שתי הערות על דרכי פסיקה לקראת פסח (טור 706)

בס"ד

בטור הבא אחזור לשאלת הדינמיות והסטטיות בהלכה ולהשלכותיה. אבל בינתיים לקראת פסח חשבתי להעלות בקצרה טור ובו שתי נקודות הלכתיות ולצרף איחולים לחג. אני אגע כאן בקצירת האומר בשתי נקודות (משיקות) שבכל אחת מהן היה מקום לחשוב שלשיטתי אסכים להן ובכל זאת אני מתנגד. הראשונה נוגעת לערך האוטונומיה והשנייה להתנגדותי לשמרנות.

מצה עשירה

כד הווינא טליא בבני ברק המעטירה ערכתי קניות לפסח ובין היתר קניתי עוגיות מצה עשירה בהכשר מהדרין של הרב עובדיה. לא העליתי בדעתי שיכולה להיות בזה בעיה, שכן לא היה לזה רמז באישור הכשרות על העטיפה. במהלך החג גיליתי לתדהמתי שאני אוכל כנראה חמץ גמור באישור הרב עובדיה, וזה הצטרף למדיניות שלו שראיתי במקרים נוספים שבהם הם כותב את דעתו בנחרצות ולא טורח לסייג ולציין שיש עמדות אחרות ומנהגים אחרים (כמו בקטניות וכדומה). אני זוכר היטב את הזעזוע שלי אז, ועל רקע זה מה נפלאתי כשהשנה שוב קנתה אשתי עוגיות כאלה לפסח ועליהן מתנוסס אישור כשרות נחרץ וחד משמעי מבית מדרשו של הרב עובדיה (הם כותבים שזה לפי פסיקותיו של הרב עובדיה).

אקדים ואומר שאמנם לא בדקתי מבחינה כימית האם אכן יש אישור לכל התזות שיובאו מיד, אבל המתירים והאוסרים בעצמם לא נסמכים על בדיקה מדעית אלא על דברי התלמוד והראשונים, ולכן גם אני דן בזה במסגרת המושגית הזאת. ראו כאן סקירה של הרב שמואל אליהו (שאביו אסר מצה עשירה באיסור חמור, והוא הולך בדרכו).

בקצרה אומר, שמצה עשירה היא קמח שנילוש במי פירות או יין, ולא במים. בגמרא (פסחים לה ע"א) כתוב שזה לא מחמיץ, אבל כמה ראשונים כתבו שעדיין יש איסור תורה לאכול זאת (אלא שאין כרת). כך נראה שפסק הרמ"א בסי' תסב ס"ד (אם כי מלשונו משמע שזה רק מנהג ולא שהוא פוסק שיש בזה לאו ממש). לעומתם, יש ראשונים שפסקו שזה מותר לגמרי (וכך הכריע המחבר בשו"ע שם). אבל בראשונים מופיע שאם נוספו מים אזי מצה עשירה מחמיצה עוד יותר מאשר בצק רגיל, וזה מופיע להלכה בשו"ע עצמו (שם בס"ב) למרות שהוא מתיר מצה עשירה. אמנם יש מחלוקת האם מדובר במים שנוספו דווקא אחרי הלישה או שהמים התערבבו במי הפירות לפני שהכניסו אותם לקמח. כך או כך, הפוסקים בימינו עמדו על כך שבתהליך הייצור התעשייתי של עוגיות מצה עשירה כמעט לא ייתכן שלא יתערבו מים, ולכן מדובר בחמץ גמור (כלומר לא רק לאו אלא ממש כרת). במ"ב שם על ס"ד כתב שאם מעורבים בה שמרי התפחה או אז מצה עשירה היא חמץ גמור ממש. בעוגיות שלנו אכן מעורבים גם חומרים כאלה.

בעיניי אישור הכשרות של הרב עובדיה לעוגיות מצה עשירה הוא שערורייה מושחתת ממש. עם כל הכבוד לו ולשיטתו, כשהוא מאשר כשרות לציבור הוא חייב לציין שמדובר בשיטתו ושיש שיטות פוסקים רבות שחולקות עליו. במתן אישור כשרות למוצר תעשייתי הוא אינו עונה לשאלה פרטית שהופנתה אליו אלא נותן שירות לציבור הרחב. השחצנות, החוצפה והנחרצות האופייניות לו ולבניו כאילו הם ואין בלתם, הם עניין שצריך למנוע מאיתנו לסמוך עליהם בשום דבר שהוא. לדעתי אין להם נאמנות על כשרות ועל הוראות איסור והיתר בכלל.

