"לתקן את אלוהים", מאת ארנה קזין: קריאה ביקורתית (טור 639)

בס"ד

לפני כמה ימים קיבלתי מאמר של ארנה קזין, ובו ביקורת שלה על היהדות. מדברים שלה שקראתי בעבר התרשמתי שמדובר באישה אינטליגנטית, וגם במאמר זה, אם אתעלם מההקשרים והקישורים שהיא עושה להווה (שמוטים בגלל השקפתה הפוליטית), ההתייחסות שלה ליהדות והטיעונים שהיא מעלה נראים לכאורה ענייניים. הם עולים לא מעט אצל אנשים רבים (מבפנים ומבחוץ), ומקריאתם מתקבל הרושם שיש כאן חיפוש אמתי ומאוזן, וחשבתי שהם שווים התייחסות רצינית ושיטתית. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שהרושם שתיארתי עד כאן שגוי למדיי.

המאמר קרוי "לתקן את אלוהים", והוא מופיע באתר הזמן הזה. הוא ארוך ואני אצטט קטעים נרחבים ממנו כדי להבהיר את דבריי. ולמרות זאת אני ממליץ לקרוא אותו לפני קריאת הביקורת שלי.

הפתיח

בפתיח קזין עושה קישורים ראשוניים להווה. היא תולה קלקולים רבים בהתנהלותה של מדינת ישראל ושל החברה היהודית בה, במקורות היהדות. לחלק מהדברים אני יכול להסכים, אם כי זה כשלעצמו לא פוסל את המקורות ההיסטוריים אלא בעיקר דורש זהירות ביישומם בהווה, ולחלק אחר מדבריה אני מסכים הרבה פחות.

מוזר בעיניי המשפט הבא שלה שמסכם את העניין:

ורק להבהיר: אני לא מתכוונת שאני מבקשת להתנער משייכות ללאום היהודי. אני שמחה להיות יהודייה במובן של "a Jew", כסביי וסבותיי לפניי, כדודותיי. אני רק מעדיפה בשלב זה לא להיות  jewish. אני אולי שייכת ליהודים, אבל מבקשת לתפוס מרחק מהיהודיים.

אני ממש לא מצליח להבין את המשפט הזה ואת הקשר בין חלקיו. קודם כל, כיצד ניתן להתנער מעובדה? לפי דבריה, היא שייכת ללאום היהודי בהגדרה. האם אני יכול להתנער מהיותי אדם או יצור נושם או בן למשפחת אברהם? אני יכול אולי לכעוס על בני משפחתי, על מעשיהם או השקפותיהם, אבל אני לא יכול להתנער מעובדת שייכותי אליהם. יתר על כן, כבר כאן ועוד יותר בהמשך מתברר שהיא באמת כועסת על היהודיים, כלומר על אנשים שמחזיקים ביהדות (כתרבות או דת), אז למה בדיוק היא מתכוונת בכך שאינה רוצה להתנער? הרי מזה היא כן מתנערת, ומעובדות לא ניתן להתנער. מוזר מאד.

אני גם לא מבין מה פירוש לשמוח בהיותה a Jew? מה יש לשמוח בשייכות עובדתית למשפחה מסוימת. אם אתה מזדהה עם מעשיה והשקפותיה של אותה משפחה או לאום, אני מבין שאתה יכול להיות שמח על שייכותך אליהם. אבל אם אתה כועס ולא מזדהה עם מחשבותיה ומעשיה של הקבוצה, אז מה בדיוק יכול לשמח אותך בשייכות שלך אליה? גם זה מוזר בעיניי.

אני מניח שבכוונתה לדבר על שייכות לעם היהודי בן ימינו, אבל בלי קשר לדת ולמסורת היהודית (ליהודיות). אולי היא שמחה ולא רוצה להתנער מהשייכות לספרות הישראלית או לתיאטרון ולמוזיקה בני ימינו, אבל לדעתי לזה אין שום משמעות (וזו גם לא יהדות בשום מובן מהותי). כמובן כל אחד והטעם שלו. אני מניח שאם היא הייתה פועלת בסביבה אחרת היא הייתה שמחה באותה מידה בתרבות (או בחלק המשובח יותר שלה) של אותה סביבה. אני לא חושב שהיא מתכוונת לומר שיש בתרבות היהודית בת ימינו משהו טוב יותר מכל תרבות אחרת בעולם. בקיצור, להבנתי פסקת הפתיחה מורכבת מאוסף של אוקסימורונים /ואו אמירות טריוויאליות.

המסגרת והמוטיבציה

מיד לאחר מכן הוא כותבת שכל אלו הן תחושות ראשוניות ואינטואיטיביות, אבל אין לה ידע ותוכן מגובש שאליהם היא מתייחסת:

חשוב לי להדגיש: זו רק תחושת בטן, ואין לה ביסוס. אני מתארת לעצמי שאני לא יודעת די מה זה "להיות יהודי", ובטח שאיני יודעת מה זה "להיות יהודייה", ושמשום כך אינני יכולה בשלב זה לגבש דעה, ובטח שלא להסתייג הסתייגות גמורה מתרבות מסועפת ועשירה, שיש בה בוודאי מן הטוב ומן הרע.

אני יודעת שרוב האנשים שסולדים מפמיניזם, למשל, לא קראו בחייהם הגות פמיניסטית ראויה לשמה. הם לא יודעים שהטקסטים הפמיניסטיים המכוננים מחזיקים מטרה אחת יסודית: שיתוף פעולה בין נשים וגברים בהובלת האנושות, שיתוף פעולה שמאפשר למצות את הפוטנציאל האנושי השלם כדי לשמור על העולם ולהצילו ממחריביו. כמו שכתבה, למשל, סימון דה בובואר, בשורות האחרונות של המין השני:

האדם צריך לכונן את שלטון החירות בתוככי העולם הנתון. וכדי לנחול את הניצחון העילאי הזה יש צורך, בין השאר, שהגברים והנשים, מעבר להבדלים הטבעיים ביניהם, יכוננו באופן חד־משמעי את אחוותם.

כבר כאן יש מקום להעיר שלא די בטענה כללית על הטקסטים הפמיניסטיים המכוננים כדי לדחות ביקורות על הפמיניזם. ראשית, הביקורת יכולה להיות על יישומים שונים בעולם המעשי ולא על ההגות המכוננת. שנית, לא בטוח שמה שהיא מכנה ההגות המכוננת היא אכן ההגות המכוננת. יש  תפיסות פמיניסטיות שונות והגויות (מכוננות?) שונות. היא יכולה כמובן לבחור את הכיוון שלה, אבל בו בזמן גם להבין (גם אם לא להסכים) את הביקורות על התופעות הפרוגרסיביות של השנים האחרונות. לפחות עליה להודות שזה לא אותו דבר.

אני אומר זאת, מפני שכשהיא באה לבקר את היהדות היא לא מסתפקת בקריאת הטקסטים המכוננים, אלא עוברת מהר מאד לפוליטיקאים דתיים ומפלגות דתיות, כלומר ליישומים ופרשנויות מסוימות מאד עליהם. במבט כזה אפשר היה לבקר גם את הפמיניזם, אפילו אם מקבלים את טענותיה על הטקסטים המכוננים שלו, אבל שם היא בוחרת לתמקד בטקסטים המכוננים ולהתעלם מהביטויים והפרשנויות שהם מקבלים. יש בנותן טעם להזכיר את מה שכתבתי כבר בטור 517, במסגרת 'חוקי מיכי', שיש לכולנו נטייה לבקר את התיאוריה של השני ולהתעלם מהיישומים שלו, ולגבי עצמנו ההיפך: להיות מוכן לבקר את היישום, אבל להותיר את התיאוריה זכה וטהורה. אני מסתכל על עצמי תיאורטית ועל האחר פרקטית. זה בדיוק מה שהיא עושה ביחס לפמיניזם וליהדות. אגב, תוכלו למצוא בטור שם גם חוקים הפוכים (פעמים אני בוחן את התיאוריה של האחר ומתעלם מהפרקטיקה שלו. ראו למשל בטור 507). כל החוקים הללו מתארים התייחסות סלקטיבית שמוציאה אותנו עצמנו הכי טוב שאפשר ואת האחר הכי גרוע שאפשר. בחירת מישור ההתייחסות כפופה למגמה הזאת. זה בדיוק מה שנראה לכל אורך מאמרה של קזין.

