מבט נוסף על פסיכופתיה ואלטרואיזם (טור 709)

בס"ד

בטור 493 עסקתי בנושא הפסיכופתיה. עמדתי שם על חמישה מישורי דיון שצריכים לעבור כדי להגיע לשיפוט מוסרי ומשפטי של אדם שעשה מעשה רע (לצורך הדיון כאן אעסוק במעשה שגרם סבל למישהו): 1. ראשית, נדרש שתהיה לאותו אדם הבנה עובדתית. עליו לדעת שמעשה זה מוגדר כרע. 2. נדרשת גם הבנה אינטלקטואלית של משמעות העניין. עליו להבין שרוע של מעשה אינו הגדרה ניטרלית אלא יש לה משמעות נורמטיבית מחייבת (לא רק בציפיות של החברה אלא מהותית). 3. נדרשת גם הבנה חווייתית בלתי אמצעית של מושג הסבל. אם יש אדם שכשפוגעים בו הוא עצמו אינו סובל, אזי חסרה לו ההבנה שדרושה כדי לשפוט אותו. 4. מעבר לזה נדרשת אמפתיה, כלומר היכולת להיכנס לנעליו של האחר ולחוש את סבלו. 5. ולבסוף, נדרשת שליטה, כלומר שהמעשה יהיה בשליטתו (לא משהו שנעשה תחת דחף לאו בר כיבוש או מבלי משים). עסקתי בטור שם בעיקר בשאלה מה מכל אלו חסר אצל הפסיכופת.

לקראת סוף הטור נגעתי בשאלת חוות הדעת הפסיכיאטרית (שנדונה במאמרי כאן), כלומר עד כמה פסיכיאטר באמת יכול לקבוע בבירור את מצבו של פסיכופת (כלומר לענות על חמש השאלות הנ"ל), ובתוך דבריי הזכרתי גם את שאלת היחס בין המוח לנפש. הסברתי שבתפיסה מטריאליסטית כל הדיונים הללו מאבדים משמעות. לפי תפיסה זו, האדם אינו אלא תבנית נוף מוחו, ושום פעולה שלו אינה בשליטתו (במובן שהוא יכול היה לעשות אחרת). תגובותיו הן תוצרים של גירויים חיצוניים ותהליכים מוחיים שאינם בידיו, ולכן עקרונית ניתן היה להתבונן במוח ולדלות משם את התשובות לכל חמש השאלות הללו (לפחות עקרונית. כיום עדיין אין לנו את כל הידע והמכשור). בתמונה מטריאליסטית כזאת אין הבדל עקרוני בין אדם נורמטיבי לבין אדם עם מוח פסיכופתי, למעט מבנה המוח שמצוי בתוכם. מבנה מוחי שונה של אדם ודאי אינו סיבה להטיל עליו אחריות ולשפוט אותו מוסרית ומשפטית. הסברתי שיש טעם להעניש אותו כדי לתקן את מוחו (כלומר לגרום במו ידינו לכך שבפעם הבאה הוא יפעל אחרת), אבל כאן איני עוסק בשיפוט במובן של הטלת עונש אלא בשאלת האחריות (המוסרית והמשפטית).

כעת נקלע לידי מאמר בכתב העת נשיונל ג'יאוגרפיק (בכתב העת בעברית, מינואר 2018, גיליון 236 עמ' 52) שעוסק בעניין הפסיכופתיה, ובפרט בקשר שבינה לבין מבנה המוח. ראיתי שם כמה נקודות ששווה לדון בהן, וחשבתי להקדיש להן את הטור הזה.

פתיחה: אלטרואיזם ופסיכופתיה

המאמר נפתח באוסף תמונות של כמה מקרים (כולם בארה"ב, בירת הפסיכופתיה העולמית) של רצח המוני סתמי של אנשים בבתי ספר,  במועדונים,  בפסטיבל מוזיקה, או סתם ברחוב. אחר כך נוסף לרשימה גם אוסף מרשים של רוצחים סדרתיים. החלק הכתוב של המאמר פותח באירוע של אלטרואיזם קיצוני. אם לשני ילדים ראתה אדם נכה שיושב על כיסא גלגלים שעומד על מסילת רכבת. הוא זעק לעזרה וכלי הרכב שעברו לצדו לא עצרו ולא ניגשו אליו. היא עזבה מייד את שני ילדיה (ביקשה ממישהו לשמור עליהם) ורצה אליו, נאבקה לשחרר אותו מהכיסא כשהרכבת מתקרבת אליהם במהירות של 125 קמ"ש. היא לא הצליחה, אבל לא ויתרה, וברגע האחרון הצליחה ליפול יחד אתו מהמסילה הצידה, והרכבת ניפצה את הכיסא שנותר במקום וגררה את חלקיו איתה הלאה. הכותב (או המתרגם) מצרף לצד הזה של המשוואה את מקרהו של רועי קליין ודומיו.

המקרים הללו מדגימים בקיצוניות שתיים מהנטיות היסודיות שלנו: אלטרואיזם קיצוני (הקרבה, נדיבות) ופסיכופתיה (אכזריות, אגואיזם, דחפים הרסניים). הנטיות המנוגדות הללו נמצאות אצל אנשים רבים במינונים שונים, והמקרים הללו הם ביטויים מאד קיצוניים שלהן כמובן. מקובל לחשוב שמקורן של שתי הנטיות הללו הוא אבולוציוני, שכן ההישרדות דורשת מאיתנו לפעמים אכזריות ולפעמים שיתוף פעולה, מסירות והקרבה (ההקרבה היא בדרך כלל למען שרידותו של המין/הגן ולא של המקריב עצמו).

