מבט נוסף על בחירה חופשית (טור 703)

בס"ד

לפני כמה שבועות שלחו לי פוסט שכתב מאיר הסגל (זכור לי שהתייחסתי לפוסט אחר שלו בעבר, אבל איני מוצא כעת), שעונה לשם המפואר הבא: "בחירה חופשית ודטרמיניזם – האם יש כאן באמת שאלה? התפוגגות השאלה המסורתית ברוח ויטגנשטיינית". מטרתו שם לשלול את התזה הליברטאנית על סמך הפילוסופיה של ויטגנשטיין.

אני זוכר שגם באותו מקרה בעבר התרשמתי שהטיעונים שלו מטעים. במבט ראשון נראה היה שיש בהם ממש, אבל במחשבה נוספת הם לא באמת מחזיקים מים. השולח טען שכמה מחבריו נראו משוכנעים מהטיעונים שלו כאן, ולכן חשבתי שיש מקום להתייחס לדברים בצורה שיטתית. עיון נוסף העלה שכאן המצב חמור עוד יותר: אפילו במבט ראשון לא נוצרת התרשמות שמדובר בטיעונים שמחזיקים מים.

לא אכנס כאן לטיעונים לטובת קיומה של בחירה חופשית, שכן עסקתי בהם לא פעם בעבר. יתר על כן, הסגל אינו מבקר את התזה הליברטאנית אלא את עצם הדיון, גם מהצד הליברטאני (ריקון מתוכן של המושג 'בחירה חופשית') וגם מהצד הדטרמיניסטי (ריקון של מושג ה'הכרח'). הפוסט שלו ארוך ולכן כמעט לא אצטט ממנו, אלא בעיקר אציג ביקורות על הטיעונים עצמם. הכותרות ברובן לקוחות מהפוסט של הסגל.

הכרח מהו?

בפתיח שלו הוא כותב:

הדיון על בחירה חופשית מול דטרמיניזם מנסה לשאול שאלה לכאורה עמוקה: האם אנחנו באמת בוחרים, או שכל מה שאנו עושים מוכתב מראש על ידי חוקי הפיזיקה, המוח והסיבות שקדמו לנו? לכאורה, טוענים רבים, אנחנו *מוכרחים* לבחור כפי שאנו בוחרים, מכוח הפיזיקה. ובכן, כדי להחליט האם אנחנו בוחרים או מוכרחים, צריך לנתח את המושגים "הכרח" ו"בחירה". לשם כך, אצא למסע פילוסופי בשני המושגים הללו, שלאחריו – כך אני מקווה – סוגיית הבחירה והדטרמיניזם תואר באור חדש.

טענתו הראשונה היא שהמושג "הכרח" שבו אנחנו משתמשים בדיון הזה הוא ריק מתוכן. אנחנו יכולים לצפות בעובדות, אבל אין לנו דרך להיווכח בהכרחיות שלהן. זו רק השערה שלנו שלא יכול היה להיות אחרת. הוא מתייחס לשני סוגי הכרח, ומביא להם שתי דוגמאות: 1. הכרח לוגי: "הכרחי שמה שהיה, היה". 2. הכרח פיזיקלי: "הכרחי שמחר תזרח השמש".

שני סוגי טענות הכרח

בשלב הראשון הסגל מבחין בין שני ניסוחים שנראים דומים, אבל תוכנם שונה: א. בהכרח, מה שהיה – היה. ב. מה שהיה – היה בהכרח (ראו על ההבחנה הזאת בטיעון של יהודית רונן שהובא בטור 301, בדיון על תיאוריית הסרט). הסגל מסביר שההבדל הוא שבמשפט הראשון אנחנו חוזרים על המובן מעליו, שאםX  אז X. לעומת זאת, במשפט השני אנחנו מוסיפים מידע לגבי מה שהיה – שהוא היה באופן הכרחי, כלומר לא יכול היה שלא להיות.