בכל אופן, בגלל הבורות הזאת היא רוצה לצאת ולבחון את הדברים יותר לעומק:

אני מורידה אפוא לאש קטנה את הרתיעה שלי מהיהדות ויוצאת לברר ולהבין. אני שואלת את חברי הפייסבוק שלי: מה אתם אוהבים ביהדות שלכם? ומקבלת מאות תשובות. מכולן נושבת אהבת אמת לדת היהודית, לתרבות שלה. החברים שלי בפייסבוק – חילונים ומסורתיים ודתיים – אוהבים, לפני הכול, את ההסדרים החברתיים של היהדות: את מנהג האבלוּת של השבעה, את שמירת השבת, את שנת השמיטה. אני משתכנעת שאלה באמת הסדרים נפלאים: ההתכנסות של חברים ובני משפחה, בדרגות שונות של קרבה וריחוק, עם האבלים במשך שבעה ימים אחרי הקבורה של אדם אהוב; השמירה על יום המנוחה לטובת העובדות והעובדים, לטובת הנפש שזקוקה לשקט, להפסקה, לטובת התכנסות המשפחה; שמיטת האדמה – מניחים לה להתחדש, משחררים אותה אחת לשבע שנים, וגם, בשנת היובל, משחררים את העבדים והשפחות, מחזירים את החירות לאלה שזו נשללה מהם.

החברים שאוהבים את היהדות אומרים לי שזו דת קהילתית – דרוש מניין לתפילה, ורצויה חברותא ללימוד – ושהיא כל כולה נסבה על קריאה ופרשנות ודיונים ומחשבה: הם אוהבים במיוחד את פרקי אבות, שזו מסכת במשנה שעוסקת במוסר ובמידות טובות, עם פסוקים נבונים פחות או יותר כמו "רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום"; או "רבן גמליאל היה אומר: עשה לך רב, והסתלק מן הספק"; או "רבי יוסי אומר, כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות; וכל המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות". או הלל הזקן, שהיה אומר "אם אין אני לי, מי לי. וכשאני לעצמי, מה אני. ואם לא עכשיו, אימתי".

ובכלל, אוהבי היהדות בקרב חבריי משוכנעים שהדת היהודית מחזיקה טקסטים מוסריים לעילא ולעילא. ראי, למשל, הם אומרים לי, את היחס לגר. הנה, מצוות אהבת הגֵר – "ואהבתם את הגֵר כי גרים הייתם בארץ מצרים" – מופיעה 36 פעמים בתורה. שלא לדבר על הפסוק המוסרי היסודי של היהדות, כלל גדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך".

איך אוכל להסתייג מכל אלה?

טוב, לכאורה הכל נהדר. ובכל זאת, בחינה נוספת של הדברים מעוררת אצלה ספיקות. אז הנה הצעד הראשון.

הפוליטיקה הדתית של ימינו

היא פותחת את המסע בהסתייגות מהפוליטיקה הדתית בת ימינו:

ובכל זאת, החשד שלי לא הופג. אני חושבת על מפלגת נעם, שפועלת, על פי הכתוב באתר שלה, "לתקן את כל הנזקים של חדירה ארוכת שנים של רוחות הפוסט־מודרנה לתוככי המערכות הציבוריות של מדינת ישראל, ולחזק את זהותה היהודית של המדינה". אני חושבת על אבי מעוז, ראש המפלגה, שמבקש להקים את "הרשות לזהות לאומית יהודית" ונראה שהוא מצליח בכך. בנאום בכנסת אחרי שבעה באוקטובר ציטט מעוז משירו של ישי ריבו, שקובע: "אז מה נשתנה העם שלי מכל העמים? שבכל העמים אליליהם לא רואים ולא שומעים, והעם שאליו אני שייך, ד' הוא אלוקיו".

גם מפלגת הציונות הדתית, במצע שלה, קובעת ש"עם ישראל אינו עם ככל העמים", ובפרק על "זהות יהודית" מקדישים המחברים מקום מרכזי להבחנה בין יהודים לשאינם יהודים, ומבטיחים, למשל, להביא למחיקת סעיף הנכד בחוק השבות – כדי שנכדים של יהודים לא יוכלו לעלות לישראל במסגרת החוק כאילו היו יהודים, אם למעשה לא גדלו כיהודים.

איך אפשר ליישב את "ואהבת לרעך כמוך" עם תפיסת העליונות היהודית של מפלגת נעם ושל מפלגת הציונות הדתית, שמחויבות כל כולן לחזק את "הזהות היהודית" של ישראל? האם הזהות היהודית הנזכרת מעלה עומדת בסתירה ליהדות של "ואהבת לרעך כמוך", או ששתי היהדויות הללו נובעות מאותו מעיין, שואבות מאותה באר?

ומה עם הרב אליהו מאלי, למשל, ראש ישיבת ההסדר "שירת משה" ביפו, שקרא בראשית פברואר 2024 לרצח עם בעזה? "הדין הבסיסי במלחמת מצווה, במקרה הזה בעזה, הוא – 'לא תחיה כל נשמה'", הוא אמר. האם בקריאתו לרצוח כל ילד וילדה, כל איש ואישה שחיים בעזה, מפר הרב מאלי את הכלל הגדול בתורה – ואהבת לרעך כמוך – או דווקא מאשר אותו? "לא תחיה כל נשמה מבוסס על 'הבא להורגך – השכם להורגו' […] גם על דור העתיד", הוא הבהיר. "וגם על מי שמייצר את דור העתיד. כי באמת אין הבדל".

ולא רק היהודים־הדתיים־הימנים־הקיצונים עולים בדעתי בהקשר הזה. האם הזהות היהודית של המיינסטרים הישראלי – יהודים מן השורה בתקשורת, במשטרה, ברחוב, שמזהים אמפתיה לפלסטינים בעזה עם בגידה בישראל; שמניחים כי סולידריות עם פלסטינים כמוה ככפירה ביהדות; יהודים שתולשים דגלי פלסטין מידי מפגינים, יהודים שמבקשים לסלק מתפקידה מנהלת בית ספר משכמה ומעלה בתל אביב משום שכתבה בפייסבוק על מצוקת הרעב בעזה, יהודים במשטרה, בממשלה, שמבקשים לאסור על קיום הפגנות נגד המלחמה, שמתנגדים בלהט נגד הקריאה להפסקת אש – האם הזהות היהודית הזאת סותרת את הכלל הגדול בתורה, "ואהבת לרעך כמוך", או שהיא נובעת מהמהות הלאומנית העמוקה של אותו כלל גדול בתורה?

לשון אחר: האם אפשר שתומכי המפלגות היהודיות־הדתיות שקוראים לרצוח את העזתים והעזתיות באשר הם, ועורכי תוכניות החדשות בטלוויזיה שמסרבים להראות לנו מה צה"ל מעולל לתושבי עזה, והאזרחים מהשורה שתוקפים את המפגינים המוחים נגד הכיבוש – האם אפשר שכל אלה מניחים כי הרֵע, הזולת, שאותו מִצווה לאהוב כאילו היה אתה עצמך, הוא באופן בלעדי בן עמך, יהודי כמוך, כמו במצווה המקורית בספר ויקרא: "לא תיקוֹם ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, אני ה'"? וכמו שפירש הרמב"ם, מִצווה "לאהוב כל אדם מבני ברית, שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך'", וכפי שניסח זאת הרמב"ם במקום אחר: "מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך'"? האם אפשר שכלל גדול זה בתורה הוא בסך הכול קריאה לחזק סולידריות בין יהודים (אולי אפילו רק בין יהודים גברים) לבין עצמם ותו לא?

