הלולאה שתוקעת אותנו (טור 710)

בס"ד

לפני כמה שבועות פרסמתי טור במקור ראשון ובו הצעתי דיאגנוזה לתופעה מדאיגה, שעמדתי עליה בעבר גם כאן באתר. חשבתי שמן הראוי לחדד ולהבליט זאת בטור נפרד.

שתי כנסיות

הטריגר לעניין היה טור די אווילי, מגמתי ופרנואידי של יצור בשם אור רייכרט, שהעלה את חמתי בגלל החד צדדיות שלו. האיש אחוז פרנויה מכל מי שלא חושב כמוהו, מלא האשמות כרימון, ומביט על העולם בצורה חד צדדית וילדותית ממש (אני בטוח שתגלו זאת בכמה תגובות לטור הזה, לפחות אם יהיו כאלו שלא אמחק). הוא חי בעולם שחור-לבן, ובו כל מי חושב אחרת ממנו הוא שליח עיוור ושטוף שנאה או תמים של האיחוד האירופי והפרוגרס העולמי. בג"ץ, ראשי מערכת הביטחון וכל מי שזז הם כולם גייס חמישי, ואין צורך לומר שהם יצרו קואליציה שמתאמת עמדות ומשתפת פעולה באופן מתוכנן ויזום, והיא האשמה בכל חולאינו וצרותינו. מאידך גיסא, מיד חשבתי שטורים דומים ניתן לקרוא מהצד השני של המתרס. מהצד של קפלן תוכלו לקרוא פנינים דומות על ביבי וסמוטריץ, שאין בהם ולו נקודת אור אחת. כל מעשיהם של אלו מכוונים רק להרס, משיחיות, שחיתות ואבדן. אין בהם מתום. אף אחד מהם כמובן לא מתעניין כקליפת השום בגורל החטופים. הם כולם רוצים בהשמדת הדמוקרטיה והמדינה בכלל, וכמובן בסילוק החילונים והשמאלנים ממנה. נסו לומר להם משהו על כך שפעולה כלשהי של ביבי או חבריו היא עניינית ולגיטימית ונובעת מתפיסה שונה מזו שלהם, וסביר שלא תצאו מזה בריאים ושלמים. הוא הדין לגבי טענות על יתרונות של הרפורמה המשפטית, טיעונים נגד עסקת חטופים בכל מחיר וכדומה.

כל בר דעת שמתבונן על השיח הלא קיים במחוזותינו לגבי כל סוגיה שעל הפרק מבין ששורש העניין הוא בכך שבכל הצדדים מדובר ב'דוסים'. בכל סוגיה שעל הפרק ניצבות זו מול זו שתי כנסיות שמתכתשות אחת עם השנייה, ובראשיהן כמרים, ואמצעי תעמולה שונים, כתבי קודש, דוגמות, האשמות בבגידה וכפירה כלפי כל הכופרים שאינם ממאמיני הכנסייה ה'נכונה', איסור להיזקק לכתבים חיצוניים רח"ל ("לא תתורו") וכדומה. ושוב, זה לגמרי סימטרי בשני הצדדים (אני מקפיד לא להיכנע לשטיפת המוח ולכנות זאת ימין מול שמאל). אחת האינדיקציות הברורות לדיאגנוזה הזאת היא הקורלציה המובהקת להפליא בין השאלות השונות. חלקו את האוכלוסייה לשתי קבוצות לפי כל אחת משתי השאלות הבאות: שאלת עסקת החטופים, הרפורמה המשפטית, ביבי, גיוס חרדים, בן גביר, סמוטריץ, תפקודה של מערכת המשפט ושל מערכות הביטחון, ותגלו שבמידה רבה אתם מקבלים את אותה קבוצה עצמה. לא פעם עמדתי כאן על תופעת הקורלציות המדומות (ראו למשל בטורים 151 ו-565). בימינו היא ממש בשיאה.

המצב די מייאש, מפני שברור ששני הצדדים טועים כאן. בשני הצדדים יש אנשים טובים ופחות טובים, ובשני הצדדים יש טיעונים (טובים ופחות טובים) לטובת עמדתם. אבל שני הצדדים לא מוכנים להכיר בכך. לא מוכנים להאזין אחד לשני, וגם אם לא להשתכנע לפחות להגיע להחלטה בדרך מוסכמת.

