דילמה מוסרית וסוגי הגרלות (טור 538)

בס"ד

לפני כמה שבועות שמעתי שיחה בין ד"ר רועי יוזביץ לבין פרופ' עלי מרצבך, שכותרתה היא "האם אלוהים משגיח עלינו דרך הסטטיסטיקה". יוזביץ שלח לי אותה, כי במסגרת הכנותיו לראיון הזה הוא ניהל איתי שיחה מקדימה. אחרי הד"שים שהוחלפו בינינו דרכו,J התגלעו כמובן גם ויכוחים. לטעמי, תפיסתו הבעייתית של מרצבך לגבי המעורבות האלוהית בעולם נותרה עמומה, ולא בכדי. להערכתי הוא מבין היטב את משמעות דבריו ושהם לא מחזיקים מים (כפי שיוזביץ הקשה עליו בצדק), ולכן העדיף להותיר אותם עמומים. אבל אל חשש, כאן לא אכנס שוב לסוגיה החבוטה של ההשגחה, שכן דשתי בה די והותר באתרא קדישא הדין. ברצוני לנצל את ההזדמנות לעסוק בדילמה מוסרית מעניינת שעלתה בשיחתם (החל מהדקה ה-52:40).

הסירה מליברפול: למה קוביות יותר מוסריות מתורשה?

השיחה ביניהם נסובה בעיקר על ספרו של מרצבך, הגיון הגורל. בספר מובא מעשה בספינה אמריקאית שהפליגה מליברפול לפילדלפיה, ובשלב כלשהו היא נתקלה בקרחון ונשברה ואז כל האנשים ירדו לסירות ההצלה. אלא שהתברר שאין שם מספיק מקום לכולם, ואם כולם היו נשארים סירות ההצלה לא היו יכולות להגיע למקום מבטחים. אדם אחד החליט לזרוק כמה אנשים מתוך הסירות העמוסות, והם כמובן טבעו. כשהניצולים הגיעו לחוף וניצלו, העמידו לדין את אותו אדם שזרק את האנשים לים. הוא התגונן בטענה שאם לא היה זורק אותם כולם היו טובעים ומתים. התביעה טענה נגדו שהיה עליו לעשות הגרלה ולא לבחור אנשים באופן שרירותי.

פרופ' מרצבך בספרו מעלה כמה טעמים או סיבות מדוע ההגרלה אינה פתרון נכון במצבים כאלה (אני משער שהמוטיבציה לכך היא עמדתו שלפי ההלכה אין לעשות כאן הגרלה. ראו להלן). יוזביץ אומר שהוא התפעל בעיקר מסיבה ד שלו. מרצבך מסביר שם שההגינות מחייבת הגרלה כדי להעמיד את החזק והחלש על אותו בסיס. בהגרלה הוגנת יש לכל אחד אותו סיכוי להינצל או לטבוע. אבל כאן עולה השאלה מה רע בהגרלה הטבעית שגרמה לכך שחלק מאותם שמצויים על הסיפון יהיו חזקים יותר מאחרים? במילים אחרות: למה הקוביות נראות לנו מוסריות יותר מהתורשה? ה'קלפים' שהגרלנו בתורשה שלנו גם הם סוג של הגרלה.

"כל דאלים גבר"

מרצבך אומר שם שהוא לא בטוח שהוא עדיין מחזיק בדעתו (עברו כעשרים שנה מכתיבת הספר), אבל מוסיף שבכל מקרה מדובר בטענה רצינית. בדיון שם עלתה דוגמה הלכתית, העיקרון "כל דאלים גבר". הגמרא בבבא בתרא לד ע"ב דנה במקרה של סירה ("ההיא ארבא") שצפה בנהר, ומתגלע ויכוח בין שני אנשים לגבי הבעלות עליה. הכלל הוא שמכיוון שאף אחד משניהם אינו מוחזק בה, ההכרעה תתקבל על ידי מאבק כוחני ביניהם: "כל דאלים גבר". לכאורה כדי להשוות את הסיכויים היה עלינו לעשות הגרלה הוגנת בין שניהם, אבל ההלכה בוחרת במאבק הכוחני. לכאורה זהו ממש העיקרון של ההגרלה הטבעית (התורשה במקום הקוביות).

אבל אני לא בטוח שהפרשנות הזאת לכלל ההכרעה "כל דאלים גבר" נכונה. ראשית, אם ההלכה הייתה רואה בכוחניות הגרלה טבעית, אזי בכל ההקשרים שההלכה קובעת לעשות הגרלה היה עליה לקבוע במקום זה פתרון כוחני. הרי זו הגרלה טבעית, אז למה להיזקק לקוביות? מעבר לזה, כידוע, הרא"ש מציע הסבר שלפיו מי שהסירה שייכת לו כנראה ייאבק חזק יותר ולכן יש לו סיכוי גבוה יותר לנצח. לטענתו תחושת הצדק תוציא את הצדק לאור. אם כן, לתפיסת הרא"ש נראה שאין כאן באמת הגרלה טבעית אלא מנגנון שמצליח להוציא את הצדק לאור (כעין משפט שלמה).