מדבריו בהמשך נראה בבירור שהוא לא שם לב שעל פניה ההבחנה הזאת שקולה להבחנה שהוא עשה למעלה בין הכרח לוגי להכרח פיזיקלי. הניסוח הראשון עוסק בהכרח לוגי (זהו מקרה פרטי של חוק הזהות). ואכן כמו כל טענה טאוטולוגית אין כאן תוספת מידע. הניסוח השני אינו עוסק בהכרח לוגי אלא בהכרח פיזיקלי. הוא אומר שאם X קרה אז הוא קרה בהכרח. אלא שאפילו זה לא נכון. הטענה השנייה לא רק שאינה הכרחית היא לא נכונה ברובד הלוגי. עצם ההתרחשות של X אינה אומרת שזה היה הכרחי. אפשר לטעון לגבי אירוע כלשהו מסיבות כאלה ואחרות, שהתרחשותו הייתה הכרחית, אבל הנביעה שאם הוא קרה אז הוא קרה בהכרח אינה נכונה לוגית. יתר על כן, הרי אם משהו קרה בהכרח אז ברור שהוא לא יכול היה שלא לקרות. לכן הרישא מתרוקנת מתוכן (אין טעם להקדים את ההנחה: אם הוא קרה, שהרי ודאי שהוא קרה). אם כבר, הגרירה הנכונה היא ההפוכה: אם הכרחי ש-X יקרה בזמן כלשהו אז הוא יקרה באותו זמן. אבל הגרירה שאם הוא יקרה או קרה באותו זמן זה היה הכרחי היא כושלת.

הכרח צורני = ריק מתוכן

כאן הוא טוען שהכרחי לוגי אינו מוסיף לנו מידע. הוא מציג את שלושת חוקי המחשבה (חוק הזהות, חוק הסתירה וחוק השלישי הנמנע), ובתוך דבריו טוען שחוק הזהות אינו אלא שלילתו של חוק הסתירה (כלומר שאם היינו מוותרים על חוק הסתירה היה נופל גם חוק הזהות. ומכאן שאלו שני חוקים זהים). לדעתי הוא טועה בזה, אבל לא אכנס לזה כאן מפני שזה לא חשוב לדיון (גם הוא עצמו מצטט שפילוסופים ולוגיקנים מניחים שיש שלושה חוקי מחשבה, בעוד שלשיטתו אמורים להיות רק שניים).

כעת הוא נכנס לדיון על חוק השלישי הנמנע. טענתו שהחוק הזה קיבל מכה קשה עם תורת הקוונטים, שכן ישנם מצבים שבהם טענה יכולה להיות לא אמתית ולא שקרית אלא במצב שלישי (סופרפוזיציה). לכן היו לוגיקנים מודרניים שהציעו לוותר על חוק השלישי הנמנע. אני חייב להעיר על חוסר ההבנה הזה, למרות שכאן אני יכול ללמד עליו זכות כי באמת ישנם לא מעט פילוסופים ופיזיקאים שחושבים כך, למרות שמדובר בטעות ברורה. כמה פעמים בעבר כבר הסברתי שאין דרך למדוד חוקי לוגיקה במעבדה. הלוגיקה היא המסגרת שבתוכה מתנהל הדיון המדעי, ולכן היא אינה כפופה לממצאים מדעיים. אפילו מכשירי המדידה שבאמצעותם אספנו את הממצאים של תורת הקוונטים נבנו על בסיס לוגיקה בינארית (כל הוכחה בדרך השלילה במתמטיקה ובפיזיקה מבוססת על חוק השלישי הנמנע. אם החוק הזה אינו נכון אי אפשר היה להוכיח משהו בדרך השלילה).