תרומתו של המוח

בדור האחרון מוקד הדיון עובר מהגנום והסביבה אל המוח, ומהפילוסופיה והדת אל המדע, ובתוך המדע מהאבולוציה אל המוח. שורשו של המתח בין שתי הנטיות הללו, כמו גם בין הטוב לרע בכלל, הוא התכונה הרגשית המכונה 'אמפתיה'. אלא שבתמונה המקובלת במדעי המוח תכונות רגשיות משקפות מבני מוח שונים. גם האמפתיה אינה יוצאת מן הכלל הזה, וגם עליה אחראי המוח שלנו.

במאמר מופיע התיאור הסכמטי הבא של השפעות מוחיות על האמפתיה:

אתאר בקצרה את העניין.

נוהגים למדוד את מנת האמפתיה (EQ) בדרכים שונות באמצעות שאלונים, והתוצאה מתארת עד כמה אדם מתעניין ומבין את רגשותיהם ומחשבותיהם של אחרים. אלטרואיסטים קיצוניים הם בעליEQ  גבוה ולפסיכופתים ישEQ  נמוך. אמנם פסיכופתים רבים מבינים כיצד ניתן לזייף אמפתיה, ולכן שאלות מילוליות לא יגלו את היותם פסיכופתים (הם יענו כמצופה מהם). לעומת זאת, צפייה במוח יכולה לתת לנו דיאגנוזה טובה יותר של העניין.

סריקות מוח של אנשים שונים (חלקם פסיכופתים) נתנו לחוקרים הבנה טובה יותר של התופעה הזאת. בשרטוט תוכלו לראות שחלקים שונים של המוח אחראים על פונקציות שתורמות לאמפתיה: הבנת סימנים חברתיים והבעות פנים (כולל כאב), הבנת כוונות של אחרים, השוואת נקודת מבט עצמית לאחרים ועוד.

ככלל, ההבדל נעוץ בעיקר (אבל לא רק) בשני מקומות במוח: קליפת המוח הקדם מצחית שאחראית על ריסון התנהגות אימפולסיבית, והאמיגדלה שאחראית על עיבוד מידע לגבי מצבי מצוקה ותגובות רגשיות. כשהפעילות בקליפה הקדם מצחית מופחתת – הריסון נמוך, ואז האימפולסיביות גוברת (זה הולך לכיוון הפסיכופתי), ולהיפך. לעומת זאת פעילות גבוהה באמיגדלה משקפת אלטרואיזם.

מכאן ניתן להסיק אלו גורמים סביבתיים וביולוגיים משפרים או מנמיכים את האמפתיה. הפסיכופתיה היא שילוב של שלושה סוגי השפעות: פסיכולוגי (מצבים זמניים של שכרות או רעב, או טראומות ילדות ועוד), גנטי (מה שאחראי על המבנה והפעילות של האזורים הנ"ל במוח) וחברתי (למשל כשקבוצה של אנשים מאמצת אידאולוגיה תוקפנית ואלימה, או מצב מלחמה). כלומר יש כאן תרומה של המבנה המוחי של האדם, אבל גם השפעות חיצוניות שמשנות את רמת הפעילות בכל חלק כזה של המוח. בסופו של דבר הפעילות המוחית שנוצרת משני סוגי הגורמים הללו קובעת את רמת הפסיכופתיה.

התמונה הזאת בעצם אומרת לנו שהתנהגות אלטרואיסטית היא תוצאה של יכולת לזהות טוב יותר הבעות פנים ורגשות של האחר, וכמובן גם להזדהות עם הכאב, הסבל והפחד שלו. פסיכופתיה היא המצב ההפוך. עד כאן תוכלו לראות שהתיאור די דומה למה שהצגתי בטור 493, אלא שזה רק באשר לקשר בין התופעות והפעילויות המנטליות שלנו. כאן ישנה תוספת שכן במאמר הזה נראה שכל זה נקשר לפעילות המוחית. כלומר מעבר לתיאור הפסיכולוגי של חמשת התנאים לפסיכופתיה, כאן אנחנו מגלים שחמשת התנאים הללו בעצמם אינם העניין היסודי. גם הם אינם אלא ביטוי למבנים מוחיים ופעילות מוחית. פסיכופתיה היא תוצאה של מעגלים עצביים פגומים שמובילים להיעדר אמפתיה.

אמפתיה אצל ילדים

בעבר חוקרים האמינו שילדים אינם יכולים להתייחס למצבים הנפשי של הזולת, אך ממצאים מהעת האחרונה מגלים שתינוקות רכים מאד כבר חשים אמפתיה. כשהציגו בפני תינוקות בני כמה חודשים מצבים של אדם סובל, כאוב, או נעלב, הם מגיבים בתנועות שמעידות על אמפתיה (ניסיון להתקרב לאדם וליצור עמו קשר, ואפילו חיבוק או נשיקה, או מתן צעצוע לילד בוכה).

אבל ישנו מיעוט של ילדים שאינו מגלה סימני אמפתיה כאלה. חוקרים מסוימים מדווחים שהחל מהשנה השנייה לחייהם, יש ילדים שנוטים לא לגלות אמפתיה. לילד שנפל הם מודיעים שלא כאב לו. הם צוחקים עליו ולא משתתפים בצערו. מעקב אחרי התבגרות של ילדים כאלה העלה שיש להם סיכוי גבוה יותר לפתח התנהגות אנטי סוציאלית ועבריינית. כך גם לגבי בני עשרה שגילו היעדר רגישות והבעה רגשית, התנהגות אלימה ותוקפנית, כמו תוקפנות קיצונית והשחתת רכוש (ונדליזם). גם אצל כאלה מתגלה סיכוי גבוה יותר לפתח קהות לב ואכזריות שמביאים אותם לעשות מעשים אכזריים בניכור וקהות לב. נערים כאלה עלולים לפתח פסיכופתיה בבגרותם.

