אמונה והימור: שני סוגי קבלת החלטות בתנאי אי ודאות (טור 661)

בס"ד

לפני כמה שבועות הגיעה אליי לשו"ת שאלה של יהודה ובה ציטוט של ויליאם ג'יימס:

הספקנות, אם כן, אינה הימנעות מבחירה; זוהי בחירה בסוג מסוים של סיכון. עדיף להסתכן באובדן האמת מאשר בסיכוי לטעות – זוהי עמדתו המדויקת של פוסל האמונה. הוא מהמר באופן פעיל בדיוק באותה מידה כמו המאמין; הוא מהמר על כל הסוסים האחרים פרט להשערת האמונה, בדיוק כפי שהמאמין מהמר על השערת האמונה כנגד כל הסוסים האחרים. מי שמטיף לנו שהספקנות היא חובתנו עד שתימצאנה 'ראיות מספיקות' לדת, הריהו כמי שאומר לנו, אל מול השערת האמונה, שחכם וטוב יותר להיכנע לפחדנו שהיא שגויה מאשר להיכנע לתקוותנו שהיא עשויה להיות נכונה. זה אינו השכל הניצב כנגד כל הרגשות, אם כן; זהו רק השכל הנשלט בידי רגש אחד בלבד. ומה מצדיק אפוא את טענתו של רגש זה לחוכמה העליונה? מבין ההטעיות השונות, איזו הוכחה יש לכך שההטעיה הנובעת מהתקווה גרועה יותר מההטעיה הנובעת מפחד?

יהודה שאל מה דעתי על הקטע הזה. בתשובתי כתבתי לו כך:

הוא עושה השוואה בין הספקן למאמין ורואה את שניהם כהימורים. זו טעות כמובן. המאמין אינו מהמר אלא מגיע למסקנה (גם אם לא ודאית). הספקן שאין לו עמדה הוא אולי מהמר. אבל גם שם יש לדון על מה נכון להמר במצבו. זה מביא אותנו להימור של פסקל, ואת דעתי עליו כתבתי כבר באתר (חפש כאן). בעצם אם הוא עצמו מאמין מתוך הימור הוא אינו באמת מאמין.

לאחר מכן חשבתי שראוי להבהיר יותר את ההבחנה שעשיתי כאן בין הימור לבין קבלת החלטות בתנאי אי ודאות. זה מה שברצוני לעשות בטור הזה. מדובר בהבחנה עדינה מאד, ואני מציע לקרוא את הטור ולחשוב על הטענות. איני בטוח שהצלחתי לבטא אותה היטב במילים.

ההימור של פסקל

בטור 408 (וגם בשו"ת, כמו למשל כאן ועוד) עסקתי בהימור של פסקל. טענתו הייתה שאם יש בפנינו שתי אפשרויות שיש אלוהים או שאין, כדאי לנו להאמין בו ולקיים את מצוותיו בגלל הבדלים בתוחלת הרווח. אם אני מאמין ומקיים מצוות אזי בהנחה שיש אלוהים ארוויח שכר אינסופי ואם אין אלוהים לא קרה כלום. הפסד מינורי של זמן וכמה הנאות שנאסרו עליי. ואם לא אאמין ולא אקיים מצוות אז בהנחה שיש אלוהים אקבל עונש נצחי נורא ואיום, ואם אין אלוהים אז הרווחתי את כמה ההנאות הנ"ל. המסקנה היא שאפילו אם הסיכוי לכך שיש אלוהים הוא קטן מאד עדיין תוחלת הרווח של קיום המצוות והאמונה בו היא גדולה הרבה יותר מהתוחלת של אי אמונה ואי קיום.

הערתי שם שלמרות שפסקל הוא אחד מאבות ההסתברות, מפציע לגלות שיש כאן טעות הסתברותית (או טעות בפרשנות ובמשמעות של ההסתברות), אבל כאן לא אכנס לזה. ברצוני להתמקד כאן בנקודה אחרת. ראשית, אציין כי בטור שם טענתי נגד הטיעון הזה שהוא מבסס קיום מצוות אבל לא אמונה. ותהיתי מה הערך בקיום מצוות כזה. הנחתי הייתה ששיקולי תוחלת לא יכולים להביא אדם להאמין אלא רק לקיים מצוות. בשו"ת כאן העירו לי שבמקור פסקל מדבר גם על אמונה ולא רק על הפולחן הדתי. כאמור, זה עניין מוזר מאד, שכן הימור כזה לא יכול לבסס אמונה. אבהיר זאת יותר.