לגופו של עניין, אין בתורת הקוונטים שום טענה שאינה כפופה ללוגיקה בינארית של אמת או שקר (בלי אפשרות שלישית). מה שיש שם הוא שחלקיק יכול להימצא בסופרפוזיציה של מצבים. מה שמבלבל אנשים הוא שלכאורה משמעות הדבר היא שהחלקיק "נמצא גם במקום X וגם במקום Y". אבל זוהי שטות כמובן. פשוט לפני המדידה מקומו של החלקיק אינו מוגדר. חשבו על השאלה: האם מלך צרפת הנוכחי הוא קירח? התשובה היא לא "כן" (שהרי אם תבדקו בקבוצת הקרחים לא תמצאו אותו) וגם לא "לא" (שכן גם בקבוצת השעירים לא תמצאו את היצור החמקמק הזה). פשוט אין מלך לצרפת. ומה לגבי משולש שווה שוקיים, האם הוא קירח? משולש שווה שוקיים כן קיים במציאות, ובכל זאת לא תמצאו אותו בקבוצת הקרחים וגם לא בקבוצת השעירים. צורות גיאומטריות אינן נמצאות בשדה הסמנטי של קירחות ושעירות. בדיוק כמו שהמידה הטובה אינה משולשת וגם לא לא משולשת. אין לה בכלל צורה גיאומטרית.

נתבונן על כך מזווית אחרת. מקומו של גל אור אינו מוגדר. זהו חלק מהפיזיקה הקלסית, והיה ידוע הרבה לפני תורת הקוונטים. האם זה אומר שבפיזיקה קלסית גם נשבר חוק השלישי הנמנע? לא, פשוט מפני שלגל אין מאפיין של מיקום. הוא לא נמצא בכמה מקומות אלא אין לו מיקום. הוא הדין לפונקציית הגל של אלקטרון. כפי שהסברתי, תורת הקוונטים מלמדת אותנו שרק אחרי המדידה יש לחלקיק מיקום מוגדר. השיח שמדובר על כמה אפשרויות למיקומו של חלקיק הוא שיח בעלב'תי (=הדיוטי) לא מדויק. מה שנכון לומר על מצב כזה הוא שיש כמה אפשרויות לתוצאת המדידה שתתבצע על פונקציית הגל. אבל לפני המדידה אין לחלקיק כמה מיקומים, שכן אין בכלל חלקיק. מה שיש הוא פונקציית גל שמרוחה במרחב. המדידה גורמת לה לקרוס למצב של חלקיק, ואז יהיה לה מקום מוגדר היטב. גם החתול של שרדינגר אינו חי ומת בו זמנית. זה שיח מטעה ושגוי. לפני המדידה אין חתול אלא פונקציית גל חתולית, וזו לא נמצאת במצב חיות מוגדר (לא חי ולא מת). אחרי המדידה נגלה חתול, ואז הוא יהיה חי או מת, ובהחלט לא בשום מצב שלישי.

הסגל לומד מכאן שחוקי הלוגיקה אינם אמתות עמוקות על העולם, אלא אמירה בדבר אי-מתן-פשר לסימנים. והוא מסכם:

אחרי הניתוח שעשינו למושג ההכרח הלוגי, ברור שלא ניתן להשתמש בביטוי "הכרח" במובן הלוגי כדי לשלול את הבחירה. שהרי שום דבר באמירה הטריוויאלית שלפעמים איננו נותנים שימוש לסימנים, איננו יכול לשלול את הבחירה.

לא ברור למה בדיוק הוא מתכוון. הטענה שהוא מעלה כנגד הרצון החופשי מבוססת על הכרח פיזיקלי, כלומר שרצון חופשי סותר את חוקי הטבע. לכן ברור שהכרח לוגי אינו רלוונטי לכאן. אבל למשל הדיון בחופש הרצון מול הידיעה האלוהית או מכוח הדטרמיניזם הלוגי (או כל טיעון פילוסופי אחר), כן יכולים להיקשר להכרח לוגי. כלומר זה לא שמהניתוח (השגוי) שלו עולה שההכרח הלוגי אינו רלוונטי לדיון. הוא רלוונטי מאד. אלא שהוא בוחר לעסוק במתח בין חופש הרצון לבין הכרח פיזיקלי, ולא  מול ידיעה אלוהית או טיעון פילוסופי אחר. בסדר גמור. גם אני בחרתי בזה בספרי מדעי החופש. אבל חשוב להבין שזוהי בחירה (חופשית?) שלו ולא תוצאה של ניתוח לוגי כפי שהוא מציג זאת.

