הכרית של שרדינגר: האם ביטול לזמן יוצר סופרפוזיציה הלכתית, וכיצד "דעת כל אדם" משמשת כאפקט הצופה? או: פרדוקס המדידה ההלכתי: האם "בטלה דעתו" פוסל את הסוכה בגלל התאבכות קוונטית בין רצון הפרט לנורמת הכלל?

שלום וברכה לכבוד הרב שליט״א ברצוני לשטוח שתי קושיות והצעה אחת בסוגיית מיעוט גובה הסוכה (סוכה ג:–ד.):

א. מהות הביטול לשבעה ימים

רש"י (ד"ה ואע"ג דבטלינהו) כותב שאדם יכול לבטל לשבעה ימים את הכרים והכסתות שהוא שם בסוכה כדי להכשיר אותה (בכך הגובה שלה מונמך לפּחות מעשרים אמה).

כיצד ניתן לבצע "ביטול" או הפקעה קניינית המוגבלת בזמן? הרי אין מושג של "הפקר לזמן". ואם מדובר בביטול מחשבתי בלבד – כיצד הוא מחיל שינוי אובייקטיבי במעמד החפץ?

ב. "בטלה דעתו" – דין או מציאות?

הגמרא פוסלת ביטול זה כי "בטלה דעתו אצל כל אדם". מקובל לחקור ביסוד דין זה (הובא בברכת אברהם סוכה עמוד יג):

• צד המציאות: אנו מעריכים שביטולו של המבטל אינה בלב שלם, כי מדובר בחפץ יקר וכדומה. צד זה תמוה בעיניי, ומזכיר לי את הביקורת של הרב על "פסיכולוגיזציה" של טענות (כמו הטענה שמי שיש לו שאלות באמונה רק מחפש להתיר עריות). אם אדם מצהיר מפורשות ומתנהג כמי שביטל, מניין לנו שתוכו אינו כברו?

• צד הדין (נורמה): גם אם הוא ביטל בלב שלם, ההלכה מפקיעה את רצונו כי הוא מנוגד לסטנדרט האנושי הכללי.

  אך מה המנגנון שבו דעת הכלל מונעת מאדם להפקיר את נכסיו שלו?

ג. הצעה מחודשת: שתי קומות בהלכות סוכה

אולי ברמה הקניינית הביטול אכן תופס, והחפץ מבוטל וממעט את הגובה; אלא שהתורה דורשת קומה נוספת: שמעשינו יתאימו עם דעת בני אדם. מכיוון שמעשה כזה נתפס כחריג ומוזר אצל כל אדם, הסוכה נפסלת לא בגלל שהסוכה לא כשרה לפי גדרי ההלכה (היא כשרה), אלא בגלל שזה לא תואם לדעת בני אדם.

אשמח מאוד לשמוע בבקשה את תשובתו הרמתה, ושכמ״ה.