האם זה אומר שפסיכופתיה היא עניין מולד? תוצאה של מבנה מוחי (פגמים במעגלי האמפתיה)? לא בהכרח. נראה שישנה השפעה של המבנה המוחי, אבל בזה אין הרבה חדש. אבל זה לא אומר שזה רק זה. הניסוח במאמר עצמו רומז שזה לא דטרמיניסטי. יש בעלי התנהגויות כאלה בילדותם ובנעוריהם שלא הפכו לפסיכופתים בבגרותם (הוא מדבר על הגדלת הסיכוי להפוך לפסיכופתים). יתר על כן, לא מוזכרים כאן נתונים על מקרים הפוכים: ילדים ונערים רגילים שהפכו לפסיכופתים בבגרותם. למה זה חשוב? מפני שאם אכן יש גם מקרים כאלה, הדבר יכול להוות אינדיקציה להשפעות נוספות מעבר לאלו המולדות.

מיד לאחר מכן הכותב עצמו מעלה את האפשרות שמעבר לגנטיקה יש גם השפעות של תורשה (במה זה שונה מגנטיקה?) וסביבה. האינדיקציה לכך היא מחקרים שנעשו על תאומים ועל ילדים שנולדו להורים בעלי התנהגויות אנטי סוציאליות וגדלו במשפחות נורמטיביות, כאלה שנתנו חום וסביבה רגשית חמה ותומכת וכאלה שלא. באופן לא מפתיע, מתברר שהסביבה משפיעה גם היא על התנהגות פסיכופתית ועל ויסות רגשי.

בין הבנה להרגשה

חוקרים שונים טוענים שפסיכופתים יכולים להבין ולחשוב על טוב ורע, אבל לא לחוש את זה (או לחוש זאת פחות). רבים מהם מחקים התנהגויות רגשיות ואמפתיות שמצופות במצבים כאלה. כך, למשל, בעיר דרבי בבריטניה בשנת 2012 נשרף בית ובו שישה אחים. רק אחד מהם נותר בחיים. התושבים אספו כסף לתמוך במשפחה, וההורים הודו להם חמות בטלוויזיה ואף בכו שם מרוב התרגשות. באופן מסתורי, הממחטה שבה ניגב האב את עיניו נותרה יבשה. לימים הורשעו ההורים בגרימת השריפה בכוונה כדי להפליל את פילגשו של האב. ממקרים דומים לזה ניתן להתרשם שפסיכופתים מבינים את מה שמצופה מהם ויודעים להבחין בין טוב לרע, וכמובן גם מכירים את ההתנהגות המתבקשת במצבים כאלה, אבל לא באמת חשים זאת. ישנן טענות שבגלל חוסר החומר אפור באזור האמיגדלה ישנה אצל הפסיכופת פעילות רגשית מופחתת מאד, והוא מפצה על כך באמצעות אזורים אחרים במוח, אלא שאלו אינם מעוררים אצלו רגשות אלא חשיבה שמבצעת הדמיה קוגניטיבית של מה שקורה ברגש.

תרומת כליה אלטרואיסטית

אביגייל מארש חקרה תורמי כליה אלטרואיסטיים שלא קיבלו תמורה, ולפעמים אפילו נשאו בעלות התרומה. היא סרקה את מוחם כשהוצגו לפניהם הבעות פנים מפוחדות, כעוסות, או ניטרליות. התברר שיש להם תגובה גבוהה מהממוצע באמיגדלה לעומת קבוצת הביקורת, מול פנים מפוחדות. בעצם האמיגדלה שלהם הייתה גם גדולה יותר מזו של קבוצת הביקורת. זאת לעומת פסיכופתים שהאמיגדלה שלהם הייתה קטנה יותר מהממוצע. כלומר מודגמת כאן השפעה מוחית על מידת האמפתיה של בני אדם (במנעד בין פסיכופתיה לבין אלטרואיזם).

ושוב, ברור שישנן גם השפעות סביבתיות על מעשים אלטרואיסטיים כמו תרומת כליה, אבל נמצאו גם ממצאים מוחיים מובהקים שעומדים ביסוד התופעות הללו. זה מזכיר לי שאלה שעלתה בשו"ת באתר לפני כמה ימים, ובה תהה השואל מה אני למד מכך שרוב מוחץ (87%) של תורמי הכליה בישראל הם דתיים. אמרתי שאני לא לומד מזה הרבה, שכן ייתכנו גורמים רבים לכך. כאן אפרט מעט יותר. לא סביר שיש הבדל במבנה המוח בין הקבוצות (אם כי ייתכן שלאנשים דתיים יש בממוצע מוח שונה. אם השונות הזאת אחראית לאמונה דתית וגם לאלטרואיזם). סביר יותר שמשהו בסביבה שלהם עשה את ההבדל. זה דווקא מחזק את הטענה שיש בהם משהו טוב יותר (שכן מבנה מוחי שונה אינו מהווה בסיס לשיפוט של טוב או רוע. טוב או רוע קשור לבחירות של בני אדם). זה יכול להיות חינוך, עצם המחויבות הדתית ועוד. האם זה אומר שהם טובים יותר? אני לא בטוח.