הכרח פיזיקלי – האשליה הגדולה

כאן הוא עובר לנתח את ההכרח הפיזיקלי, כלומר את הסיבתיות. הטענה שאירוע פיזיקלי הוא הכרחי, זהה לטענה שאירוע ב נגרר באופן סיבתי מאירוע א שקדם לו. כעת הוא מעלה את שתי הבעיות של דייוויד יום, הסיבתיות והאינדוקציה. מכוחן הוא טוען שמעולם לא צפינו ביחס סיבתי בין אירועים. אכן נכון. אז מה? יום טוען שהיחס הסיבתי הוא פרשנות שאנחנו נותנים לאירועים, ואנוכי הקטן מוסיף שזוהי תוצאה של התבוננות שכלית (אינטואיציה ולא תצפית חושית. ראו על כך בטור 653).

כעת הסגל טוען שאמנם קאנט הוכה בתדהמה מהגילויים של יום (שהעירו אותו מתרדמתו הדוגמטית, כלשונו), אבל בעצם הניתוח שנעשה למעלה מורה לנו שזוהי תוצאה טריוויאלית שהיה עלינו להבינה בעצמנו. למה?

כי אם כל הכרח הוא לוגי, וכל לוגיקה היא אי-מתן-פשר לסימנים [=ולא טענה על העולם, מ"א], אזי הבקשה שהמדע יהיה הכרחי היא בקשה ריקה. מדוע? כי המודל הזה של "הכרח" שיום ביקש להחיל על המדע, כלל לא קיים. אין לנו שום מודל כזה של הכרח, שנוכל לבקש שיתקיים במדע. אבהיר את הנקודה הזו כי היא סופר-חשובה. כשאנו מתלוננים שחוקי הפיזיקה אינם הכרחיים, אנו מנסים להגיד משהו. אנו מצפים כביכול שחוקי הפיזיקה יגלמו תכונה מסוימת, ההכרח, ואז מתאכזבים כשזה לא קורה. אבל, מה מתברר? שהתכונה הזו ריקה, אין לה שום מובן. ולכן האמירה שלנו ריקה והאכזבה שלנו מיותרת.

אני ממש מקווה שהוא עצמו הבין את המשפטים הללו, כי לדעתי אין להם פשר. זה אוסף מילים ריק. בכל אופן, אם מטרתו הייתה להבהיר את "הנקודה הסופר חשובה הזאת", הוא לא הצליח בכך. חוקי הפיזיקה הם אכן הכרחיים, לא במובן שהם צריכים להתקיים בכל עולם אפשרי (זהו הפשר המודאלי להכרח הלוגי), אלא במובן שכל מה שמתרחש בעולם שלנו צריך להיות כפוף להם. מה לא ברור באמירה הזאת? איזה מודל של הכרח נדרש כדי להבין זאת? כלום. ואם אכן חוקי הטבע הם הכרחיים במובן הזה, אזי בחירה חופשית אינה מן האפשר, שכן בחירה חופשית היא אירוע שאינו נובע  מסיבות קודמות, כלומר שבאותן נסיבות היה יכול לקרות גם אחרת. זה סותר את חוקי הטבע. מאד פשוט ומובן, ולא צריך שום מודל ולא בנו של מודל כדי להבין זאת.