נניח שבפני אדם עומדות שתי אפשרויות, שיש ושאין אלוהים, והוא מגיע למסקנה מה ההסתברות מבחינתו לכל אחת מהן. אם ההסתברות של האחת גבוהה משמעותית מזו של השנייה, סביר לאמץ את זו שהסתברותה גבוהה יותר. במצב כזה הוא אכן הגיע למסקנה שהוא מאמין באלוהים. אבל ההימור של פסקל עושה שיקול אחר: הוא לא משווה בין ההסתברויות של שתי האפשרויות (שיש ושאין אלוהים) אלא עושה חישוב של תוחלת רווח. מבחינת ההסתברויות פסקל אפילו מוכן להניח לצורך הדיון שההסתברות לקיומו של אלוהים נמוכה מאד, ובכל זאת תוחלת הרווח של אמונה וקיום מצוות גבוהה יותר מזו של האלטרנטיבה, ולכן יש להאמין ולקיים מצוות. אבל כעת תשאלו את האדם האם הוא מאמין באלוהים? תשובתו אמורה להיות לא, שהרי ההסתברות לקיומו נמוכה מאד. אי אפשר להשתמש בשיקולי תוחלת רווח כדי לבסס אמונה. זה יכול לבסס רק התנהגות. מסקנה של אדם כזה יכולה להיות לכל היותר שאכן כנראה אין אלוהים ובכל זאת אני אקיים מצוות כדי להרוויח בממוצע רווח גדול יותר. אין בכוונתי להתפלמס מה הייתה כוונתו של פסקל (לא קראתי אותו במקור), אבל אם זו הייתה כוונתו אז יש לו עוד טעות מעבר לאלו שמניתי בטור הנ"ל.

זוהי הבחנה אחת בין מסקנה לגבי אמונה לבין הימור. היא מבוססת על כך ששיקולי תוחלת רווח יכולים להוות הימור אבל לא להביא אותי למסקנה אודות אמונה. אבל תשובתי לגבי אמירותיו של ג'יימס נגעו בהיבט אחר של הסוגיה. שם עסקתי במצב שבו אני מחשב את ההסתברויות לשתי האפשרויות שבפניי (שיש ושאין אלוהים) ובגלל שההסתברות לקיומו של אלוהים גבוהה דיה מבחינתי אני מכריע על בסיסה להאמין בו. טענתי שם הייתה שגם במקרה כזה חשוב להבחין בין הימור לבין אמונה.

אמונה והימור: חידוד הקושי

אקדים ואומר שאין שום טענה עלי אדמות שיכולה להיות לנו ודאות לגביה. כבני אדם, האפשרות לטעות תמיד רובצת לפתחנו. לכן היה מקום לומר שכל טענה שאנחנו מאמצים וכל ידיעה שיש לנו הן הימור. במצב של אי ודאות אנחנו בודקים הסתברויות של שתי האפשרויות ומכריעים לטובת ההסתברות הגבוהה יותר. אז מתי ניתן לומר על ידיעה שיש לנו שהיא אינה הימור? שימו לב, דבריו של ג'יימס נסובו על אמונה בדווקא, ואילו כאן אנחנו רואים שניתן לומר אותו דבר על כל טענה ועל כל ידיעה בכל תחום. האם באמת כל טענה לא ודאית היא הימור? האם כל טענה לא ודאית היא אמונה? ומכאן, האם שני אלו הם אותו דבר?

ראשית עלינו להבחין בין כמה מצבים שונים. נניח שיש לנו שתי אפשרויות מוציאות (ראו בטור הקודם) שעלינו לבחור "להאמין" באחת מהן. ישנם מצבים שבהם ניתן לעשות חישוב הסתברותי ולהצמיד סיכוי לכל אחת משתי האפשרויות. במצב כזה סביר לבחור את בעלת הסיכוי הגבוה יותר. אם המצב שקול, סביר לא להחליט (להישאר בספק). אבל ברוב המקרים אין לנו דרך לעשות חישוב הסתברותי. במצב כזה אנחנו מייחסים לכל אחת משתי האפשרויות סבירות כלשהי. סבירות אינה מספר שמייצג סיכוי אלא רמת אמון שיש לי שהאפשרות הזאת נכונה. ניתן לכנות זאת אינטואיציה (ראו בטור 653). במצב כזה אני בוחר באפשרות שנראית לי סבירה יותר. אמנם על פניו לא נראה שיש הבדל בין המצב הה לקודמיו, פרט לכך שבמצב האחרון אין לי מספר מוגדר שאני מצמיד לכל אפשרות. ועדיין עליי לבחור באפשרות בעלות הסבירות (ולא ההסתברות) הגדולה יותר.