מחויבות דתית אינה קשורה בהכרח לטוב. אדם שעושה מעשה כזה כי זה רצון ה' הוא לא בהכרח אדם טוב יותר. הוא אדם דתי יותר. הוא גם יכול לעשות זאת כדי לקבל שכר בעולם הבא, ואז עוד פחות ברור האם ניתן לראות בכך טוב. יתר על כן, עצם האמונה בעולם הבא יכולה להעלות את הסיכוי לתרומה אלטרואיסטית, שכן מדובר בבני אדם שיודעים שהעולם הזה אינו חזות הכל, והמוות אינו כלות הקיצין. מעבר לזה, כנראה יש השפעות סביבתיות ותרבותיות, שכן החברה הדתית מעודדת תרומות כאלה, וכנראה גם תומכת מעשית בתורמים ובמשפחותיהם. גורמים כאלה אולי מעידים על התנהלות טובה של החברה הדתית, אבל לא בהכרח על הטוב של האנשים הבודדים (כמו שהתנהלותה השערורייתית והבלתי מוסרית של החברה החרדית לא מעידה בהכרח על רוע של האנשים הבודדים בתוכה). הזכרתי שם שיש פעילויות אלטרואיסטיות שמאפיינות דווקא חילונים וכמעט לא תמצאו בהן דתיים. פעולות כמו גרין פיס למען הסביבה, כדור הארץ והאקלים, משלחות סיוע לנפגעי אסון ברחבי העולם וכדומה. פעולות אלו נעשות בעיקר על ידי חילוניים. וגם ביחס לתרומת כליה, יש הרבה יותר דתיים לאומיים מאשר חרדים, כך ששוב אין כאן השפעה מובהקת של דתיות באשר היא.

רוע קולקטיבי

דיברנו על טוב ורוע קולקטיביים, וגם במאמר מוקדש סעיף לרוע קולקטיבי, כמו במלחמה, או באירועי טבח המוני (החמ'ר רוז' בקמבודיה, דעאש בטבח היאזידים, ההוטו שטבחו במצ'טות בבני הטוטסי ברואנדה, הנאצים ועוד). אירועים כאלה קשה מאד לתלות במבנים מוחיים, שהרי מדובר בקבוצות גדולות וסביר שהתפלגות מבני המוח שם היא כמו בכל קבוצה גדולה אחרת. זה גם פונה כלפי אנשים מסוימים ולא באופן חסר אבחנה כלפי כל זולת. לכן שם זה נראה כמו השפעה סביבתית ותרבותית, כניעה לבעלי סמכות, שטיפות מוח אידאולוגיות, לאומניות ודתיות ועוד.

במסגרת תהליכים אלו, נוהגים להגדיר את הקבוצה האחרת כ"שונים" או "אחרים", ומכאן גם נחותים ומרושעים יותר, זוממי מזימות כלפינו שיש חובה להצר את צעדיהם ואף להרוג אותם. בשלב ראשון עוברים לאפליה ומפחיתים את האמפתיה כלפיהם. מי שמתבטא לטובתם נחשב כבוגד או אויב, ולבסוף זה מסתיים בטבח המוני וחסר אבחנה. אלו שמשתתפים בטבח כזה לא חשים חרטה מפני שיש להם הסבר והצדקה לעניין.

זוהי הדגמה נוספת להשפעה סביבתית על התנהגות פסיכופתית. משמעות הדבר היא שיש דרכים להפחית התנהגויות פסיכופתיות או להגביר אלטרואיזם. כפי שראינו למעלה, משפחות תומכות וחמות, או מסגרות חינוכיות כאלה, משפרות את המצב ולפעמים הדבר מקזז השפעות מוחיות וגנטיות. ישנם מחקרים שהראו זאת גם לגבי אימוני חמלה ומדיטציות שונות, שנעשות באופן יזום.

מוטיבציות שונות בשדה המוסרי

במאמר מוזכרת העובדה שתורמי כליה שונים מדווחים על כך שהם מקבלים תמורה בכך שיש להם הרגשה טובה וסיפוק מעצם העובדה שתרמו. התחושה הזאת כמובן תלויה במבנה המוחי (כמו גודל האמיגדלה וכדומה). האם הרגשה כזאת אומרת שהם אנשים טובים יותר? אפשר להרחיב את היריעה ולטעון שכל החלטה כזאת תמיד מופיעה בתוך עימות בין שני סוגי שיקולים: הפחד מפני ההשלכות (הכאב, המחיר הבריאותי וכדומה) לעומת ההטבה לאחר. כאשר יש קבוצה שבה יש יותר תורמים זה יכול להיות מוסבר בשתי צורות לפחות: או שבקבוצה הזאת הפחד קטן יותר (למשל מתוך אמונה בהישארות הנפש), או שהרצון לתרום גדול יותר (וגם זה אולי בגלל שכר בעוה"ב, או תמריצים חברתיים). שני הצדדים הללו יכולים להיות תלויים במבנה מוחי ונתונים מולדים, וגם בגורמים סביבתיים. אבל אם בכלל, אז רק ההסבר השני יכול להוות בסיס לקביעה בדבר עליונות מוסרית של הקבוצה הזאת. היעדר פחד, בלי קשר לסיבותיו, אינו מעלה מוסרית.

לפעמים האלטרואיזם בא לידי ביטוי בפעולה שמגיבה מהר ומושיטה עזרה לאדם במצוקה. למשל, אדם שראה שוטר תחת ירי ועצר לידו עם המכונית ומילט אותו מהמקום, או רופא שמסכן את חייו תחת אש להצלת אנשים שאינו מכיר, אדם שמחלץ נפגעים תחת אש (כמו באירועי הנובה) וכדומה. פעולות כאלה תלויות גם ביכולות, כמו תגובה מהירה, תושייה ויוזמה, כוח פיזי, כושר גופני ולאו דווקא בטוב מוסרי.

