדדים להגיע לאלימות קיצונית עד כדי הריגה? זכור לי שאמרת שמותר להרוג גנב, אז מבחינת כל צד השני הוא גנב ולכן מותר לו להרוג אותו. ואם הריגה אסורה, מה הגבול כאן? הוצאת עין? מכה שניתנת לריפוי בלבד? האם מותר לשכור גברתנים שיסייעו לי בקרב? אם נפצעתי במהלך הקרב האם מותר לי לנקום את פציעתי? האם אוכל לתבוע פיצויים כלשהם מהצד השני?

    מעבר לזה, למה בית הדין בכלל מאפשר לאלימות לקרות כאן? לא עדיף מבחינה חברתית להגיע לפשרה כלשהי ולמנוע גלישה לאלימות?

    1. כתבתי אפשרות שאין כאן בכלל היתר לאלימות אלא אי התערבות של בי”ד.
      גם אם יש היתר לאלימות, בי”ד בהחלט יכול לאסור זאת ולחייב פתרון אחר. הטענה היא רק שזה מה שעולה מדיני הממונות, ועדיין ניתן למנוע אלימות מכוח איסור חובל ו”ואהבת לרעך כמוך”.
      לא סביר שיהיה מותר כאן להרוג, כי גם בבא במחתרת אין היתר להרוג אם אתה יכול לפנות לבי”ד ולמשטרה. והרי כאן אתה יכול לפנות אליהם, אלא שפסקם הוא הסתלקות.
      להלכה מקובל שאדם עושה דין לעצמו רק כשהוא יכול להוכיח בבי”ד שהוא צודק.
      לא יודע מה הגבול, אבל סביר שחובל גם הואנאסור כמו רצח. מדובר על תחרות אלימה להשתלטות על הספינה.

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button