בלי להיכנס לפרטים של הטיעונים כאן, שעל רובם כבר כתבתי בעבר (חלק מסוים מהם אני מקבל והרבה מאד ממש לא), חשוב לשים לב לאסימטריה בביקורת, כפי שציינתי למעלה: הפמיניזם נדון לפי הטקסטים המכוננים שלו תוך התעלמות מביטוייו העכשוויים, אבל היהדות נדונה קודם כל לפי חלק מביטוייה הפוליטיים העכשוויים. מעבר לזה, אני די בספק אם יחסה לאסלם למשל יהיה דומה, כלומר שגם לגביו היא תרשה לעצמה לבקר אותו לאור ביטוייו האלימים בהווה ותתעלם מהמקורות המכוננים שלו ומפרשנויות אחרות, מתונות יותר, אליו.

אבל זה רק החלק הפותח. מיד אחריו היא באמת עוברת לדון במקורות המכוננים (בפרק "אלוהים בלי פאלוס"), וכאן בעצם מתחיל הטור שלי.

שוב אותה סתירה

בתחילת הפרק "אלוהים בלי פאלוס", קזין דווקא מביאה פרשנויות אחרות למקורות יהודיים, של נשים בקיאות בארון הספרים היהודי, כפי שהיא מתארת אותן, פמיניסטיות, פלורליסטיות והומניסטיות (וכריזמטיות), חילוניות ודתיות. אבל כאן משום מה היא דווקא לא משתכנעת ובוחרת לחזור למקורות המכוננים ולבקר אותם. שוב אותה מגמתיות בעייתית. הנציגים החשוכים יותר הם מבחינתה בסיס מספיק כדי לבקר את היהדות, אבל הנציגים/ות הנאורים לא מתקבלים כי הם לא באמת מייצגים אותה. בלשון העם: too good to be Kosher (אגב, גם לטעמי הקבוצות הללו בדרך כלל מגמתיות ולא מייצגות. הם נוהגים לבחור מקורות ופרשנויות באופן מאד סלקטיבי כך שהדברים יתאימו לאוזן העכשווית ולמאוויי הלב שלהם/ן).

כך או כך, אם כבר הולכים בחזרה למקורות, כדאי לגשת ישירות אליהם ולעזוב את הנציגים והפרשנים השונים שכל אחד מהם מושך את הדברים לכיוון אחר. בין כה וכה אלו רק פרשנויות ואין סיבה להיות מחויב אליהן. הרי היא, כמו כל אחד אחר, יכולה לאמץ את היהדות בפרשנות שנראית לה. מה אכפת לה מאחרים שטועים או מושכים את המקורות לכיוונים חשוכים?! אם כן, מתבקש כעת לעבור לביקורותיה על המקורות עצמם.

ביקורת המקורות

הנה הדוגמה הראשונה:

אף שפסוקי קהלת יפים ממש בעיניי, וכמו הכותב גם אני נוטה להרגיש לפעמים ש"הבל הבלים, הכול הבל", וש"אין חדש תחת השמש" וש"עת לבקש ועת לאבּד", בכל זאת אני ממשיכה לקרוא ורואה שהמחבר של קהלת מוליך את האקזיסטנציאליזם הדיכאוני והאמביוולנטי שלו אל השורה התחתונה, שהיא: "סוף דבר, הכול נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור". אולי מישהו, איזה מחבר מעת מאוחרת יותר, הוסיף את השורה הזאת כדי להחזיר את כל מחשבות הכפירה למוטב? כך או כך, אני מרגישה מרומה.

אני ממש לא מבין מדוע היא חשה מרומה. קהלת רק כותב שהעולם כולו הבל ומה שנותר לנו הוא מצוות ועבודת ה'. אפשר להסכים ואפשר שלא, אבל למה להניח שהסיום סותר את הספר עצמו (עד כדי שזו תוספת מאוחרת)? ממה בדיוק היא מאוכזבת? היא כנראה ציפתה שבעיני קהלת התורה תהיה הבל הבלים ולא העולם, אבל אלו הרהורי ליבה ולא ספר קהלת.

הלאה:

אנחנו מעיינות במסכת קידושין, דף כט ע"א, שבה דנים בהוראה שלפיה "כל מצוות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות, וכל מצוות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבין". אני לא מצליחה להתעניין באמת בדיון שעולה לנוכח הכלל הזה ומהניסיונות לפרשו: מי הוא זה החייב לשמור את המצוות ומיהי זו שפטורה מהחובה ומהן בכלל המצוות האלה, שאינן חלות בהכרח על נשים וגברים כאחד. אני קוראת פרשנות של אחד רבי יהודה, שאמר "האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה ולהשיאו אישה וללמדו אומנות, ויש אומרים אף להשיטו במים". אני מבינה את העניין ההיסטורי, האנתרופולוגי, המחקרי, בטקסטים מעין אלה. אני מבינה סקרנות אינטלקטואלית ביחס לאופן שבו חשבו האנשים פעם, לפני עידן ועידנים, וקבעו מסורות לאלפי שנים. אני מבינה עיון בתלמוד כטקסט היסטורי שמעיד על התרבות צרת העין של תקופתו. אבל אני לא מבינה: מדוע אנחנו מצופים לחזור אל הטקסטים הנבובים האלה ולהשתמש בהם כבסיס למחשבה ולשיחה?

כאן ישנה ביקורת על השוביניזם של ההלכה, ובהחלט יש בה משהו. אבל כששופטים את ההלכה בראי תקופתה זה נראה קצת ילדותי ואנכרוניסטי. היא ציפתה שההלכה תפעל לפי הנורמות של המאה ה-21? נכון שהביקורת שלה מנוסחת בעדינות. היא לא טוענת משהו כלפי הטקסט אלא תוהה מדוע אנחנו כיום צריכים להיזקק לו כבסיס למחשבה. היא מניחה כמובן מאליו שהטקסט הזה אמור להיות בסיס לדיון על חשיבה פמיניסטית. אבל טקסטים הלכתיים לא נועדו לעיון פמיניסטי אלא לדיון הלכתי. המסרים לא חייבים להיות מה שהיא וחברותיה הפלורליסטיות מחפשות (כפי שהערתי לגביהן למעלה), אלא מסר הלכתי. היא מצפה מהמקורות לשרת את האג'נדה הפמיניסטית שלה (כמקובל בחוגים ההם), וכל מה שהיא רוצה מהם זה שיחזקו את תפיסותיה הקיימות.

אני חייב לומר שאם זה היה המצב דווקא אז לא הייתי מבין מה טעם להיזקק למקורות הללו. כדי ללמוד את מה שאני כבר יודע?! מעודי תהיתי מה טעם מוצאים חילונים פלורליסטים ומודרניים (אנשי "ארון הספרים היהודי") לעסוק במקורות ההלכה והתלמוד. הם לעולם מוצאים בהם את מה שהם רוצים למצוא, ומה שלא מתאים להם הם זורקים. כך או כך, הם יוצאים בדיוק כפי שנכנסו, בלי ללמוד שום דבר חדש. אז מה טעם בכל זה?! אפשר וראוי כמובן לבקר את המקורות על השוביניזם שמצוי בהם, או לפחות לטעון שכיום יש ליישם את הוראות ההלכה אחרת (ולא פעם עמדתי על כך שזו ביקורת הלכתית לגמרי לגיטימית ולא בהכרח רפורמית), אבל זה לא הופך את העיון ההלכתי למיותר. גם לגבי האמירות השוביניסטיות עצמן שראוי לעיין בהן לפני שמיישמים אותן אחרת בימינו, וגם בשאר החומרים שלא קשורים למעמד האישה (יש פה ושם איזו שורה בגמרא שלא עוסקת בהשפלת נשים או במעמדן בכלל).

