הומוסקסואליות

האם בעצם אפשר לומר שהמושג תועבה שנזכר ביחס למשכב זכור הוא לא ביחס למוסר אלא ביחס להלכה, כלומר שבאמת המידה ההלכתית זה מוגדר תועבה האם אפשר לייחס לערכי ההלכה אמת מידה או שלא ככה עובדת ההלכה?

כן. זו טענתי. המונח "תועבה" מופיע בתורה גם לגבי מאכלות אסורות (דברים יד, ג) ובעיקר כמה פעמים לגבי ע"ז שגם היא לא תועבה מוסרית אלא תורנית. כך גם לגבי החזרת גרושתו.

ברש"י על הפסוק בדברים יד,ג כותב שתועבה היא "כל דבר שתיעבתי לך". בבירור כדבריי.

סלח לי, אך אינני מצליח להבין את ההסבר של הרב.
המילה תועבה בתורה מתארת דבר שנחשב למתועב – כלומר בזוי, מגונה ושנוא. הדרשה שמובאת בגמרא היא דרוש בלבד, וככזו אין חובה לקבל אותה. אינני חושב שהרב היה מקבל פרשנות דומה במקום אחר בתורה, משום שברור שלא זו כוונת התורה. מדובר בהתחמקות או בדרוש נחמד ותו לא.

התורה אומרת במפורש:

"אַל־תִּֽטַּמְּא֖וּ בְּכׇל־אֵ֑לֶּה כִּ֤י בְכׇל־אֵ֙לֶּה֙ נִטְמְא֣וּ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶֽם׃ וַתִּטְמָ֣א הָאָ֔רֶץ וָאֶפְקֹ֥ד עֲוֺנָ֖הּ עָלֶ֑יהָ וַתָּקִ֥א הָאָ֖רֶץ אֶת־יֹשְׁבֶֽיהָ"

ולפני כן מפרטת שמדובר בגילוי עריות ומשכב זכר, בכלל “כל התועבות האלה”. התורה מייחסת למעשים הללו תיאור של תועבה, ולפיכך – של דבר מגונה ומקולקל מצד עצמו; עד כדי כך, שהכנענים גורשו מן הארץ בגינם, למרות שלא קיבלו ציווי מפורש להימנע מהם. משמע, לפי התורה, שמוסר טבעי אמור לדחות את המעשים הללו, והתורה רק חושפת את המשמעות המוסרית העמוקה ומקבעת אותה.

אני מודע לגישה שהרב מציג – ההבחנה החדה בין הלכה לבין מוסר – אך כאן ההפרדה הזו נראית בעייתית.
הרי את ההלכה אנו מקיימים מפני שהיא רצון ה'. ואם הקב"ה אומר על שורה של מעשים שהם מתועבים ושהם מקלקלים את החברה האנושית, כיצד נוכל להתעלם מן ההיבט הערכי שהתורה עצמה מצמידה להם?

הרב ואחרים נוהגים לומר שיש מוסר מחייב גם מחוץ לתורה; אחרת אין היגיון בעונש שהוטל על דור המבול. ואם כן – מדוע שלא נאמר זאת גם לגבי עריות, ובפרט משכב זכר? אם אין בהם פגם מוסרי מצד עצמם, איזו הצדקה יש לעונש שהוטל על הכנענים? הם לא עברו על מצוות שניתנו להם – ובכל זאת נענשו. ההסבר הפשוט הוא שהתורה מניחה קיום של מוסר טבעי בסיסי, ושמעשים אלו אכן נחשבים למגונים גם בטרם ניתנה תורה.

גם לטומאה ולטהרה – כך נראה – יש היגיון פנימי: יצירת מרחק מדברים שפלים ומגונים, עיצוב יחס נפשי של יראה וקדושה, וכדומה. אלה אינם סתם המצאות, אלא סברות פשוטות שנותנות פשר למצוות. וגם אם הפשר איננו נגזרת לוגית הכרחית של התיאורים והציווים, הוא לכל הפחות הצעה מסתברת והגיונית עבורם.

לגבי הטענה שכל אחד מגיע לתורה עם הנחות מוקדמות – ודאי שזה נכון. אבל זו איננה סיבה שלא להקשיב לתורה. להפך: יש לשלב את השכל והאינטואיציה המוסרית עם מה שהתורה מגלה לנו. ואם התורה עצמה אומרת שיש מעשים שהם מגונים ומקלקלים את המבנה המשפחתי ואת החברה האנושית – מדוע להניח מראש שאין לה מה ללמד אותנו בתחום הזה?

האם באמת קשה להבין שלשכב עם בהמה הוא מעשה מגונה?
האם כל האיסורים הללו הם, לשיטת הרב, גחמה שרירותית של ריבונו של עולם?

כאשר הרב מדבר על “ערכי מוסר”, נראה שהוא מתכוון רק לקומה בסיסית מאוד של אי-פגיעה בזולת או לצו הקטגורי של קאנט. אבל מה לגבי קומות גבוהות יותר – של קדושה, טהרה, צלם אלוהים שבאדם, ושל עיצוב האישיות ברוח התורה?
וכאשר הרב מזכיר “ערכים דתיים” – האם יש להם משמעות ממשית, או שמדובר בכינוי כולל לציווים שאין לרב הסבר עבורם?

אני שואל את כל זה מתוך רצון אמיתי להבין את שיטת הרב, ולא מתוך התרסה. מקווה שהצלחתי להבהיר את השאלות כראוי.

ההסבר של הרב אומר שהתועבה היא תוצאה של הציווי האלהי, וכן גם דברי רש"י. אבל נראה שטענה זו אינה מסתברת מקריאה ישרה שמחפשת את כוונת הפסוקים. הנוסח בבירור מתכוון לומר שהקב"ה אסר את הדברים הללו מפני שהם תועבה, ולא להפך. התועבה היא הסיבה לאיסור ולא רק התוצאה שלו.
ושְׁמַרְתֶּ֣ם אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י לְבִלְתִּ֨י עֲשׂ֜וֹת מֵחֻקּ֤וֹת הַתּֽוֹעֵבֹת֙ וכו', כלומר חוקות הגויים בהקשר הזה הם מגונים ופסולים מצד עצמם, ולכן הקב"ה אסר אותם עלינו. אחרת, לא הייתה שום הצדקה להעניש את הגויים על אותם מעשים, שהרי הם לא נצטוו שלא לעבור עליהם. נראה שגילוי עריות יש בו משהו רע מצד עצמו, ועל כן הקב"ה אוסר אותו. זה לא סותר את הפירוש השני למילה תועבה – שהיא תוצאה של האיסור. אבל נראה שבהקשר של גילוי עריות מדובר על איסור וציווי שנובעים מכך שהתועבה קיימת מצד עצמה, ולא שהם מחוללים אותה.

הם מגונים ופסולים דתית, אבל לא בהכרח מוסרית. לכן הציווי אוסר אותם. כשמשהו פגום דתית, גם זה קודם לציווי. ציווי שאינונעוסק במוסר הוא לא בהכרח ציווי שרירותי. גם הוא יכול לכוון אותנו למעשים ראויים או פגומים מחמת עצמם. רק לא פגם מוסרי אלא דתי.