אמנם כתבתי לא פעם שאדם צריך להכריע לפי דעתו ולא להתרגש יותר מדיי מקיומן של דעות אחרות ומתקדימים. אבל דווקא בגלל זה חשוב להעלות כאן כמה מגבלות:

1. מדובר בפוסק ולא בדיין. פוסק שמכריע בדרך כלשהי לא מחייב את מי ששואל אותו לציית. לעומת זאת, דיין פוסק דין שמחייב את בעלי הדין. בגלל זה סביר לדרוש ממנו לפסוק להם לפי התפיסות המקובלות, או לפחות ליידע אותם שיש לו שיטה חריגה שלא יבואו בפניו. זה מה שמכונה בעולם המשפט 'ודאות משפטית'. אדם שבא לדין אמור לדעת מהו הדין המחייב כדי שיוכל לפעול על פיו. אם אדם פעל לפי שיטה הלכתית הגיונית, לא סביר שיביאו אותו לדין והוא ייענש על כך.
2. גם בפוסק, מדובר במישהו שנשאל שאלה אישית ובפרט שהוא יכול לנמק את תשובתו לשואל. וגם כאן זה אמור מפני שיש לשואל אפשרות לבדוק אותו ולא לסמוך עליו (לא אכנס כאן שוב לדין "חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר"). אבל אם הוא פוסק באופן שאין דרך לבדוק אותו ואת נימוקיו הוא לא יכול לעשות זאת. בפרט פוסק שנותן שירות לציבור, וכולם סומכים עליו שבדק את העובדות. בהסתמכות עליו אין משום קבלה של עמדותיו ההלכתיות, בפרט אם הן חריגות.
3. כתבתי לא פעם שפוסק שנשאל בדין כלשהו, אם הוא יודע שיש דעות אחרות, אזי עליו להציג בפני השואל את כל האפשרויות, שכן לדעתי בניגוד לתפיסה המקובלת דווקא השואל הוא זה שצריך להכריע למעשה ולא הפוסק. ראו למשל במאמרי על קולא וחומרא.

כמשל לדבר, אביא את מה שהבאתי לא פעם (ראו למשל בטור 21) בשם המג"א. הוא מתיר לומר את דבריך בשם אדם גדול כדי שיקבלו אותם ממך. על פניו זהו היתר בלתי סביר בעליל, שכן אדם הדיוט יכול להטעות כך אנשים ולהכשילם באיסורים חמורים. ועוד הקשיתי מזיופים ידועים, כמו זיוף הירושלמי על קדשים, שחכמי הדור גינו אותו מאד. לכאורה יפה עשה הזייפן שקיים בעצמו את דברי המג"א. אז מניין הביקורת עליו?

הסברתי שם שדין זה נאמר במקום שבו אדם חש שמזלזלים בנימוקיו ולא שוקלים אותם ברצינות. אבל ההנחה של המג"א היא שגם אם יאמר את הדברים בשם אדם גדול השומע לא יקבל זאת ממנו אוטומטית, אלא רק ישקול את הנימוקים יותר ברצינות לפני שהוא מגבש עמדה משלו. במקום שבו יש חשש שהשומע יקבל את דבריו בלי לגבש עמדה משלו ודאי שאסור לשקר כך. לכן ברור למה חכמים יצאו נגד זיוף הירושלמי, שכן אם יש מקור תלמודי כולם מקבלים את מרותו בלי אפשרות לשקול לחלוק עליו. ודאי שאסור לומר את הדברים בשם סמכות פורמלית או לפחות לקהל שיקבל את הדברים רק מפני האומר. כך הוא לגבי קהל של הדיוטות שאינו בר הכי לשקול את עמדתו של אותו גדול.

אם כן, נראה שהוא הדין בנדון דידן. אישור הכשרות שניתן על עטיפה של מוצר פונה לקהל הרחב שאינו בר הכי לגבש עמדה, ומטבע הדברים יקבל את האישור הזה אוטומטית. גם לא ניתנים שם נימוקים שניתן לשקול אותם. זוהי הכשלת הרבים, ומי שנותן כשרות כזאת עובר על "לפני עיוור" לרבים ועוונו גדול מנשוא. זאת גם אם יש לו עמדה הלכתית מבוססת משלו.