או למשל זה:

בשיעור אחר, אני לא מתפעלת גם מסיפור תלמודי על אחד רבי אלעזר בן דורדיא, אדם שחי בתקופת התנאים כרשע וחזר בתשובה ביום מותו, "בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה" (פעם אחת, מספרים לנו, "שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והייתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה – כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה"). ליבי אינו יוצא אליו, אל בן דורדיא זה שחשוב כנפיחה, גם כשהוא "הלך וישב בין שני הרים וגבעות ואמר 'הרים וגבעות בקשו עליי רחמים'". אני לא מוצאת בליבי עניין או אהבה כלפיו, או כלפי מספריו, גם כש"הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכייה עד שיצתה נשמתו".

כאן כבר ממש לא הבנתי. מדובר בסיפור הרואי ממש, על אדם ששקע בתהומות אנושיים ודתיים, ולאחר  זמן תפס את עצמו וחזר בתשובה מלאה ושלימה. סיפור מלא לקחים ואופטימיות, שמלמד אותנו שאין לך אדם אבוד שאין לו דרך חזרה. מה רע בזה? למה לא להתפעל? היא ציפתה ליספור אל פמיניסט דגול שעסק כל ימיו במניעת הדרת נשים והחפצתן, סתם כי כך הוא נולד?!

נראה שעולמה המגמתי והצר כנמלה של קזין גורם לכך שברגע שהיא רואה שימוש בגופן של נשים מיד נאטמות עיניה מלראות את כל האספקטים האחרים בסיפור (יש הרבה מאד כאלה), ואפילו את העובדה שהסיפור שולל זאת ומתאר חזרה בתשובה מהגישה הזאת. אבל בשלב הזה של הסיפור נראה שקזין כבר לא אתנו. אם היו עושים היום סרט על עבריין מועד שפתאום תופס את עצמו וחוזר בתשובה שלימה ונעשה צדיק, האם זה לא היה לקח בעל ערך? האם לא היה ראוי לאהוב ולהעריך אדם כזה וסרט כזה? אפילו לגבי השימוש בנשים, חשוב להסתכל על זה בראי תקופת התלמוד ולא בראייה אנכרוניסטית מתוך תרבות ימינו (שכמובן גם לא חפה מזה).

מבט כללי על התלמוד

היא מסכמת את תובנותיה כך:

בין השורות, בין הפסוקים האלה שאנחנו לומדות יחד, אני מוצאת שרבים מחכמינו זכרם לברכה אינם בהכרח חכמים במיוחד, וממילא אינם טובים במיוחד, או שאיני מוצאת יופי במחשבתם. שלא לומר שחלקם דוחים בעיניי ממש ואינם ראויים שאהגה בדבריהם. וממילא, חוץ מתלמידת חכמים אחת בשם ברוריה – נבונה ומבריקה בעיני כול – ואולי, יש אומרים, גם חוץ מאסתר המלכה שכתבה בעצמה, יחד עם מרדכי, את מגילת אסתר (אבל אז אנשי כנסת גדולה ערכו את המגילה לפי תפיסתם) – כל הדוברים, המספרים, המפרשים, ההוגים, המלהגים במשנה ובתלמוד הם כל כולם גברים, שצמחו ופעלו בעידן שבו נמנעה החירות מנשים, בתקופה בת מאות שנים שבה נשים היו רכוש של גברים, וממילא הכול הניחו אז שנשים וגברים הם בני אנוש בעלי סגולות מהותיות שונות, ושמכך נגזר שיש להם חובות וזכויות נפרדות, ואני מוצאת שמשהו עמוק מאוד חסר בטקסטים האלה בדיוק בגלל התרבות הפטריארכלית, המיזוגנית, שבה נכתבו.

מכל הקורפוס התלמודי והחז"לי היא לא מצאה אנשים נבונים במיוחד פרט לאסתר המלכה ולברוריה. אני תוהה אלו דברי חכמה היא מצאה אצלן, פרט לזה שהן נשים? לקזין פתרונים. אני דווקא מוצא לא מעט חכמה בתלמוד. נכון שבדרך כלל זו לא חכמה שמובילה לפמיניזם ולפלורליזם, אבל יש עוד היבטים בחיים ובתרבות שלי שלגביהם יש שם המון תובנות מרתקות. הסוגיות התלמודיות משלבות בצורה מאלפת היבטים פילוסופיים, לוגיים, משפטיים, מוסריים, פסיכולוגיים ועוד, למיטב שיפוטי בצורה הרבה יותר מרשימה מכל טקסט אחר שאני מכיר. שוב, הסתכלותה של קזין צרה ומגמתית, והיא רואה את על העולם בפריזמה של פמיניזם ופלורליזם. אני חושב שהיא לא הצליחה אפילו לטעום את משמעותה של סוגיה תלמודית לפני שהיא חרצה את הדין הגורף הזה. אני בהחלט מסכים לביקורת שלה על חברותיה הפמיניסטיות, שגם בן ברובן לא טעמו הרבה יותר תלמוד ממנה (כמה מהן למדו סוגיה הלכתית בעיון?!). רבות מהן מוציאות מהתלמוד תובנות פמיניסטיות ופלורליסטיות, שכאמור הן בעיקר מעשי ידיהן שלהן, ובכך מרוויחות ביושר את הביקורת שלה.

ברמת בורות כמו זו שלה, דבריה נראים לי עזי מצח להפליא. ללא טיפת ידע, רק מתוך התרשמות משיעור כזה או אחר שהיא שמעה באקראי, להוציא משפט גורף ומכליל על קורפוס אדיר של חכמה שכולל מאות רבות של סוגיות בתחומים שונים ומגוונים שנאמרו על ידי מאות חכמים (נכון, כולם גברים, ורבים מהם שוביניסטים ומהותנים, כפי שכולם היו אז), שהתפתחו בעיון ופרשנות מתמשכים לאורך אלפי שנים, רק בגלל שהוא לא מספיק פמיניסטי ופלורליסטי, זה פשוט הזוי ולא רציני.

אלוהים, זכר או נקבה: על אמונה ואלימות

בהמשך הפרק היא עוסקת בהיותו של אלוהים זכר ותוהה האם אפשר להסיר ממנו את הפאלוס. גם כשמסבירים לה שבקבלה יש גם מרכיבים נשיים באלוהות היא לא משתכנעת שכן היא שומעת את הפסוקים שפונים אליו כזכר. זהו שוב אנכרוניזם. יש לו בהחלט פנים נקביות בקבלה וזו אינה אפולוגטיקה עכשווית. הפנייה אליו בלשון זכר גם היא מוסברת שם, אבל נראה שהיא לא מוכנה להקשיב. אבל מעבר לדיון בשאלה המשמימה וחסרת המשמעות על היותו של אלוהים זכר או נקבה (ראו למשל בטור 40, 390 ועוד), היא סבורה שהאלימות, הלאומנות והפשיזם העכשווי הם תוצאות של הזכרות של אלוהים שבו היהודים מאמינים, ושל שוביניזם ארוך שנים שלהם. ההיתלות במגדרו של אלוהים היא וורט פוסטמודרני רווח מאד ואיני רואה טעם אפילו להתייחס להבלים כאלה. בכל זאת אוסיף שזהו הבל מפני שיש גם אמזונות נשים, ומפני שהתופעות העכשוויות היו קיימות גם אם היינו מתייחסים לאלוהים כנקבה. הן תוצאה של תרבות ולא של סמלים כאלה או אחרים, זכריים או נקביים. ובכלל, לא כל התופעות שהיא מתארת באמת פסולות. יתר על כן, גם מה שפסול בהן הוא תוצאה של היצמדות שמרנית לנורמות עתיקות (כמו השוביניזם המגדרי והלאומני) בלי מוכנות להתאימן לנורמות העכשוויות. זו אכן מחלה של היהדות ההלכתית השמרנית וכבר כתבתי על כך רבות. אבל אין לזה ולזכרות של אלוהים ולא כלום. זו פשוט הנצחה של נורמות ששררו בעולם בעבר, מסיבות של שמרנות ואיבון דתיים.