כל המוטיבציות שתיארתי כאן ודומותיהן משפיעות על עשיית מעשים אלטרואיסטיים, אבל קשה לראות בהן עניין מוסרי. אנשים שפועלים מהמוטיבציות הללו אינם מוסריים יותר מאחרים. משמעות הדבר היא שאיננו יכולים לשפוט אדם לפי מעשיו. לא המעשים קובעים האם הוא אלטרואיסט או פסיכופת, אלא המניעים.

על התנהגות ושיפוט מוסרי: משמעותו של הרצון החופשי

לא פעם בעבר עמדתי על הטעות הנפוצה שקושרת אמפתיה עם מוסר. ברגע שאתה מציע הסבר מכני, אבולוציוני או מוחי, להתנהגות אלטרואיסטית הפכת אותה להתנהגות מכנית וממילא למשהו שאינו שפיט  מוסרית. להתנהגות כזאת, טובה יותר או פחות, אין ערך מוסרי, כלומר מי שפועל בצורה כזאת אינו יכול להיחשב ישות מוסרית או אנטי מוסרית. הוא הדין לגבי השפעות של הרגש על ההתנהגות שלנו. הרגש והאמפתיה אכן משפיעים על ההתנהגות שלנו, אבל לא נכון לזהות אותם עם המוסריות שלנו. בהנחה שראובן פועל בצורה אלטרואיסטית יותר משמעון בגלל הבדלים ברגשות או במבנה המוחי שלהם, לא נכון לקבוע שהוא מוסרי יותר משמעון. הוא הדין לגבי פעולות פסיכופתיות מכוח סיבות כאלה.

פירוש הדבר שכל הניתוח שתיארתי עד כאן, וכמוהו מחקרים רבים במדעי המוח ובפסיכולוגיה, לוקים בכשל לוגי חמור. הם מנתחים את התנהגותו של אדם דרך המניעים השונים (מוח, גנטיקה, אבולוציה, רגשות, חיברות, סביבה), וכל הדיון הוא רק בשאלה מה היחס בין כל המניעים הללו לבין עצמם, מי מהם דומיננטי ומי פחות. בקיצור: זוהי סוגיית nature or nurture. אבל בניתוח כזה ישנה בעיה כפולה: 1. ריקון המונחים הללו מתוכן של שיפוט אתי. 2. התעלמות מהבחירה והרצון החופשי.

1. פסיכולוגיה מול שיפוט

אם אכן nature ו-nurture אלו סוגי הסיבות/ההשפעות היחידות ששולטות על התנהגותנו, אזי אין כאן שום עניין לשיפוט אתי. שימו לב, זה נכון הן לגבי ה-nature והן לגבי ה-nurture. בניתוח שהוצג עד כה, דיבור על כך שאדם כלשהו הוא אלטרואיסט או פסיכופת, הוא תיאור של דרכי התנהלות ולא שיפוטים של האדם עצמו. במילים אחרות, אפיונים של אלטרואיזם ופסיכופתיה שייכים לתחום הפסיכולוגיה אבל לא לאתיקה. זה כמובן אינו כשל אלא רק חידוד שחשוב להיות מודע לו. יכול אדם לומר שבאמת האדם הוא תוצר של nature ו-nurture ותו לא, ואז באמת אין טעם לעסוק בשיפוטים ובמישור המוסרי בכלל. אבל לא נכון לראות את האדם בצורה כזאת ובכל זאת להמשיך לשפוט אותו ולהעריכו מוסרית.

2. משמעותו של הרצון החופשי

לפחות מבחינתי כליברטאן, יש בניתוח שהוצג עד כאן גם כשל עובדתי, כלומר בעיתיות בניתוח עצמו. הניתוח הזה מתעלם מגורם מרכזי נוסף: הרצון החופשי (הבחירה) שלנו. הרצון שלנו יכול לפעול על גבי כל הנתונים שתוארו עד כאן, ולהחליט האם הוא הולך איתם או נגדם. ליברטאן סבור שאדם בעל מבנה מוחי נתון, עדיין יכול להחליט האם הוא נענה לכיוונים שאליהם הוא נדחף על ידי המבנה המוחי שלו או שהוא מתנגד להם. הוא הדין לגבי השפעות סביבתיות. פירוש הדבר שההחלטות שלנו מתקבלות על ידי הנסיבות הפנימיות (nature) והחיצוניות (nurture), כשעל גבן ישנה עוד דרגת החלטה של האדם. הנסיבות הן מסגרת לפעילות שלנו ולא הסבר מלא אליה. בתמונה כזאת, המונחים אלטרואיסט או פסיכופת מתארים נטיות של האדם אבל לא את פעולותיו. מה שהוא יעשה בפועל לא מוכתב על ידי נטיותיו אלו אלא לכל היותר מושפע על ידן.

בטורים 175, 173, ובמאמרים כאן וכאן, תיארתי את תמונת העולם הזאת באמצעות מודל שמתייחס לכל ההשפעות הללו כמתאר טופוגרפי כלשהו שהאדם פועל בתוכו. הטופוגרפיה הזאת מתארת את מכלול ההשפעות שיש עלינו, והאדם שפועל בתוכה מושפע מכל ההשפעות הללו. כך למשל אם מישהו מתגרה בו, יש לפניו כמה אפשרויות תגובה: להתעלם. להגיב באלימות. להעיר לפוגע. להתלונן עליו. ההשפעות של גנטיקה וסביבה שפועלות עליו, יוצרות סביבו שיפועים שונים בכיוונים השונים הללו. לדוגמה, אם מדובר באדם אלים, יהיה מדרון תלול בכיוון התגובה האלימה והר גבוה בכיווני ההתאפקות. יהיה לו קשה להתאפק וקל מאד להגיב באלימות. המתאר הטופוגרפי הזה מנסה לגרום לאדם ללכת בכיוונים מסוימים ולמנוע ממנו ללכת לכיוונים אחרים. אבל אחרי כל זה, אותו אדם יכול להחליט בכל זאת לטפס על ההר, כלומר לעשות משהו שהנטייה הטבעית שלו שוללת אותו (הנוירולוג בנג'מין ליבט כינה זאת "הטלת ווטו". ראו על כך בטור 128 ובמאמר הזה והזה ועוד הרבה). הטופוגרפיה לא קובעת מה נעשה אלא רק משפיעה על מה שנעשה. בסוף האדם יכול להחליט לטפס על הר או להימנע מגלישה במדרון, למרות כל ההשפעות. כדורון קטן שיתגלגל על המתווה הטופוגרפי הזה לא יוכל לעשות זאת. הוא יונע בהכרח בכיוון שאליו דוחפת אותו הטופוגרפיה. זו משמעותו של רצון חופשי של אדם בניגוד לעצם אחר.

