אהבה במשנת הרמב״ם
ידוע ומפורסם שכשהרמב״ם כתב על אהבה (לפחות בחלק מהמקומות) אינו התכוון לאהבה כרגש אלא לאהבה כרציונל, קרי, הכרת המחויבות שיש לאדם כלפי חבירו או במקרה דנן כלפי אלוהים, בסדרת השיעורים על האמונה בשיעור השני אמרת שאהבה זו שייכת כלפי כל דבר ולא רק כלפי אלוהים, לדוג׳ ילדים, כמו״כ נשאלת שם לעניין אהבת אישה אם שייך בזה כה״ג וטענת שכן, אשמח לשמוע היאך, איך אדם יכול להרגיש מחויבות לאישה שכלל אינו מכיר (לפחות בחודשים הראשונים של הקשר) ואינה קשורה אליו בקשר דם, אהבה כעין זו חייבת להתחיל מאהבה אמוציונלית, וכפי שכינה הרב ״תאווה״, אשמח לשמוע אם כנים הדברים ואם לא מה הפשט באמת?
בתודה.
ראשית, איני בטוח שזה כה פשוט. כשאני אומר את זה בד"כ רבים מתווכחים אתי.
הפשט הוא כפשוטו. לרצות ליצור עמה בית ולחוש מחויב ולכרות חוזה מחייב. וכי חסרים זוגות שלא נישאו על בסיס אהבה? בעולם החרדי, בוודאי בחלק השמרני יותר שלו, זה תמיד כך.
לא מזמן יצא ספר של מוניקה מזור על העניין הזה
אולי בא-להים זה נכון מזה שכתב *יתר מזה*
אבל באשה זה נשמע מאד "תאוותני"
וכיצד היא האהבה הראויה?
הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו, בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שצונו: בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל: כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.
אבל אם החרדים עושים כך הם כנראה צודקים וכל דברי בטלין ומבוטלין
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer