מבט כללי על בג"ץ הסבירות (טור 615)

בס"ד

הטור מוקדש באהבה לאחי כאח לי, דני שליט"א

שלשום התפרסם פסק הדין שהודלף כבר לפני כמה ימים, שבו ביטל בג"ץ ברוב של 8 נגד 7 את התיקון שחוקקה הכנסת לגבי צמצום עילת אי הסבירות. פסה"ד הזה מעורר מחדש את שאלת הרפורמה והיחסים בין בג"ץ לבין הממשלה והכנסת. בעבר כתבתי על הנושאים הללו לא מעט ולא אכנס אליהם שוב כאן. בטור הזה ברצוני לבחון מעט את פסה"ד הנ"ל, לא בפרטיו אלא במסגרת השיח הכללית. נשאלתי על כך באתר, והדיון התחיל כבר שם. עליי להקדים גילוי נאות שקראתי רק תמצית של נימוקי השופטים, ואני כותב את הדברים על בסיס התמצית שקראתי. התיאורים שיבואו כאן יהיו כלליים לגמרי, רק מה שנדרש לי לצורך הדיון העקרוני.

עילת הסבירות והחוק

בוויקיפדיה מתוארת השתלשלות השימוש בעילת אי הסבירות לביטול חוקים והחלטות של גורמי ממשל וגורמים מנהליים. ככלל, עד שנת 1980 נעשה שימוש בעילת אי הסבירות בצורה רכה למדיי. בשנת 1980, בפס"ד דפי זהב, התגלעה מחלוקת בין אהרון ברק לבין משה לנדוי, הנשיא דאז. ברק טען שיש להשתמש בעילה הזאת כעילה עצמאית לבטל החלטות שלטוניות ומנהליות (בלי הסתמכות על עילות נוספות), ובלבד שמדובר בחוסר סבירות אובייקטיבי (?), כשיש חריגה קיצונית מהסבירות, ובפרט כשיש חוסר איזון בין אינטרסים שונים. זו נחשבת אבן דרך חשובה בשימוש בעילת הסבירות, שכן משם והלאה העילה הזאת הפכה להיות כלי יותר דומיננטי שכמובן נתן יותר כוח לביהמ"ש מול הרשות המבצעת וגורמי מנהל. זה נתפס כחלק מתהליך האקטיביזם שהורחב אצל אהרון ברק כנשיא.

בשנה האחרונה עלתה במסגרת הרפורמה המשפטית הצעת לתקון חוק יסוד: השפיטה, שמצמצמת את עילת אי הסבירות. מראש עילה זו אינה משמשת לביטול חוקים (גם בעבר) וכעת היא צומצמה כך שגם לא תוכל לשמש לבטל החלטות של שרים ושל הממשלה. אבל כן ניתן יהיה לבטל מכוחה החלטות מנהליות של גורמים אחרים. התיקון לחוק עבר לפני המלחמה האחרונה (ביולי 2023), והוא בעצם המרכיב היחיד של הרפורמה המשפטית שהצליח לעבור. התחושה הייתה שזהו גם החלק היחיד שיעבור, כלומר שמעבר לו הרפורמה מתה. זו אינה רק תחושה שלי. אמרו זאת גם פרשנים וחברי כנסת של הליכוד ועוד (חלק מהם אמרו את הדברים בביקורת ובכעס).

צריך להבין שמדובר כאן בחוק יסוד, ולכן שאלת תקפותו וסמכות ביהמ"ש לבטל או לבקר אותו, הן שאלות לא פשוטות. ובכל זאת, לאחר שעבר החוק, כמה גורמים הגישו עתירות לבג"ץ נגד החוק בטענות שונות. חלקן עסקו בצורת החקיקה (המהירות, הרוב הזעום ועוד), חלקן בתוכן החוק ובהשלכותיו ועוד. כאמור, שלשום פורסמה ההחלטה שבה ביהמ"ש קיבל את העתירות וביטל את התיקון לחוק, ברוב של 8 נגד 7 שופטים.

תיאור המחלוקת הציבורית

לפני השופטים עמדו כמה נקודות שלגביהן הם היו צריכים להכריע: הראשונה שבהן, האם יש בכלל סמכות לביהמ"ש לבטל חוק, ובפרט חוק יסוד. השנייה היא גם אם יש לו סמכות – האם במקרה שבפנינו מוצדק לעשות שימוש בסמכות הזאת (כלומר האם התיקון לחוק לוקה באי סבירות קיצונית דיה). וכמובן יש את שאלת הנימוקים (מכוח מה יש לביהמ"ש סמכות כזאת, והאם זה קיים גם במקרה הזה). בגלל שמדובר בתקדים בעל משמעות דרמטית, החליטה הנשיאה הפורשת אסתר חיות להושיב על המדוכה את כל 15 שופטי העליון (בפעם הראשונה בהיסטוריה). קצב הדיון עד מתן פסק הדין היה מהיר מאד, והוא הוכתב על ידי הדרישה שהנשיאה חיות והשופטת ברון שכבר פרשו במהלכו, יוכלו להשתתף במתן פסק הדין (החוק מאפשר זאת רק עד זמן קצוב, שזמנו הגיע כעת). עיתוי הפרסום וקצב העבודה המהיר עוררו טענות על חוסר ענייניות של ביהמ"ש ובפרט של הנשיאה, שהואשמה כי רצתה בכל מחיר להשתתף בפסק הדין ולא להשאירו להרכבים שיכהנו אחרי פרישתן של השתיים מחשש שבהרכב ההוא תתקבל החלטה אחרת (כזכור, ההחלטה כאן התקבלה על חודו של קול).

באשר לעמדות הצדדים בוויכוח הציבורי, רבים מתומכי החוק טוענים שלביהמ"ש אין בכלל סמכות לבטל חוק, ורובם ככולם סבורים שבוודאי שאינו יכול לבטל חוק יסוד. הטענה היא שחוקה וחוקים בכלל צריכים להיקבע על ידי הרשות המחוקקת והמכוננת, ולא על ידי ביהמ"ש. התערבות של ביהמ"ש, לפי עמדה זו, יש בה פגיעה בעצמאות של הרשות המחוקקת והמבצעת ובהפרדת הרשויות. יש גם בעיית סמכות, שכן ביטול חוק אמור להיעשות על בסיס חוק יסוד, אבל ביטול חוק יסוד נראה כפעולה שלא יכולה להיות לה הצדקה משפטית. מעבר לזה, כל התומכים בחוק טוענים שגם אם הייתה לביהמ"ש סמכות כזאת, כאן אין שום הצדקה להשתמש בה. הם טוענים שהחוק הוא סביר, או לפחות לא מאופיין באי סבירות קיצונית דיה כדי להצדיק את ביטולו על ידי ביהמ"ש.

לעומתם, מתנגדי החוק ובפרט העותרים טוענים כמובן שיש לביהמ"ש סמכות לבטל חוקים ורובם סבורים שגם חוקי יסוד בכללם. הסיבה לכך הגיונית מאד. כיום יש בידי הממשלה אפשרות להגדיר כל חוק כחוק יסוד (כי אין חוק יסוד: החקיקה), ובכך למנוע ביקורת שיפוטית עליו. בלי שיש חוק שמסדיר כיצד מחוקקים חוק יסוד (באיזה רוב, כמה קריאות, ממתי התחולה, האם יש לאשררו בקדנציה נוספת וכדומה), ומה אמורים להיות תכניו (מה לא יכול להיות מוגדר כחוק יסוד), אי אפשר לטעון לעדיפות ושל חוק יסוד על חוק רגיל. במצב הנוכחי בעצם יש לממשלה מיגו שמונע ביטול של כל חוק רגיל. יש להם מיגו שיכלו ברצונם השרירותי להגדירו כחוק יסוד ולמנוע את ביטולו. זהו מצב אבסורדי, ולכן לדעתי בנקודה זו צודקים אלו הטוענים שעקרונית יש לבג"ץ סמכות לבטל חוקי יסוד. חשוב להבין שאמנם חוק הספציפי הזה שייך באופן טבעי מבחינת תוכנו לחוקי היסוד (הוא אמור להיות חלק מחוק יסוד: החקיקה), אבל ספק אם דרך החקיקה שלו מתאימה לחוקי יסוד (גודל הרוב ואופי ההליך). מעבר לשאלת הסמכות העקרונית לבטל חוקי יסוד, אותה קבוצה גם סבורה שהחוק הספציפי הזה הוא בעייתי באופן קיצוני, מה שמצדיק את הפעלת הסמכות הזאת לגביו. טענתם היא שדווקא קיומו של החוק מאיים על הפרדת הרשויות, ועל אופייה הדמוקרטי (ואולי גם היהודי) של המדינה. הוא נותן כוח בלתי סביר ובעצם לא מוגבל לרשות המבצעת (שבשיטתנו שולטת ללא מצרים גם ברשות המחוקקת), ובעצם מפילה את חומות ההגנה האחרונות על מיעוטים ועל האזרח הפרטי בפני שרירותם של רשויות השלטון השונות.

תוכלו לראות שגם כאן, כמו תמיד, המחלוקות הציבוריות אצלנו הן מן הקצה לקצה. מי שחושב שיש לביהמ"ש סמכות עקרונית לבטל גם סובר שכאן ראוי ליישם אותה (כלומר שהחוק הזה בעייתי באופן קיצוני דיו). ולעומתו, מי שמתנגד עקרונית לביטול חוקי יסוד, מוסיף שגם אין הצדקה להתערבות במקרה זה אפילו אם הייתה לביהמ"ש סמכות עקרונית כזאת. כדי לבטל את החוק צריך את שתי ההנחות כמובן, אבל כדי להתנגד לביטול די בדחיית אחת מהן. ובכל זאת, המחלוקת כאן היא על כל הקופה.

קורלציות מדומות

מדובר בשתי שאלות כמעט בלתי תלויות. אם אתאר את שורשי המחלוקת בתמצית, השאלה האם יש לביהמ"ש סמכות לבטל חוק יסוד היא שאלה לא פשוטה. ביטול חוק רגיל נעשה על בסיס חוקי יסוד. לכן ביטול חוק יסוד הוא עניין קשה לעיכול לוגית. על בסיס מה ניתן לבטל חוק יסוד? לכאורה זו לקיחה שרירותית של סמכות על ידי ביהמ"ש. עקרון החוקיות אומר שלרשות שלטונית (וביהמ"ש הוא רשות כזאת) מותר לעשות רק מה שהחוק מתיר לה (בניגוד לאזרח שאסור לו לעשות רק מה שהחוק אוסר). פעולה זו של ביהמ"ש נראית כחריגה מהסמכות שהוקנתה לו בחוק. כמובן לאידך גיסא יש את הטענות שראינו למעלה (שניתן להגדיר כל חוק כחוק יסוד, לפחות כל עוד אין לנו הליך מסודר שיגדיר זאת). ביחס לקיצוניות של החוק המוצע, גם שם יש ויכוח מר. המתנגדים לחוק טוענים שהוא משנה באופן מהותי את יחסי הכוחות בין הרשויות ונותן לכנסת ולממשלה כוח לא מוגבל. התומכים בחוק טוענים שיש לביהמ"ש עילות רבות אחרות לפיקוח על חקיקה ועל החלטות שלטוניות ומנהליות (מידתיות, הליך תקין, חריגה מסמכות, שיקולים זרים ועוד ועוד). עילת הסבירות אינה נחוצה כמעט בשום מקרה. לכן צמצומה אינו משנה מהותית את יחסי הכוחות בין הרשויות.