בכל המקרים הללו נראה שהמסקנה היא תוצאה של הימור, וקשה לראות מצב של 'אמונה' שניתן להבחין בינו לבין ההימור. אני מהמר על ההסתברות או הסבירות הגבוהה יותר. אז מתי ניתן לדבר על ידיעה או אמונה (שכאמור, תמיד אינן ודאיות) שאינן הימור?

מושג ה'ידע' במשפט ובכלל

בטורים 226 ו-228 עסקתי בראיות סטטיסטיות במשפט. אחת הדוגמאות שבהן השתמשתי כדי להציג את הבעיה היסודית הייתה הבאה (הדוגמה מובאת בתחילת פסה"ד הזה). חשבו על מאה אסירים בחצר הכלא. תשעים ותשעה מהם התנפלו על סוהר והרגו אותו, אבל לא ידוע מי היה האחד שלא השתתף באירוע. כעת הם עומדים למשפט, וכל אחד מהם טוען שהוא האחד שלא השתתף. לכאורה יש סיכוי של 99% לכך שהוא משקר, ודי בסיכוי כזה כדי להרשיע אותו. ובכל זאת, בחשיבה המשפטית המקובלת לא מרשיעים על פי ראיה כזאת. כעת חשבו על מצב שבו מגיעים שני עדים ומעידים שראובן הרג את שמעון. במצב כזה אנחנו כמובן מרשיעים את ראובן, זאת על אף שיש סיכוי כלשהו שהעדים טעו או משקרים. לצורך הדיון, הסיכוי לזה גם הוא 1%, כלומר גם כאן יש 99% שראובן רצח. במקרה הזה אנחנו מסתמכים על 99% ומרשיעים אותו. מהו ההבדל בין שני המקרים? מדוע במקרה של חצר הכלא לא די לנו ב-99% ובמקרה של עדות ראיה זה מספיק כדי להרשיע?

הסבר מקובל להבחנה בין שני המקרים האו שבמקרה של העדות יש לנו ידע ועל פיו ניתן להרשיע. לעומת זאת, במקרה של האסירים בחצר אין לנו ידע, ולכן שם אין הצדקה להרשיע מישהו. בטורים הנ"ל תהיתי על ההסבר הזה ושאלתי מדוע העובדה שמכנים משהו כ'ידע' משנה לענייננו. בשורה התחתונה אנחנו צריכים להחליט האם ודאות של 99% מספיקה כדי להרשיע בפלילים או לא. הכינויים לא צריכים לשנות שום דבר. ואכן בשני הטורים הללו הצעתי כמה וכמה הסברים להבחנה הזאת, וכאן לא אכנס אליהם שוב. הסיבה לכך היא שבהקשר המשפטי לא ממש משנה האם יש לנו ידע או לא, אלא מה הסיכוי שאנחנו צודקים. אבל אין בכך כדי לומר שההבחנה בין מצבים שבהם אנחנו מתייחסים לעמדה שלנו כ'ידע' למצבים אחרים היא חסרת תוכן (או סמנטיקה בעלמא). בהקשרים אחרים בהחלט ייתכן שנקבל הבחנה כזאת גם ללא ההסברים שהצעתי שם.