יתר על כן, שימו לב שהמקרה של הארבא הוא מצב שבו יש אחד מבעלי הדין שצודק (הבעלים האמתי על הספינה), אלא שלבית הדין לא ידוע מיהו ואין שום ראיה שיכולה להראות להם זאת. במצב כזה הם מורים על "כל דאלים גבר", וההנחה היא שהצודק יתגבר. אבל בלי ההנחה הזאת הרא"ש לא היה מעלה בדעתו לפסוק הכרעה כוחנית. אם כן, במקרה של הספינה מליברפול ששם ודאי אין אף אחד שבאמת צודק, שכן שם מדובר בהגרלה שמטרתה להכריע בין אפשרויות שקולות ולא לחשוף אמת כלשהי, שם גם הרא"ש לא היה מעלה בדעתו לפסוק "כל דאלים גבר". נראה שלשיטתו בכל אופן אין לראות במאבק כוחני הגרלה טבעית.

אפשר היה גם לטעון, ללא קשר לאף אחד מההסברים, שהגמרא כאן בכלל לא מתכוונת להכרעה באמצעות מאבק כוחני, אלא רק לטעון שבית הדין אינו מתערב, וממילא תתקבל איזו הכרעה שתתקבל. הניסוח הוא "כל דאלים גבר", אבל הכוונה רק לומר שאין מקום למעורבות של בית הדין בהכרעה וממילא 'המצב הטבעי' (של הובס) יעשה את שלו.[1]

מקרים ללא הגרלה

מיד בהמשך שיחתם, מרצבך מספר על קומיקס צרפתי שבו יצור בשם טין טין מחזיק בחבל את הקפטן והמצב הוא ששניהם עומדים למות. הקפטן מחליט לחתוך את החבל ולשלוח את עצמו למות כדי שלפחות טין טין יינצל. זהו מקרה שבו אי אפשר לעשות הגרלה, כי מי שלמעלה לא יכול לחתוך את עצמו למוות ולהשאיר את השני לחיות. במצב כזה הגרלה אינה אופציה, והדילמה היא האם שניהם ימותו או רק התחתון (הקפטן).

זה מזכיר לי את הדיון במאמרי על הפרדת תאומי סיאם (ראו גם בטורים 437 – 438), שם הבאתי מקרה של תאומי סיאם שנולדו בשנת 1976 בפילדלפיה והיו מחוברים בלב (היה להם לב משותף). המקרה הובא על ידי ההורים להכרעה בפני ר"מ פיינשטיין ועל ידי הרופא הוא הובא להכרעתו של כומר. מעניין ששניהם השתמשו בשיקול מאד דומה כדי להכריע את הבעיה. אחד מהם דימה זאת לצנחן שתלוי על מצנח וצנחן אחר שהמצנח שלו נקרע נתלה על רגליו של הראשון. המצנח לא יכול לשאת את שניהם, והשאלה האם מותר לעליון לבעוט את התחתון אל מותו כדי להינצל. השני עשה שיקול דומה לגבי מטפס הרים שנתלה על יתד ומטפס אחר שהיתד שלו נעקר נתלה על רגליו של הראשון, ושוב נוצר מצב שבו היתד לא יכולה להחזיק את שניהם. כל אלו הם מצבים ללא אפשרות להגרלה, שכן העליון לא יכול למות לבדו. במצב כזה האופציות הן ששניהם ימותו או שרק התחתון ימות. גם ר"מ פיינשטיין וגם הכומר הכריעו שמותר לשלוח את התחתון אל מותו.

אבל מה היינו אומרים על מצב שבו שניהם היו תלויים על היתד או המצנח בשווה, שם יש מקום לערוך הגרלה ביניהם. ניתן לומר שאם היתד או המצנח שייך לאחד מהם והשני רק נתלה גם הוא עליו, זה דומה לשנים שהולכים במדבר עם קיתון מים, ושם פוסקים להלכה שחייו של בעל הקיתון קודמים. לכן גם במקרה של תאומי סיאם, ההכרעה הייתה שחייו של בעל האיבר (אם יש כזה) קודמים, ויש לשלוח את השני אל מותו. המקרה שם היה שהלב היה שייך באופן טבעי לאחד מהתאומים, והשני השתמש בו כטפיל. זהו מצב שדומה למצבים שתיארתי כאן. אבל ישנם מצבים שבהם יש סימטריה בין שני הצדדים, ואז עולה שאלת ההגרלה.