הבעייתיות

צריך להבין שיש כאן בעיה עמוקה מאד. זה לא רק שאיננו מגיעים להסכמה. זה בהחלט מצב סביר ומתבקש. בשביל זה יש לנו מנגנוני קבלת החלטות. אם כולנו היינו מסכימים לא היה בהם צורך. הבעיה היא בעיקר בשני מישורים: 1. העמדות שלנו מגובשות בצורה שטחית ומתעלמות מהיבטים שלא נוחים לנו (שעולים כמובן בטיעוני הצד השני). כלומר העמדות עצמן לא מבוססות, שטחיות ורחוקות מהאמת. 2. אחרי שנוצרת מחלוקת בין-כנסייתית אין דרך ליישב אותה. אנסה לפרט מעט יותר את שתי הנקודות הללו.

לגבי נקודה 1, עמדתי כאן בעבר על סוגיית עירובין יג ע"ב, שמתארת את  מחלוקת ב"ש וב"ה. גם שם המחלוקת נמשכה שנים ולא הצליחו להגיע להכרעה. הסיבה לכך הייתה כנראה חוסר המוכנות להאזין אחד לשני. בסופו של דבר יוצאת בת קול ואומרת:

יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן – מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.

בטורים 247 ו-625 ועוד עמדתי על שתי אפשרויות לקרוא את הסוגייה הזאת. לכאורה מדובר בתפיסה פלורליסטית שדוגלת בריבוי אמיתות, ופסיקת ההלכה כב"ה היא רק משיקול חינוכי. אבל הבאתי את דברי ר"י קארו בספרו כללי הגמרא:

תמיה לי, אם לא היה הדין כדבריהם, וכי מפני רוב המידות הטובות שבהם קבעו הלכה כמותם? ואפשר דהכי קאמר: מפני מה זכו שיכוונו תמיד האמת עד שמפני היותם אמת קבעו הלכה כמותם.

הוא לא מוכן לקבל פסיקת הלכה משיקול חינוכי. הלכה צריכה להיפסק לפי הקירבה לאמת. לכן מסביר שהלכה נפסקה כבית הלל מפני שהמתודולוגיה שלהם, שהקדימו דברי ב"ש לדבריהם, הביאה לכך שהם הגיעו לעמדה נכונה יותר. כששוקלים את הטיעונים של בעלי העמדה המנוגדת מתקרבים יותר לאמת. הסתכלות חד צדדית מביאה לעמדה שטחית ושגויה, שכן המציאות היא מורכבת ותמיד יש לה פנים שונות. הסתכלות חד צדדית בהכרח מפספסת חלק מהן. כבר הזכרתי את הפנינה של אמי שהורתה לנו שכשאנחנו רוצים לבדוק מכונת כביסה, עלינו לפנות למי שמוכר אותה שיתאר לנו בפירוט את כל מעלותיה, ולמתחרה שיתאר לנו בפירוט את כל חסרונותיה. כך נגיע להחלטה המושכלת ביותר. זה נכון גם ביחס  לסוגיות עיוניות.

עד כאן הבעייתיות הראשונה באי ההקשבה. העמדות השונות הן שטחיות, לא באמת מבינות את המציאות אל נכון ולא מגיעות להתייחסות נכונה אליה. זה מביא אותי לבעייתיות השנייה.

הגמרא בסנהדרין כג ע"ב:

גופא, אמר רב יהודה אמר רב: אין העדים חותמין על השטר כו', תניא נמי הכי: כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין: לא היו חותמין על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן. ולא היו יושבין בדין אלא אם כן יודעין מי יושב עמהן, ולא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מסב עמהן.

נקיי הדעת בירושלים לא היו מוכנים להצטרף להרכב של בי"ד לפני שבדקו מי יושב עמם. מדוע זה חשוב? תביע את דעתך וכולם יגבשו את עמדתם ואז נעשה הצבעה וזהו. וכי אתה אחראי למה שיחשבו אחרים? הנקודה היא שאחרי שהדיין מביע את עמדתו הוא גם צריך להצטרף להרכב ולחתום עם כולם על פסק הדין. לכן הגמרא אומרת שיצטרף להרכב רק אם הוא מוכן להיות במצב של דעת מיעוט ובכל זאת לחתום על פסק הדין. אם הוא לא מעריך את שני עמיתיו, ורואה בהם טיפשים ו/או רשעים, אזי גם אם הם יהיו הרוב הוא לא יהיה מוכן לחתום על פסק הדין ולעמוד מאחוריו. רק אם הוא מעריך אותם, את כישרונם ואת מידותיהם (כלומר שהם לא רשעים ולא טיפשים), הוא מוכן לשבת עמם בהרכב, ובמצב כזה הוא גם יהיה מוכן לחתום על פס"ד שאינו מסכים לו (כדעת מיעוט).