בטור 228 הבאתי את הטיעון של אנוך ועמיתיו שמנסים להסביר את המושג 'ידע' בהקשרים לא משפטיים (ולאחר מכן חוזרים ומיישמים אותו, כפי שהסברתי שם, לדעתי שלא בצדק, גם בהקשרים המשפטיים). חשבו על אדם שקנה כרטיס הגרלה שהסיכוי לזכות בו הוא 1 למיליון. ההגרלה נערכה ונבחרו המספרים הזוכים. בפועל, המציאות היא שאותו אדם לא זכה, אבל בינתיים אני (=אדם שלישי. אבל זה יכול להיות גם הוא עצמו) עוד לא יודע מהם המספרים שעלו בגורל. האם כעת אני יכול לומר שאני יודע שהוא לא זכה בהגרלה? הרי הסיכוי שהוא זכה הוא 1 למיליון, ולכאורה הוא בהחלט יכול לומר בביטחון שלא זכה. יתר על כן, המציאות היא שהוא באמת לא זכה, כלומר זו תהיה טענה אמתית (מתאימה למצב העניינים בעולם). ובכל זאת, במצב כזה קשה לומר "אני יודע שהוא לא זכה. אני יכול לומר "אני משער שהוא לא זכה", או "אני מאמין שהוא לא זכה" וכדומה. אבל לא נכון במצב כזה לומר "אני יודע שהוא לא זכה" (העובדה שבפועל הוא לא זכה אינה חשובה, כי אני לא יודע זאת). לעומת זאת, חשבו על אדם שקנה כרטיס הגרלה שהסיכוי לזכות בה הוא גבוה יותר, נאמר 1 לאלף. כעת נערכה ההגרלה והמספרים שזכו מתפרסמים בעיתון. ושוב, נניח שעובדתית אותו אדם לא זכה, וגם בעיתון המספרים אינם אלו שלו. אמנם יש גם סיכוי כלשהו שהעיתון טעה, או שנפלה טעות דפוס. נאמר לצורך הדיון שהסיכוי לכך גם הוא 1 לאלף. אם כן, אותו אדם שוב נמצא במצב שהסיכוי לכך שהוא זכה הוא 1 למיליון (מכפלת הסיכויים), אבל במקרה זה נכון עבורו לומר "אני יודע שלא זכיתי" (כמובן לא בוודאות מלאה). לטענתם של המחברים, למרות שבשני המקרים הללו הסיכוי לכך שהוא זכה הוא 1 למיליון, במצב הראשון הוא לא יכול לומר שהוא יודע שזכה ובמצב השני כן.

ההבחנה הזאת כמובן מזכירה מאד את דוגמת האסירים בחצר, אבל כאן איננו עוסקים בדיני ראיות במשפט. גם בהקשר ההוא אי אפשר לומר "אני יודע שראובן השתתף ברצח הסוהר", זאת לעומת המקרה של שני העדים ששם אני כן ארשה לעצמי לומר "אני יודע שראובן רצח את שמעון". שימו לב שהסיכוי לכך שאני צודק הוא זהה בשני המקרים. אנוך ועמיתיו תולים את ההבחנה הזאת במושג ה'ידע', שהוא מושג פילוסופי.

בחזרה להימור ואמונה

המסקנה מכל האמור היא שישנם מצבים שבהם אני עורך 'הימור' בין שתי אפשרויות והמסקנה שלי יכולה להיחשב כידע שיש לי, ולהם אקרא אמונה. לעומתם, ישנם מקרים שזהו הימור אבל מסקנתו אינה ידע, וזה מבחינתי הימור. ראינו שההבדל בין שני המקרים אינו בהכרח הסתברותי, אבל יש תחושה אינטואיטיבית חזקה שהוא קיים ונכון. כפי שראינו לגבי פסקל, הימור הוא שיקול שעוסק בעיקר בדרך ההתנהלות ולא במישור האמונות. במישור האמונות אנחנו אמורים להשתמש בשיקולים שמניבים מסקנה שאני מאמץ כשלעצמה ולא רק כבסיס להתנהגות. ניתן לומר שההימור הוא שיקול פרגמטי בעוד שאמונות מתבססות על שיקולים ענייניים-מהותיים. על הפרגמטיזם ויחסו לשיקולים מהותיים, ראו בטורים 588, 501 ו-480. לגבי אמונתו של ג'יימס במישורי הרגש והחוויה, ראו בטור 630.

ועדיין לא הצעתי כאן הסבר להבדל בין שני סוגי השיקולים הללו. ניסיתי רק לסייע לכם למצוא את ההבחנה הזאת גם בתוך עצמכם. נותר לנו עדיין לבאר ולהנהיר אותה. לפני שאעשה זאת, נתבונן בעניין מזווית נוספת.