קפיצה לקוונטים – הקוביות של אלוהים

הוא פותח בזה שמה שהפריע לאיינשטיין וחבריו בתורת הקוונטים הוא שהמצב ברגע הבא אינו מוכרע על ידי הנסיבות הקיימות. הם התאכזבו מכך שאין כאן את ההכרח שהיינו מצפים לו מחוקי הטבע. אבל הסגל טוען שהוא הראה שתכונת ההכרח היא ריקה, ולכן אין שום בעיה בתורת הקוונטים. אלו דברי הבל מכמה סיבות. ראשית, הוא לא הוכיח מאומה בטענתו. כפי שהסברתי, מושג ההכרח ממש לא ריק מתוכן (מה שריק מתוכן הוא טענותיו של הסגל). מעבר לזה, גם אם מושג ההכרח הוא ריק מתוכן במובן היומיאני, כלומר שיש רק סדירות של תופעות ולא סיבתיות, עדיין יש הכרח. ההכרח אינו בגלל הסיבתיות אלא בגלל הקורלציה. אבהיר זאת מעט יותר. נניח שיום צודק, והימשכות של גופים בעלי מסה זה לזה אינה תוצאה של פעולתו של כוח גרביטציה (שהוא סיבה להימשכות), אלא רק סדירות שמבטאת קורלציה: תמיד כשיש שתי מסות במרחק X הן נמשכות זו לזו בכוח שפרופורציוני הפוך לריבוע המרחק. עדיין זה מה שקורה תמיד. לכן אם יקרה משהו שיפר את החוק הזה, עדיין אנחנו נופתע, ובצדק. מה שנותן לחוקי הטבע את הקביעות אינו הסיבתיות אלא הקורלציה. אם מוסיפים סיבתיות – כפי שאני סבור, או לא – כפי שסבור יום, זה ממש לא משנה לענייננו.

כדי לחדד את דבריי אביא לכם דוגמה מיום עצמו. בספרי המצוי הראשון תהיתי כיצד דייוויד יום שמטיל ספק בסיבתיות ובאינדוקציה ואומר שאלו רק הרגלי חשיבה שלנו, תמה על טיעון העד של הדתות (ראו בסדרת טוריי 671 – 673). הוא טוען שטיעון העד שבא להוכיח את קיומה של התגלות מכוח מסורת שמעבירה אלינו את המידע לגביה, הוא כושל מהסיבה הבאה: האם סביר יותר שאכן הייתה התגלות (שהיא אירוע על טבעי ולכן מאד לא סביר), או שבאמת לא הייתה שום התגלות ומדובר בהמצאה של מיתוס או סתם שקר. ברור לו שהאפשרות השנייה סבירה הרבה יותר. כעת אשאל את דייוויד יום, מורו ורבו של הסגל: מדוע אתה כל כך בטוח שהתזה השנייה עדיפה? הרי אתה עצמך טענת שהאינדוקציה היא רק צורת חשיבה שלנו ואין לה תוקף מצד עצמה. אז מדוע כל כך ברור לך שאם לא שמענו על התגלויות כנראה גם העדות הזאת לא הייתה ולא נבראה? לכל היותר מתברר שהאינדוקציה שלנו לא עבדה. (ראו בטורים הנ"ל עוד קשיים בטיעוניו של יום, אבל הם אינם מענייננו כאן.) עיניכם הרואות שדייוויד יום עצמו מצפה שמה שהיה הוא שיהיה, ואם יש חריגה מזה הוא רואה אותה כבלתי סבירה בעליל ודוחה אותה על הסף. הסיבה (!) לכך היא שהתמיהה עולה בגלל הקורלציה ולא בגלל הסיבתיות. אם כן, הוא הדין לתמיהותיו של איינשטיין לגבי תורת הקוונטים. פליאתו מובנת לגמרי גם אם מאמצים את התזות של יום. האם הסגל היומיאן לא היה עומד תמה אם היה מתרחש מול עיניו משהו שסותר את חוקי הטבע? למשל, אבן שנותרת לעמוד באוויר או אדם שחי למרות שלא אכל ולא שתה כל ימיו. אני בספק רב לגבי זה.