ולענייננו, אם מאמיני כת אחת רואים את האחרים כמי שאינו ראוי לשבת עמו לסעודה או להצטרף עמו לדין, אזי הם לא מוכנים לחתום על פסק דין שאינם מסכימים לו. ובנמשל, אף אחת משתי הכתות לא מוכנה לקבל את כללי הדמוקרטיה ומנגנוני החוק שלנו, ולכן אין דרך לקבל החלטות משותפות. זאת מפני שלדעתם בני הפלוגתא שלהם אינם לגיטימיים. הם לא מוכנים לקבל החלטות יחד איתם מפני שלדעתם הם רשעים ו/או טיפשים. הקפלניסטים מסבירים לנו שהרוב לא קובע, ומהצד השני אומרים לנו שהחלטות של מוסדות שלטוניים כמו בתי המשפט (או מינוי שלהם לוועדת חקירה ממלכתית) לא מקובלים. לכאורה זה מתבקש, שהרי אני לא מוכן לקבל החלטות ביחד עם חבורת שוטים, או חבורת נאצים. עם אלו אני נלחם ולא עושה הצבעות ומקבל החלטות משותפות. איני יושב עמם לסעודה.

לדעתי זוהי הסיבה לכך שכללי קבלת ההחלטות ועקרונות המשטר שלנו לא מצליחים לפתור את הפלונטר שבו אנחנו נמצאים. הטענה היא שהכללים הללו אינם רלוונטיים במצב שבו לא הסכמנו בכלל לקבל החלטות יחד (לישב בסעודה או בדין). לכן גם מתנהלת בינינו מלחמה על עיצוב הכללים הללו עצמם, כי הכללים הפסיקו להיות בעלי מעמד אובייקטיבי, כלי ליישוב סכסוכים וקבלת החלטות. כל אחד מהצדדים מצטט את הכללים שנוחים לו כדי לתקוף את חברי הכנסייה הנגדית, אבל בו בזמן לא מקבל את הכללים שלא נוחים לו. הכללים הפכו להיות כלי נוסף בהתכתשות ובמאבקים, במקום להוות מסגרת שבתוכה הם מתנהלים. לכן בימינו הכללים עצמם נמצאים במוקד המחלוקת, וזו מהות הפלונטר.

ויכוח מול מחלוקת

דוגמה מובהקת לעיוורון ולאטימות הזאת, היא היציאה האחרונה של בוגי יעלון מאתמול. הוא החליט שחיילינו מבצעים פשעי מלחמה ועליהם לסרב. הוא כמובן מסייג זאת ואומר שכל חייל ומפקד צריך לקבל החלטה בעצמו, אך זהו עלה תאנה שאינו רלוונטי. אם הפקודות אכן בלתי חוקיות בעליל, יש חובה לסרב להן. העובדה שכל חייל או מפקד יכול להחליט שזה לא בלתי חוקי בעליל (או לא בלתי חוקי בכלל), לא משנה מאומה לענייננו. הרי לפי זה גם קריאה רגילה לסרבנות שנחשבת הסת ואסורה לפי החוק, לא הייתה אמורה להיחשב הסתה מאותה סיבה. כל חייל יכול להחליט האם לאמץ אותה או לא, ובכל זאת קריאה כזאת אינה חוקית. הוא הדין לדבריו של בוגי.

חשוב להבין שמדבריו עולה שהמטכ"ל שלנו מורכב מאוסף פושעי מלחמה וחסרי חוליות (שנכנעים לאינטרסים הפוליטיים של ביבי וסמוטריץ, ומוכנים לבצע פשעי מלחמה בשמם), ובראשם הפצ"רית. הם שולחים את חיילי צה"ל לבצע פשעי מלחמה ואין פוצה פה ומצפצף. בדיון עם ידיד שלי (שמעריך מאד את בוגי) הוא העלה אפשרות שהגיע לבוגי מידע כלשהו שעליו הוא התבסס. שאלתי אותו אם הוא יכול אפילו היפותטית לתאר לי מידע כזה שאם הוא מגיע לבוגי (איך בכלל התגלו לו הסודות הכמוסים הללו?) הוא יכול להסיק את מסקנתו המופרכת. לא קיבלתי תשובה. הפרשנות שלי היא שזו אינה הפעם הראשונה שדבריו של בוגי מעידים על שנאה פתולוגית לביבי, וזו מעבירה אותו על דעתו. הוא ממש מאבד שפיות לדעתי. אני מוכן לשקול עמדה/פרשנות אחרת, אבל בינתיים לא שמעתי נימוק שיצדיק אותה.