היא מסיימת את הפרק בחמת זעם:

אני אומרת לחברות שלי בחממת הסופרות שאני רוצה להרוג את אלוהים־האב. אני מדברת בלהט ומתרגשת ודומעת. אני אומרת להן שאלוהים ואללה מרחפים מעל שבעה באוקטובר; אני אומרת שבשמו של אלוהים – אלוהי היהודים ואלוהי המוסלמים – גברים הרגו וחטפו ואנסו והתעללו והפגיזו וחירבו, ועדיין הם הורגים ועדיין הורסים. אני אומרת שאלוהים הוא נוקם ונוטר וקוטל. וכל עוד אלוהים הוא אב נוזף, שהכול סרים למרותו, מבקשים לרצותו, והוא מסכסך בין לאומים, ובין גברים ונשים, ומפריד ומבדיל ובוחר, ואומר זה שלי ואת זה אכניע – שום דבר לא ישתנה. המלחמה והרוע ישלטו.

לכן, אני אומרת להן, נמאס מאלוהים־האב, וצריך לחסל אותו, ואם לא לחסל אותו אז לתקן אותו. אנחנו חייבות להחליף את אלוהים־האב באלוהות מופשטת, ברוח טובה ומתקנת ואינקלוסיבית, שמחזיקה בתוכה את העולם כולו. אם נגזר עלינו שכל כך הרבה גברים ונשים בישראל יאמינו באלוהים, לפחות שיאמינו ברעיון טוב.

איני יודע מיהם הגברים שבשם אלוהי היהודים הרגו וחטפו ואנסו והתעללו והפגיזו וחירבו. ככל שאני יודע, על שבעה באוקטובר אחראי רק האלוהים של המוסלמים, או לפחות אלו שפועלים בשמו. ההשוואות הנואלות בין שני הצדדים בסכסוך שלנו מאפיינות את השיח ההזוי של קזין וחברותיה, אבל הן מנותקות לגמרי מהעובדות. בן בעצם רומסות את העובדות רק מתוך כפיפות למגמת הביקורתיות שלה כלפי היהדות.

באשר לטענה הנפוצה מאד, אך שגויה בתכלית, שלפיה האמונה הדתית היא שמביאה לאלימות, לאכזריות ולמלחמות, בפרק השישי של ספרי אלוהים משחק בקוביות טיפלתי בהרחבה בטענותיו של דוקינס בעניין. כאן רק אומר שאם מול החמאס הדתי היו עומדות ארנה קזין וחברותיה הפלורליסטיות החילוניות, דומני שהטבח היה גדול הרבה יותר. אגב, גם מצדנו, שהרי כמים הפנים לפנים. הגיעו בנפשכם, וכי הפת"ח, שהוא תנועה חילונית ביסודו, לא טבח ולא השתתף ברצח של המוני אנשים בכל רחבי העולם (כולל בקרב בני עמו שלו)?! האם סטלין, פול פוט והיטלר שהיו רוצחי ההמונים הגדולים ביותר, פעלו מתוך אמונה דתית? להיפך, שניים מהם עשו זאת בשם החילוניות והאנטי דתיות. אם נשוב אלינו, מדינת ישראל הוקמה על ידי חילונים (בעיקר משמאל), וזה לא ממש מנע מהערבים לטבוח בנו מתחילת העידן הציוני, וגם לא את מעשי העוול שלנו כלפיהם. אלו לא נעשו על ידי אנשי המזרחי וגם לא על ידי חרדים, אלא על ידי אנשי תנועת העבודה בעיקר, וקצת על ידי רוויזיוניסטים (לפי הכלל הפשוט שמי שלא עושה, לא טועה ולא טובח).  גם היום מה שעושה המדינה נעשה על ידי מנהיגים ומפקדים חילוניים ברובם. נכון שיש בעולם כיום די הרבה קנאים דתיים (בעיקר מוסלמים), אבל יש גם לא מעט פושעים וקבוצות אכזריות לא דתיות. בקיצור, התזה הדמגוגית והשטחית הזאת ראוי לה שתעבור מן העולם.

מי שצריך לעבור מן העולם הוא החטאים ולא החוטאים (כלשונה של ברוריה החכמה התלמודית היחידה שלה), או חלק מהפרשנים הקיצוניים אבל לא בהכרח האלוהים שאותו הם מפרשים. הייתי מציע לה שתהרוג אותם ולא אותו (ועל ברית המילה של הסרת הפאלוס הייתי מוותר לגמרי). אכן, יש ביטויים של אכזריות בתנ"ך (לא כולם של אלוהים עצמו), וזה צריך להידון לגופו. איני טוען שאין ממש בביקורת שלה, אלא שהניסוח הגורף והמכליל הוא ילדותי וחסר כל בסיס הגיוני.

בפרק הבא שלה ("אמונה כהסכנה") שוב חוזרות ההשוואות הללו:

אני חושדת שאמונה באלוהים, לנוכח מעשי טבח ואונס וחטיפה והרג המוניים הן בקרב ישראלים הן בקרב פלסטינים, היא בעצם אישור לגבריות, לאכזריות, לרוע, לאדנותיות, שימשיכו למשול, לקטול, לקחת, לגזול.

איפה לכל הרוחות היא ראתה מעשי טבח ואונס וחטיפה והרג המוני שנעשים על ידי ישראלים בקרב פלסטינים? היא פשוט כופה את האג'נדה ההזויה שלה על המציאות הסרבנית ולא נותנת לעובדות לבלבל אותה.

גזענות ומיזוגניות

בפרק "מהות מיזוגנית" היא מגיעה לשאלת הגזענות והמיזוגניות:

אני מחפשת ועדיין לא מוצאת אישה יהודייה שאוהבת את היהדות והיא גם פמיניסטית, הומניסטית ומוכנה למחוק קטעים שלמים מהטקסטים היהודיים, להתנער מהם, להוקיעם, ובעיקר לעקור מן השורש את המהות הגזענית של היהדות ואת המהות המיזוגנית שלה. עדיין לא מצאתי יהודייה פלורליסטית שמוכנה לוותר, למשל, על התפילה שלפני קריאת שמע: "ברוך אתה ה' הבוחר בעמו ישראל באהבה".

אני יודעת, אני מקשיבה לטובות שבהן: הן אינן מבינות את "ואתה בחרת בנו מכל העמים" כהצהרה של עליונות, אלא כהצהרה על אחריות יתרה. אנחנו, כביכול, אחראים יותר מעמים אחרים לשמור על המוסר האלוהי. הן אומרות לי כך, ואני עדיין שומעת את ההתנשאות שבדברים האלה – התנשאות כלפי כל הלא־יהודים, שאינם צריכים לשאת באחריות המוסרית הזאת, ואיני נשבית.

אני נזכרת בדבריו של אברום בורג – נצר לאחת ממשפחות האצולה של הציונות הדתית, שהיה בין השאר יו"ר הסוכנות היהודית – שבריאיון להארץ בסוף 2020 התייחס לחוק הלאום, חוק יסוד שקובע כי "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי", וסיפר על רצונו למחוק את הרישום שלו במסמכי משרד הפנים כבן ללאום היהודי. "את יוצאת לרחוב ושואלת יהודים אם העם היהודי הוא עם נבחר", הוא אמר לרוית הכט, "70% ישיבו כן. תשאלי אותם מה זה נבחר, אז 10% יגידו לך שיש לנו משימות גדולות כמו הומניזם ותיקון עולם — דברים שעובדים יפה בצפון, במצפה הרדוף. השאר יגידו לך שאלה הגנטיקה, המוח היהודי, שאלוהים בחר בנו — דברים שהם דם. ועכשיו אנחנו מגיעים לשאלת השאלות שמדינת ישראל מעולם לא התמודדה איתה: האם עם נבחר יכול לקיים מערכת של בחירה דמוקרטית שוויונית. האם בחירות ונבחרוּת יכולות לחיות ביחד. והתשובה היא לא".