אחסוך לכם את הקישור המוזר שהסגל עושה כעת לדיון שלו מלמעלה על חוק השלישי הנמנע, מפני שמדובר באוסף מילים שלא הצלחתי לפענח. אבל אני בטוח שהבעיה אינה בי. גם בגלל שכפי שהראיתי הניתוח ההוא כשלעצמו היה שגוי, וגם בגלל שהוא לא קשור בשום צורה למסקנתו כאן.

אמת-המידה של ויטגנשטיין

הוא פותח בהנחה של ויטגנשטיין שלפיה כשאנו משתמשים בביטוי, חייב להיות לנו דגם/מודל/אמת-מידה עבור הביטוי הזה. למשל: עבור הביטוי "אדום" חייב להיות לנו דגם של אדום, שיבאר לנו לְמה משמש הביטוי "אדום". וכך עבור כל ביטוי, חייב להיות לנו דגם עבורו. הדגם הזה מתקיים כאשר אנו חיים בעולם, בסיטואציות מסוימות, ולומדים להשתמש בביטויים. למשל, אמא המצביע לעבר בד-אדום ואומרת לילד "אדום". הילד לומר להשתמש בביטוי "אדום" אל מול הדגם במציאות שבו הוטבע בו המושג. איני יודע מהו הבסיס לטענה הזאת, אבל אני עצמי ממש לא מסכים לה. בכל אופן, אפשר להציג אותה כהנחה, אבל אי אפשר לראות בה טיעון בעד או נגד משהו. אם אתה מקבל רק דברים שיש לך מודל עבורם אינך יכול להשתמש במושג סיבתיות (ואני די בטוח שהסגל עצמו משתמש בו. הוא עושה זאת אפילו בטור הזה), וגם לא בעוד מושגי יסוד שונים.

הוא תוהה מהו הדגם שמשמש אותנו לגבי הביטוי "הכרח"? איזו סיטואציה בחיים שימשה אותנו כדי להטביע את הביטוי "הכרח"?  תשובתי היא ההבנה שאירועים כלשהם הם הכרחיים. הכרחיים במובן הלוגי גם אם לא הפיזיקלי. כלומר כפי שהסברתי איני נזקק לסיבתיות כדי להבין את המושג 'הכרח'. די לי בקורלציה, ואת הקורלציה אני בוודאי רואה. נכון שאני משתמש באינדוקציה כדי להסיק שמה שראיתי הוא חוק כללי, אבל עדיין זה מה שאני מסיק. אתה יכול להעלות ערעורים בנוסח יום ולתהות מניין אני בטוח שזה אכן חוק כללי. אבל אינך יכול לומר שהטענה שזהו חוק כללי היא חסרת מובן כי אין לנו מודל עבורה. המודל הוא שזה תמיד קורה באותה צורה ולכן זה חוק כללי.

כעת הוא גולש בלי לשים לב לניתוח דומה לגבי הביטוי "בחירה", ושואל: מהו הדגם של הביטוי הזה? איזו סיטואציה בחיים שימשה אותנו כדי להטביע את הביטוי "בחירה"? ושוב, תשובתי היא החוויה הבלתי אמצעית שלנו שיש לנו בחירה ושיכולנו לפעול אחרת. אתה יכול כמובן לערער ולטעון טענה דטרמיניסטית שלפיה מדובר באשליה. אבל איני רואה כיצד ניתן לטעון שזה מושג חסר מובן, והסגל טוען את זה. זה בדיוק מה שהוא בא להוסיף מעבר לכל הטענות הרגילות של הדטרמיניסטים. למעשה, הוא טוען נגד הליברטאנים וגם נגד הדטרמיניסטים, שהרי שניהם משתמשים בשני המושגים, הכרח ובחירה, אלא שכל אחד מהם בוחר באחד וזונח את האחר. הסגל, לעומת זאת, טוען שכולם דוברי נונסנס רהוטה. למה? כי ויטגנשטיין החליט בלי שום סיבה שחייב להיות לנו מודל כדי להשתמש במושג, והוא גם החליט מהו מודל מספק לשם כך. ושוב, זכותו של ויטגנשטיין להחזיק באיזו עמדה שירצה, אבל כשתוקפים משהו צריך להעלות טענות ולא להסתפק בנשיאת שמו של ויטגנשטיין. אד הומינם או אד פופולום אינם טיעונים.