על פניו נראה שאלו שתי שאלות שונות, כמעט בלתי תלויות (אם כי לא לגמרי). לכן היינו מצפים להופעת ארבע קבוצות שונות באוכלוסייה: (כן, כן), (כן, לא), (לא, כן) ו-(לא, לא). אבל בפועל ודאי לא תופתעו לשמוע שתמצאו רק שתיים. בשיח הציבורי נראה שכל מי שעונה בחיוב על השאלה הראשונה (האם יש סמכות לבטל חוק יסוד) עונה בחיוב גם על השנייה (האם הבעייתיות קיצונית דיה), ולהיפך.

לכן נראה שיש כאן מה שכיניתי בעבר 'קורלציה מדומה'. בטורים שונים (1, 41, 151, 517 ועוד הרבה) הסברתי שהיא מצביעה על חוסר יושר בשיח. נראה שאנשים מכפיפים את שיקול הדעת שלהם לתוצאה הרצויה להם, ולכן עונים על כל השאלות באופן שיכוון למטרה הרצויה להם מראש. האינדיקציה לכך היא היעדר קבוצות הצד: (כן, לא) ו-(לא, כן). כמעט כל האנשים משתייכים לקבוצות האלכסון: (כן, כן) ו-(לא, לא). נראה שהאנשים רותמים את השאלות השונות ליעד המועדף על ידם. מי שרוצה להראות שמדובר בחוק בעייתי ולתמוך בביטולו תוקף אותו בשני המישורים, ומי שמצדד בו תומך בו בשני המישורים. להלן אעמוד על עוד אינדיקציות לחוסר יושר בשיח.

תיאור כללי של פסק הדין

בביהמ"ש נראה שהמצב מעט טוב יותר. אמנם התפלגות הדעות נראית קורלטיבית לגמרי עם התפיסות השמרניות והליברליות של השופטים. כמעט אף אחד מהם לא הפתיע אותנו. מי שידוע כשמרן (בדרך כלל מינוי של אישי ימין) התנגד לביטול החוק, ומי שידוע כלא שמרן (בדרך כלל מינוי של אישי שמאל-מרכז) תמך בו.

אבל זה כשלעצמו לא בהכרח בעייתי, שהרי ביטול חוק ובפרט חוק יסוד הינו אכן אחת הדוגמאות המובהקות להבדל בין שמרנים ללא שמרנים. זו אינה קורלציה מדומה, למרות שהיא בהחלט אומרת משהו על מדיניות המינוי (ראו להלן). אם נבדוק את התפלגות הדעות בבית המשפט בין שתי השאלות שתיארתי (הסמכות העקרונית לבטל חוק יסוד והשאלה האם ביטול עילת הסבירות הוא דוגמה קיצונית דיה שמצדיקה ביטול), נקבל תוצאה שאינה מדגימה קורלציה מלאה (יש קורלציה, אבל היא לא 1). באשר לסמכות העקרונית לבטל חוק יסוד, ישנה בין השופטים הסכמה רחבה למדיי (12 מתוך 15 השופטים, ועוד אחד – אלרון – חצי מסכים). באשר לשאלה האם הבעייתיות בחוק קיצונית דיה כדי להצדיק מעורבות, יש רק שמונה תומכים.[1] כלומר חמישה (כולל אלרון) מאלו שמצדדים בסמכות לבטל חוק יסוד חושבים שכאן לא המקום לעשות זאת. זוהי קבוצת צד (לא אלכסון), וקיומה בהחלט מעודד ומצביע על יושר בדיון המשפטי מעבר למה שמוצאים בשיח הציבורי. מאידך גיסא, חשוב לשים לב שככל שראיתי לא נמצא שופט שלא מסכים עקרונית לביטול חוק יסוד, אבל אומר שהמצב כאן היה מצדיק זאת אם זה היה אפשרי. קבוצת הצד השנייה אינה קיימת בביהמ"ש (יש לזה כמובן סיבה הגיונית, אם כי לא לגמרי).

בשאלת איכות הדיון ויושרתו עוד אגע גם בהמשך, אבל כבר כאן כדאי לשים לב לנקודה חשובה נוספת שקל מאד לפספס: אין אף שופט שראה צורך לבטל את החוק הזה אבל לא מצא את המכניזם לעשות זאת. בין השופטים הייתה רק קבוצת הצד האחת אבל לא השנייה. המסקנה המתבקשת היא שאם שופט רואה צורך לבטל חוק, אפילו הוא חוק יסוד, הוא כנראה ימצא את הדרך המשפטית לעשות זאת (במקרה שלנו הוא אפילו מצליח להצדיק את המסקנה שניתן לבטל חוקי יסוד. מול אקטיביזם כזה מתגמד כל תעלול פרשני אחר, יצירתי ככל שיהיה). זה מערער קצת את המסקנה על היושר בדיון המשפטי,[2] אבל את משמעות העניין נראה עוד בהמשך.

משמעותו של הרוב הזעום

הביקורות לא איחרו לבוא. מימין הצביעו על כך שהביטול נעשה ברוב של שופט אחד. ביטול חוק יסוד ברוב כזה הוא בעייתי מאד. הסיבה לכך היא פשוטה. אין חולק על כך שכדי שיהיה מוצדק לבטל את חוק היסוד, אם בכלל, הוא צריך להיות בעייתי באופן קיצוני. אבל אם 7 מתוך 15 שופטים לא רואים אותו כבעייתי כל כך קשה לומר שהקיצוניות שלו היא חד משמעית. הדבר דומה להרשעה בדין פלילי מעבר לספק סביר, כאשר יש רק רוב של השופטים שמצדד בהרשעה ומיעוט שלא. קיומו של מיעוט שמזכה את הנאשם הוא עצמו אינדיקציה לזה שהאשמה אינה  מעבר לספק סביר. שופט מיומן שמזכה זה עצמו ספק סביר. הוא הדין בנדון דידן.

בטור 327 עמדתי על הבעייתיות הזאת (ביחס למשפט זדורוב). הבחנתי שם בין שני מצבים שונים: א. שני שופטים טוענים שהנאשם רצח והשלישי טוען שהוא לא רצח. ב. שני שופטים טוענים שהנאשם רצח והשלישי טוען שיש ספק סביר באשמתו. במקרה הראשון נראה שקשה להרשיע את הנאשם, שכן יש שופט שטוען שהוא לא רצח, וזה ודאי נכנס לגדר ספק סביר. אבל במקרה השני השופט שבדעת המיעוט לא טוען שהנאשם לא רצח, אלא רק שיש לו ספק סביר באשמתו (נניח שהוא משוכנע בכך רק ב-80%). במקרה זה הוויכוח בין השופטים הוא על איכותו של הספק (האם מדובר בספק סביר או לא) ולא על המציאות עצמה, ובמצב כזה הגיוני וראוי ללכת אחר דעת הרוב ולהרשיע את הנאשם, שכן לרוב הדעות הספק שקיים כאן הוא מזערי (הוא לא ספק סביר). זאת בניגוד למקרה א, שבו יש ויכוח על עצם המציאות ולא על איכות הספק.

אם ניישם זאת לנדון דידן, אולי יש לחלק בין מצב שבו המיעוט סובר שהבעייתיות אינה קיצונית לבין מיעוט שסובר שאין בכלל בעייתיות. אבל דומני שכאן החילוק הזה אינו סביר. אולי יש לחלק בין מצב שהמיעוט סובר שהבעייתיות קיצונית אבל אין רשות לבטל חוק יסוד לבין מצב שהמיעוט סובר שהבעייתיות אינה קיצונית. המקרה שלנו הוא השני כמובן. אבל יש לשים לב שלגבי הרשעה פלילית בדרך כלל מדובר במחלוקת לגבי הראיות העובדתיות (לא תמיד כמובן), ואילו כאן המחלוקת היא משפטית וערכית. לכן כאן קשה לעשות הבחנות כאלה. לדעתי סביר מאד לדרוש רוב משמעותי שרואה כאן בעייתיות קיצונית כדי לבטל חוק יסוד.

רק אזכיר שבמחלוקת לגבי הרפורמה, כמעט לא היה חולק על כך שצריך לחוקק את חוק יסוד: החקיקה, ובמסגרתו לקבוע רוב מיוחס לביטול חוק (ובוודאי חוק יסוד, אם בכלל). הוויכוח היה על איזה רוב מדובר. אבל היה קונצנזוס די רחב, כולל את מתנגדי הרפורמה, שדרוש רוב מיוחס אפילו לביטול של חוק רגיל (ראו למשל כאן את מתווה הנשיא שהיה מוסכם על רוב המתדיינים, ובו אין כלל אפשרות לביטול חוק יסוד). כאן ברור שזה לא התקיים, ולכן קשה לי לקבל שגם אם הרוב של השמונה סבור שיש לבטל את החוק הוא מרשה לעצמו לעשות זאת בפועל. בפועל גם הם אמורים להסכים שנדרש רוב מיוחס, ולכך יש קונצנזוס כמעט מלא (או לפחות היה, עד הפס"ד הזה). היה עליהם לסגת אחרי שראו את התפלגות הדעות.

משל לדבר מופיע באותו טור, 327, לגבי הוויכוח על חידוש הסמיכה. הסברתי שם שחידושו של הרמב"ם הוא שדרוש קונצנזוס רחב (בפשט לשונו – ממש מלא) של חכמי ארץ ישראל כדי לחדש את הסמיכה. טענה זו נותנת יתרון מובנה למתנגדים, שכן גם המצדדים בחידוש הסמיכה (חכמי צפת) מבינים שיש מתנגדים (מהרלב"ח וחבריו בירושלים) ולכן אין להם את הקונצנזוס הדרוש ולכן גם לשיטתם הם אינם יכולים לממש את עמדתם בפועל. אלו מצבים שבהם עצם קיומה של דעה מתנגדת מקרינה על הדעה שלי (ראו שם בטור).