מקרים שבהם ניתן לערוך הגרלה: מהותה של הגרלה

חשבו על מקרה שבו ניתן לערוך הגרלה, וקיתון המים לא שייך לאף אחד מהם. לדוגמה, שניים שתלויים על יתד או על מצנח שלא שייך לאף אחד מהם וכל אחד מהם יכול לנשור למטה ולמות ולהותיר את השני לחיות. או תאומי סיאם שאין אפשרות טבעית לשייך את הלב המשותף לאחד מהם. במצבים כאלה יש סימטריה מלאה, ולכאורה מתבקש שאחד ימות כדי שלפחות השני יישאר בחיים. איך נחליט מי יחיה ומי ימות? השימוש בהגרלה הוגנת ממש מתבקש. כאן כמובן גם עולה ההצעה של ההגרלה הטבעית, התורשה, כלומר לתת להם שייאבקו ביניהם והחזק ינצח.

זה אולי יישמע לכם מפתיע, אבל כל הפוסקים טוענים שבמקרה כזה יש להותיר את שניהם למות. במילים אחרות, לשיטתם אין לעשות הגרלה, לא בקוביות וגם לא בתורשה. הסיבה לכך היא שאסור לעשות מעשה הריגה בידיים (כפי שאומר מרצבך עצמו). כך גם נהוג לפסוק במקרים של תאומי סיאם שמצויים במצב סימטרי. טענתם היא שאם תיעשה הגרלה, עדיין נצטרך לשלוח את אחד מהם אל מותו, וזהו מעשה רצח. אסור לעשות מעשה רצח של אחד כדי להציל אדם אחר. יש שהעלו כאן את הסברה של "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי", למרות שעל פניו היא לא שייכת למקרה כזה. הסברה ההיא עולה כאשר ראובן מאוים והוא רוצה להרוג את שמעון כדי להציל את עצמו. זה כמובן אסור. אבל אצלנו זו לא דילמה בין חיי ראובן לחייו של שמעון, אלא בין האופציה ששניהם ימותו לבין אופציה שאחד ימות והשני יינצל. אם בהגרלה יעלה שמעון, אזי ראובן יישלח אל מותו אבל גם בלי ההגרלה הוא היה מת. במצב כזה, אחרי ההגרלה אנחנו הורגים גברא קטילא. באופן מוזר, הפוסקים מתעלמים מההבחנה הזאת ואוסרים גם במקרה הזה.

מדוע הפתרון המתבקש למקרה כזה הוא הגרלה? ההיגיון מאד פשוט. כאשר יש נכס שלא ניתן לחלק אותו בין שני אנשים, אזי הגרלה היא דרך אלטרנטיבית לחלוקה שווה. כאשר אי אפשר לחלק את הנכס עצמו בין הצדדים (כמו חצר של יורשים או שותפים שאינה בת חלוקה) ההגינות מחייבת שבמקום לחלק את הנכס נחלק את הסיכוי לזכות בנכס. שימו לב שזהו ניסוח מעט שונה מזה של מרצבך. הוא הגדיר את ההגרלה כמכניזם שמטרתו להשוות חזק עם חלש, וזה נעשה מתוך השוואה ל"כל דאלים גבר". אבל עצם ההימנעות מהכרעה והפנייה לשני המכניזמים הללו מבוססת על הרצון לחלק את הסיכוי במקום לחלק את הנכס.[2] כמובן שההצעה להגרלה טבעית (לפי התורשה) עדיין טעונה ליבון גם מול הניסוח שלי.

כפי שכתבתי במאמר ובטורים הנ"ל, אותי הקונצנזוס בין הפוסקים ממש קומם. היה לי ברור שבמקרים אלו יש לעשות הגרלה, שהרי שני הצדדים בעצמם היו מעדיפים לקבל סיכוי של 50% לחיות, גם במחיר שאם הם לא עולים בהגרלה מישהו יהרוג אותם. כזכור, אם לא תיעשה הגרלה האלטרנטיבה היא ששניהם ימותו בוודאות. יש לזכור שללא ספק מותר לאדם ליטול סיכון כדי להציל את חייו (כמו להיכנס לניתוח מסוכן אם זו הדרך היחידה להציל את חייו, או אדם שרוצה לקפוץ מבית בוער למרות שיש סיכוי שהוא ימות בקפיצה). אם כן, מותר לאדם שנמצא במצב כזה להיכנס להגרלה שתיתן לו סיכוי כלשהו להינצל. לכן לדעתי הפתרון המתבקש הוא גם הנכון: במקרים אלו יש לבצע הגרלה.