מה שהכי גרוע הוא שכל זה לא קשור בשום צורה לניתוח ראשוני שלו. אם אתה רוצה לטעון שהמושגים סיבתיות והכרח אינם בעלי תוכן כלשהו כי אין לנו מודל עבורם, זו כמובן זכותך. פוזיטיביזם הוא עמדה פילוסופית ידועה ולגיטימית, גם אם שגויה ומופרכת בעליל. אבל מה לזה ולניתוח הכושל של שאלת חוק השלישי הנמנע, תורת הקוונטים, או מושגי ההכרח של יום ובכלל?

הסתייגות

כעת הסגל פתאום עובר להסתייגות כלשהי על הניתוח שלו למושגי ההכרח והבחירה, וכותב כך:

מסתבר שהדגם עבור שני הביטויים הללו הוא פשוט ויומיומי: אדם הפועל בעולם באורח טבעי, פעולותיו משמשות דגם עבור "בחירה". מאידך, אדם אשר כופים עליו לעשות משהו, פעולותיו משמשות דגם עבור "הכרח". כלומר, במצב עניינים רגיל, הסיטואציות ביומיום מוציאות זו מזו: אדם הבוחר אינו מצוי בהכרח, ואדם המצוי בהכרח אינו בוחר. ובאמת, הרי כולנו יודעים היטב להשתמש בביטויים הללו ביומיום. כולנו יודעים להבחין היטב מי שבוחר לבין מי שכפוי ומוכרח לעשות את מה שהוא עושה. בתי המשפט, למשל, יודעים להבחין בין מי שהיה "אחראי" למעשיו, ויועמד לדין, לבין מי שהיה במצב של הכרח, ויישלח לאשפוז כפוי.

אם כן, במצב רגיל הכול עובד היטב: הדגמים עומדים מול עינינו והמילים עובדות בדיוק עבור המטרות לשמן הן נוצרו. מתי מתחילה הבעיה? כשאנחנו מתחילים להתפלסף. כאן, איננו מקבלים את השימוש הרגיל של המילים הללו, אלא *בוראים* מובן-חדש לביטויים. המתפלסף על בחירה ודטרמיניזם טוען: אמנם יש בחירה במובן הרגיל, אבל לא "בחירה חופשית". הביטוי החדש "בחירה חופשית" הומצא והוטבע במיוחד לצורך הדיון הפילוסופי. מה עשה המתפלסף הזה? ברא דגם חדש, שאיננו מצוי בסיטואציה היומיומית, כדי לעורר שאלה. הדגם החדש הוא דבר-מה שאיננו מכירים כלל מהחיים, והוא אמור לשמש אותנו מעתה לצורך הדיון. אבל לשם מה? מה הפואנטה להמציא דגמים חדשים שאינם שאובים מהחיים לצורך דיון? מדוע להפוך דגם-דמיוני למוצר המבוקש והרצוי, ואז גם לבוא בטענות שאין הוא מתקיים במציאות? אבל חמור מכך: הדגם החדש הזה כלל אינו דגם. הוא מילים ריקות. שהרי אין שום סיטואציה, אפילו היפותטית, שיכולה לשמש עבורנו כדגם וכאמת-המידה עבור הביטוי המומצא "בחירה חופשית". ועל כן הדגם המבוקש הוא ריק מתוכן.