עולות כאן טענות מהצד התומך בפסיקה שגם הרוב בכנסת שעליו נבנה התיקון לחוק היה זעום (זה היה ממש אותו אחוז – 53%, זהה עד אחרונת הנקודות העשרוניות לרוב בבית המשפט: 64/120 זה בדיוק 8/15. אז מי אמר שאין השגחה פרטית, ולא קיבל?!). אם כך, יש הצדקה לבטל אותו ברוב דומה. זו טענה שיש בה ממש, אבל דומני שבכל זאת יש אסימטריה בין קבלת החוק בכנסת לבין ביטולו ששם עצם הפעולה שנויה במחלוקת ציבורית גדולה.

כמה הערות על השיח

הכתבים המשפטיים, שרובם הגדול שופרות מובהקים של מערכת המשפט (כמו הכתבים הצבאיים מול הצבא), הדגישו שוב ושוב את הזהות בין הרוב בכנסת לרוב בביהמ"ש, כמו גם את העובדה שהסמכות לבטל חוק יסוד התקבלה בפסה"ד הזה ברוב גדול (12 מול 15. בדרך כלל השופרות מדברים על 13, כשהם כמובן מגייסים את אלרון לצד החביב עליהם). זהו ניסיון להעלים את הבעייתיות ברוב הזעום על עילת אי הסבירות עצמה, ויש כאן עדות נוספת למגמתיות ולהטיות בשיח. כל אחד מתמקד במה שנוח לו.

אין צורך להזכיר כאן את התרגום של המונח 'רפורמה' ל'הפיכה', ואת זה ש'צמצום עילת הסבירות' הופך בתקשורת ובשיח הציבורי כלאחר יד ל'ביטול עילת הסבירות' (ניסוח הרבה יותר מקומם כמובן, אז למי אכפת שהוא שקרי?!). ושוב, אני לא מת על הרפורמה וגם לא על צמצום עילת הסבירות ועוד פחות על קואליציית הזוועה הנוכחית, אבל התיאורים של הדברים הללו בשיח הציבורי הם דמגוגיים ומגמתיים באופן מדאיג. כבר כתבתי לא פעם שההטעיות הללו בשיח מזיקות להשגת המטרה שהם עצמם מעוניינים בה. זה רק הופך את תומכי הרפורמה לנחושים יותר ופחות מוכנים להיכנע למה שנתפס אצלם בצדק כשקרים ותעמולה.

מידת הבעייתיות בתיקון

כשלעצמי, דעתי היא שהצמצום המוצע לעילת הסבירות הוא מעט בעייתי (ולו רק בגלל המסר הכללי שהממשלה פטורה מחובת הסבירות בפעולותיה), אבל בפועל הוא רחוק מלהיות בעייתי במידה קיצונית שמצדיקה ביטול בביהמ"ש (ראו הסברים בנימוקי שופטי המיעוט). הוא בוודאי לא מאיים על הדמוקרטיה שלנו או על ערכיה של המדינה. אלו הפרזות מוטרפות ממש, ולכן למרות שאני מסכים שבמצב הנוכחי יש סמכות לביהמ"ש לבטל חוק יסוד במקרים מסוימים, לדעתי כאן לא היה נכון ליישם זאת (ראו לדוגמה גם את דברי שחר ליפשיץ כאן). יתר על כן, כמו שצמצום עילת אי הסבירות נותן לממשלה כוח גדול, קימומה של עילת הסבירות נותן לביהמ"ש כוח גדול. שני הצדדים כאן נוגעים בדבר (שכן הם עוסקים בסמכותם שלהם עצמם). אמנם אין כאן הרבה ברירה (מי ידון אם לא הם?!), אבל ברור שמצב כזה דורש זהירות ורגישות כפולה (כפי שכתב סולברג בפסק דינו).

עמדה בעניין זה היא שאלה של איזון כמובן, והשאלה היא היכן עובר הקו הראוי. רבים סבורים שביהמ"ש אינו נבחר ולכן באופן מהותי ידו על התחתונה. אבל כפי שכתבתי לא פעם, בעיניי חשוב הרבה יותר לאזן את הממשלה מאשר את ביהמ"ש, מכמה סיבות: הממשלה מקבלת הרבה יותר החלטות מאשר ביהמ"ש (מאות ביום), ואם לא תהיה ביקורת אפקטיבית על ההחלטות הללו זהו מנדט לממשלה לעשות ככל שתרצה. מעבר לזה, הממשלה מקבלת החלטות אקטיביות וביהמ"ש לכל היותר מבטל אותן. הוא לא נוקט יוזמות משלו (למשל לא מוציא כספים, לא ממנה אנשים וכדומה) ולכן אינו יכול לגרום לנזקים כמו ממשלה שפועלת לא כראוי. ולבסוף, לממשלה יש הרבה יותר אינטרסים (למנות מקורבים להעביר כספים למקומות מסוימים וכו') מאשר לביהמ"ש ששופטיו נבחרים לכהונה לכל חייהם, לא ממנים אף אחד ונגועים בפחות אינטרסים (כמובן יש להם השקפת עולם, אבל אני מדבר כאן על הטיות מכוח אינטרסים).

מצד שני, עילת אי הסבירות לא מאד משמעותית, שכן כפי שהסברתי ביהמ"ש תמיד מוצא את הדרך לבטל החלטות וחוקים שלדעתו דורשים ביטול, עם או בלי עילת הסבירות. מחד, זה אומר שהחקיקה לא כל כך חשובה, אבל הכנסת עשתה אותה. מאידך, ביהמ"ש צריך סיבות טובות מאד כדי לבטל אותה אם היא לא כל כך חשובה, ובפרט שלדעתי ברמת הבעייתיות של החוק הזה אין לו באמת סיבות ממשיות כאלה. הדוגמאות שמצאתי בפסה"ד לנחיצותה של עילת הסבירות היו: מינוי מקורבים, פעולות של ממשלת מעבר ופיטורי שומרי סף. כל אלו יכולים בקלות להתבטל על בסיס עילות אחרות (מידתיות, שיקולים זרים, תקינות ההליך וכו'), ובעיניי הדוגמאות הללו רק מראות שהשופטים לא באמת מצליחים להציג דוגמה שהטיפול בה זוקק בהכרח את עילת אי הסבירות. גם בעבר השימוש בה נעשה בד"כ בנוסף לעילות אחרות (כמו לגבי דרעי). כך גם התרשמתי משיחות שקיימתי עם משפטנים מתנגדי הרפורמה עוד לפני המלחמה. לא הצלחתי לחלץ מהם ולו דוגמה נגדית ברורה אחת. הכי קרוב שמצאתי זו הדוגמה של חן מענית מעיתון הארץ (שהזכרתי באחד הטורים הקודמים). הוא הציע מצב שבו רשות מקומית מחליטה למקם את מרכז פינוי האשפה שלה לידי הבית שלי, סתם כך בלי סיבה. אין חוק שסותר את זה, ואם ביהמ"ש לא יוכל לבטל החלטה לא סבירה, אזי החלטה כזאת תיוותר בתוקף. אבל כמובן שגם במקרה זה ניתן לבטל את ההחלטה בגלל שיקולים זרים וחוסר מידתיות (בפגיעה בי) וכדומה. גם בדוגמה הזאת אין הכרח להשתמש בעילת הסבירות (מה עוד שזו לא החלטה של שר, ולכן גם אחרי התיקון אפשר יהיה לבטלה בעילת אי סבירות).

זה מצטרף למה שראינו למעלה, שכאשר ביהמ"ש מחליט שיש הצדקה לביטול חוק או החלטה – הוא תמיד מוצא את הדרך לעשות זאת. ראינו בהתפלגות הדעות שזה קרה אפילו לגבי חוק יסוד כמו זה שלפנינו. יתר על כן, עצם הרחבת עילת אי הסבירות (בשנת 1980) ורוב ככל שאר עילות הביטול, הן פרשנויות מרחיבות של ביהמ"ש. אין סיבה לחשוב שבעתיד ניקלע למצב שבו ביהמ"ש יחשוב שיש החלטה לא סבירה בעליל שראוי לבטלה אבל לא ימצא לה עילת ביטול ומכניזם לבצע זאת. מידת היצירתיות שנדרשה מביהמ"ש לבטל את התיקון הזה לחוק לא פחותה מהיצירתיות שתידרש לבטל חוק או החלטה עתידיים, וחזקה על השופטים שימצאו את הדרך לעשות זאת. המסקנה היא שצמצומה של עילת הסבירות כמעט לא משנה את המצב הקיים, ולכל היותר לא נותן לביהמ"ש לבטל החלטה שאין לגביה שום עילה קונקרטית אחרת (וגם זה רק לגבי החלטות ממשלה או שר). אבל זה בהחלט הגיוני ומתבקש לדעתי. לכן הקיצוניות של הבעיה בתיקון לחוק והאיום שרואים בו על הדמוקרטיה ועל אופייה של המדינה נראות לי טענות חסרות בסיס.

אינדיקציה נוספת לזה היא העובדה שבג"ץ בדרך כלל נזקק לביטול החלטה כאשר בא לפניו מקרה קונקרטי שמציג את הבעייתיות בהחלטה הנדונה. לעומת זאת, כאן ביהמ"ש מיהר וביטל את התיקון לחוק בלי שבא לפניו מקרה כזה. השאלה היא למה? כפי שראינו כעת, בהערכה מפוכחת נראה שהסיכוי שיופיע בפניו בעתיד מקרה כזה קלוש מאד (שכן תמיד ביהמ"ש ימצא את הדרך לטפל בעניין, כמו שעשה כאן). אם כך, המהירות לבטל את החוק כבר כעת לא באה לטפל בבעיות עתידיות אלא בגלל שהיה חשוב להם לבטל את החוק הזה ולשגר בכך מסר פוליטי-ערכי למערכת השלטונית ולציבור (אולי קריאת התרעה בפני המשך הרפורמה). זה אקט בעייתי מאד כבסיס לפס"ד של בימ"ש.