אזכיר שבטורים הנ"ל הראיתי את הקטע מספר חסידים שממנו מביאים הפוסקים מקור לאיסור לערוך הגרלות על נפשות. אבל הסברתי שם מדוע זוהי טעות. מדובר על ההגרלה שערכו המלחים בספר יונה "בשל מי הרעה הזאת" ואת מי להשליך לים. זה לא נוגע אלינו בגלל שתי סיבות עיקריות: שם הייתה הנחה שאכן יש מישהו שבשלו הסער, וההגרלה תחשוף מיהו (בעזרה שמימית). עוד הראיתי שם שבספר חסידים עצמו הבחין בין מצב שבו יש אינדיקציה ברורה לכך שיש אדם שבשלו הסער (כל שאר הספינות בים שטות בים שליו, והסערה פוגעת רק בספינה הזאת) לבין מצב של סערה כללית שבו אין אינדיקציה לכך שיש על הספינה הזאת אדם שאשם במצב. במצב השני הוא כתב שאסור לערוך הגרלה, פשוט מפני שזה לא עוזר. מתוך כך ברור שבמצב שבו יש מישהו שבשלו הסער, ובוודאי במצב כמו אצלנו שאין אף אחד שבשלו הסער, מותר וצריך לערוך הגרלה.

כמובן עדיין עולה השאלה מדוע לא להשתמש במקרים כאלה ב'הגרלה טבעית', כלומר לקבוע "כל דאלים גבר". הרי גם זה סוג של הגרלה. במה עדיפות הקוביות על פני התורשה?

הרהורים מתודולוגיים

הבה נקדיש כמה שניות לשאלה מה עושים עם דילמה כזאת. מצד אחד ניצב טיעון שנראה על פניו די משכנע, הגרלה טבעית לא נראית פחות טובה מהגרלה מלאכותית. מאידך, ישנה אינטואיציה חזקה שמשהו כאן לא הוגן. אפשר היה לעצור כאן ולתת עדיפות לטיעון מנוסח או לאינטואיציה, וזהו. אבל זהו מוצא אחרון. קודם כל עלינו לבחון אפשרויות שונות לטיעונים מנוסחים שיבטאו בצורה מפורשת את האינטואיציה. אם נצליח למצוא ניסוח כזה, הוא ישכנע אותנו שאין כאן אינטואיציה מול טיעון, אלא טיעון מול טיעון. כמובן שבבסיס כל טיעון מונחות הנחות יסוד שבעצמן מבוססות על אינטואיציות. ועדיין יש ערך לנסות לנסח בצורה מפורשת את האינטואיציות שלנו. זה עשוי גם לסייע לנו להכריע לטובת אחד הצדדים (לפחות נראה אלו אינטואיציות מתמודדות כאן זו מול זו, ונוכל להחליט מי מהן חזקה יותר בעינינו).

1. העיתוי של ההגרלה

ניסוח ראשון מתמקד בעיתוי של ההגרלה. ההגרלה של התורשה נעשתה כבר בעת הלידה, עוד הרבה לפני שנוצר האיום שאותו היא באה לפתור. ישנה תחושה שהגרלה הוגנת צריכה להיעשות אחרי שנוצרת הבעיה ולא לפני כן.

אבל זה ניסוח שלא עומד במבחן הביקורת. חשבו על אותם נוסעים, אם לפני שהם עלו לספינה היו עורכים הגרלה ביניהם למקרה שייווצר צורך לזרוק מישהו מהם לים. זוהי הגרלה שנעשית לפני האירוע, אבל לא נראה שיש הבדל מהותי בינה לבין הגרלה אחרי האירוע. נראה שהעיתוי אינו פרמטר משמעותי.

2. טיעון של זהות אישית

ניתן להעלות טיעון אחר, פילוסופי במהותו, שנזקק לזהות אישית. העובדה שלראובן יש גנטיקה חזקה יותר מזו של שמעון, היא חלק מהגדרתם של השניים. כאשר אנחנו מדברים על הגרלה טבעית, אנחנו בעצם טוענים שראובן ושמעון יכלו לקבל כל גנטיקה שהיא, ונערכה הגרלה שבה ראובן קיבל את הגנטיקה החזקה ושמעון את החלשה. אבל הגנטיקה היא חלק מזהותו של האדם. אם הייתה לו גנטיקה אחרת הוא לא היה הוא אלא אדם אחר. במצב כזה כלל לא נערכה כאן הגרלה אלא התקבלה החלטה שרירותית ולא מוצדקת על ראובן ולא שמעון.

ניתן לנסח את הטיעון הזה דרך ההורים. הוריו של ראובן אחראים לגנטיקה שלו, והוריו של שמעון לזו שלו. הבחירה בהורים אינה הגרלה במובן הרגיל, שהרי אם היו לי הורים אחרים לא הייתי אני אלא מישהו אחר. אין כאן מצב שבו הייתי קיים וכעת נערכת הגרלה מי ההורים שיינתנו לי. לכן הגרלה צריכה להיעשות על פרמטרים שלא קשורים להיותי מי שאני.[3]

חשוב לציין שטיעון כזה יכול לעלות גם אם מחזיקים בעמדה דואליסטית (שיש באדם גם רוח בנוסף לחומר). ברור שמבחינתנו אדם הוא המכלול החומרי-רוחני כולו. אחרת ניתן להרוג אדם בלי בעיה, שהרי הרוח שלו נותרת כפי שהייתה, ורק הגוף (או המקף שקושר את הרוח לגוף) נפגע. לכן גם אם אני דואליסט, עדיין הגנטיקה היא מרכיב מהותי של האדם, ואי אפשר לומר שנערכה הגרלה בין בני אדם על גנטיקה.