אני שותף לביקורת שלה על הראייה הרווחת של היהודי כשונה בטבעו מהגוי. ביקרתי זאת בספרי אין אדם שליט ברוח (פרק 22), אבל זו פרשנות מסוימת לסגולת ישראל שממש אינה עולה מהכתובים. הראיתי שם שהגישה הזאת חסרת בסיס ולוקה בהמון פגמים: היא לא מוגדרת היטב (כי יש הבדל במאפיינים ממוצעים בין כל שני עמים), היא מנותקת מהמציאות (לא רואים שום אינדיקציות עובדתיות לאמתותה), היא מפרשת את הכתובים בצורה לא סבירה והיא כמובן מביאה גם להשלכות בעייתיות מבחינה מוסרית (גזענות). אבל קזין שוב בוחרת כאן להתמקד בפרשנות ובפרשנים ולא במקורות. המגמתיות של התנועה שלה בין המקורות לפרשניהם ולהיפך שזורה לכל אורך מאמרה, כשכל פעם היא בוחרת את המישור הבעייתי יותר. לגבי דבריו ההזויים של אברום בורג על חוק הלאום לא ארחיב כאן את הדיבור. מעודי לא הבנתי איזה בדל בעיה מוסרית מישהו מצליח לראות בחוק (המיותר) הזה. זו אחת התעלומות הגדולות בעיניי אפילו במסגרת השיח הציבורי האווילי שמתנהל במחוזותינו.

בקטע הבא קזין מתארת את האוטופיה האלוהית שלה, שבה אלוהים הוא יישות מופשטת וערטילאית שמתייחסת לכל הבריאה ביחד, וכך אף אדם הוא לא יותר ולא פחות מהאחר, משהו ניו אייג'י כזה. מין אלוהים כבקשתך. אבל את זה אחסוך לכם ואשאיר זאת לתרגול אישי שלכם: ברא לך את אלוהים כאוות נפשך. אנחנו עוברים כעת סוף סוף למעמד האישה.

מצבה האומלל של האישה

בהמשך הפרק היא מביאה כדוגמה שני קטעים מהרמב"ם ליחס השוביניסטי והמשפיל לאישה בהלכה. מדובר בדבריו בתחילת הל' נערה בתולה (פ"א ה"א-ב):

מי שפיתה בתולה, קונסין אותו משקל חמישים סלעים של כסף מזוקק – וזה הוא הנקרא קנס; וכן אם אנס אותה. וקנס זה, מצוות עשה של תורה, שנאמר ונתן האיש השוכב עימה לאבי הנערה, חמישים כסף (דברים כב, כט). ואיזה הוא מפתה ואיזה הוא אונס – מפתה, לרצונה; ואונס, שבא עליה בעל כורחה. כל הנבעלת בשדה – הרי זו בחזקת ודנין אותה בדין אנוסה עד שיעידו העדים שברצונה נבעלה. וכל הנבעלת בעיר הרי זו בחזקת מפותה מפני שלא זעקה עד שיעידו העדים שהיא אנוסה כגון ששלף לה חרב ואמר לה אם תזעקי אהרוג אותך.

היא מתעלמת לחלוטין מהמצב ששרר באותה תקופה בעולם כולו, ומהשאלה האם ועד כמה הלכות אלו משפרות אותו. באותו זמן האב היה צריך לפרנס את הנערה כי לא היה אז ביכולתה להתפרנס בעצמה. לכן מחייבים את האונס והמפתה לשלם לאב (ולא לנערה עצמה). קזין יכלה גם להביא את ההלכות שהאב רשאי להשיא את בתו, ואפילו למוכה שחין. זה באמת נשמע מזעזע לאוזן מודרנית, אבל הזעזוע הזה הוא אנכרוניסטי. הוא מתעלם מהעובדה שהאב היה אחראי לסדר את פרנסת בתו והקמת ביתה, וכך נהגו באותה תקופה. התורה מנסה להסדיר זאת בצורה טובה למדיי. מעבר לזה, אף אחד לא כתב שהאב יקבל פרס על השאת בתו למוכה שחין. זו זכותו, אבל כשהדבר אינו ראוי ולא נחוץ סביר שבית הדין יכפה עליו לא לעשות זאת. זה מביא אותנו לטענתי הכללית שאין לשפוט את ההלכה לפי קטגוריות מוסריות בכלל, שכן מדובר בשתי קטגוריות בלתי תלויות (ראו על כך בטור 541 ועוד הרבה). זה נוגע לכל הביקורות שלה, אבל לא אכנס לזה כאן.

יש בנותן טעם להזכיר שהיא עצמה בתחילת אותו פרק מתארת כיצד באותה תקופה נשים לא היו חלק מהשיח ובוודאי שלא ניתן להן מקום ציבורי ואינטלקטואלי:

חשוב לזכור ולהזכיר ללא לאות, אני חושבת, שהטקסטים היהודיים המקודשים – המקרא והנביאים והמגילות והתלמוד והמשנה – נוצרו בערש הפטריארכיה לפני אלפי שנים, כנגד אנושות שהחזיקה באמונה במגוון אלות ואלים. וחשוב לזכור שרק גברים כתבו את הטקסטים האלה. המשנה, כך אומרים, נחתמה בשנת 218 לספירה, 150 שנה אחרי חורבן בית שני. התלמוד הבבלי נכתב בין המאה השלישית לשישית. יידרשו עוד מאות רבות של שנים, עד האלף השני לספירה, עד שנשים ראשונות כמו הילדגרד מבינגן וכריסטין דה פיזאן יקחו בכלל חלק במלאכת כתיבה פומבית כלשהי. בשנים שבהן נחתמו הספרים המקודשים ליהדות – אלה שחוזרים והוגים בהם בנווה שכטר, בעלמא, ועל אחת כמה וכמה בכל מוסד דתי אורתודוקסי – נשים לא היו חלק מהקיום האנושי "שמעניק שם לעצמי, לעולם ולאלוהים", כהגדרתה של דיילי, ולכן האדם והעולם והאלוהים של הטקסטים האלה ממילא חלקיים ופגומים.

מבחינתה אלוהים שמאפשר (או יוצר) תמונה כזאת הוא חלקי ופגום. יכול להיות, אבל קודם כל חשוב להבין שזה היה המצב בכל העולם, והתורה מדברת במונחים של עולם כזה. מעבר לזה, חלק קטן מאד מזה אלוהים והתורה יצרו. הרוב נעשה על ידי בני אדם שפירשו את דבריו (לפעמים באופן ממש רדיקלי). שוב היא עוברת כאן כדרכה מהמקור לפרשנויות שלו.

אבל מעבר לזה, ביקורת כזאת היא אנכרוניסטית עד כדי ילדותיות. קזין מצפה מהלכה שנכתבה במהלך אלפיים השנים האחרונות להיות מעודכנת למעמד האישה בימינו. אני גם הייתי שמח שזה יקרה, אבל זו ציפייה ילדותית. בני האדם שכתבו את ההלכה, בין אם הם היו גברים ובין נשים, היו תבנית נוף מולדתם. יש לשפוט את ההלכה לאור תקופתה, ואני חושב שבזה היא תעמוד לא רע בכלל. כמובן יש לשפר את מה שניתן וראוי לשפר לימינו, וגם לי יש ביקורת על אלו שמתנגדים לכך. ואבל זו לא ביקורת על היהדות אלא על פרשנות שמרנית שלה בימינו.

מעל הכל, העובדה שההלכה שוביניסטית ולא נותנת מעמד ראוי לנשים, האם זה פוסל אותה בכללותה? האם איני יכול ללמוד משהו מאריסטו ולעיין במשנתו בגלל שהוא לא היה דמוקרט? האם אין ערך לדמוקרטיה האתונאית בגלל שהיא נתנה ביטוי רק לכעשרים אחוז מאוכלוסיית אתונה? ראייה מבוגרת של מקורות ותקופה צריכה לדעת לבור את הבר מהתבן, לבקר את מה שראוי לבקר (תוך שימת לב לקונטקסט להיזהר מאנכרוניזם) ולשבח ולהעריך את מה שראוי להערכה.