אומר יותר מכך. מהו הבסיס לביטול התיקון הזה לעילת הסבירות בעצמו? לכאורה זה נעשה בגלל שהוא אינו סביר. ככל שראיתי, העילה הזאת לא מופיעה בנימוקי השופטים בשמה, כלומר אף שופט לא כתב שהוא מבטל את התיקון לחוק בגלל שאינו סביר (כאמור, מקובל שעילת אי הסבירות מבטלת החלטות מנהליות ולא חוקים). הא קמן שניתן לבטל אפילו חוק לא סביר, ובוודאי החלטות לא סבירות, בלי להשתמש בפירוש בעילת הסבירות. נראה לי שהפס"ד הזה מדגים את בטלותו שלו עצמו.[3]

בנימוקי שופטי הרוב הייתה עוד טענה מיתממת בנקודה הזאת. חלק משופטי המיעוט כתבו שאין בעיה בתיקון החוק של עילת הסבירות בגלל שניתן לפרש אותו כנסוב רק על העילה הרחבה (זו שנוצרה ב-1980). אם כך, אז התיקון לחוק רק מחזיר אותנו למצב ששרר קודם לשינוי (וגם זה ק ביחס לממשלה ולשרים. לגבי החלטות מנהליות המצב האקטיביסטי הנוכחי נותר על כנו), ואי אפשר לומר שזהו מצב לא סביר. כנגד הטענה הזאת, כתבו חלק משופטי הרוב שפרשנות מצמצמת כזאת לא הולמת את לשון התיקון לחוק שהתקבל, והם טוענים שבמשמעותו הגורפת יש בו איום על הדמוקרטיה וערכי המדינה ולכן יש לבטלו. כלומר מרוב דאגה שהם מגלים לשימור לשון החוק ככתבו וכלשונו הם מסבירים שיש לבטלו. זה ממש הזוי בעיניי, מכמה סיבות. ראשית, עובדה היא ששופטי המיעוט כן היו מוכנים לפרש אותו באופן מצמצם, כלומר זו פרשנות אפשרית, גם אם דחוקה. ואם זו הפרשנות שהייתה מותירה את החוק על כנו – יש לאמץ אותה במקום לבטל את החוק (ראו בטור 440 על עקרון החסד בפרשנות). שנית, הייתי מצפה שהסבורים כך יחזירו את התיקון לחוק לכנסת וימליצו לשנות את נוסח החוק כך שיבטל רק את הסבירות הרחבה. אבל הם בחרו לבטל לגמרי את החוק הזה. זה לא הגיוני בעליל. בנוסף לכך, כפי שכתבתי קודם, מידת היצירתיות שנדרשת כדי להכניס פרשנות כזאת לתיקון עילת הסבירות, אינה  עולה על זו שנדרשה כדי לבטל אותו (המצאת נימוקים שונים ומשונים לסמכות לבטל חוקי יסוד, שלא מעוגנת בשום לשון של שום חוק. ושוב, לדעתי האישית זה דווקא טיעון נכון). והיא בוודאי עולה על היצירתיות שתידרש מבתי המשפט בעתיד בבואם לבטל החלטות בעילת הסבירות המצומצמת.

אין מנוס מהמסקנה שהטענה הפרשנית הזאת של שופטי הרוב אינה אלא כלי שרת בידיהם כדי להגיע להחלטה שמבטלת את התיקון לחוק. לשם כך הם אפילו מוכנים להיות אורתודוקסיים בפרשנות החוק הבעייתי הזה עצמו, לוותר על מידה סבירה של יצירתיות פרשנית ולהיצמד ללשונו אפילו יותר מאלו שתומכים בו. זה ממש אבסורד. נזכרתי כאן בבדיחה הידועה על אותו בחור ישיבה שגילה שהוא גוי. כששאל אותו חברו כיצד הרשה לעצמו לשמור שבת (לגוי אסור לשמור שבת), ענה לו שתמיד יש בכיסו מפתח שהוא מטלטל אותו כדי שלא ישמור לגמרי את השבת. החבר תהה שהרי יש בעיר עירוב, וחברו הגוי ענה לו בתדהמה: וכי אתה סומך על העירוב? מה, אתה מיזרוחניק?! הגוי בסיפור הזה נעשה יותר אורתודוקסי מהיהודי, וזאת רק כדי לא לקיים את ההלכה.

בדיון כאן באתר עלתה גם הטענה שהחוק הזה בעייתי דווקא בעת המלחמה, כי אם מערכת המשפט שלנו תיחלש אזי גורמי משפט בינלאומיים יחושו חובה להתערב ולחקור ולשפוט פוליטיקאים, קצינים וחיילים, על פעולותיהם במלחמה (על פי עקרון המשלימות באמנת רומא). כלומר טוענים כאן שמטרתו של הרוב בבג"ץ הייתה להגן על חיילי צה"ל. הטיעון הזה מוזר ומגמתי להפליא. משום מה, כל אלו שמתנגדים לממשלה, לרפורמה ולחוקים הללו מעצם תוכנם, גם רגישים יותר לצורך להגן על חיילי צה"ל. ואלו שתומכים בחוקים הללו ובממשלה משום מה נוטים לזלזל יותר בצורך להגן עליהם. הקורלציה המדומה הזאת אומרת דרשני. אני לא קונה את הטענה הזאת (למרות שיש בה ממש). השאלה אינה מה החוק אומר אלא מה ביהמ"ש יעשה. ומכיוון שביהמ"ש ימשיך להיות אקטיבי גם אם היו מצמצמים את עילת אי הסבירות (שימוש בעילות אחרות, או פרשנות מצמצמת לצמצום עילת הסבירות), אני לא  חושב שהחוק הבינלאומי היה מתייחס אלינו אחרת.

הרהור ראשוני בעקבות דברי שטיין: "אבן, נייר ומספריים"

השופט שטיין השתמש בטיעון שנזקק למשחק הילדים 'אבן, נייר ומספריים', וכתב שלא נכון לנהל את המערכת השלטונית של מדינה לפי כללי המשחק הזה (מאבקי כוח). אבל זה עורר בי מחשבה הפוכה. ייתכן שזוהי דווקא השיטה הטובה ביותר לאזן בין שלוש רשויות. בלי הלוגיקה המעגלית הזאת, בסופו של דבר תמיד ידה של אחת הרשויות על העליונה. לכן המשחק מתנהל כמשיכת חבל ביניהן, וכל אחת רוצה שלא יימסר כוח רב מדיי לעמיתתה. לכן אולי במקום להכריע לאיזו רשות לתת עליונות, ניתן לחשוב על דרך אחת לפתור את המאבק הזה, דרך בניית מערכת של שלושה ראשים שאין להם יחסי כוח טרנזיטיביים, ממש כמו ב'אבן, נייר ומספריים'. בלוגיקה הזאת כל רשות יכולה לפעול לפי מה שנראה לה, ואז תבוא הרשות האחרת ותסייג או תבטל את פעולת עמיתתה. אם זה לא ייראה לראשונה היא תחזור ותחוקק עקיפה לפעולת הרשות השנייה, וחוזר חלילה. ברגע שיש מעגל בעל שלוש צלעות (כן כן!) יש אפילו יותר סיכוי לקבל שיווי משקל, כלומר מצב שבו אין עדיפות מובנית לאף אחת מהרשויות. אמנם אצלנו יש רק שתי רשויות ולא שלוש. זה כמובן אינו מצב אופטימלי, שהרי גם כאן יהיה מאבק בלתי פוסק, אבל הכללים שלו די ברורים, והמצב ינוע בשיווי משקל לא יציב אבל תמיד סביב נקודת איזון סבירה.

זה כמובן רק הרהור ראשוני, והוא דורש ליבון. אבל הלוגיקה הזאת נראית לי די מבטיחה. כל פתרון אחר מבוסס על מתן כוח לאחת הרשויות ובנייה על רצונה הטוב לא להשתמש בו לרעה (מה שכנראה לא ממש קורה באף אחת משלוש הרשויות שלנו). חשבו על כך כבעיה של ייצוב כדורון קטן בפסגת הר. במקום להעמיד אותו בפסגת ההר (נקודת האיזון), וליטול סיכון שהוא ייפול לאחד הצדדים עד הסוף ויישבר האיזון, אנחנו יכולים להרשות לו לרטוט סביב הנקודה הזאת ימינה ושמאלה שוב ושוב, כל עוד הוא נשאר בסביבה.

העיתוי: שיקולים פוליטיים

אחרי הדיון התוכני, חשוב גם לגעת בעניין העיתוי ובשיקולים חוץ משפטיים שעולים כל הזמן בוויכוח. רבים מציינים שבעת מלחמה לא ראוי לפרסם פסק משסע ומפלג כל כך (ראו למשל כאן). לדעתי בהחלט יש בזה משהו. אבל בעיניי העיתוי לא מוצלח גם בלי קשר למלחמה. השסע החברתי העמוק שכמעט פירק אותנו בשנה האחרונה, עלול לחזור כעת למרכז הזירה ובגדול. לכן גם לפני המלחמה לא הייתי ממליץ לפרסם, ובעצם לקבל, פס"ד כזה.

למעלה הזכרתי את הטענה שהפסיקה הזאת ניתנה כהתרעה בפני המשך הרפורמה. הסברתי שלדעתי זה מיותר וגם לא מתפקידו של ביהמ"ש. זה מיותר כי הרפורמה כנראה מתה, וזה לא מתפקידו כי הוא אמור לבחון חוקים לפי מה שהם ולא לבטל חוקים כדי לשדר מסרים על העתיד. אבל כאן ברצוני להוסיף עוד נקודה. הפס"ד הזה להערכתי דווקא יעורר את המחלוקת סביב הרפורמה במלוא עוזה. כעת הובהר (מעבר לכל ספק סביר?) שהרכב ביהמ"ש הוא קריטי להחלטות שהוא מקבל, ושיש צורך בייצוגיות בהרכבו. אגדת המקצועיות והענייניות התנפצה כאן בקול רעש גדול. מכאן תבינו שהפסק הזה מחזק מאד את תומכי הרפורמה, ויביא אותם לחדש את ההליך אחרי המלחמה (הנה דוגמה אחת מיני רבות). כעת ברור יהיה לכולם שצריך לשנות את המכניזם של הוועדה למינוי שופטים, בנוסף, בהחלט סביר כעת לחשוב שאולי יש לשקול שוב גם את פסקת ההתגברות, וכמובן חוק יסוד: השפיטה שקובע כיצד, אם בכלל, מקבלים ומבטלים חוקים והחלטות. אם כן, ביטול התיקון לחוק לא מונע את המשך הרפורמה אלא דווקא מחזיר אותה על קרבה וכרעיה למרכז הזירה ונותן דלק בידי אלו שתומכים בה. מי שרצה למנוע אותה היה צריך דווקא להימנע מפסה"ד הבעייתי הזה.