אני לא בטוח לגבי הטיעון הזה, שכן עדיין יש כאן הגרלה טבעית, גם אם היא פועלת על עצם הזהות האישית ולא על פרמטר אחר. עדיין יש הגרלה שקבעה מי יחיה ומי ימות. יתר על כן, חשבו על אדם שנמצא בקצה הסירה ונדחף ממנה החוצה על ידי מי שממוקם באמצע. המיקום של שניהם בסירה גם הוא סוג של הגרלה טבעית, וההגרלה הזאת ודאי לא קשורה לזהותם האישית. אז למה שלא נראה בזה סוג של הגרלה?

הגרלות אד-הוק

חשבו על מצב שבו שמעון דוחף את ראובן החוצה מהסירה מפני ששמו מתחיל באות רי"ש, ושמו של שמעון מתחיל באות שי"ן. טענתו של שמעון היא שיש הגרלה טבעית לגבי שמו של אדם, ואין להעדיף קוביות על פני מרשם השמות. האם זה טיעון סביר?

מסתבר שלא. הרי יכולנו לבחור כל פרמטר שהוא ולקבוע אותו כהגרלה. כך למשל ראובן יכול היה לדחוף את שמעון החוצה בטענה שהאות המוקדמת יותר עדיפה. ניתן לבחור אד הוק כל מיני פרמטרים ולראות בכל אחד מהם הגרלה. חשבו על הגרלת פיס שבה אדם מראה את הכרטיס שלו ואומר שהכרטיס בעל המספר המסוים הזה צריך לזכות (בגלל מבנה המספר המיוחד שלו). זוהי הגרלה של מבנה המספר הזוכה, ולכן עליו לזכות. כמובן שזה בעייתי, והאינדיקציה לזה היא שכל אחד אחר יכול לטעון טענה דומה בזכות המבנה של מספר הכרטיס שלו. הבחירה בהגרלה כזו (עם אות ראשונה קודמת) או אחרת (עם אות ראשונה מאוחרת) נעשית אד הוק, ולכן אי אפשר להתייחס אליה כהגרלה הוגנת.

כעת תוכלו להבין את הקשר להצעה הראשונה שתוארה למעלה, שנתלית בעיתוי של ההגרלה. יש בעיה בהגרלה שנעשית אחרי האירוע, אבל הבעיה אינה העיתוי אלא האד-הוקיות שלה. הגרלה אד הוק שתיעשה אחרי התעוררות הבעיה היא עדיין הגרלה בעייתית. וכך גם הגרלה לא אד הוק שתיעשה לפניה (כמו הטלת קוביות לפני העלייה לספינה) יכולה להיות לגמרי קבילה. הבעיה אינה העיתוי אלא האד-הוקיות של ההגרלה.

הגרלות אד הוק

כדי להבין זאת טוב יותר, חשבו מה בעצם קורה בסוף, אחרי ההצעות הללו? כל דאלים גבר. כלומר הכוח של שמעון הוא שיקבע ההגרלה של מי תיבחר. ראובן מציע הגרלה לפי האות המוקדמת ושמעון לפי האות המאוחרת. שתי ההגרלות נראות שקולות לגמרי, ובכל זאת שמעון הוא שדוחף את ראובן, פשוט מפני שיש לו יותר כוח. כלומר לא מדובר בהגרלה לפי אותיות השם אלא הגרלה על בסיס כוח. הוא הדין לגבי הגרלות הפיס. בסוף מי שיהיה  לו כוח יוכל לכפות את הזכייה שלו על כל האחרים.

זה מזכיר לי את הצעתו של קישון לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ללא שפיכות דמים: כל צד יבחר נציג והם ישחקו זה מול זה שח. מי שמנצח ניצח את המלחמה. לחלופין, הצעתו של שמואל ועקנין (ראו גם כאן) האגדי, שלפיה אחד משני הצדדים יחלק את ה'עוגה' (כלומר את האינטרסים) לשני חלקים, והצד השני יבחר ראשון בחלק שהוא חפץ בו. זהו פטנט ידוע מתורת המשחקים לחלוקה שווה בין יריבים. הבעיה בשתי ההצעות הללו היא אותה: אחרי שייגמר המשחק או שתיעשה הבחירה, מי יכפה את הצד המפסיד לקיים את חלקו ולוותר על המשך המאבק? בסוף בסוף, רק הכוח מדבר. אחרי שהנציג הפלסטינאי יעשה לנו מט סנדלרים, אנחנו נגייס את הצבא ונצא נגדם למלחמה. מה הם יעשו אז? יגייסו את כוחותיהם שלהם, וחזרנו לעימות הכוחני.