אמונה וסבירות

למעלה הבחנתי בין סבירות להסתברות. הסברתי שאנחנו משתמשים בהסתברויות כאשר עלינו לבחור בין כמה אפשרויות שונות שעומדות בפנינו, וחישוב הסיכויים נותן לנו כלי לעשות זאת. במינוח בו אני משתמש כאן, מעצם הגדרתה, הסתברות היא שיקול ששייך לתחומי ההימור. אין לנו עמדה עניינית ביחס לאף אחת מהאפשרויות הללו ובכל זאת עלינו לבחור באחת מהן. ההסתברות היא כלי שמסייע לנו בכך. לעומת זאת, סבירות היא סוג אחר של שיקולים. למעלה הסברתי שאנחנו נזקקים לו בעיקר כאשר אין לנו דרך לערוך חישוב כמותי של הסתברויות. כאן אוסיף עוד נקודה, חשובה יותר. ישנם מקרים שבהם יש לי עמדה לגבי טענה כלשהי, ועמדה זו מבוססת על סבירותה לעומת האלטרנטיבות. אינטואיטיבית היא נראית לי נכונה יותר. זו לא הסתברות אלא סבירות, שכן כאן מדובר על קיומה של עמדה לגופה של האפשרות. שיקול של סבירות אינו הימור שכן תוצאתו היא עמדה שמאמצת את אחת האפשרויות כנכונה (גם אם לא בוודאות). כזכור, הימור הוא שיקול פרגמטי לצורך קבלת החלטות, ותוצאתו אינה אימוץ של העמדה עצמה.

ניתן להביא בהקשר זה את דבריו של הראי"ה קוק, בעין איה על שבת ל. הגמרא שם עוסקת בסתירות שקיימות בספר קהלת:

כתיב אל תען כסיל כאולתו וכתיב ענה כסיל כאולתו לא קשיא הא בדברי תורה הא במילי דעלמא כי הא דההוא דאתא לקמיה דרבי אמר ליה אשתך אשתי ובניך בני אמר ליה רצונך שתשתה כוס של יין שתה ופקע ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא אמר ליה אמך אשתי ואתה בני אמר ליה רצונך שתשתה כוס של יין שתה ופקע אמר רבי חייא אהניא ליה צלותיה לרבי דלא לשווייה בני ממזירי דרבי כי הוה מצלי אמר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתצילני היום מעזי פנים ומעזות פנים.

בשני המקרים מגיע אדם לרבי או לרבי חייא ומעיד בפניהם על אירוע קרשה. לרבי הוא אומר שאשתו זינתה ובניו ממזרים, ולרבי חייא הוא אומר שאמו זינתה והוא עצמו ממזר. שניהם מנפנפים את הברנש בקש ומתעלמים לגמרי מדבריו.

הרב קוק שם (אותיות קו-קח) מסביר שהלקח של האגדה הזאת הוא עליונותו של ביטחון וודאות פנימיים על פני ראיות חיצוניות. הגיע אליהם עד אחד והעיד מה שהעיד. לכאורה היה עליהם לחשוש, שהרי תמיד ייתכן שהמציאות כפי שאנחנו מבינים אותה אינה נכונה. כל אדם בטוח שהוא בנם של הוריו, אבל ישנם מצבים שאינם כאלה. הטענה היא שאם אני מבין את המציאות דרך מסוימת בצורה מאד ברורה, ערעור על כך מכוח ראיה משפטית כלשהי, צריך להיות חזק מאד כדי שאקח אותו בחשבון. בניגוד למה שאנשים חושבים, לא כל מצב שאין לי ראיה לגביו מוגר כספק. להיפך, אם המצב ברור לי, אזי כדי להסתפק לגביו נדרשת סיבה טובה. זו משמעותה של הקביעה בגמרא קידושין פ ע"א:

דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מלקין על החזקות סוקלין ושורפין על החזקות ואין שורפין תרומה על החזקות מלקין על החזקות כרב יהודה דאמר רב יהודה הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה משום נדה סוקלין ושורפין על החזקות כדרבה בר רב הונא דאמר רבה בר רב הונא איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית נסקלין זה על זה ונשרפין זה על זה א"ר שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא מעשה באשה שבאת לירושלים ותינוק מורכב לה על כתיפה והגדילתו ובא עליה והביאום לבית דין וסקלום לא מפני שבנה ודאי אלא מפני שכרוך אחריה.