בדיון הציבורי עולות גם טענות שהעיתוי היה מוכרח בגלל החוק הקובע ששופטות שפרשו לא יכולות להשתתף בפסק הדין אחרי זמן כלשהו. כנגד זה עולות טענות (ראו בשרשור הנ"ל באתר) שזה עצמו עניין מגמתי. הם מיהרו את הדיון וכתיבת הפסק רק כדי שחיות וברון ישתתפו בו וכך תתקבל התוצאה הרצויה להן (ביטול החוק). לכאורה הם יכלו לנהל זאת בקצב הרגיל ולהושיב בדין את ההרכב הבא (בלי חיות וברון) שיקבל את ההחלטה. מכאן רוצים להראות שחיות פעלה כאן כדי להשיג את התוצאה בה חפצה מראש ולא ביושר. אבל את הטענה הזאת דווקא איני מקבל. יש לזכור שיריב לוין שר המשפטים לא מכנס את הוועדה למינוי שופטים, כי הוא לא מרוצה מהליך המינוי שלא מאפשר לו למנות את אלו שהוא חפץ בהם. אם כך, אם חיות הייתה דוחה את הדיון בעילת אי הסבירות עד שיהיה הרכב מלא אחר הייתה עלולה להיגרם דחייה לזמן ארוך מאד. לכן דווקא כאן אני מבין לגמרי את רצונה של חיות להיכנס לעובי הקורה ולהגיע להחלטות בהרכב הנוכחי. זה לא אומר שהיא לא הייתה מוטה, אבל זה כן אומר שאין להביא ראיה לכך שהיא מוטה מהקצב המהיר של ההליך.

ככלל, אני מתרשם ששני הצדדים במחלוקת סביב הרפורמה מתנהגים בצורה לא אינטליגנטית. בן דרור ימיני כתב כך על התנהלותו של בג"ץ ביחס לדרעי שהביאה עלינו את הרפורמה, וכעת ראיתי שהוא כתב בדומה לזה על התנהלותם של יריב לוין ורוטמן שהביאה עלינו אקטיביזם משודרג של ביהמ"ש. אבל בה במידה האקטיביזם העכשווי של בג"ץ עלול להביא עלינו רפורמה משודרגת. זהו משחק השפן (ראו עליו בטור 287 באותו הקשר, ללמדכם שסדנא דארעא חד הוא), ועל כך נאמר אל תהיה צודק – הייה חכם. וכמובן שהכי טוב להיות גם צודק וגם חכם.

למרבה ההפתעה, נראה שרוב ככל חברי הקואליציה מתנהגים כעת בממלכתיות מפתיעה, ורבים מהם מעריכים שגם אחרי פסק הדין הזה הרפורמה היא עדיין פגר מת (חלקם אומרים זאת בהשלמה עם המציאות ואחרים כעמדה לכתחילאית), אבל אני בספק אם בשש אחרי המלחמה הדברים עדיין יעמדו כך. אני חייב לומר שהגורם שנראה אחראי יותר במשחק כרגע הוא דווקא הקואליציה ולא בג"ץ. אם הליך החקיקה של הרפורמה יחזור, אנחנו כבר יודעים מה תהיה תגובת הצד השני (קפלן והמסתעף) שיחזור למכור לנו את הדמגוגיה חסרת השחר על קץ הדמוקרטיה ושאר הבלים, וכל המלחמות שרק כעת עזבנו לטובת המלחמה בדרום יחזרו לאיתנן וביתר עוצמה. פסק הדין הזה ממש הצית גפרור בתוך חבית חומר נפץ, וקשה לי להבין את חוסר האחריות הנוראי הזה של השופטים שבדרך כלל מאד מרוסנים ולא מתערבים גם במקומות שבהם ההתערבות מתבקשת. איכשהו אני מתרשם שזה היה ממש צעד פוליטי נגד הקואליציה הנוכחית. הדרך היחידה שבה המצב בעתיד לא יתדרדר היא רק אם הקואליציה תמשיך בהתנהלותה האחראית גם אחרי המלחמה ותמחל על כבודה ועל התנהלותו הבעייתית של ביהמ"ש. אבל ספק בעיניי אם זה יקרה, ובפרט ספק אם מצביעי הקואליציה הזאת יסכימו לכך, וכעת נראה שזה יהיה לגמרי בצדק מבחינתם.

עילת אי הסבירות היא ממש כבשת הרש, הדבר היחיד שנותר מהרפורמה שהחלה בקול תרועה רמה. אנשים הגיוניים היו מותירים אותה על כנה, ולו כמנחת פיוס לקואליציה ולימין. אבל בג"ץ החליט להילחם בשיא המרץ ללא שום הצדקה אפילו על כבשת הרש הזאת. זה מזכיר לי בדיחה ו-וורט ישיבתי. הבדיחה היא על החליף המוסלמי האפיפיור והרב הראשי לעולם שהתכנסו כדי לקדם את השלום בין הדתות. האימאם הודיע חגיגית שהם מוותרים על האמונה במוחמד. האפיפיור אמר שהם מוותרים על השילוש, והרב הראשי אחרי התייעצויות ארוכות הודיע בגאווה שהוא מקווה שיצליח להעביר ויתור על ה'יקום פורקן' השני בשבת הקרובה (הרפורמים השמיטו את היקום פורקן הזה בגלל שהוא מדבר על ראשי גלויות שבבבל). והוורט הוא על המדרש בחולין קלט ע"ב:

המן מן התורה מנין? "המן העץ".

דורשי רשומות הסבירו את הקשר בין המן לעץ הדעת (שמעתי זאת פעם בשם ר' אהרן קוטלר). כולם כרעו והשתחוו להמן פרט למרדכי. אבל כבשת הרש הזאת הטרידה אותו עד מוות, והוא לא היה מוכן לוותר על המשתחווה האחרון בממלכה. זה הביא עליו את סופו. כך גם אדם הראשון שיכול היה לאכול מכל פרי עץ הגן פרט לעץ הדעת. וזה הטריף אותו עד שחטא גם בזה, מה שגזר עליו ועל כולנו מיתה.

לצערי, פסק הדין הזה הוא כליל החסרונות: הוא גם לא צודק (משפטית) וגם לא חכם (חברתית ופוליטית).

[1] אגב, זהו מקרה קלסי שבו יכול להופיע פרדוקס השפיטה (ראו עליו בטור 257 ועוד), כלומר מצב שבו יהיה רוב לכל אחת משתי השאלות בנפרד שיוביל לקיום החוק ורוב בשורה התחתונה לביטולו. זה שהדבר בדרך כלל לא קורה רומז בעצמו לחוסר יושר וקורלציות מדומות.

[2] הזכרתי בעבר את אמירתה של מרים בן פורת על כך שפסק הדין המרכולים לא קשור להשקפות עולם והוא מקצועי לגמרי. אבל משום מה שני השופטים הדתיים היו בעד והשלושת החילונים היו נגד. וכך עוד כהנה וכהנה מחלוקות משפטיות, בעיקר בנושאי דת ומדינה, שכולן שיקפו בדיוק את התפיסות הערכיות האפריוריות של השופטים. לזה אין כמעט יוצא מן הכלל. ושוב, זו תופעה לגיטימית לגמרי, שהרי אך נאיבי לחשוב שהפסיקה אינה מושפעת מתפיסות העולם וערכיו של השופט, אבל השופטים עצמם טורחים שוב ושוב להכחיש זאת, הם גם יודעים למה. אם אכן זו המסקנה כי אז מתבקש לבנות מכניזם מינוי שופטים שלוקחים בחשבון השקפות עולם ולא רק שיקולים מקצועיים. זה מביא אותנו היישר לדרישת הייצוגיות שמאוסה כל כך בעיני שופטי העליון.

[3] כשביהמ"ש בא לבטל את החוק הוא עוד היה בתוקף (כל עוד לא בוטל). כלומר בשבתו לדיון עילת אי הסבירות הייתה מצומצמת, והיא חזרה למצבה המקורי רק בעקבות ההחלטה. ניתן לתהות כיצד אפשר לבטל אותו עצמו בעילה שהוא לא סביר, כל עוד עילת הסבירות עצמה אינה בתוקף? דומני כי זה עצמו שימוש בעילת הסבירות (ועוד לביטול חוק ולא רק לביטול החלטה מנהלית או שלטונית. מה שממש לא נהוג ולא סביר לעשות). יש כאן בעיה לוגית כלשהי (אף דיש ליישבה בדוחק), אבל מיניה וביה ניתן לראות כאן שעילת הסבירות לא הכרחית בבואנו לבטל חוק או החלטה שראוי לבטלה..

37 תגובות

  1. לדעתי, הרפורמה של לוין מתה וכעת קברו אותה קבורה סופית. היא מתה בשל המחאות האגרסיביות שהיו פה בשנה האחרונה כולל ההייטק, האקדמיה חיל האוויר. והיא מתה כי יש לחץ בינלאומי מביידן שולץ ואחרים ואני לא רואה שום היתכנות ריאל פוליטית ליישם רפורמה ללא הסכמה רחבה. ביבי לא מזוכיסט עד כדי כך ופרט לאולי תעמולה פוליטית לקראת הבחירות אני בספק אם הוא יחזיר את זה לשולחן(לטעמי הוא דווקא שמח שבית המשפט הוציא לו ערמונים מהאש, כמו תמיד).
    מאידך, התיקון היחיד שיש מוטיבציה בהולה לתקן אותו בהסכמה רחבה זה חוק יסוד החקיקה שמסדיר איך מחוקקים חוקי יסוד. ולדעתי, זאת המטרה הפוליטית של העליון. חיות בפסק שלה מביאה נתונים על כמות השינויים החוקתיים שנעשו בשנים האחרונות ומשווה אותו לשינויים בעולם, וזה בהחלט מצב מדאיג מאוד וחסר תקדים. הצעד האגרסיבי שלה ישים לזה סוף בתקווה. המציאות שיש פה חוקי יסוד שמשנים כל שני וחמישי לצרכים פוליטיים(חלקם מושחתים) היא בלתי נסבלת והרת אסון לדמוקרטיה שלנו.
    חיות אגב כותבת במפורש בפסק שהתערבות שלה בחוקי יסוד נובעת מהמציאות החוקתית הבלתי נסבלת בישראל שאין חוק יסוד חקיקה שמקשיח חקיקת חוקי יסוד.

    לגבי טענות שונות על הפסק.
    א. חיות הסבירה למה השיקולים הזרים לא תמיד יכול להוות תחליף(נדרשת תשתית ראייתית חזקה בהרבה). להבנתי היא הסכימה שניתן לפתח את העילה, אבל זה ייצור בעייה כבר עכשיו עם מלא תיקים תלויים ועומדים שבהם עילת הסבירות נחוצה.
    ב. לגבי טענת בשלות אני מסכים עם חיות לגמרי, החוק אומר בצורה הכי ברורה *לא ידון* בית המשפט בסבירות. לא רק לא ישתמש בעילה אלא אפילו לקיים דיון אסור, כך שלא ניתן להשתמש בבשלות.

    1. לדעתי אתה לא צודק. כל הנימוקים הללו (הלחצים מבפנים ומבחוץ) היו קיימים גם בלי הפסיקה הזאת.
      יתר על כן, גם אם אתה צודק והרפורמה מתה בזאת, יצרת סיר לחץ שיתפרץ במקומות אחרים. הבעיה אינה הרפורמה אלא השסע החברתי-פוליטי.

