הבנה שגויה לענ"ד בספרך, בדעת הגרי"ז בענין מלחוב"ט

בספרך המצוין "לעשות מצוותיך", שאינו מש מתחת ידי (יחד עם אחיו "בצל החכמה" ו"בנתיב המצוות") מאז שקניתיו לפני כמה שנים, הבאת את דעת הגרי"ז בענין מלחוב"ט (ע' 97 ואילך). ביארת שם שלדעתו עצם הכוונה לעשות עברה נחשבת למעשה עברה, ופלפלת לפי זה בדעתו. לענ"ד לא כך הייתה כוונתו, אלא כך: כאשר התורה מחייבת קרבן על מעשה שאינו אסור מצד עצמו (כגון מלחוב"ט, עבירה על נדר מופר, ספק כרת לדעת הרמב"ם שספיקא לקולא), יחד עם חיוב הקרבן "שותלת" התורה איסור באותו מעשה, שגדריו הם אך ורק גדרי החיוב הקרבן. לכן כשאין ליבו נוקפו (לדעת הרמב"ם דספד"א לקולא מדאורייתא) המעשה עצמו יהיה מותר – האיסור נובע מחיוב הקרבן ולא להיפך.
כמובן שלפי זה אין שום מקום לייחס לגרי"ז עמדה שעצם הכוונה (או המימוש שלה) נחשב לאיסור.
כדי להקל, אני מצרף כאן את לשון הגרי"ז (ס"ס נזיר כג, א):
גמ' ת"ר אישה הפרם וה' יסלח לה, באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר שהיא צריכה כפרה וסליחה. ולכאורה בפשוטו כוונת הגמ' דכיון שנתכוונה לאיסור משו"ה צריכה כפרה וסליחה אף שלמעשה לא עשתה מעשה איסור, ומה שאינה סופגת את הארבעים הוא פשוט ואין בזה כל חידוש דין, דכיון שהפר לה בעלה הרי לא עשתה מעשה איסור אלא היתר הוא, וע"כ פטורה ממלקות, וכל החידוש הוא דצריכה כפרה בכה"ג.
 אולם הרמב"ם בפי"ב מנדרים הי"ח כתב נדרה והפר לה האב או הבעל והיא לא ידעה שהפר ועברה על נדרה או על שבועתה בזדון הרי זו פטורה ואע"פ שנתכוונה לאיסור הואיל ונעשה בהיתר פטורה, ועל זה נאמר וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה, ומכין אותה מכת מרדות מפני שנתכוונה לאיסור. הרי דהר"מ כתב דהחידוש היא דפטורה ממלקות אע"ג דנתכוונה לאיסור, וגם הביא ע"ז ראיה מהקרא דפטורה דע"ז נאמר וה' יסלח לה, ומבואר מזה דבגוונא דא היתה צריכה ללקות ורק נתחדש מהך קרא דפטורה.
 
 ואמנם צ"ב דבפשיטות משמע בגמ' דפי' הקרא הוא רק שצריכה כפרה על כוונתה לאיסור ומד' הרמב"ם משמע שכל יסוד הפטור ילפי' מקרא זה, ואמנם כ"ה בספרי זוטא פ' מטות דפטורה ממלקות דכתיב וה' יסלח לה. הרי מפורש דהפטור נלמד מהקרא, וצ"ב דאמאי צריך לימוד לזה הא פשיטא שהמעשה הוא היתר ואיך יש לחייבה ע"ז.
 והנראה בזה, דהרמב"ם מפרש דהא דנלמד מקרא דצריך כפרה וסליחה, אין הכוונה שאנו דנים כלפי שמיא שצריכה כפרה וסליחה משום שנתכוונה לאיסור, אלא שנלמד דמעשה כזה של שתיית יין והיא מזידה לעבור זהו מעשה איסור שצריכה ע"ז סליחה וכפרה, דהתורה החשיבה מעשה זה למעשה איסור, אלא לענין מלקות של תורה מהני הפרת הבעל וחשיב כהיתר דלא לילקי ע"ז, אך בעצם ה"ה כמעשה איסור ומשו"ה לוקה ע"ז מכות מרדות (ולא רק משום דנתכוונה לאיסור). וכ"ז נלמד מהקרא דה' יסלח לה דעל מעשה כזה היא פטורה רק ממלקות אך טעונה כפרה וסליחה. ולפי"ז הפטור הוא רק על מלקות של תורה, אבל מכות מרדות חייבת דעל זה לית ליה למיפטריה, וזהו דקאמר ר' יהודה אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות, דנהי דפטורה ממלקות מגזה"כ אע"ג שנתכוונה לאיסור, מ"מ כיון דיש כאן מעשה איסור משו"ה תספוג מכת מרדות.