לענייננו, הגרלה שהפרמטר הקובע לגביה נבחר בצורה שרירותית אד-הוק, אינה הגרלה הוגנת. לא נכון שלשני הצדדים היה סיכוי שווה לזכות, כי אם אחד הצדדים (החזק יותר) קובע את חוקי המשחק, ברור שהוא ינצח. שמעון שהוא בעל הכוח קובע שהאות המאוחרת יותר היא שתשרוד, כלומר הוא קובע את חוקי המשחק לפי צרכיו (ע"ע 'חוקי יסוד במדינת ישראל'). זו אינה הגרלה הוגנת. המסקנה היא שכל צורות ההגרלה מתמפות להגרלה על בסיס כוח. אין כאן הצעות שונות.

אבל עדיין נותרנו עם השאלה מדוע הכוח עצמו לא יכול לשמש הגרלה טבעית?

הגרלה על פי כוח כהגרלה אד-הוק

תשובתי היא שהכוח גם הוא פרמטר שרירותי. למה שלא נקבע שהחלש יותר יישאר על הסירה והחזקים ייזרקו ממנה? זו הצעה לא פחות טובה. ההבדל בין 'הגרלה טבעית' על בסיס כוח לבין הגרלות על בסיס אחר, הוא אך ורק העובדה שבכוח ניתן גם להשתמש כדי לכפות את התוצאה (להבדיל מכל הפרמטרים האחרים, כמו האות הראשונה בשם, או מבנה המספר בכרטיס הפיס). בדיוק כמו שאחרי משחק השחמט, הדרך היחידה לכפות את התוצאה היא באמצעות כוח צבאי. גם ההכרעה בין הגרלה לפי כוח להגרלה לפי חולשה תוכרע על ידי הכוח. אבל כפי שראינו בכל ההגרלות אד-הוק, היכולת להכריע דה פקטו לא נותנת לכוח יתרון כפרמטר של הגרלה מול קביעות אד הוק אחרות. לשון אחר, זו לא הגרלה הוגנת אלא התגברות הכוח והאלימות.

אם הכוח היה פרמטר שהייתה נערכת לגביו הגרלה הוגנת – לא הייתה בכך שום בעיה. למשל, היינו מטילים מטבע שתקבע האם זורקים את החזקים לים או את החלשים, זו הייתה הגרלה הוגנת. הכוח לא היה פרמטר ההחלטה אלא השם שלפיו נערכה ההגרלה. לאחר מכן משתמשים בכוח כדי לכפות את תוצאות ההגרלה, אבל זה בסדר גמור כל עוד ההגרלה עצמה הייתה הוגנת. אבל אם הכוח שמשמש לכפיית התוצאה גם קובע את התוצאה עצמה זה מצב שכלל לא נערכה בו הגרלה. גם לגבי התורשה ניתן לומר אותו דבר. אם היינו עורכים הגרלה הוגנת בין מבנים גנטיים זה היה בסדר גמור, אלא שאז היה יכול לצאת החלש או החזק בסיכויים שווים. אבל אם קובעים ישירות שהחזק יזכה זו אינה הגרלה אלא קביעה שרירותית. בה במידה יכולנו לקבוע שיש לזרוק את ראובן לים כי כך בא לי.

בחזרה לקוביות: שאלת ההסכמה

מדוע הגרלה לפי קוביות היא כן הוגנת? לכאורה גם זה שרירותי. ראינו שיכול אדם אחר להציע הגרלה לפי כוח, לפי האות הראשונה בשם או לפי כל פרמטר אחר. אלא שכל אלו הן הגרלות אד הוק. היתרון של הקוביות הוא בכך שהגרלה כזאת נותנת לחזק ולחלש סיכוי שווה ושניהם יכולים וצריכים להסכים עליה מראש. זו לא הגרלה אד הוק שכל אחד בוחר בה כי הוא יודע מראש שיזכה (הוא בוחר את מערכת הכללים שתעניק לו ניצחון). כאן הכללים לא מעניקים מראש ניצחון לאף אחד, ולכן הם הוגנים. הגרלה של קוביות לא מבוססת על הכוח במישורים שמחוץ להגרלה (היכולת שלו לכפות תוצאה, בלי קשר לתוצאות ההגרלה). כשאדם זורק את חברו מהסירה בטענה שנערכה הגרלה של תורשה, החבר לא הסכים להגרלה הזאת. זוהי הגרלה שתוצאותיה נקבעו ברגע שקבעו את הכללים. אין שלב מאוחר אחרי קביעת הכללים שבו עורכים את ההגרלה עצמה, לכן זו הגרלת אד הוק. בקוביות קבעו כללים שהוסכמו על כל הצדדים, ואחרי ההסכמה מתבצעת הגרלה.

כמובן תמיד  יכול האדם החזק להשתמש בכוחו ולא לקיים את תוצאות ההגרלה של הקוביות (כמו במשחק השחמט), אבל זו כבר פעולה כוחנית שאי אפשר להגן עליה אתית. הדיון שלנו כאן הוא מה ראוי לעשות במישור האתי, ולא בהכרח בשאלה מה יעבוד או מה יקרה בפועל. זו כבר שאלה מעשית-עובדתית, ואין לה קשר לשאלה האתית-נורמטיבית (הגענו לכשל ה-ought-is של דייוויד יום).

בקיצור, הגרלה קבילה והוגנת היא הגרלה שכל הצדדים אמורים להסכים לכלליה מראש כי הכללים שלה  נותנים לכל אחד מהם סיכוי שווה והתוצאה אינה ידועה מראש (שלא כמו הקביעה שהחזק יושאר על הספינה, שהקביעה עצמה כבר אומרת מהי התוצאה). אם כן, נכנס כאן פרמטר חשוב נוסף ביחס להגינות של ההגרלה: ההסכמה. הגרלה כזאת היא קבילה בתנאי שקדמה לה הסכמה של כל הצדדים ב'משחק'. הגרלה שלא מבוססת על הסכמה אינה הוגנת, וזה הפסול של הגרלה על בסיס כוח או על כל בסיס אד-הוקי אחר.

ניתן לתהות כמובן מה נעשה במצב שאדם בסירה לא מוכן לערוך הגרלה. הוא מתעקש ולא מסכים. האם במצב כזה עריכת הגרלה אסורה? האם במצב כזה כולם צריכים למות כי אי אפשר לזרוק אותו? זה לא סביר. אם אחד מתעקש ולא מסכים, נראה שברמה האתית אין חובה להתחשב בקפריזות שלו. יש חובה להתחשב באינטרסים הלגיטימיים של כל המעורבים, אבל לא בקפריזות שלהם. במילים אחרות, התנאי להגרלה הוגנת הוא שראוי שתהיה לה הסכמה מכל הצדדים, ולאו דווקא שתהיה הסכמה בפועל. זה מחזיר אותנו ל"מסך הבערות" של רולס, שהגדיר החלטות שוויוניות כהחלטות שמתקבלות מתוך עיוורון לתכונות כלשהן של הצדדים המעורבים (לפחות לתכונות הלא רלוונטיות שלהם, כגון: כוחם הפיזי, מעמדם החברתי, עושרם, השכלתם וכו').

על שמאל וימין: 'צדק' או 'צדקה'

אגב, לתשומת לב בני דודנו השמאלנים, באותה מידה הגרלה שמבוססת על חולשה אינה הוגנת. החלש לא תמיד צודק ולא מגיעות לו פריווילגיות בגלל היותו חלש (או מה שמכונה כיום "מוחלש"). מסך הבערות השוויוני שקובע את הצדק אמור לפעול לכל הכיוונים. בלשון התורה (שמות כג, ג): "ודל לא תהדר בריבו", או (שם שם, ו): "לא תטה משפט אביונך בריבו".

לפעמים ראוי שהחזק יוותר לחלש כדי לשפר את מצבו, אבל זה לא 'מגיע' לחלש. זו לכל היותר חובה על החזק ולא זכות של החלש (ראו בטור 114 ועוד). 'צדקה' ולא 'צדק'. שימו לב שאפילו זה יכול להיאמר רק על חלוקת משאבים כלכליים, אבל לא על עצם האפשרות לחיות (אין חובה על החזק לוותר לחלש בסירה הליברפולית, אבל יש עליו חובה לערוך עמו הגרלה הוגנת). דומני שזהו ההבדל בין צדק (שיישומו המקובל בהקשר הכלכלי, הסוציאליזם, הוא טעות קטגוריאלית) לבין צדקה. צדק נוסח רולס אינו פרמטר נכון לתאר את חלוקת אמצעי הייצור או הכסף בחברה.

לכאורה ניתן לראות את חלוקת המשאבים בין האנשים והקבוצות באוכלוסייה כהגרלה, ומכאן באה תפיסתם של אנשי השמאל שגורסים כי זו חייבת להתחלק בין האנשים בהגרלה הוגנת, כלומר באופן שלא יתבסס על כוח ועוצמה אלא בצורה שוויונית דרך מסך הבערות. אמנם כאן אנחנו מחלקים בעיקר את המשאבים עצמם ולא את הסיכוי לזכות בהם, אבל דה פקטו זה אותו דבר. כפי שראינו, כאשר אפשר לחלק את הנכס עצמו אין צורך בהגרלה. את זה הם מכנים 'צדק' במקום 'צדקה'. הנחתם היא שהמשאבים הללו מגיעים לכולנו בשווה, וחלוקה כוחנית שלהם אינה הוגנת.