    2. זה נחמד שחיות כתבה שהיא מבטלת תיקון לחוק יסוד כי אין חוק יסוד החקיקה, זה כמו שביבי הבטיח שגם אחרי הרפורמה "לא תהיה דיקטטורה, מילה שלי".
      השאלה היא במידה ויתקבל חוק יסוד החקיקה ויהיו בו סעיפים שלא ימצאו חן בעיני "התנועה לאיכות השלטון" או חלק משופטי העליון – האם הם ימנעו לפסול אותם רק בגלל שחוק יסוד החקיקה נקבע?

      1. אין לי ספק שבית המשפט לא יתערב בחוק יסוד שיתקבל בהסכמה רחבה. בטוח במאה אחוז.

        ובלי קשר אם יש משהו שהשנה האחרונה למדה אותנו זאת החשיבות של שינויים אבולוציוניים ןלא רבולוציוניים. השינוי של סער-שקד היה משמעותי מאוד(ולדעתי גם מוצלח מאוד לדמוקרטיה שלנו) וזה נעשה בהדרגה בצורה חכמה ומידתית. וכבר היום העליון מגוון מאוד בהשוואה לעבר.
        השינויים של לוין, מלבד היותם בעייתים מאוד להפרדת הרשויות בעיני, הם כל כך מרחיקי לכת ולא שמרניים שזה הזוי כשזה מגיע מאגף שקורא לעצמו שמרני, וזה כל כך מטופש מבחינה ריאל פוליטית.

        1. גם לי אין ספק שביבי ותומכי הרפורמה לא חושבים אפילו על פגיעה בדמוקרטיה או בזכויות הפרט. בטוח במאה אחוז.
          השאלה היא האם כרגע בגץ לקח את הכח לפסול סעיפים מחוק יסוד החקיקה העתידי, והתשובה היא חד משמעית כן

        2. בג"ץ מסוגלים להכל. הם לא מחוייבים אפילו למשמעות האובייקטיבית של לשון החוק (כוונת המחוקק). החברה הפרוגרסיבים בבג"ץ הם פוסטמודרניסטים ולכן לא מאמינים במשמעות אובייקטיבית של טקסטים אלא המשמעות טקסט היא המשמעות שאתה מחליט שתהיה לו. וכך נוצר מושג השקר של "פרשנות תכליתית" . שמעת על זה ?
          אהרן ברק אמר שבג"ץ לא יכול לפסול חוק יסוד. נו זה חייב מישהוא? 12 שופטים החליטו שלא. אתה לא רואה איך בהמשך באיזהשהוא תרוץ הם גם יפסלו חוקים שהתקבלו בהסכמה רחבה ? גם חוק כבוד וחרותו לא עבר ברוב של 2/3 . הוא אפילו לא עבר ברוב של 61 ומי שהצביע בעדו אפילו לא התכוון לצורה שאהרן ברק השתמש בו. אהרן ברק ביצע את ההפיכה שלו ללא שום הסכמה ובשיטת סלמי זוחלת.
          יריב לוין מחזיר את המצב למה שהיה לפני אהרן ברק. הוא "מחזיר עטרה ליושנה" וזו שמרנות ועוד איך.
          השופטים שאיילת שקד מינתה (חוץ ממינץ) הם פשוט חוצפנים כמו כל השאר וזה שהתנגדו לפסילה בכלל לא מעניין אותי. אני מעדיף שופטים שמאלנים ישרים ( לא יודע אם יש כזה דבר היום בכלל) שמבינים שהם לא יכולים להגיד לכנסת מה לעשות ומה לא. היא הייתה טיפשה ולא הבינה איפה היא חיה ועוד מינתה את חעיות לנשיאת בית הדין
          השאלה היא לא המיקום בג"ץ , אלא של המהירות הרגעית. והמהירות הזו היא לקראת דיקטטורה מלאה ( אוליגרכיה). הם כבר ימצאו כמו עורכי הדין שהם את התרוצים הלא מוגדרים וחסרי הפשר כדי לעשות ככל העולה על רוחם

          1. בטוקבקים לטור הזה נחצו כמה קווים שאילצו אותי למחוק תגובות. אני מוחק או על השתלחויות ריקות או על טענות בלי רמה. איני מוכן להוריד את האתר הזה להיות במה לתעמולה זולה. ההודעה הטיפשית ומלאת הבורות הזאת עומדת על הגבול, אז בינתיים אשאיר אותה תחת אזהרה.

            1. אנא השכל אותי היכן טעיתי. מהי בורותי. על הטיפשות ישפוט הקורא האובייקטיבי.

  2. עילת הסבירות היא עילה במשפט המנהלי ולא החוקתי ולכן אין היא משמשת כעילה לפסילת חוקים של הכנסת

    1. מה זה משנה. עילת הסבירות המורחבת נועדה להחליף את שיקול הדעת הענייני של הממשלה בקבלת החלטות לפי האיאולוגיה של שופטי בג"ץ. בניגוד לעילת הסבירות הרגילה שנועדה רק לבדוק אם אין שיקוים זרים אלא רק ענייניים. מה שזה אומר שדה פקטו בג"ץ יכול פשוט להיות ממשלה בעצמו ע"י עתירה שיעודד אותה. והכנסת העניקה את הסמכות לממשלה ולא לבג"ץ.

  3. השאלה האם לבית המשפט יש סמכות לבטל חוק יסוד מאוד תלויה בשאלה האם צמצום עילת הסבירות לא סבירה בצורה קיצונית – מי שטוען שבית המשפט הוא מקצועי וישר ויודע לקבל את ההחלטות הסבירות והנכונות ביותר, גם יגיע כמעט בהכרח למסקנה שחשוב שתהיה ביקורת מקצועית על החלטות הכנסת גם בנושא כינון חוקה.
    זה לא הולך בכיוון ההפוך – אפשר לטעון שתהליך כינון חוקה צריך לעבור ביקורת שיפוטית ולכן גם אם לבית המשפט יש סמכות לבטל תיקון לחוק יסוד, לא בהכרח הוא צריך לבטל את התיקון הזה – זפי שכתבת זאת עמדת כמה שופטים ודווקא היו גם אישי ציבור שהביעו אותה (למשל גדעון סער)

    1. אין פה שום שאלה. לבג"ץ אין יכולת לפסול סעיף מהחוקה וגם לא לקבוע איך חוקה נחקקת (ואין בישראל חוקה). הוא יכול למלמל מילים אבל אין להם כל תוקף חוקי. באותה מידה הוא יכול להכריז על עצמו כקיסר הגדול. זו מגבלה לוגית לא פסית הם מנענעים בשפתיים אבל לא יוצא משפ פסק דין מחייב.
      שום חוקה לא עוברת ביקורת שיפוטית אלא אם כן יש מלך והוא השופט. או ע"י העם.
      כל זה לא משנה גםאתה חושב שבג"ץ צודק במטרות שאותן הוא רוצה להשיג. שום בית משפט בעולם לא יכול פיסית לבטל סעיף מחוקה או לקבוע איך תראה ואיך תחוקק. זה פשוט לא בסמכותו
      כמה אנשים מסוגלים להיות טיפשים -תחת פוזה של אינטליגנטים- זה פשוט לא ייאמן

  4. שתי הערות לרשימה זו. (1) נפלה בה טעות, ואולי היא פליטת קולמוס בשל שיגרת הכתיבה הנחפזת, בתיאור המחלוקת על הסמיכה. מהרלב"ח ותומכיו בירושלים (שהצליחו) היו נגד חידוש הסמיכה, ומהר"י בי רב וחכמי צפת היו בעד חידוש הסמיכה. (2) אם הד"ר מיכאל אברהם, היודע לטהר את השרץ בק"ן טעמים הגיע למסקנה עגומה כ"כ, משמע שהדברים חמורים ביותר! לשם כך אציין פרט שפורסם מתוך פסק השופטת ברון שלדעתה (אם לזאת יקרא דעת, וכידוע מה שנאמר על ת"ח שאין בו דעת כ"ש וק"ו בשופטני) יש השוואה בין הסכנה מאוייבי המדינה שבחוץ (חמאס, הג'יהאד, החיזבאללה, איראן, השיעים והסונים) ובין הסכנה מהאוייב שבפנים (- תומכי הרפורמה ווצמצום עילת הסבירות, ועליהם על פי הרשימה הזו נמנה גם המחבר הנכבד, עפ"ל. דומני שאין זה שונה מהאמירות המטורללות הנשמעות לאחרונה שהציונות הדתית היא סכנה למדינה יותר מאיראן, חיזבאללה וכל שמונת השרצים הנ"ל. והאומרים אינם רק צעקני קפלן אלא אנשים ששימשו בעמדות הנהגה בכירות ביותר בעבר (ולוואי שאלו הם רק לשעברים).

  5. יש ליישב את הערה 3- דפסיקתו וביטולו באין כאחת, וקל להבין, דהא מצינו גבי מינוי על הציבור בדברי רבן גמליאל דאינה שררה אלא עבדות, ואכ יש לומר דכי היכי דבשחרור מאדון אמרינן באין כאחת, ה"נ בשחרור מדיקטטורה.

    אמנם יש לדון אי שייך כאן עבדא בהפקירא ניחא ליה, דהא מה לי דיקטטורה דביבי, מה לי דיקטטורה דחיות, ובתרוויהו שייך למימר זילא ליה שכיחא ליה פריצא ליה.

    וה הטוב יאיר עיני.

  6. הערה שלישית –
    גם השופטת חיות, כתבה שאין לבטל חוק יסוד אלא במקרים חריגים מאוד וכאשר הוא בלתי סביר בעליל, ומכאן קבעה שנושא צמצום עילת הסבירות הוא מקרה 'גרעיני' חמור ביותר שמצדיק ביטול. אין לזה משמעות אחרת מכך שנושא זה מעמיד בסכנה את 'הדמוקרטיה' ח"ו רח"ל. נזכרתי במחזה שראיתיו במו עיני, במושב הבג"צ בשבתו כבג"צ בהרכב רחב, טען עו"ד ראבילו בשם הממשלה ואמר כי אין מדינה בעולם שבה יועץ משפטי מסוגל להוציא ראש ממשלה לנבצרות. ואז נשמע קולה של חיות: לא, יש מדינה כזו, פורטוגאל …! מאוחר יותר שמעתי באחת מהתכניות ברשת את פרופ' איינהורן, אומרת שבדקה ואין דבר כזה, מה עוד שהיועץ המשפטי בפורטוגל הוא מינוי פוליטי. ותמהני היתכן שגב' חיות תפריח דברים בעלמא ללא שום ביסוס, ההייתה זו הלצה תפלה, או קביעה מדומה שלדעתה (! אם לזאת יקרא …) בג"צ יכולים גם לקבוע עובדות שלא היו ולא נבראו?! ומדוע לא ראיתי ולא שמעתי שום התייחסות לתקרית מביכה ואומללה זו.