 ולפי"ז י"ל דהרמב"ם דפסק כר"י דמכין אותה מכת מרדות הוא משום דמפרש דלא פליג ר"י על חכמים, דחכמים דאמרי דאינה סופגת את הארבעים היינו דבאו לחדש את עיקר הדין דפטורה בכה"ג ממלקות של תורה, אבל בענין מכת מרדות לא מיירי כלל, ולעולם גם רבנן מודו לר"י דאיכא בזה מכת מרדות, וכן נראה מפירש"י לעיל כא ע"ב בהא דקאמר דמשו"ה קתני רישא דהאשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין סופגת את הארבעים משום סיפא דקתני הפר לה בעלה והיא לא ידעה אינה סופגת את הארבעים, ופירש"י דלכך איצטריך בסיפא לומר כן דסד"א דתספוג כיון דנתכוונה לאיסור, והיינו כמשנ"ת דהחידוש הוא זה דפטורה ממלקות והיינו משום דזהו מעשה איסור, ור"י דאמר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות היינו דמשו"ז גופא דילפינן דאינה צריכה רק סליחה וכפרה, ע"כ תספוג מכת מרדות, ולפי"ז אין ראיה דבכ"מ בכה"ג דנתכוין לאיסורא דיספוג מכת מרדות.
..  והנה לפמשנ"ת דבהך קרא דה' יסלח לה לא נאמר רק דבעי כפרה אלא מדבעי כפרה ע"כ מוכח שמעשה איסור יש כאן, יתבאר עד"ז הסוגיא בכתובות דף כב ע"ב ת"ר שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת וכו' הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא, ופריך מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי, א"ר ששת כגון שנשאה לאחד מעדיה, ופריך היא גופה באשם תלוי קיימא, ומשני באומרת ברי לי. ופירש"י לא' מעדיה, שאמרו מת דאין אשם תלוי אלא במי שלבו נוקפו וזה אמר ברי לי, באומרת ברי לי, אין לבי נוקפי שברי לי אילו היה קיים היה בא. ודברי הגמ' צ"ב דמאי פריך מאשם תלוי הא בלא אשם תלוי נמי קשה דהלא תרי ותרי הוי ספק איסורא, וספיקא דאורייתא לחומרא ואסורה להנשא מספק, ועוד קשה מה פריך מאשם תלוי, הא בזה שמביא אשם תלוי לא מבואר רק דחייב קרבן על מעשה כזה, אבל שאסור לעשות היכא שיצטרך להביא א"ת לא מבואר בזה שמביא, וא"כ הכא שרוצה להביא ראיה דאסור לו לחיות עם אשה זו, אין שום ראיה מא"ת. עוד צ"ב מה שפירש"י דאין א"ת אלא למי שלבו נוקפו, דאמאי מהני ברי לי שאין לבי נוקפי לגבי האיסור דאשת איש, הרי לכאורה הוא דין רק בחיוב אשם תלוי, דמי שלבו נוקפו אינו חייב להביא קרבן, ומה זה שייך לעצם האיסור דא"א, דלגבי זה בעינן עדות של ברי.
 והנראה לבאר בזה, בהקדם שיטת הרמב"ם בפ"ט מטומאת מת הי"ב דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ואינו אסור אלא מדרבנן, וסיים הר"מ "ואעפ"כ דברים שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מה"ת, שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי", ועי"ש בכ"מ שכ' דהר"מ בא ליישב בזה מה שהקשו על שיטתו מהא דמביא אשם תלוי על ספק איסור והלא מה"ת ספיקא לקולא, וע"ז תירץ דבאיסורין שיש עליהן חיוב אשם תלוי ספיקו אסור מה"ת, וחלוקים הם משאר איסורין. והמבואר בדברי הרמב"ם דאף שבכל ספק איסור מותר מה"ת ורק מדרבנן אסור, אבל האיסור דספק כרת שיש עליו חיוב אשם תלוי אסור מה"ת, דנתגלה לנו בתורה בחיוב אשם תלוי, דזה עצמו שהתורה חייבה קרבן נאמר בזה דין על הספק שגם הספק אסור מה"ת.
 ולפי"ז מבואר היטב הגמ' בכתובות דכיון דכל ספק שנאסר מה"ת תלי בחיוב אשם תלוי בפועל, משו"ה פריך רק מחיוב אשם תלוי דמזה שחייב אשם תלוי ידעינן דהספק נאסר מה"ת, אך משום ספק איסור לחוד אינו יכול להקשות כיון שהוא מותר מה"ת.
 ובזה יתבארו דברי רש"י בתירוץ הגמ' באומרת ברי לי, דסגי בברי לי שאין לבי נוקפי, ומהני זאת לגבי האיסור, אע"פ שהוא דין רק בחיוב אשם תלוי דמי שלבו אינו נוקפו אינו חייב להביא קרבן, ומה זה שייך לעצם האיסור, ולפמשנ"ת דעיקר האיסור ידעינן מחיוב אשם תלוי א"ש, דכיון דחיוב אשם תלוי הוא דוקא כשלבו נוקפו, ממילא היכא דאין לבו נוקפו דאינו חייב אשם תלוי, תו לא נאמר בזה איסור על הספק, והדר דינא כשאר ספיקות דאורייתא דאינם אסורים מן התורה, ולכן אם נשאת לא תצא ודו"ק.