יחסם של חז"ל לפילוסופיה – התנגדות מהותית או אילוץ היסטורי?

ראשית, לגבי היחס ההיסטורי והמהותי של חז"ל ל"חכמה יוונית" ולפילוסופיה. צריך לדייק למה בדיוק חז"ל התכוונו כשאסרו "חכמה יוונית". ראשונים רבים, כדוגמת רב האי גאון, כותבים במפורש שחכמה יוונית אינה פילוסופיה ולא מדע, אלא שירה וספרות ושעשועי לשון יווניים, כמו כתבי הומרוס.

לגבי שאלתו המפורסמת של בן דמא (בן אחותו של ר' ישמעאל) ששאל את דודו: "כגון אני, שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יוונית?", והתשובה שקיבל: "צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה". לכאורה משמע מכאן שיש איסור מהותי. אולם לדעתי, התשובה הזו כלל אינה עוסקת בפסול של חכמת יוון מצד עצמה, אלא בחובה המטא-הלכתית של תלמוד תורה. מבחינת החובה ההלכתית הפורמלית, אדם יוצא ידי חובה בקריאת שמע שחרית וערבית, ולכן בן דמא שאל את שאלתו. תשובתו של ר' ישמעאל הייתה שיש ערך וחובה של לימוד תורה לשם לימוד מעבר לחיוב הפורמלי (בבחינת "לא ימוש ספר התורה"), ולכן אין לו זמן פנוי.

מבחינה מהותית והיסטורית, ברור שכאשר מתנהל מאבק לאומי ותרבותי עז מול אימפריה כיוון, אך טבעי הוא שנלחמים גם נגד תרבות האויב ושוללים אותה. אולם, הגינוי של חז"ל איננו לחכמה וללוגיקה כשלעצמן, אלא לבלעדיותן. יפיותו של יפת תהא באוהלי שם.

מעבר לכל זה, אני חוזר וטוען שאיני רואה עצמי כפוף לתפיסות מחשבתיות ותרבותיות של חז"ל. סמכותם היא בתחום ההלכה בלבד. אם חז"ל טעו בהשקפותיהם או בראיית המציאות המדעית והפילוסופית שלהם, אין לנו שום חובה לאמץ את תפיסותיהם התיאולוגיות, אלא רק את פסקיהם ההלכתיים. לכן אין ל על מה לגשר.

ביחס לרמב"ם שציינת, אכן הרמב"ם זיהה את "מעשה בראשית" עם הפיזיקה ואת "מעשה מרכבה" עם המטאפיזיקה (הפילוסופיה), וראה בהן את הדבר ה"גדול" והעליון ביותר. הרמב"ם לא נרתע מלאמץ אמת ממי שאמרה, יהא זה אריסטו או פילוסופים מוסלמים. למרות שאני חולק על הרמב"ם בדירוג – לדעתי הבירור ההלכתי ("הוויות אביי ורבא") הוא ה"דבר הגדול" וחיבור כדוגמת מורה נבוכים הוא ה"דבר הקטן" – אני מסכים לחלוטין שהעיסוק בפילוסופיה הוא בגדר "תורה בגברא", כלומר עיסוק שבונה את האדם ואת תפיסת עולמו.

כאן אני מגיע לשאלתך השנייה – כיצד מגשרים על כך כיום. לדעתי, אין דבר כזה "פילוסופיה יהודית". יש פילוסופיה נכונה ויש פילוסופיה לא נכונה. פילוסופיה נכונה מחייבת את כל באי עולם, גם אם מקורה בנוכרים, ופילוסופיה שגויה אינה נכונה גם אם נאמרה על ידי רב גדול. יתרה מזאת, חכמות חיצוניות כדוגמת לוגיקה ופילוסופיה אינן רק מותרות, אלא הן תנאי מהותי להיותו של אדם "תלמיד חכם". פוסק או רב שמנותק מדרכי החשיבה המודרניות וההגיוניות יחסר את השכל הישר ועלול להגיע למסקנות עקומות המנותקות מן המציאות.

רבים נופנפו מולי לאורך השנים במושגים כמו "ולא תתורו" או בחרמות על לימוד פילוסופיה (כמו חרם הרשב"א), כדי לטעון שיש סכנה באמונה. אך כפי שהסברתי בהרחבה, גם אם הם היו צודקים מערכת אינה יכולה לאסור עליי לוגית לבדוק האם היא נכונה; הרי כל עוד לא בדקתי והשתכנעתי, איני מחויב לה. האיסור לעסוק בספרי פילוסופיה או "כפירה", אם קיים בכלל, פונה אך ורק לאדם שמחפש תירוצים כדי לחטוא ולעשות את רצון יצרו. אבל אדם שניגש מתוך יושר אינטלקטואלי לברר את האמת ולגבש את אמונתו – עליו אין שום איסור לחקור, לקרוא וללמוד פילוסופיה, וכך אכן נהגו רבים מגדולי ישראל לאורך הדורות.