המחיקה, או: הבנאליות של הטוב

בפרק הבא קזין עוברת לתאר את התורה שהיא הייתה כותבת. היא פותחת שוב, איך לא?!, בפטריארכליות ובשוביניזם של הטקסטים היהודיים:

חשוב לי להדגיש: הטקסטים היהודיים המקודשים עד היום, שנכתבו אך ורק בידי גברים בעידן פטריארכלי, כלומר בתרבות שמעלה על נס ערכים של בעלות, אדנותיות וקנאות, הם בעייתיים לא רק בהקשר של נשים ומצבן. טמונה בהם סכנה לכל החי על פני האדמה, משום שהם רק חצי־אנושיים; הם עשויים רק מחומרי הגבריות הארכיטיפית בפרדיגמה פטריארכלית – התוקפנות, יצר הכיבוש, הניצחון, הרציונליות על לזרא, הבעלות. הם נעדרים את מגוון הסגולות שמיוחסות לנשי הארכיטיפי – הדאגה לדורות הבאים, ראיית הזולת, העומק המוסרי, השיתוף, העדות – ולפיכך אין בהם די כדי לראות נכוחה את המצב האנושי. גם כשאנחנו קוראות על מרים ועל ציפורה ועל דבורה ועל יעל ועל בנות צלפחד ועל בת פרעה ועל רות, גם כשאנחנו קוראות על חוה ואסתר ויהודית, עדיין מי שהעניק שם לדמויות הנשיות הנדירות האלה, מי שהעניק שם ונתן צורה לעולמן ולאלוהיהן, היו רק אותם מחברים ומספרים ממין זכר בערש הפטריארכיה. והקול המספר המוגבל הזה אינו יכול להספיק לנו. קולות אחרים חסרים לנו, דמויות אחרות חסרות לנו, שיחות אחרות נעדרות מהטקסט היהודי המקודש, והוא לא רק מאוס בשל כך, אלא הוא מסוכן בדיוק בגלל כל החסר הזה. כמו שכתבה גרדה לרנר ב־The Creation of Patriarchy, חיכינו עד שיצאה לדרך המהפכה הפמיניסטית במאה התשע־עשרה כדי להגיע למצב שבו "אנחנו מוסיפים את כושר הראייה של נקבות לזה של זכרים, וזהו תהליך טרנפורמטיבי […]. רק כששתי העיניים מביטות יחדיו נוכל להשיג שדה ראייה שלם ותפיסת עומק מדויקת".

כאן היא מניחה שיש צורת הסתכלות מהותית לנשים ואחרת שהיא מהותית לגברים, וקובלת על היעדר נקודת המבט הנשית מההלכה והתלמוד. אני שותף לביקורת הזאת (על אף האנכרוניזם שבה), אבל כדאי לשים לב שיש כאן מהותנות בוטה. אני חושב שהיא הייתה סופגת על כך לא מעט בליסטראות מאחיותיה הפמיניסטיות ומכל הקווירים למיניהם (כן כן, אני יודע: יש פמיניזם דור ב, ג וקי"ט). יש אנשים שונים עם נקודות מבט שונות, וההלכה והתלמוד ודאי היו מתעשרים אם הייתה מעורבת בהם גם המחצית השנייה של אזרחי העולם, אבל זה בעיקר בגלל נקודות המבט השונות של כל אישה ולא בגלל מהותנות של מבט נשי בכלל.

לאחר מכן היא עוברת לתאר איך היא הייתה כותבת את התורה שלה:

בואו נדמיין אפוא שלא יקודשו עוד הטקסטים הפטריארכליים של היהדות. בוא נדמיין שייכתבו טקסטים חדשים וייכנסו לקנון. בואו נדמיין שההשתתפות במלאכת התיקון היהודית כוללת גם מחיקה: מחיקה של כל הפסוקים צרי העין וגסי הלב. מחיקה של כל הפסוקים שמניחים כי העם היהודי נעלה על עמים אחרים. מחיקה של כל הפסוקים שמניחים שאלוהים הוא אב זכר והוא אלוהי היהודים בלבד. מחיקה של מסורת המאדירה את הגבריות ואת הבעלות ומצמצמת את הנשיות ואת האימהוּת. וממילא בואו נדמיין שהשתתפות במלאכת התיקון היהודית כוללת כתיבה ויצירה ובריאה מחדש של רעיונות ושל מושגים ושל דמויות שמדברות ושל סיפורים; של המופשט ושל הממשי. בואו נפנה עורף ליהדות הרעה, היהדות של מפלגת נעם ושל מפלגת הציונות הדתית – היהדות של "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ, כו), ושל "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה – תועבה עשו שניהם; מות יומתו, דמיהם בם" (ויקרא כ, יג), ושל "והיה בהניח ה' אלוהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה – תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (דברים כה, יט), ושל "ואם אמת היה הדבר הזה, לא נמצאו בתולים לנערה והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה אנשי עירה באבנים ומתה, כי עשתה נבלה בישראל לזנוֹת בית אביה, וביערת הרע מקרבך" (דברים כב, כ).

כלומר מבחינתה התורה היא אוסף הערכים האוניברסליים שלא מחדשים מאומה ושכל אחד יכול לכתוב אותם בעצמו בעיניים עצומות. קזין מחפשת תורה ואלוהים בצלמה כדמותה, אבל אז איני מבין מדוע בכלל היא צריכה תורה או אלוהים. הרי את עצמה כבר יש לה. האם היא צריכה טקסטים שיהוו מראה שתשקף אותה עצמה?! כאמור, גם אני בהחלט חושב שיש מקום לביקורת על ההלכה בצורתה העכשווית (השמרנות ההלכתית), אבל ביקורתה של קזין שופכת את התינוק עם המים, וזאת פשוט מפני שאינה מאמינה בכלום מעבר לאוסף צר של ערכי מוסר אוניברסליים. זה לגמרי לגיטימי כמובן, אבל אם זה כך אז באמת איני מבין מה טעם לדבר על תורה ועל אלוהים, ולצור ליצורים הבדיוניים הללו צורה בבחינת "בצלם האדם ברא אותם". את עצמנו כבר יש לנו לבד, ואין לי שום צורך במראות עטופות ערפל שישקפו לי את עצמי.

היא מסיימת בפרק שנקרא "פרקי אימהות", שאינו אלא תיאור בנאלי ופתטי של האוטופיה האוניברסלית שלה. אם תרצו, בפרפרזה על חנה ארנדט זוהי "הבנאליות של הטוב":

רגע אחד, תשאלו: האם במקום להסתייג כליל מהיהדות לא יכולתי בשלב זה להסתפק בהצטרפות לדרכה של תנועת השמאל האמוני, נניח? תנועה של פעילות ופעילים, מסורתיות ומסורתיים, חרדים וחרדיות, דתיות ודתיים, המבקשים ומבקשות לקדם שלום, שוויון, וצדק בחברה הישראלית? "אנחנו מאמינים שהקב״ה דורש מאיתנו חסד, צדק ושלום", הם כותבים באתר הבית של התנועה. "אנחנו מאמינים בדרישה 'מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק, מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד'״.

אבל האם לא נשארת כאן בעיה מהותית בעצם הקריאה ללכת בדרכי אלוהים? האם לא מהדהד כאן מתחת לפני השטח הפסוק מספר דברים, "יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמור את מצוות ה' אלוהיך והלכת בדרכיו; וראו כל עמי הארץ כי שֵם ה' נקרא עליך ויראו ממך?"

האם לא הגיעה העת לבנות יחדיו יהדות אוניברסלית שמבקשת לחתור – כחתירת ההגות הפמיניסטית היסודית – לחיים של אנושיות אוניברסלית שטובה לכול, בעולם בר קיימא?