למה אני מביא את כל זה? כי זוהי הדגמה לדרך פעולתה של כנסייה ושל המאמינים החברים בה. הם לא שוקלים את דבריהם ואת טיעוני הנגד, בוחנים את העובדות ומסיקים מסקנות. הם רואים את העולם במבט של שחור לבן, גם אם הוא מופרך בעליל וחסר כל בסיס. כל העובדות והטיעונים נצבעים לאור התפיסות האפריוריות. הידיד שלי עצמו (איש חכם וישר מאד), בניסיונותיו הנואשים להגן על בוגי, גילה גם הוא עיקשות מרשימה בניסיון לדבוק בביקורת על הממשלה. דווקא בגלל זה, גם במקרה זה יצאתי די מיואש מהמצב ומאפשרות השיח והדיון.

פעם אמר מישהו שההבדל בין ויכוח למחלוקת הוא שהוויכוח הוא על הרעיונות ומחלוקת היא על האנשים. במחלוקת אף אחד לא נזקק לטיעונים, שכן עמדות נשפטות דרך מי שמבטא אותן (אד הומינם) ולא לגופן. בשיח הציבורי שלנו, ברוב המקרים מדובר במחלוקות ולא בוויכוחים. הטיעונים של הצד השני לא זוכים להתייחסות עניינית אלא לגידופים כלפי מי שמעלה אותם (שהוא, כידוע, רשע או טיפש, אז מה טעם להקשיב לו ולשקול את טיעוניו?!). אחדד שוב שאין לי שום דבר נגד גידופים והתנגדות חריפה לעמדות טיפשיות, ואפילו לא להתייחסויות לגופו של אדם. להיפך, זה מוסיף צבע לחיינו האפרוריים. אבל הגידוף והפסילה אמורים לבוא כמסקנה שמוסקת מהדיון ומהטיעונים, ולא להוות תחליף להם. הדיון אמור להתנהל על הטיעונים והגידוף יכול להיות המסקנה שעולה ממנו (אם התברר שהשני אכן רשע או טיפש). אבל אצלנו זה פועל הפוך: מתחילים מזה שהשני רשע או טיפש, ממילא פוסלים את טיעוניו בלי לשקול אותם באמת. לטיעוניו לא מקשיבים ואת העובדות דוחים בקש (פייק וכדומה).

העמקת הבעיה: האם המחלוקות באמת כה עמוקות?

מה שמעמיק עוד יותר את הבעיה הוא שברוב הסוגיות אין מחלוקות מהותיות בין הצדדים. לפעמים התחושה היא שככל שהעמדות קרובות יותר כך השנאה וההתייחסות האישית הופכות בוטות יותר. אנסה להדגים זאת על כמה מהמחלוקות הסוערות ביותר אצלנו.

אפתח בדוגמה שבה כבר השתמשתי לא פעם, המחלוקת על הרפורמה המשפטית. נתבונן על ניסוחים טיפוסיים של שני סוגי מודעות, בעד ונגד הרפורמה. אלו שמצדדים בה כתבו משהו כמו: נכון שלפעמים הממשלה הלכה רחוק מדיי, אבל חשוב מאד שתהיה רפורמה. והמתנגדים כתבו משהו כמו: נכון שיש בעיות ושצריך רפורמה, אבל הממשלה הלכה רחוק מדיי. מצאו את ההבדלים. הם כותבים את אותו דבר, האחד מסתכל על החצי הריק של הכוס והשני על החצי המלא שלה.