  7. כתבת: "מעבר לזה, הממשלה מקבלת החלטות אקטיביות וביהמ"ש לכל היותר מבטל אותן. הוא לא נוקט יוזמות משלו (למשל לא מוציא כספים, לא ממנה אנשים וכדומה) ולכן אינו יכול לגרום לנזקים כמו ממשלה שפועלת לא כראוי".
    זה לא מדוייק, בלשון המעטה, בג"ץ פסק בכמה וכמה נושאים אקוטיים, ובמחלוקות ערכיות, שנגמרו דווקא ב"קום עשה", ממש לא רק בסינדול הממשלה ו/או הדרג הפקידותי. בג"ץ אליס מילר, ההתנתקות, ברישום זוגות חד מיניים כנשואים, ועד אחרן – הפיכת סעיף ה"זוג הנשוי" בחוק האימוץ לאות מתה. ביטול פיטורין בדרגים שונים, ואפילו בצבא (!!), וכמובן יש עוד ועוד וזה רק מה שעלה בזכרוני בזה הרגע.
    בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, יש לו בוודאי מקום להכריע בסוגיות ערכיות המגיעות לפתחו, השאלה באיזה אופי ובאיזה היקף. בכל שנות המדינה בג"ץ הכריע בסוגיות כאלה (סתם למשל – חיים כהן עיקר מתוכן את הפקודה המנדטורית האוסרת על יחסים חד מיניים). אין עם זה באמת בעיה. אבל ברגע שנוצר השילוב הקטלני של זכות עמידה בלתי מוגבלת, ועילות מונפצות, עילות-סל, כמו עילת הסבירות, ועוד, המשמשות כמעט כשטאנץ לכתיבת נימוקים לכל דבר שיעלה ברוחו של השופט, על ידי כן אפשר לשופט לעשות ככל העולה על רוחו, והדבר היחיד המפריד בינו לבין מימוש האידאלים הפרטיים שלו הוא רק כמה הוא מוכשר בכתיבה ובמציאת שברי-תקדימים.
    סבורני שאתה יודע ומודע לכל שכתבתי, אז איך אתה אומר ש"לכל היותר ביהמ"ש מבטל אותן"?
    נכון שאולי בית המשפט מבטל החלטה 1 ב100 ימי דיון, ובית המחוקקים/ממשלה מעבירים 100 החלטות ביום דיון אחד (שגם על זה יש לדון לאור הסמכויות היותר ויותר נרחבות שביהמ"ש מנכס לעצמו), אבל עדיין זה לא הופך את זה לנורמלי. או מתעלם ממה שהם כן משנים מציאות וכופים שינויים של ממש במישור הפרקטי.

    עוד כתבת: "ולבסוף, לממשלה יש הרבה יותר אינטרסים (למנות מקורבים להעביר כספים למקומות מסוימים וכו') מאשר לביהמ"ש ששופטיו נבחרים לכהונה לכל חייהם, לא ממנים אף אחד ונגועים בפחות אינטרסים (כמובן יש להם השקפת עולם, אבל אני מדבר כאן על הטיות מכוח אינטרסים)"
    מחילה, אבל קלמן ליבסקינד בשניים או שלושה תחקירים הכה על קודקוד טענה זו, בפרוטורוט ממש.
    אפס קצהו תראה בתחקירו על חנן מלצר, פסקיו האחרונים ופרישתו. עיין בגוגל שם, שם.
    לכך לכאורה יש פתרון נקודתי ופשוט, שאני בטוח שיהיה מקובל על העליונים שליט"א: דיני פרישה כמו בארצות הברית – השופט פורש לחלוטין, ללא מעבר לשוק הפרטי או לשום משרה אחרת (לרבות בוררות וכדו'), לאחר הקדנציה שלו בביהמ"ש העליון…. אם קצת כואב להם, אני מוכן בתמורה להגבלת כהונה של ראש ממשלה ל4 שנים (אפילו לא 8 כמו אצל נשיאי ארה"ב). אחרי אסוניהו אני חושב שזה מאסט.

    1. אלו הבלים. לא כתבתי שהם צחים כשלג וגם לא שאין להם השפעה. אבל אין להשוות בשום צורה להשפעת וסמכויות הממשלה.

  8. מה שהרב כתב על הורדת הידיים בין הרשויות(בהקשר של אבן נייר ומספריים) מזכיר לי את מה שביבי אמר לקנצלר הגרמני כשהוא העיר לו במסיבת העיתונאים על הרפורמה. הקנצלר אמר כי "דמוקרטיה היא זכויות אדם וזכויות מיעוט" ואז ביבי הגיב כי "דמוקרטיה זה המתח בין שלטון הרוב לבין זכויות אדם ומניעת עריצות הרוב"(כלומר המתח המובנה בין הממשלה שמייצגת את שלטון הרוב לבין בית המשפט שתפקידו למנוע עריצות הרוב ודאגה לזכויות אדם ואזרח). המתח הזה שביבי תיאר זה אותו מתח בריא שיש בין רשויות בלתי תלויות שהוא מהותה של הדמוקרטיה הליברלית. במדינות בהן אין כלל מתח בין הרשויות זאת אינדיקציה לא רעה לכך שאין בהן הפרדת רשויות אמיתית. המצב בישראל כמובן מוקצן בשל מבנה חוקתי מאוד לא בריא, אך מצד שני זה כן בריא בעיני שאין כפיפות מוחלטת של אף רשות באופן אוטומטי(כפי שהרב ניסה לנסח).

    1. המצב ישראל מוקצן כי אין לנו כנסת, שזה גירעון דמוקרטי מטורף(ןבנוסף אין לנו חוק יסוד החקיקה). לכן יש כיפופי ידיים מטורפים בין שתי הרשויות שכן קיימות.

      1. נחוקק את חוק יסוד החקיקה ברוב של 61 ונקבע בחוק היסוד הזה שהרוב הזה זה נקרא "הסכמה רחבה" לעניין חקיקת חוקי יסוד.
        אנא ילדים עיזרו לי – האם בג"ץ יפסול גם את החוק הזה ? הרי הוא היה בהסכמה רחבה. הרוב קובע שזו "הסכמה רחבה"

  9. לא זכיתי להבין את ההגיון מאחורי כל הפלפולים המשפטיים המגוחכים. הרי בסופו של יום כולנו יודעים (בדרך כלל) מה השופט יפסוק, בהתאם לתפיסת עולמו. מה שקובע הוא מה נראה נכון לשופט, וכל הלמדנות המשפטית היא רק נסיון להצדיק בצורה מתוחכמת את מה שנראה לו נכון.

    נמצא אם כן שהשאלה האמיתית היא למי יש סמכות להשליט את דעתו. נכון לעכשיו לא הצלחתי להבין למה לשופטי בג"ץ יש את הסמכות הזו. הרי הם לא מייצגים את דעת רוב הציבור, וגם לא את החכמה האבסולוטית (לפחות לדעת הרוב הנ"ל), אז מה בדיוק מקור הסמכות שלהם?

    לי הם נראים כחבורת מאפיונרים שהשתלטו על מוקדי הכח בצורה מתוחכמת ותו לא. אינני מצליח למצוא סיבה אחת הגיונית לחשוב שיש איזו סיבה לציית להם או לכפות את דעתם. דעתם של אהרן ברק ואסתר חיות אינן חשובות בעיני יותר מדעתו של כל אינטלקטואל פרוגרסיבי בעולם (ומדובר ברמת חשיבות נמוכה עד בלתי קיימת, כפי שניתן לנחש), למה בדיוק אני אמור להיות כפוף להם יותר ממה שהם כפופים אלי?

    1. הם לא השתלטו על שום מוקד כוח כיאין להם כוח. אתה זה שנותן להם את הכח. פשוט אל תתן להם וזהו.

  10. בס"ד כ"ג בטבת פ"ד

    ברובד העקרוני, נלע"ד פשוט ששופט המכריז על אי תקפותו של אחד מחוקי המדינה, ועל אחת כמה וכמה של 'חוק יסוד' – ביטל בזה את הצהרת האמונים שלו לחוקי המדינה. והואיל והצהרת אמונים זו היא תנאי לכהונתו כשופט – הרי שבו ברגע חדל השופט שאינו מכיר בחוק המדינה לכהן כשופט.

    אך ברובד המעשי, יודעים אנחנו שאיש לא יממש את העיקרון המחייב את השופטים בנאמנות לחוק, ו'הלכה למעשה' נוהג בשופטים הכלל התלמודי 'ילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שליבו חפץ' 🙂

    מה שכן ניתן לעשות במצב הנוכחי הוא לנצל את העובדה שרוב שופטי העליון מקבלים שהכנסת יכולה לבטל את עילת הסבירות במקרים שהוגדרו ע"י השופטים כ'סבירים ואינם מפרים את הדמוקרטיה', ולחוקק חוק שיפעל ויתפרש בצורה זו.

    בברכה, פיש"ל

    גם בין שופטי הרוב היו שהסכימו לביטול עילת הסבירות בצורה מצומצמת, אלא שטענו שלשון החוק אינה מתפרשת בצורה מצמצמת. לפי זה, אם יחוקקו חוק שתתפרש בו פרשנות מצמצמת – נראה שגם הם יודו שחוק כזה יהיה 'כשר'.

  11. כתבת "לעומתם, מתנגדי החוק ובפרט העותרים טוענים כמובן שיש לביהמ"ש סמכות לבטל חוקים ורובם סבורים שגם חוקי יסוד בכללם. הסיבה לכך הגיונית מאד. כיום יש בידי הממשלה אפשרות להגדיר כל חוק כחוק יסוד (כי אין חוק יסוד: השפיטה)"
    נפלה כאן ט"ס וצ"ל "(כי אין חוק יסוד: החקיקה)" חוק יסוד : השפיטה דווקא יש.

  12. אני לא משפטן וייקח הרבה זמן לקרוא את הדברים לעומק.
    אבל,
    אשאל שאלה מכיוון אחר, איזו מדינה היינו מעדיפים, מדינת אסתר חיות, עם כל המגרעות שאנו מכירים, או מדינת גולדקנופף ודרעי (ואולי גן בן גביר) ?