ובעצם, אם יהדות כזאת אינה אפשרית, למה שבכלל נרצה להיות חלק ממנה? בשביל מה, לכל השדים והרוחות?

כן, עיניכם הקוראות: אני לא מצליחה להפסיק להסתייג מהיהדות, אבל אני יודעת שלא גמרתי ללמוד אותה ועל אודותיה. ולא גמרתי להעלות בעיני רוחי את תיקונה.

אני רוצה לקרוא, למשל, לצד פרקי אבות את פרקי אימהות. אני מדמיינת פסוק שאמרה, נניח, אחת שנקרא לה מרים בת מרים. "אמרה מרים בת מרים: על שלושה דברים העולם עומד, על הספק, ועל היצירה, ועל האהבה".

או, נניח, אמרה רות בת רות: "על שלושה דברים העולם עומד, על העבודה, ועל שיתוף הפעולה, ועל הדאגה לדורות הבאים".

או אמרה אישה כלשהי בת אישה כלשהי: "על אינספור דברים מגוונים העולם עומד, ובהם על החי ועל החיה, על הצומח והצומחת, על הרוח ועל התנועה".

או אמרה זאת וזאתי: "אם אין אני לי, חברתי לי".

כי יחד, חברה לחברה, נערה לנערה, אישה לאישה, נברא ונקיים ונתקן ויצטרפו אלינו הנער והאיש, ויחד נשמור על הארץ הזאת ועל כל יושביה, יהודים ושאינם יהודים, ערבים ואירופים ויוצאי אסיה והבאים מאפריקה, ונשאף שהכול ישגשגו, גם כל החי וכל הרמש וכל הצומח, וממילא כל הנשים והגברים, הילדות והילדים, בני ובנות כל העמים, כי זו האחריות שנישאת על כתפינו האנושיות הצרות, זו המשימה שלנו; לשמור על המקום הזה ולהפיח בו חיים טובים לכול. אחרת פנינו לַשאול, לאבדון, לגיהינום; לתהום של כל הרע שבעולם כולו. ואם לתהום של כל הרע שבעולם כולו לוקחת אותי היהדות הזאת, המאוסה עדיין בעיניי מאוד, לא אהסס ואפנה ממנה והלאה, לדרך אחרת.

איני יודע עד כמה התיאור הזה של השמאל האמוני מדויק, אבל אם כן, אז אולי שמאל יש שם אבל אמונה לא. אמונה דורשת מחויבות למה שלמעלה מאתנו. אלוהים אצל מי שמאמין בו אינו רק מראה שמשקפת לנו את ערכינו שלנו. הוא בהחלט דורש מאתנו התנהגות  מוסרית, אבל ההלכה היא אוסף של דרישות נוספות מקטגוריות אחרות שאינן בהכרח תואמות למוסר, ובוודאי שיש בהם תכנים וערכים מעבר למוסר (גם אלו שאינם אנטי מוסריים יכולים להיות א-מוסריים). אדם חילוני שרוצה להמציא או לברוא לעצמו אלוהים בצלמו כדמותו, ליצור לעצמו תפילות הזויות ליקום ולוואקום הקדוש ולכתוב תורה שתשקף אותו עצמו, יכול כמובן לעשות כרצונו. זוהי מדינה חופשית, לשמחתי, ומותר לנו לעשות כל דבר טיפשי ומיותר שעולה בדעתנו. אבל מה לזה ולאמונה, לאלוהים ולתורה? היא פשוט מציעה לבטל את המושגים הללו ולא לשנות אותם. אז למה לבלבל אותנו עם המשך ההיזקקות למושגים הדתיים תוך ריקונם מכל תוכן?! זהו מאפיין רווח של יהודים הומניסטים בני זמננו, וכבר עמדתי עליו לא פעם (ראו למשל בטורים 425, 130, 518, בסדרת הטורים 336 – 339 ועוד הרבה), אבל קשה לי להתאפק מהגיחוך שהניסיונות הנואלים הללו מעלים בי בכל פעם מחדש. תחושתי היא שיש לאנשים כמו קזין סנטימנטים למורשת התרבותית העתיקה שלהם, והדרך שלהם להיאבק בתוכן שלה (שממש מקומם אותם) היא להמציא את כולה מחדש, ובכך לרוקן אותה ואת כל מושגיה ועקרונותיה מכל תוכן מהותי ולא טריוויאלי. ליצור דת חילונית, כלומר להגדיר את החילוניות עצמה כדת. בשביל מה זה טוב? איני יודע.

סיכום

כמה פעמים בעבר הזהרתי מפני אנשים שמיטיבים להתנסח. במקרים לא מעטים הניסוח המלוטש והמושך מצליח להחביא מאחוריו ואקום תוכני ורעיוני. אנחנו שבויים של הניסוח והכנות לכאורה, ולא שמים לב לוואקום שמאחוריו. אני חייב לומר שבקריאה ראשונה די התרשמתי מהמאמר של קזין, אבל כעת כשקראתי אותו בעיון כדי לכתוב את הביקורת שלי עליו, ממש התאכזבתי.

ארנה קזין רואה את העולם, ואת התלמוד כחלק ממנו, דרך החור שבגרוש המגדרי-פמיניסטי-ליברלי, ומצליחה להתעלם ממגוון עצום של תובנות וערכים מוספים בתחומים אחרים שנמצאים ממש מול עיניה. היא פשוט לא רואה אותם מפני שהחור הזה מסנוור אותה ומסתיר ממנה את כל שאר התמונה, או לפחות צובע אותה בצבע מאד מסוים ומוגבל. זה כנראה מה שגרם לנחרצות הצרה, האנכרוניסטית, השטחית, המגמתית ואפילו הילדותית משהו, שמצויה במאמר שלה, וחבל.

מעבר לזה, אני ממש לא מסכים לחלק גדול מהתפיסות שהיא ביטאה ולשיפוטים שלה. מה שהיא מכנה גזענות, לאומנות ושוביניזם אינו בהכרח כזה. אבל זה לא הנושא שלי ולכן לא נכנסתי לזה. מה שיותר חשוב לענייננו הוא שגם אם הייתי מסכים לכל, העובדה שיש רכיב בעייתי במשנה כלשהי או אצל אדם כלשהו לא אומרת שאין בו ערך ושאין טעם לעסוק בו. בה במידה, גם אם יש בתלמוד מרכיבים שוביניסטיים או לאומניים, לא ניתן להסיק מכאן שאין בכולו שום ערך או שאין טעם לעסוק בו. אני גם לא מצלי להבין כיצד מגדרו של הדובר קובע את הערך של דבריו. הדברים של ברוריה או אסתר אינם חכמים רק מפני שנשים אמרו אותם, והדברים של חכמי התלמוד אינם חסרי ערך ומרושעים רק בגלל שגברים אמרו אותם. נראה שהיא ממש פוסלת במומה. זוהי התייחסות בעייתית, אד הומינם על סטרואידים. משל למה הדבר דומה? לנאצים שפסלו את תורת היחסות כפיזיקה יהודית, או לקומוניסטים שפסלו את תורת הקוונטים כניוון ודקדנס קפיטליסטי (הם דגלו בדטרמיניזם). גם אם הם היו צודקים והיה כאן פסול כלשהו, ערכי או אחר, עדיין זה לא פוסל את המדע שבדבר.

אחרי הכל חשוב לי להוסיף שאני בהחלט מבין מדוע הפמיניזם, השוויון והליברליזם חשובים בעיניה ומדוע הגזענות פסולה. כל זה חשוב גם לי, ואני מאד מזדהה עם רצונה לשפר את היחס אליהם ביהדות ובכלל. אבל זה ממש לא מצדיק עיוורון, מגמתיות וחוסר יושר כה בוטים כפי שתיארתי כאן. דווקא בגלל שאני שותף לחלק מהביקורות והערכים שמניעים אותן, חבל לי שקזין סומכת אותן על טיעונים כל כך קלושים. זה יורה ברגלה של הביקורת הזאת ומאפשר לשמרנים למיניהם לדחות אותה בקש.