כשנכנסים לסוגיות עצמן מגלים שברוב האוכלוסייה (למעט שוליים צעקניים וקיצוניים) אין מחלוקות אמתיות לגבי הסוגיות השונות ברפורמה. פורומים של מומחים שדנו וניסו לגבש הצעות קונקרטיות באופן ענייני הגיעו די מהר להסכמה ביניהם. די ברור לכולנו מה אמור להיות כאן, ושני הצדדים מסכימים לזה. הבעיה שכשזה הגיע לשיח הציבורי המתלהם (משני הצדדים) זה נתקע ונקבר. כאן כוהני הכנסיות השונות לוקחים את מטה ההנהגה ומורים לנו לא להקשיב אלא לגדף. ברגע שעושים צעד קטן לכיוון הממשלה או לכיוון המפגינים זה נתפס ככניעה ושוללים אותו מיידית (והוא כמובן מוצג כחורבן ישיר ומיידי של המדינה והדמוקרטיה, או מצד שני כמסירת המדינה לאליטות ואי הכרה בתוצאת הבחירות). ובאופן קונקרטי יותר, כולם מבינים שאסור שלממשלה תהיה שליטה מלאה בהרכבי בתי המשפט, וככל הידוע לי גם אין הצעה שנותנת לממשלה שליטה כזאת. אבל בהחלט יש הצעות שמגבירות את רמת השליטה שלה. הן מוצגות כמובן כחורבן הדמוקרטיה. זה לידיעת הקפלניסטים. לעומת זאת, כדאי להביא לידיעת תומכי הממשלה שגם המצב העכשווי אינו שואה. ולא, בג"ץ לא הביא עלינו את 7 באוקטובר. וכן, גם אם לפעמים הוא אקטיבי מדיי (לידיעת הקפלניסטים. יש ביקורות מוצדקות על האקטיביות של בתי המשפט והרכבם, לפחות במקרים מסוימים), הוא לא באמת מאד מפריע לממשלה לפעול. כך שצריך ואפשר להגיע לסיכום מוסכם והמחלוקות האמיתיות הן על ניואנסים בתוך המסגרת המוסכמת הזאת. זו רחוקה מלהיות בעיה קשה, ובטח שהיא לא מצדיקה להחריב את המדינה עכשיו בגלל חששות הזויים מחורבן עתידי שלה. אבל כמובן אין שום סיכוי להשיג הקשבה לטיעונים, שכן מדובר במחלוקת ולא בוויכוח.

דוגמה נוספת היא עסקת החטופים. גם כאן, צד אחד אומר: זו המטרה מספר אחד של המלחמה. יש לבצע עסקת חטופים בכל מחיר. הצד השני אומר בשום אופן לא. המטרה העיקרית היא ביטחון המדינה והחטופים הם מטרה משנית. הצד הראשון הוא כמובן הבל, וגם הקפלניסטים עצמם לא באמת מאמינים בו. אף אחד מהם לא יהיה מוכן לפנות את תל אביב בשביל לקבל את החטופים, ואפילו לא לפנות את יישובי העוטף. אף אחד מהם לא באמת מוכן להכניס את המדינה לסכנה ביטחונית של ממש כדי לקבל את החטופים. אז מה פירוש 'בכל מחיר'? הם ודאי לא מוכנים לוותר על ביטחון, שזו בעצם המטרה שהצד השני (הסיטרא אחרא) מדבר עליה כמטרה עיקרית. אם כך, למעט שוליים קיצוניים (או מסיתים בנוסח עינב צנגאוקר האומללה) אין כאן ויכוח עקרוני. ולאידך גיסא, גם המתנגדים לעסקה ודאי רוצים את החטופים ואם הייתה אפשרות להשיג ביטחון סביר ולקבל את החטופים הם ודאי היו מסכימים. נשארנו עם צורך לברר את העובדות: האם אכן יש על הפרק עסקה שתשמר את הביטחון שלנו ותיתן לנו את החטופים? לדעתי אין, אבל זה ויכוח כמעט עובדתי. אין כאן שום ויכוח אידאולוגי וערכי עמוק. אין כאן בגידה של הממשלה בתפקידה ובעסקת החבילה האזרחית, ובוודאי שאין כאן רשעים או טיפשים. ההצהרות שקודם נעשה עסקה ואחר כך נחזור להשמיד את חמאס, שחוזרים עלים גם כל מיני 'מומחי ביטחון' הן בדיחה עלובה בעיניי. חמאס לא ישיב לנו את כל החטופים אם תהיה על הפרק אפשרות שהמלחמה תתחדש (ספק רב אם הם יחזירו אותם בכלל, גם אם לא תהיה אפשרות כזאת). כדי לקבוע עמדה בעניין כזה, צריך לדעת איך הולכים הדברים שם למעלה. לחצים בינלאומיים, ובפרט אמריקאיים, ערבויות וסנקציות על ישראל אם היא מפירה הסכמים וכדומה. בכל זה, אני מכיר מעט מאד מומחים סביבי, וגם אני מומחה די קטן בעניין. אף פעם לא הייתי ראש ממשלה (למזלכם). לכן אני בהחלט מוכן לשמוע טיעונים שמצדיקים עמדה כזאת (בינתיים לא שמעתי), אבל להערכתי ספק רב אם ניתן יהיה לחדש את המלחמה. בכל מקרה אני ודאי לא בטוח בכך ברמה כזאת שאדרוש להחזיר את החטופים בכל מחיר. שימו לב שמה שתיארתי כאן זה דיון לגמרי ענייני. אין כאן רשעים ולא טיפשים. יש כאן בעיקר עמימות גדולה לגבי העובדות (האם באמת יש על הפרק עסקה על כלל החטופים. לדעתי אף אחד לא יודע), ובו בזמן נחרצות בלתי רגילה של כאלה שלא מכירים את העובדות אבל יודעים בדיוק מה עלינו לעשות. הבירור שחסר כאן הוא בעיקר עובדתי. אין כאן מחלוקת ערכית או אידאולוגית עמוקה, אלא לכל היותר ניואנסים.