בתחילת ספרי מדעי החופש, עמדתי על כך שחוקרים רבים מתבלבלים וטוענים שהסביבה היא שמצילה את המוסריות שלנו. לתפיסתם, אם פעולותינו היו תוצרים של השפעות מוחיות מולדות אז באמת לא ניתן היה לדבר על מוסר ושיפוט מוסרי. אבל מכיוון שישנה פלסטיות של המוח, שיסודה באפשרות לחנך ולהשפיע עליו (ודרכו גם עלינו) בכלים של סביבה ותרבות, השפעות אלו הן שהופכות אותנו ליישים מוסריים (ולא רובוטים). אך זוהי טעות. השפעות סביבתיות אינן שונות מהשפעות גנטיות ומוחיות. אין הבדל בין מוח פלסטי למוח מאובן וקפוא. כל עוד פעולותיי הן תוצרים של השפעות, פנימיות (nature) או חיצוניות (nurture), אין משמעות מוסרית למעשיי, ואין מקום לשפוט אותי עליהם. שיפוט מוסרי קיים רק אם מדובר בפעולות שהכרעתי באופן חופשי לעשות אותן. הנסיבות וההשפעות (המתווה הטופוגרפי) יכולות להיות לכל היותר טיעונים לעונש.

סיכום ביניים

יכול אדם כמובן לדגול בדטרמיניזם או מטריאליזם, שבמסגרתו אין מקום לרצון חופשי ולהחלטות חופשיות. אדם כזה כמובן יסבור שמעשינו הם תוצרים של אוסף ההשפעות השונות שתיארתי. לדעתי כליברטאן זוהי אולי טעות, אבל זה לא כשל. לא לכך התכוונתי כשדיברתי על כשל בתיאורים הללו. זהו החידוד בסעיף 1 למעלה. הכשל הוא שאם אכן אדם מחזיק בעמדה כזאת, אל לו לדבר על מוסר ועל שיפוט מוסרי. בתמונת העולם שלו, אלטרואיזם ופסיכופתיה הם תיאורי התנהגויות או טיפוסים אנושיים שונים, ולא שיפוטים. במילים אחרות, שני אלו הם מושגים מהשדה הסמנטי של הפסיכולוגיה ולא של האתיקה.

בטור 646 עמדתי על כך שהדטרמיניסט יכול להסביר מדוע אנחנו נזקקים לשיפוט של אנשים ואפילו לענישה של עבריינים, אבל עמדתי שם על כך שזה אינו שיפוט מוסרי אלא סנקציות שמוטלות כדי להשיג תוצאות כלשהן, תיקון של האדם והחברה. שיפוט מוסרי (כלומר מושגים כמו טוב או רע) אינו יכול להתקיים בעולם המושגים המטריאליסטי-דטרמיניסטי. ראו שם את כל התעלולים הסמנטיים והפלפולים הדחוקים שהמטריאליזם והדטרמיניזם כופים על מאמיניהם.

חידוד נוסף: על רגש ומוסר

חשבו כעת על אדם שלא ניחן באמפתיה. כשהוא רואה כאב או סבל של הזולת הדבר אינו משפיע עליו בשום צורה. הרגשות שלו אינם מגיבים לעניין הזה, בין אם זו תוצאה של nature ובין אם של nurture. אדם כזה מוגדר כפסיכופת מבחינה נוירונלית, שהרי אין לו אמפתיה לאחרים. אך לפי דבריי הוא עדיין יכול להתנהג באופן מוסרי אם יבחר להתגבר על יצריו או לפעול לפי הבנתו האינטלקטואלית גם בלי שיש לו דחפים רגשיים לפעול כך. אדם כזה יכול להבין אינטלקטואלית שהאחר סובל, גם אם אין לו רגש אמפתי כלפיו (כלומר הוא לא חווה את הסבל של הזולת רק מבין זאת בשכלו), ולפעול בהתאם. האם חסר משהו במוסריותו של אדם כזה? בעיניי ממש לא. להיפך, בעיניי זהו האדם המוסרי ביותר, שכן הוא פועל משיקול מוסרי צרוף ולא בגלל שכאבי הבטן שלו (הרגשות) דוחפים אותו לפעול. ראו על כך בטור 22 (ובפרט את הדוגמה של נפלאות התבונה לגבי ג'ון נאש) ובטורים 259, 311 – 315, 371 ועוד.