אמנם כמה פעמים בעבר (ראו למשל במאמר הזה) הבאתי את דברי הריטב"א (סוכה י) שמתיר לראובן להכשיל את שמעון בדבר שמותר לשיטתו ואסור לשיטת שמעון. אבל הבאתי שהריטב"א עצמו כותב שם שזה רק אם המכשיל מודיע לשמעון ומסב את תשומת ליבו לכך שזהו המצב, כדי ששמעון יוכל לגבש עמדה משלו (ראו שם מה החידוש בזה). זה כמובן לא נעשה לגבי עוגיות מצה עשירה, בפרט שהקהל אינו מורכב רק מתלמידי חכמים שיכולים בכלל לשקול את הדברים. הריטב"א כותב בפירוש שההיתר הזה נאמר רק למוכשלים שהם תלמידי חכמים.

במצב כזה מן הראוי היה לכתוב על העטיפה שזה כשר לשיטת הרב עובדיה, ולציין שיש רבים שחולקים. אפשר לנסח שזה "כשר לנוהגים לאכול מצה עשירה", או משהו כזה. ושוב, החוצפה והשחצנות של משפחת יוסף שניכרת בכל שיעור ושיחה, חוזרת גם כאן. זאת מעבר לשאר מעלותיהם התרומיות, כמו ההתנהלות המאפיוזית שלהם כמשפחת פשע שנוהגת ברבנות ובמשרות ציבוריות כבשלה, שעליה עמדתי לא פעם בעבר. ניתן לשמוע את השיעורים שבהם יצחק יוסף או מישהו אחר מבניו של הרב עובדיה מביע עמדה (לפעמים מופרכת לגמרי) בשחצנות גמורה כאילו הקב"ה עצמו מדבר מתוך גרונו, תוך זלזול בדעות אחרות, אם הוא בכלל מזכיר אותן. זה מקומם שבעתיים כשמדובר בבור מושחת וחסר שכל כמו יצחק יוסף. כאשר הדברים מופנים לקהל החסידים השוטה, כמו רוב הקהל שלהם, זה חמור כפל כפליים, שכן הקהל הזה הולך אחריהם כסומא בארובה ובטוח שכל דבריהם דברי אלוהים חיים. הבעיה מחריפה כאשר מדובר באישור שמופנה לציבור הרחב שלא בהכרח מחויב לשיטתה ההלכתית של משפחת יוסף וסומך על האישור לתומו. צר לי על הדברים החריפים, אבל מישהו צריך לשים קץ למאפיית הטמטום החצופה והשחצנית של המשפחה הזאת.

כאמור, שיטתי האוטונומיסטית לכאורה הייתה אמורה לצדד בגישה כזאת, ולא היא. לכל דבר מקומו ושעתו. באישור כשרות לציבור הרחב אין מקום לאוטונומיה, בטח כשלא טורחים לציין שמדובר בשיטה חריגה.

דין הסבה

ינון שאל אותי כעת בשו"ת לגבי הסבה בליל הסדר. הטענה היא שכיום הסבה אינה דרך חירות ולכן מתעוררת תהייה האם יש חובה להסב ומדוע. גם כאן זה נוגע לשיטתי שדוגלת בשינויים בהלכה אם הנסיבות מחייבות אותם, ושוב מטרתי כאן דווקא לסייג זאת.

כתבתי לו שם שידועה דעת ראבי"ה שהאידנא לא צריך להסב כי היום דרך חירות היא אחרת. הוא כותב ממש כשיטתו של השואל. ידועה גם הפשרה שעושה הרמ"א שלפיה נשים לא מסיבות בגלל טעמו של ראבי"ה. לכאורה הדברים תמוהים מאד: אם מאמצים את עמדתו של ראבי"ה – אזי גם גברים לא אמורים להסב, ואם לא – אז מדוע לנשים כן מורים כך? בפרט הדברים אמורים לנשים שבימינו שהן חשובות (כמו שכתב הרמ"א), ואין סיבה להבדיל אותן מהגברים.