אם כן, גם כאן הפסילה האישית גוברת על הטיעונים הענייניים. כשאני מעלה טיעונים לטובת מדיניות הממשלה בנושא הזה, אף אחד מסיטרא דקדושה לא מוכן לשמוע לי ולשקול אותם. מבחינתם ברור כשמש שלביבי וסמוטריץ ממש לא אכפת מן החטופים. הם רק רוצים לכבוש את עזה ולהביא את המשיח. אף אחד לא ישכנע אותם אחרת. כשאני אומר להם שגם אני, כמי שהם מכירים, מסכים עם מדיניותם העקרונית של ביבי וסמוטריץ, למרות שלי כן אכפת מהחטופים, הם מסכימים. אבל אצל ביבי לא. איך אתה יודע שאצלו זה סתם חוסר אכפתיות? מרוח הקודש. יש מושכלות ראשונים שלא צריכים הצדקה.

כך יכולתי לעבור אתכם על רוב הסוגיות שעל הפרק, והייתי מראה לכם שאין בינינו מחלוקות אמתיות. למעט שוליים מאד קיצוניים כולנו מסכימים כמעט על הכל, וההבדלים הם ממש בניואנסים. אבל ככל שהעמדות קרובות, כך השנאה והפרסונליות גוברות. גובה להבות המחלוקת עומד ביחס הפוך למרחק בין עמדות הצדדים. אולי זה בא למלא צורך אנושי בתחושת משמעות וייעוד, והצורך להשתייך לבני האור ולנהל מלחמת חורמה בבני החושך. ואם אין בני חושך עלינו להמציא אותם, אחרת איך תהיה לחיינו משמעות. כולנו צריכים אמונה, דת וכנסייה. ואם אין לנו – נסרוג לנו כאלה.

הלולאה

מה שמתקבל כאן הוא לולאה של משוב (פידבק) חיובי, כלומר תהליך שמלבה ומגביר את עצמו. זה הולך בערך כך: יש לנו שתי קבוצות שמתווכחות על נושא מסוים. הוויכוח האמיתי הוא על ניואנס כלשהו. כעת מתחילה תחושה שהם עוד עלולים לשכנע אותנו אם נקשיב להם. אז אסור להקשיב. איך נשיג זאת? נצהיר שכל מי שחושב כמוהם הוא רשע ו/או טיפש. ברגע שהפנמנו את זה, הם נתפסים כרשעים וטיפשים (אנחנו בני אור והם בני חושך), ואז כמובן אין טעם להקשיב לטיעונים שלהם. מה יש להקשיב לרשעים-טיפשים?! אבל אם לא מקשיבים לטיעונים שלהם, אז כעת ברור לנו שאין להם טיעונים. אז למה הם בכל זאת מחזיקים בעמדתם? מפני שהם רשעים וטיפשים. ואז אין טעם להקשיב להם, ממילא יוצא שברור שאין להם טיעונים, ומי שמחזיק בעמדה בלי טיעונים הוא רשע או טיפש, וחוזר חלילה. וכך התהליך מסלים והופך מוויכוח למחלוקת ומבירור עמדות לאור טיעונים לפסילה פרסונלית של האנשים שמחזיקים בעמדות הללו. כך הופך ויכוח בין שתי עמדות למחלוקת בין שתי כנסיות.