אם מצב מסוים מוחזק להיות נכון בציבור, אזי זהו המצב ואנחנו מתייחסים לזה כעובדה גמורה. אמנם תמיד יכול להיות שטעינו, אבל כל עוד לא התעורר ערעור רציני, מבחינתנו זוהי האמת הברורה. דומני שהבאתי כאן פעם מקרה שהיה בבית הכנסת שלנו בבני ברק. פעם אחד האברכים נתן שיעור לכבוד בר המצווה של בנו, וטען שהנוהג המקובל לשאול ילד לגילו כדי לדעת האם לצרפו למניין אינו נכון הלכתית. מי אמר שהוא נאמן? אבל עובדה היא שכך עושים, ולדעתי יפה עושים. אם ילד מוחזק להיות גדול ונראה לנו שזהו המצב אז הוא גדול. זה לא בגלל נאמנות שלו, אלא מפני שאנחנו לא נזקקים לשיקולי נאמנות. זה אינו מצב של ספק. שיקולי נאמנות וראיות מתחילים להיות רלוונטיים רק אחרי שהחלטנו שהמצב הזה מסופק. אבל אם המצב אינו מסופק בעינינו, אין צורך להיזקק לטיעונים וראיות. זה בדיוק מה שהיה בגמרא בשבת שם. הערעור היה מבוסס על ראיה חיצונית הגיונית, עד אחד. אבל לרבי ורבי חייא היה ביטחון פנימי עמוק בעמדתם. הם הוחזקו להיות בנים כשרים להוריהם אז זהו המצב. זה גובר על ערעור מכוח שיקול הגיוני חיצוני או ראיה משפטית. אלו מתחילים להיות רלוונטיים רק אחרי שהחלטנו שאנחנו במצב של ספק. ראיות משפטיות פועלות במישור ההסתברותי. אבל החזקה ציבורית של מצב יוצרת סבירות.

זה מזכיר מאד את ההבחנה שערכנו למעלה לגבי ראיות סטטיסטיות במשפט. גם שם כשיש לנו שני עדים הם הופכים את המצב למוחלט. כעת אנחנו יודעים שזהו המצב, הגם שאין לנו ודאות ותמיד תיתכן טעות. אבל שיקול מכוח רוב (שיקול סטטיסטי), גם אם אמינותו דומה לשני עדים, אינו יוצר ידע. המצב נותר מסופק. עד אחד לא יוצר ידע. אבל חזקה, כלומר מצב שהציבור כולו מחזיק אותו ככזה, הוא מצב שידוע לנו. זה אינו שיקול שמכריע ספק אלא כאן אין בכלל מצב מסופק.

אמונה ואינטואיציה

בטור 653 (ובכמה וכמה טורים נוספים שאני מפנה אליהם שם) עמדתי על משמעותה של אינטואיציה, ובפרט על היותה כושר מכיר ולא רק חושב. בסוף הטור עמדתי על הקשר בין אינטואיציה לאמונה, והסברתי שהכושר שמכונה אינטואיציה הוא דרך להתבונן בעולם (לא באמצעות החושים, אלא ב'עיני השכל'). ניתן להשתמש בתמונה הזאת כדי להנהיר יותר את ההבדל בין אמונה להימור.

כאשר ניצבות בפניי כמה אפשרויות ויש לי אמונה שאחת מהן נכונה, ראינו שזה אינו שיקול הסתברותי. זוהי סבירות שאני מייחס לאפשרות הזאת. כשבאים לפניי שני עדים שראובן רצח זה הופך את העובדה הזאת לידע מבחינתי. אבל שיקול של רוב כמו האסירים בחצר זה שיקול סטטיסטי ולא ידע. ההבדל ביניהם הוא שעדות או תפיסה ישירה הן התבוננות אינטואיטיבית על הדבר. ההסתברות או הסבירות הן אינדיקציה לכך שאני מבין שהדבר הזה נכון. יש לי עמדה לגבי האסיר המסוים הזה ולא מצב כללי שמעיד עליו סטטיסטית (כפרט בתוך קבוצה כללית). זו לא אמירה על קבוצה שהוא שייך אליה אלא אמירה עליו. לכן למרות שהסבירויות בשני המקרים דומות, במקרה של סבירות ואינטואיציה זהו ידע ובמקרה של רוב או הסתברות זה אינו ידע אלא שיקול כללי שמקרין על המצב שבפניי. הסתברות תמיד מתייחסת לפרט הנדון כאיבר אינדיבידואלי ששייך לקבוצה, והאמירות הן על הקבוצה בכללותה. ידע הוא לעולם טענה שמתייחסת למקרה או האדם שבפניי. גם כשאני רואה משהו יש ספק שמא ראייתי מתעתעת בי, אבל המראה הזה מכיל מידע על האדם שבפניי. אפשרות הטעות היא נספחת צדדית. לעומת זאת, שיקול הסתברותי (רוב) אינו מתייחס לאדם או למקרה שבפניי. זה אינו ידע על האדם אלא אולי ידע על העולם.