אני חושב שהטעות שלהם היא שהגרלה כזאת ראויה ומתבקשת כשהמשאב שאותו מחלקים שייך לכולם בשווה או לא שייך לאף אחד מהצדדים (למשל מחצבים או משאבי טבע ששייכים בשווה  לכלל האוכלוסייה). זהו גם המצב בסירה הליברפולית, ולכן שם מתבקשת חלוקה הוגנת, ואם אי אפשר לחלק את הסירה עצמה אז עושים הגרלה הוגנת על השימוש בה (שהיא חלוקה הוגנת ושוויונית של הסיכויים).[4] אבל אם המשאב שייך למי שיצר אותו ו/או זכה בו בדין, אין מקום להגרלה, הוגנת או לא. אמצעי ייצור וכסף שנוצרים מכישרונו של אדם או של קבוצה כלשהי שייכים להם, ולכן אין מה לדבר על חלוקה שלהם או הגרלה לגביהם עם אלו שלא יצרו אותם. דומני שהשאלה שעומדת בשורשו של הוויכוח הכלכלי בין ימין לשמאל, כלומר של ההבדל בין 'צדק' ל'צדקה', היא השאלה למי שייך המשאב המתחלק מעיקרא. מכאן ניתן לגזור את המסקנה האם יש  לחלק אותו בהגינות (או להגריל אותו) או לא. בוויכוח הזה אני לגמרי בצד של הצדקה ונגד הצדק.

[1] האחרונים דנים האם "כל דאלים בר" הוא הכרעה או הסתלקות של בית הדין. יש לדברים מקור כבר בראשונים. ראו את המחלוקת שמובאת כאן בשאלה האם מדובר בסיבוב כוחני אחד (ואז זה פסק דין) או בהשארת ההכרעה למאבק אינסופי (ואז זו הסתלקות).

אמנם יש מקומות שבהם ההלכה כן מורה על הגרלה, והשאלה למה שלא יעשו זאת כאן. אפשר לענות על כך בכמה צורות, אבל כאן רק אציין שמבחינת ההכרעות בסכסוכי ממון ללא ראיות לאף צד (ראו תוס' ריש ב"מ ועוד בראשונים שם ובפ"ג דב"ב), הגרלה אינה אחת מהאפשרויות. יש רשימה שלימה של הכרעות, כמו שודא דדייני, יחלוקו, כל דאלים גבר, המוציא מחברו עליו הראיה, יהא מונח עד שיבוא אליהו ועוד. הגרלה אינה אחת מהן. בהלכה משתמשים בהגרלה במקומות אחרים (כמו בחלוקת שותפות או ירושה), אבל לא בסכסוכי ממון. נראה שמבחינת ההלכה הגרלה אינה דרך שפתוחה בפני בי"ד אלא בפני המתדיינים עצמם. גם במקרה שפוסקים (?) 'כל דאלים גבר', הצדדים יכולים כמובן להחליט לערוך ביניהם הגרלה.

[2] אני מתעלם כאן מהאופציה המקובלת שרואה בגורל פנייה להכרעה שמימית. זאת מפני שלדעתי אין מעורבות אלוהית בעולם, ולכן גם לא בגורל, וגם מפני שאין צורך בהיפותזה הזאת. גם מי שלא מקבל את ההנחה שאלוהים מעורב בעולם מבין היטב את ההיגיון בפתרון ההגרלה. במאמר מידה טובה לפרשת פנחס, תשסז, עמדתי על ההבחנה בין שני תפקידים אלו של הגורל: הגרלה מבררת והגרלה מכריעה. גם לפי התפיסות שחלק מההגרלות הן מבררות, ברור שישנן גם הגרלות מכריעות.

[3] זה מזכיר את הטיעון שלי לגבי 'הולדה בעוולה' (ראו במאמרי כאן ובטור 270). טענתי שם שאין אפשרות לילד שסובל מנכות קשה לתבוע את הוריו על כך שהביאו אותו לעולם, שכן אילו לא היו מביאים אותו לעולם לא היה כאן תובע. לשון אחר: תביעה נזיקית מניחה שיש מצב שבו האדם לא ניזוק ומצב שהוא כן ניזוק, ובאים בטענות למי שגרם למצב השני. אבל אצלנו אין מצב של אדם שלא היה ניזוק, כי אם הוא לא היה מובא לעולם הוא לא היה קיים. אין מצב שהוא עצמו היה קיים באופן שלם.

[4] יש לדון בקיתון המים, ששם לכאורה אפשר לחלק אותו לשניים, אבל חצי ממנו לא יועיל לאף אחד לשרוד.