ושוב התוצאות

כשהמחלוקת היא בין כנסיות, לא יעזרו טיעונים וגם לא עובדות. כל מי שיציג עובדה שלא מתאימה לאג'נדה זה יתואר כפייק (הטיית האישוש עוברת לקדמת הבמה). לטיעונים בכלל לא מקשיבים. כל ביקורת על מוסדות או חברות (בתי המשפט, המשטרה, הממשלה, העיתונות, האקדמיה) שנוטה לצד זה או אחר היא בהכרח לא נכונה. משתמשים בפרשנויות יצירתיות, בהטיית עובדות, בתעמולה, שקרים והסתרות, והכל מוצדק למען המטרה הדתית הקדושה של ניצחון בני האור והבסת בני החושך. תומכי הממשלה בטוחים שבתי המשפט עובדים בצמוד לחמאס והאיחוד האירופי למען החרבת המדינה, והקפלניסטים משוכנעים שהמשטרה 'כבר נפלה', וכנראה גם הצבא (ראו את דבריו של בוגי שהובאו למעלה. הוא מסביר לנו שכל המטכ"ל שולח את חיילינו לבצע פשעי מלחמה, רק בגלל כניעה למזימות הציניות של ביבי). השב"כ עוד לא נפל בינתיים, אבל זה רק בגלל שהממשלה פועלת נגדו ונגד ראשו. במקרה כזה הוא מיד הופך להיות המוסד העיקרי שמגן על הדמוקרטיה. ראש השב"כ, אחד מהאחראים העיקריים לאסון אוקטובר, הופך להיות קדוש מרחם. גלנט המושמץ הפך להית יקיר האומה ברגע שנקט עמדה לעומתית לממשלה. ומצד שני, כל עיתונאי או איש אקדמיה הפך להיות בוגד אם הוא מתנגד לרפורמה או לממשלה. המשטרה ומח"ש גם הם כמובן גופים לעומתיים (הם 'נפלו', אבל אם תשאלו את מירי רגב ותומכיה, הנפילה שלהם היא דווקא לצד הקפלניסטי).

כאמור למעלה, לתהליך הזה יש שתי תוצאות עיקריות: א. העמדות של כל אחד משני הצדדים שטחיות יותר ופחות אמינות (פחות קרובות לאמת). הם לא נותנים מענה לקשיים ולטיעונים של הצד השני, פשוט מפני שלדעתם אין כאלה. ב. ברגע שלצד השני אין טיעונים אז עמדותיו מרושעות ומטופשות, וכך גם מי שמחזיק בהם. במצב כזה איני מוכן לשבת עמם לסעודה, כלומר לנהל איתם חיים לפי הכללים שקיבלנו על עצמנו. איני מוכן לקבל את החלטת הרוב או את פסיקת בתי המשפט, אם הכל מזימות שמקדמות מטרות של רשעים וטיפשים.

המסקנה היא שהמעגל המרושע שתיארתי לוקח אותנו בהכרח להתפצלות לשתי כנסיות, ומכניס אותנו למצב שאינהרנטית הוא ללא מוצא (לתיאור מתמטי של תהליך דומה, ראו בטורים 450 – 451). מה יכול להיות הפתרון?

הפתרון

בעצם אין לי פתרון, כי מה שאני הולך להציע הוא נאיבי וחסר סיכוי מעשי. אני מציע פשוט להקשיב לטיעוניו של הצד השני. אני מבטיח לכם שלמרות שתחושת הצדק המוחלט שלכם תיפגע (לא בטוח שתישארו בני אור מול בני חושך. ראו הוזהרתם!), תרוויחו מזה המון. גם עמדותיכם תהיינה מבוססות ומאוזנות יותר, וגם תבינו שמולכם עומדים אנשים, חלקם חכמים יותר וחלקם פחות, חלקם צדיקים יותר וחלקם פחות, ממש כמו בקבוצה/בכנסייה שלכם, אלא שהם מחזיקים בעמדות אחרות. גם להם יש טיעונים לא רעים לטובת עמדתם. אם נגיע להכרה כזאת, נוכל כולנו להמשיך ולנהל חיים בתוך הוויכוחים הללו ולקבל החלטות בדרך מוסכמת. נפסיק להיות כנסיות, ופתאום תהיה סעודה ויהיה שולחן ונוכל להסב סביבו, להתווכח, ואז להסכים או לקבל החלטות בדרך דמוקרטית מוסכמת.

כשהעמדות יתבהרו ויתאזנו, אנחנו ניווכח שהמרחק בינינו אינו גדול (השוליים הצעקניים שכל כך דומיננטיים כעת בשיח שלנו, יוזזו הצידה למקומם הראוי), וההכרעה כבר תיראה לנו פחות דרמטית. לפעמים ממש ניווכח שאנחנו לגמרי מסכימים רח"ל, וגם אם לא – לפחות יהיה לנו פחות חשוב אם ההכרעה שתתקבל תיטה קצת לצד זה או אחר. כל עוד זה נשאר במנעד כלשהו בתוך המסגרת המוסכמת, לא קורה שום אסון אם זה ייטה קצת לכאן או לכאן.

כשם שהבעיה קיימת בשני הצדדים, גם הפתרון (הדרישה להקשבה) פונה לשניהם. אין כאן בני אור וגם לא בני חושך. רשעים אין כמעט בכלל. טיפשים לצערי יש הרבה, אבל זה רק מפני שאנחנו מטפשים את עצמנו בכך שאיננו מוכנים לקבל החלטות ולגבש עמדות בצורה סבירה והגיונית. זה נכון כמעט לכל הוויכוחים ולכל הצדדים בכל סוגיה שעל הפרק. בוויכוח על הרפורמה, על המלחמה, על עסקת החטופים, על גיוס חרדים, על ביבי, על השמאל והימין ועוד ועוד, ללא יוצא מן הכלל. אין שום סוגיה משמעותית שעל הפרק שזוכה לדיון ענייני, ואין לכך שום סיבה אמיתית. דוסים וכנסיות רק מזיקים לשיח ולאמת, והגיעה העת להיפטר מהדוסיות ומהדוסים.

איך כל זה קשור לוויטגנשטיין?

בהקדמתו לחיבורו המוקדם, הטרקטטוס, ויטגנשטיין כותב באופטימיות מזהירה:

נראה לי שהאמת של המחשבות המוצעות כאן היא מוחלטת ואי אפשר לערערה. לדעתי, מבחינה מהותית, פתרתי סופית את הבעיות.

אבל מיד אחר כך הוא מוסיף שהוא הופתע לגלות כמה מעט נעשה על ידי כך. מתברר שפתרונות מושלמים לא שווים הרבה (כמו בהלצת הכדור הפורח בתחילת ספרי שתי עגלות, שמלמדת אותנו שהמתמטיקה מדויקת בתכלית ולכן לא עוזרת לנו בכלום). הוא הדין לגבי הפתרון שאני הצעתי. הוא בהחלט מתבקש לאור הדיאגנוזה. ממש מושלם. אלא מאי? כאמור, הוא לא באמת ישים. אנשים לא יקבלו אותו כי הם כלואים בתפיסות הכנסייתיות שלהם. אז למה בכל זאת יש בניתוח הזה ערך?

ראשית, מפני שאנשים פרטיים בודדים כן יכולים לאמץ אותו. הכנסיות כמובן לא יחליטו על פירוק עצמי ביוזמתן, אבל אם יהיו הרבה בודדים שיאמצו את דרך ההתייחסות הזאת, יש סיכוי שהכנסיות גם יתפרקו בסוף, או שיישארו עם קומץ מאמינים פנאטיים ויושלכו בשולי הדרך. שנית, גם אם הכנסיות ייוותרו על כנן, עדיין כל אדם שיאמץ גישה כזאת ירוויח, שכן עמדותיו תהיינה מאוזנות, מלאות ונכונות יותר. גם אם המצב החברתי הכללי לא ייפתר כך, הרי גם השבחה כלשהי של עמדתי שלי אינה מילתא זוטרתא. ושלישית, הלולאה שמתארת את תהליכי הקיטוב המסלימים והשלכותיהם, זו דיאגנוזה של המצב שלנו. אני חושב שלדיאגנוזה יש ערך גם אם אין לי תרופה עבורה. גם מפני שזה עוזר לי להבין את המצב, מה שבעצמו יש לו ערך, וגם מפני שאולי יבואו חכמים ממני וימצאו דרך מעשית לממש זאת.