הזוי, לא? הוא עצמו מביא את הדגמים נדרשים לשימוש במושגים הללו. ממש מחיי היומיום שלנו. כל דרישותיו של ויטגנשטיין (למרות שכשלעצמן לדעתי הן אינן נחוצות) מתקיימות למהדרין. אז מה הבעיה? שאנחנו עושים בזה שימוש מחוץ למודל? למה זה מחוץ למודל? תמיד מודל נותן לנו פשר למושגים שלנו, וכעת אנחנו משתמשים בהם גם בהקשרים אחרים, לא? האם הדרישה למודל מחייבת שלא נחרוג ממנו? כלומר לא ייתכן שום שימוש במושגים מעבר להקשרים שבהם למדנו אותם? כך לעולם המחשבה אמורה להיתקע במקומות שעמם נולדנו.

ראו למשל את טענתו כלפי איינשטיין:

עכשיו שימו לב לדבר מדהים. המבנה הזה הוא בדיוק מה שקרה עם איינשטיין והקוונטים. כשאיינשטיין צווח-ככרוכיא "אלוהים לא משחק בקוביות", הוא השתמש בדגם של הכרח, שלטענתו חייב להיות "מאחורי" הפיזיקה. אבל מהו בכלל הכרח שמעבר לסדירויות? איזה מובן יש לביטוי "הכרח שמעבר לסדירויות"? כלום יש לנו בכלל דגם כזה? מצב עניינים שבו יתקיים הכרח שמעבר לסדירויות? לא ולא. ומכאן שהדבר המבוקש הוא חסר-פשר.

אאמץ לצורך הדיון את תפיסתו של יום, שלפיה אין שום דבר מעבר לסדירויות, כלומר שאין סיבה ומסובב. אז מה? האם זה אומר שהקוונטים לא אמורים להטריד אותנו? הרי הם פוגעים בסדירות ולא בסיבתיות. אם חלקיק יכול להימצא בשני מקומות שונים (לפי הסגל. זה לא נכון, כפי שהסברתי למעלה), זה מאד מפתיע כי הסדירות שהתרגלנו אליה היא שהוא אמור להימצא במקום אחד. אז למה שאיינשטיין לא יהיה מופתע?

והרי לכם מסקנתו הנחרצת:

אם כן, שני צדי המשוואה קורסים: הן הטענה שהעולם הכרחי והן הטענה שהבחירה היא חופשית. כי שתי הטענות משתמשות בדגמים לא קיימים, ועל כן הן ריקות מתוכן. הביטוי "הכרחיות מעבר לסדירות תופעות" הוא נונסנס, בדיוק כמו שהביטוי "בחירה חופשית" הוא נונסנס. שניהם לא מצביעים על דבר, ועל כן חסרי שימוש.

הרי לכם ביקורת על כל העולם ואשתו, גם על הדטרמיניסטים וגם על הליברטאנים. בעצם על כל מי שמעז לעסוק בסוגיה הקשה הזאת. וזאת על בסיס אוסף כשלים שמורכב ממשפטים שברובם אפילו לא מתחברים זה לזה. יומרני משהו. אני ממש איני מאלה שנרתעים מביקורת על אנשים חכמים, ואפילו על קונצנזוס רחב של המון אנשים חכמים שמחזיקים בדעות מנוגדות ושונות. אבל התבוננו בטענה הנחרצת שמופיעה בסוף הפוסט שלו:

אמור מעתה: כולנו בוחרים בחירות בכל יום, וגם חיים בעולם שיש בו סיבתיות, חוץ מאדם שנקלע להתפלספות מבולבלת, שאז הוא מפסיק לבחור ונקלע לרקורסיה של הכרח ושיגעון…

הייתי מצפה שביקורת יומרנית ונחרצת כזאת תתבסס על טיעונים כלשהם. לא מצאתי כאלה בדבריו.