הבאתי ששמעתי פעם מהרב מן מישיבת 'אור ישראל' חילוק יפה בעניין. הוא אמר שיש שתי סיבות להסב בליל הסדר: 1. לשבת דרך חירות. 2. זכר למה שעשו אז כשיצאו לחירות (אני מתעלם מזה שדרך חירות הזאת כנראה הייתה יותר בתקופת רומא מאשר במצרים. כך חז"ל ראו זאת וכך הם תיקנו). ייתכן שזה שורש ההבדל בגרסאות ברמב"ם בין חייב אדם "לראות את עצמו" או "להראות את עצמו". להראות זה לזכור את מה שהיה אז, ולראות את עצמו זוהי דרך חירות שלו עצמו עכשיו.

הטענה היא שהדין השני הוא חלק מסיפור יציאת מצרים ומהזיכרון של האירועים הללו, ולכן הוא אינו תלוי בדרך חירות של היום אלא במה שהיה נהוג אז. לגבי הדין השני שינוי הנסיבות, שכיום ההסבה אינה דרך חירות, אינו רלוונטי. לטעם הראשון זה כמובן כן רלוונטי. טענתו הייתה שעורך הסדר אמור גם לספר למסובים האחרים ביציאת מצרים ולכן הוא מיסב משני הטעמים. ההשלכה היא שעליו להסב גם היום כשאין זו דרך חירות, שכן עדיין עליו להדגים כיצד עשו זאת אז. לעומת זאת, השומעים (לאו דווקא נשים, אבל נשים בד"כ הן מהשומעות) מסבים רק מהטעם הראשון, ולכן מכיוון שהיום אין זו דרך חירות הם פטורים מהסבה. זו אולי הסיבה שנשים פטורות מהסבה כיום, ואפילו אם הן חשובות. ההשלכה היא שנשים שעורכות את הסדר יצטרכו להסב והגברים שם יהיו פטורים. ההבחנה אינה בין נשים לגברים אלא בין עורך הסדר לשומעיו.

אבל יש לדון גם בעצם הסברה שפוטרת את השומעים מהסבה. דרך חירות אינה בהכרח מילה נרדפת לנוחיות. ייתכן שגם כיום ההסבה מבטאת בצורה הכי טובה את החירות, גם אם זו לא הישיבה הנוחה ביותר. לכן יש היגיון להסב גם היום (גם השומעים ולא רק עורך הסדר), שכן כשמסבים בגלל השינוי והחריגה מהדרך הרגילה אנחנו נזכרים שעלינו לחוש חירות, מה שלא יקרה אם נשב על כיסא או כורסה נוחים ככל שיהיו. בעיניי זו סברה פשוטה ונכונה. ייתכן שזוהי הסיבה לכך שתקנת חז"ל נעשתה לפי דרכי ההסבה של זמנם, שכן כבר אז זו נראתה להם הדרך הראויה ביותר לבטא חירות, גם אם בעבר לא ישבו כך.

סוף דבר, לדעתי יש אולי מקום להקל אבל ראוי להסב. עורך הסדר בוודאי, ואני חושב שגם כל האחרים.

שימו לב שגם כאן לשיטתי הרפורמיסטית הייתי אמור לצדד בשינוי ההלכה לאור שינוי הנסיבות, ולא היא. לפני שעורכים שינויים יש לבחון את 'המדרש השמרני' שעומד ביסודם (ראו בסדרת הטורים 475 – 480). לא כל סברה וכל שינוי שנראים על פניהם הגיוניים הם באמת הגיוניים. לפעמים בדיקה נוספת מגלה שהטיעון לא באמת מחזיק מים.

לסיכום, אני לגמרי בעד אוטונומיה ואני לגמרי בעד רפורמות, אבל לכל דבר מקומו ושעתו. עמדה הלכתית נועזת לא אומרת שהכל הולך ושאין עליה סייגים ומגבלות. להיפך, ככל שהעמדה רדיקלית יותר היא דורשת יתר זהירות ויתר ביקורתיות.

לקראת חג החירות אוסיף שאני מקווה שהחירות שלנו, שמכילה בין היתר התנהלות אוטונומית ומוכנות לעשות שינויים ולגבש עמדות באופן עצמאי ותואם לנסיבות, לא תעביר אותנו על דעתנו. יש לדבוק באוטונומיה ולהיות מוכן לשנות, אבל גם את זה חשוב לעשות בביקורתיות ובזהירות.

אסיים באיחולי חג כשר ושמח לכולנו, ובתקווה לבשורות טובות שסיכוייהן להתממש די קלושים לצערי: השבת החטופים בהקדם, החזרת השפיות לכל הצדדים הניצים במחוזותינו, וחיסול החמאס וכל אשר לו במהרה בימינו.