אגב, ההנחה המקובלת היא שלא משנה אם זהnature  או nurture, בסופו של דבר מה שמחולל את ההתנהגויות והתחושות שלנו זהו המוח (סוגיית ה-nature-nurture נוגעת רק בשאלה מדוע המוח שלנו בנוי ופועל כך, האם זה מולד או נרכש). אם אדם מחליט להתגבר על נטייתו הראשונית (שמתחוללת על ידי המוח) או ללכת עמה, לא ברור לי האם הבחירה הזאת תבוא גם היא לידי ביטוי במוח. כלומר האם הפעולה הזאת לא תתאים לתכתיב של המוח (הבחירה הולכת נגד התכתיב הזה) או שהבחירה עצמה משפיעה גם היא על פעילותו של המוח, ובשורה התחתונה מה שאעשה יתאים תמיד לתכתיבי המוח. כמובן, גם אם הבחירה משפיעה על המוח, זה יכול לקרות הרבה לפני רגע הבחירה עצמו (אדם שבוחר להיות טוב זה משנה את מבנה מוחו), וזה יכול גם להתרחש ברגע הבחירה (שאז לא משתנה מבנה המוח, אבל כן יכולה להשתנות פעילותו הרגעית). בכל מקרה, לטווח הארוך, הרבה בחירות רגעיות כאלה כנראה ישפיעו גם על מבנה המוח ועל הנטייה לעשות טוב במקרים שיבואו בעתיד. זהו פשר נוירונלי מעניין למימרא של בעל החינוך "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

ראינו שאדם נטול אמפתיה במובן הרגשי-חווייתי יכול עדיין לפעול בצורה אלטרואיסטית, וכן להיפך: אדם בעל מבנה מוח אלטרואיסטי יכול לבחור לפעול בצורה רעה. כלומר לא נכון לזהות בין רגש ומבנה מוחי לבין מוסר. המונחים אלטרואיזם ופסיכופתיה יכולים להשתייך לעולם המוחי (הפסיכולוגי-נוירונלי), אבל אז אל לנו להשתמש בהם כשיפוטים. אלא שהדבר מעורר שאלה ברמה המעשית: האם אכן מצב כזה יכול להתרחש בפועל? אם לאדם אין שום תגובה רגשית לסבל ומצוקה של הזולת, מדוע שבכל זאת יבחר לסייע לו? הוא בכלל לא מבין שהזולת סובל, אז מה יגרום לו לעזור לאותו אדם?!

למעלה הסברתי שאדם כזה מבין אינטלקטואלית שהזולת נמצא במצב של סבל, אבל אין לו חוויה בלתי אמצעית מהו מצב כזה. הוא לא חווה מה אנשים חשים במצב כזה. כדי להתקדם, עלינו להבחין כאן בין המצבים השונים שתיארתי בטור 493, ובפרט בין שני אלו: 1. מצבים שבהם האדם יודע אינטלקטואלית שהזולת סובל אבל לא מבין מהו סבל (הוא עצמו לא חווה מצבי סבל, גם לגבי עצמו). 2. מצבים שבהם האדם חווה מצבי סבל על עצמו, אבל אין לו אמפתיה לחוש את סבל הזולת. במצב כזה הוא יכול להבין שהזולת סובל וגם להבין מה זה אומר, אבל אין לו את הדחף הרגשי לפעול כדי להקל את סבלו של הזולת.

במצבים מסוג 1, ייתכן אדם מוסרי לגמרי שלא יפעל מפני שאין לו את המידע שבגינו הוא מבין שעליו לפעול. זהו בעצם סוג של עיוורון, ולכן אין לראות בכך פגם מוסרי. עיוורון כזה אינו קשור לשאלת מוסריותו של האדם, שהרי אם הוא היה מבין שעליו לפעול הוא כן היה פועל. חשבו על אדם עיוור שלא רואה את העני שעומד מולו ולכן לא נותן לו צדקה. האם נכון לומר עליו שהוא אדיש מוסרית או שאינו אלטרואיסט? בהנחה שאם היה רואה אותו כן היה נותן לו צדקה אזי מדובר באדם מוסרי וטוב, אלא שהעיוורון שלו מונע ממנו נתונים רלוונטיים ולכן הוא אינו פועל כך למעשה. זה בדיוק המצב אצל אדם שניחן בפסיכופתיה במישור הרגשי. לכן לא נכון לזהות זאת עם חוסר מוסריות.

לעומת זאת, במצבים מסוג 2, האדם יודע כל מה שעליו לדעת. לא חסרים לו נתונים, אבל אין לו דחף רגשי לפעול. במצב כזה הייתי מצפה מאדם מוסרי לפעול, גם אם אין לו רגשות אמפתיים. הוא יבחר לעשות זאת באופן קר גם ללא הדחף הרגשי לעשות כן. בטורים הנ"ל הדגמתי זאת באמצעות ג'ון נאש, שחווה אנשים (מדומיינים) שרדפו אותו ולימד את עצמו להתעלם ולהתנהג כאילו הם לא קיימים. השכל שלו השתלט על התחושות והרגשות (הגם שהיה להם ביטוי ויזואלי ממש בדמיונו). דוגמה נוספת היא זו של ד"ר ג'ול בולטי טיילור, נוירולוגית וחוקרת מוח, שבעצמה עברה שבץ מוחי שפגע בהמיספרה השמאלית של מוחה. היא מתארת במודעות מלאה את חוויותיה ואת אופי התפיסה שלה במצב זה, וכיצד לימדה את עצמה לפעול נכון גם בלי הדחפים הרגשיים שקיימים אצל אנשים רגילים. ראו הרצאתה בכנס טד כאן.