אמונה באלוהים

לסיום ברצוני לשוב לאמונה באלוהים. קיימות דרכים שונות להגיע לאמונה בו. ישנם טיעונים פילוסופיים כאלה ואחרים, שכמובן כל אחד מהם מבוסס על הנחות יסוד שונות. וישנן תחושות בלתי אמצעיות, אינטואיציות, שהוא קיים. לפעמים הטיעונים יוצרים את התחושה הזאת, ובמובן הזה הם מהווים רק אמצעים שמתארים את האינטואיציה שלי. אני מתבונן בעולם ומבין שיש לו בורא. אני יכול לתאר זאת כשיקול פילוסופי, אבל זו רק צורת תיאור. לעומת זאת, מי שמאמין רק מכוח השיקול הפילוסופי, זוהי אמונה חיצונית, ובעצם סוג כלשהו של הימור. המאמין הראשון טוען שיש אלוהים, ואלו השני טוען שחייב להתקיים אלוהים ורק מכאן הוא מסיק שהוא כנראה גם קיים.

ייתכן שזו משמעותו של הסיפור הידוע על הפילוסוף היהודי, הרמן כהן, שסיפר שפגש יהודי פשוט ברחוב והרצה בפניו את משנתו הפילוסופית לגבי אמונה באלוהים. היהודי הקשיב, ולבסוף שאל אותו: אבל איפה הקב"ה בכל זה? הרמן כהן קיבל את ההערה הזאת. יש משהו אישי ביחסו של המאמין לאלוהיו, וטיעונים פילוסופיים לא בהכרח מביאים אותנו לשם. שימו לב, זו אינה הבלחנה פסיכולוגית או פרגמטית (גינוי לאמונה פילוסופית). זו הבחנה אפיסטמית. היהודי הפשוט יודע שיש אלוהים, הפילוסוף רק יודע שהוא חייב להיות קיים. זה אינו ידע אישי שכן הוא אינו עוסק באלוהים. אמונה כזאת עוסקת בעולם שלנו או בעולם האידאות, וטוענת שבמסגרתם חייב להתקיים משהו כזה. אין כאן את מימד המפגש, ולכן קשה לדבר כאן על ידע שיש אלוהים. אמונה באלוהים היא ידיעה שהוא קיים. אינדיקציה, אמינה ככל שתהיה, לכך שהוא קיים אינה אמונה. המאמין צריך לדעת שיש אלוהים (אם כי לא בוודאות) ולא להמר על קיומו, גם אם ההימור מבוסס על הסתברויות גבוהות.

העסק הזה עדין וטריקי, ונראה לכאורה כמו משהו אקזיסטנציאליסטי רח"ל. אז זהו שזה לא. זוהי טענה פילוסופית אודות הידע שלנו ומהותו. אדם מאמין הוא אדם שיודע שיש אלוהים ולא אדם שמהמר על כך שהוא קיים או שהחליט שהוא חייב להיות קיים. גם אם אדם אינו משוכנע בקיומו, יש הבדל בין אדם שמשוכנע ב-90% שהוא קיים לבין אדם שמשוכנע ב-90% שהוא חייב להיות קיים, למרות שלכאורה הראשון נגזר מהשני. כל עוד האדם לא ביצע את הגזירה הזאת בפועל, הוא מהמר אבל לא אדם מאמין. למיטב שיפוטי, כדי שאדם יצטרף למניין הוא צריך להיות מאמין, כלומר אדם שיודע שיש אלוהים. הימור, גם באותה רמת אמינות (סיכויים), אינו מבטא ידע.