    1. בול.
      ההתנגדות לרפורמה היא בראש ובראשונה ריאל פוליטית לפני השיקולים התיאורטיים/הגותיים.
      אני מעדיף בהרבה את חיות ברון ועמית על רשות מבצעת שרוב חבריה פרמיטיבים במקרה הטוב או מושחתים במקרה הרע(ורובם גם וגם).
      אם בג"ץ הוא הבלם המרכזי בפני חרדוקרטיה, אז צריך לחזק אותו.
      מה האלטרנטיבה?
      לקדם ליברליזם נוסח עמיחי אליהו ואביו? שהדיקטטורה של מועצת גדולי התורה של ש"ס? האדמו"ר הליברל מגור? המושחתים מירי רגב דודי אמסלם ודרעי?
      כל הנ"ל עוינים את הדמוקרטיה הליברלית במובן המהותי העמוק שלה ולידם בג"ץ הוא מבצר של ליברליזם שעומד בדרכם. זה כל האירוע.

      1. בהחלט מענין לשמוע את מי אתם מעדיפים, ואפילו אתם יכולים בקלפי לבחור בדרך שאתם מאמינים שהיא הטובה ביותר לישראל, אבל מה לעשות שרוב הציבור מצביע אחרת וחושב אחרת מכם.

        אתם יכולים כמובן לטעון "ליברליזם מתגונן" ואולי אפילו לפנטז שה"רוב הדומם" (בקלפי) איתכם. השאלה שתצטרכו לשאול את עצמכם היא האם דיקטטורה של ליברליזם תצליח לאורך זמן לכפות את הגישה שלה על הציבור המסורתי-דתי-חרדי.

        דמוקרטיה היא גם הכרעת הרוב, מהסיבה הפשוטה שזאת דרך להכריע במחלוקות אידאולוגיות בדרכי שלום. נטילת ההכרעה מנציגי העם מסכנת את הדמוקרטיה והחברה לא פחות מהשתלטות על מערכת המשפט.

      2. זאת בדיוק הבעייה. יצרתם לכם מפלצת בראש ואז אתם מאמינים בה. אני לא חרדלי ואפילו הייתי חלק מהציבור תורני הליברלי. ואני מעדיף מדינה של בנגביר בראש. במדינה שאין בה שמאלנים החרדים לא יהיו אזרחים (כמו הערבי) . הם לא יוכלו להיות לשון מאזניים. בפועל איך שזה נראה אין לליברלים כמוכם היום נאמנות לעם היהודי אתם מוכנים לעשות העדפה לערבים באוניברסיטאות על פני יהודים. זו לא נאמנות לעם היהודי . זה לא היה ככה עד שנות ה90. היום בנפשכם אתם כבר זרים. אז אני מעדיף את בן גביר הפרימיטיבי עליכם.

    2. לא תהיה מדינת גולדקנופף ודרעי אף פעם ( הם לא יכולים שלא להיות בגלות תחת פריץ ובמדינה של בנגביר הם לא יהיה לשון מאזניים ולא יהיה להם שום כוח ודתיים הם לא פראיירים שיעבדו בשבילם). והעובדה שיש להם כוח היא בגלל שהשמאל יהיה מוכן לתת להם כל מה שביבי נתן וגם לחבוש שטריימל העיקר שהמתנחלים, המזרחיים, וביבי שנואי נפשם לא יהיו בשלטון. ואני מעדיף מדינת בנגביר מליון פעם על מדינת הטרוף והשגעון של פרוגרסיבים כמו אסתר חיות שאין לכם מושג מה עוד מחכה בקנה שלהם. המשיחיות של הפרוגרס היא מיליארד יותר מסוכנת ומטורפת מכל משיחיות שאתם מדמיינים לעצמכם.

  13. דוגמה למי שכן חילק בשיח הציבורי בין השאלות (פורסם אפילו אצל ע. סגל הפופולרי:)

    גדעון סער:

    התייחסותי לפסק הדין של בית המשפט העליון בענין ביטול עילת הסבירות:

    ‏1. ההחלטה שעמדה בפני בית-המשפט לא היתה קלה או פשוטה והדבר בא לידי ביטוי גם בהתפלגות הדיעות (8 נגד 7).

    ‏2. כחבר-הכנסת התנגדתי עם חברי לחוק לביטול עילת הסבירות שנוסח באופן גורף וקיצוני.

    ‏3. בפני השופטים עמדו שתי שאלות קשות יותר: האם ברמה העקרונית יש בכלל לבית המשפט סמכות לפסול חוק יסוד? האם יש מקום לפסול את התיקון לחוק היסוד הספציפי בענין ביטול עילת הסבירות.

    ‏4. לשאלה הראשונה ענו 12 מתוך 15 השופטים בחיוב. בצדק, לדעתי. אבהיר. השאלה האמיתית היא – האם די בכותרת ״חוק יסוד״ שניתנה על ידי המחוקק כדי לחסן את החוק מביקורת שיפוטית בלי קשר לתוכן החקיקה. האם למשל מנוע בית המשפט יהיה מלהתערב ב״חוק יסוד: בחירות כל עשר שנים״ אם הכנסת תחוקק כזה? ברור שלא. השופטים שאלו בדיון האם חוק עזר עירוני שיקבל את הכותרת חוק יסוד יהיה חסין מהתערבות. גם כאן ברור שהתשובה שלילית. כלומר – יש צורך, למשל, לבחון שחוק שזכה לכותרת חוק יסוד הוא אכן כזה ולא הולבש באיצטלה כזאת רק כדי למנוע ביקורת שיפוטית על החקיקה. אזכיר שכיום חוק יסוד מחוקק בדיוק באותו אופן שמחוקק חוק רגיל.

    ‏5. השאלה השניה היא האם היתה עילה שמצדיקה את פסילת התיקון הספציפי לחוק היסוד שעניינה ביטול עילת הסבירות. מבלי להיכנס לדיון נרחב בסוגיה – ועל אף שהתנגדתי לחוק גורף זה – דעתי היא כדעת שבעת שופטי המיעוט. על בית המשפט להשתמש בכוחו בריסון (הן לגבי חקיקה רגילה וקל וחומר לגבי חוק יסוד). לא כל חוק שאני כחבר הכנסת מצביע נגדו במליאה – הייתי מייחל שבית המשפט יפסול.

    ‏6. התנהלות הממשלה והקואליציה במקרה זה כמו בכל נושא המהפכה המשטרית (״הרפורמה המשפטית״ בפי חסידיה) לא היתה נבונה, בלשון המעטה. הבחירה בנוסח קיצוני וגורף הקלה על בית המשפט להגיע לתוצאה אליו הגיע. עובדה היא שלפני ואחרי החקיקה דנה הקואליציה על נוסחי פשרה לצמצום עילת הסבירות שללא ספק היו עומדים במבחן הביקורת השיפוטית.

    ‏7. העובדה שהעתירות הוכרעו על חודו של קול כשבית המשפט ישב בדין בהרכב מלא מלמדת על כך שבית המשפט העליון היום הוא בית משפט מגוון והטרוגני. זוהי תוצאת תהליך של עשור ומחצה מאז העברתי בכנסת את החוק הדורש רוב מיוחס (7 מתוך 9 חברי הועדה) לבחירת שופטים בבית המשפט העליון. רוב מיוחס זה יצר שיח של הסכמות ואיזונים בתהליך הבחירה של שופטי בית המשפט העליון. בפרספקטיבה של הזמן – החוק הזה שינה את פני בית המשפט העליון ויצר בו הרכב מאוזן ומגוון מבחינת השקפת העולם השיפוטית של שופטיו. בית המשפט היום אינו דומה לבית המשפט שלפני חקיקת החוק.

    ‏8. ההתקפות על בית המשפט – מיותרות. יש לכבד גם פסיקה שמתנגדים לתוכנה. לכנסת יש כלים לשנות את המציאות. ראשית: ניתן להסכים על חוק מתון יותר לצמצום עילת הסבירות שבקלות יעמוד בביקורת השיפוטית (למרות שאיני נלהב מחקיקה ש״מטפלת״ בעילה אחת מעילות המשפט המנהלי. עדיף שצמצום העילה יתבצע על ידי בית המשפט בתהליך אבולוציוני). שנית – וזה העיקר: הכנסת צריכה לחוקק סוף סוף בהסכמה רחבה את חוק יסוד: החקיקה. חוק שיפסיק את ההתייחסות לחוקי היסוד כאל פלסטלינה ויתייחס אליהם כראוי: כחלק מחוקה. במסגרת זאת יהיו מאפיינים ייחודים לחקיקת חוקי יסוד ולתיקונם: ארבע קריאות, רוב מיוחס בקריאה הרביעית, רווחי זמן סבירים בין הקריאות וכדומה. כמו כן חוקי יסוד יוגדרו על פי תוכנם. חוקה עוסקות בזהות המדינה, מבנה מוסדות השלטון וזכויות האדם. אלה יהיו נושאים לגיטימיים לחוקי יסוד. לא כל חוק יוכל להתהדר בכותרת זו. חוקי יסוד שיעמדו במאפיינים אלה מבחינת דרך קבלתם ותוכנם יהיו חסינים מביקורת שיפוטית.

    ‏9. בכל אלה יהיה מקום לדון בימים אחרים, אחרי המלחמה, על יסוד גישה אחראית שחותרת להסכמה רחבה. בתקווה שמשנת 2023 נלמדו, הופקו והופנמו הלקחים הנדרשים.

    1. זו שוב הוכחה איזה מן "ימני" הוא :

      אם הכנסת תחוקק בחירות כל 10 שנים אז שהציבור יעלה עליה עם קלשונים. בג"ץ לא נבחר ע"י העם ואין לו מה להתערב בשום חוק . יסוד או לא יסוד . חיים בחברה בנויים על אמון הדדי שלא רוצים ברעת האחר אלא בטובת החברה. ולא על חוקה. בלי אמון כזה אין חיים בחברה ובטח לא מדינה.
      אין שום חובה חוקית או מוסרית לכבד את בג"ץ כי הוא נענע שפתיים בלבד. בוודאי שאפשר לא לכבד פסיקה שלא אוהבים את תוכנה בתלות בתוכן. אם אין אמון בשופטים אין שום מקום לכבד את דבריהם . גם השמאל צפצף על החוק בהפגנות והמשטרה והפרקליטות צפצפו על אכיפת החוק. בהתנתקות משום מה ידעו לאכוף. אחרי זה ידרשו מהחרדים להתגייס. איזו בדיחה. צדק הרבי מלובביץ' שאסור להקים מדינה לפני ביאת המשיח (תיקון האגו האנושי) . המדינה הזאת על חוקיה ושופטיה צבאה ומשטרתהמשרתת רק את פקידיה שמשקבלים משכורות ופנסיות גבוהות. הם אפילו לא מודעים לזה. חיילים היום מתים לא בשביל עם ישראל אלא בשבעיל קיום המדינה ולכן חסים על חייהם של העזתים שהם האוייב האמיתי לא רק חמאס (שהוא רק היד שלהם) איזה מזל שעזבתי את הצבא בזמן.

השאר תגובה

Back to top button