למעלה ראינו שפסיכופתים מבינים כיצד אדם אמור לנהוג במצב שהאחר סובל אבל הם אדישים לזה (ורק מציגים פסאדה של אמפתיה). ניתן ללמוד מכאן שההבנה כיצד נכון לפעול כנראה קיימת אצלם, ומה שמבחין בינם לבין ג'יל בולטי טיילור הוא המוכנות לפעול ללא הדחפים הרגשיים (אמנם ייתכן שהם רק יודעים שכך אנשים פועלים למעשה, אבל לא מבינים שכך גם ראוי לפעול. מצב כזה דומה לסוג 1, שכן זהו סוג של עיוורון). דווקא המוכנות הזאת היא שקובעת לעניין השיפוט המוסרי, אבל השאלה האם יש או אין דחפים רגשיים של אמפתיה אינה קשורה למישור המוסרי אלא לשאלת העיוורון. האמפתיה היא אולי תנאי להתנהגות מוסרית (היא מספקת את הנתונים שמאפשרים לאדם מוסרי לפעול), אבל היא עצמה נובעת ממבנה מוחי (מולד או נרכש) ולכן לה עצמה אין שום משמעות מוסרית. כאמור למעלה, היא אפילו לא תנאי הכרחי, שכן אנשים יכולים לפעול מוסרית גם ללא תחושות אמפתיה, רק מתוך ההבנה המוסרית שלהם ללא הנעה רגשית. כך גם לאידך גיסא, אנשים עם תחושות אמפתיה יכולים לפעול בדרכים לא מוסריות ולפגוע באחרים (הרי לא כל פושע הוא פסיכופת).

משמעות הדבר היא ששאלת המוסר נוגעת אך ורק למישור העליון של הסולם בן חמשת השלבים שאותו שרטטתי בטור הנ"ל: הבחירה והשליטה שלנו במעשינו. כל השאר הם לכל היותר תנאים להתנהגות מוסרית, ובדרך כלל אפילו זה לא. הזיהוי בין רגש למוסר הוא שגוי ברמה המושגית (לא פעם עמדתי על כך שהוא אפילו הרסני ומזיק).

אסיים את הטור במענה לשאלה שעלתה בשו"ת לפני כמה ימים.

הקשר בין מוח להתנהגות ומוסר

דוד תוהה שם:

כיצד הרב מתייחס למקרים בהם פגיעה במוח (למשל ניתוק שתי האונות) גורמות לשינוי אישיות האדם, למשל אדם שניתקו לו את הקשר בין שתי האונות של המוח החל להיות עם שתי אישיאויות שונות וכו'? מבחינת הנשמה.

בחלקו האחרון של ספרי מדעי החופש התייחסתי לשאלות אלו בהרחבה רבה. כאן אתייחס לכך בקצרה רק כדי להשלים את התמונה.

שינוי במבנה המוחי משנה את הטופוגרפיה שבתוכה פועל האדם. זה יכול ליצור אצלו נטיות שונות מאלו שהיו לו קודם לכן. אבל כפי שראינו, הנטיות אינן קובעות את השיפוט שלנו לגביו. מה שחשוב לעניין זה הוא ההחלטות שאותו אדם מקבל (האם ללכת עם הנטיות שלו או להתנגד להן – להטיל עליהן ווטו). כדואליסט שסובר שמי שאחראי לבחירות שלנו הוא הנשמה, אענה לדוד שהנשמה מושפעת על ידי המוח והנטיות שהוא משרה, אבל לא נקבע על ידן. לכן אין פלא ששינוי מוחי משנה אישיות. ודאי שתחושות ונטיות של אדם משתנות, אבל זה עדיין אותו אדם עם אותה נשמה. חשוב להבין, אני בהחלט מסכים שלאחר השינוי בחירותיו תהיינה שונות, אבל זה לא אומר שאין בו נשמה או שהנשמה שלו השתנתה. הנשמה פועלת במסגרת הטופוגרפיה שנקבעת על ידי הגוף (המוח). התוצר הוא המעשה הסופי שנעשה והוא שילוב של שני אלו. אותן עיניים עצמן יראו את העולם בצבע אדום אם נניח עליהן צלופן אדום, ובצבע ירוק או נניח עליהן צלופן ירוק. הנתונים השונים שהאדם מקבל, והנטיות השונות שעמן הוא מתמודד, יכולות בהחלט להביא להתנהגות שונה. אבל הן משפיעות על ההתנהגות ולא קובעות אותה. אותו אדם עצמו (כלומר אותה נשמה) יפעל אחרת אם הטופוגרפיה שבתוכה הוא פועל היא שונה.

מקרה קיצוני שבו אני דן בספרי הנ"ל הוא אדם שהופרדו אצלו שתי האונות המוחיות, והתברר שלכל אחת מהן יש תפיסת עולם שונה. האחת הייתה רפובליקנית והשנייה דמוקרטית. מדי פעם עולות טענות שמוכיחות מכאן שאין לאדם נשמה והכל תוצרים של המוח. אך זוהי טעות. כל אונה אחראית על עיבוד השיקולים לטובת אחד הצדדים. האדם אמור לשקלל את כל השיקולים הללו ולהגיע לשורה תחתונה. העיבוד והשיקלול הללו ייעשו רק אם יש קשר בין שני חלקי המוח. אם אין קשר, אזי אותה נשמה באה לידי ביטוי בשתי הצורות בנפרד. החלק הרפובליקני שלה מיוצג באונה א והחלק הדמוקרטי באונה ב. אבל זהו פיצול בביטוייה המעשיים של הנשמה שלנו ולא בה עצמו. וזה כמובן גם לא מוכיח שאין לנו נשמה. המשלתי זאת שם למנסרה שמפרידה את הצבע הלבן לכל קשת הגוונים מהאדום עד הסגול. כל הצבעים היו בתוך הצבע הלבן, אבל המנסרה פיצלה אותם ומציגה אותם כל אחד לחוד. אין כאן המקום להאריך בזה יותר.