מדוע רוב דיינים הוא רובא דאיתא קמן

ראיתי את דבריו המחכימים של הרב בעניין רובא דאיתא קמן, שהרב ביאר ע"פ החילוק המופיע באחרונים שרובא דליתא קמן מדבר ממש על "כלל בטבע" ואילו רובא דאיתא קמן מתבסס על סברא. וסימן לדבר שברובא דליתא קמן אפשר לעשות ניסוי שילמד אותנו את הכלל, בעוד ברובא דאיתא קמן אין דרך באמת לבדוק, כמו בחתיכת בשר שאין ניסוי שאפשר לתכנן ולבדוק האם ברוב המקרים שיש בהן 9 חנויות כשרות אכן החתיכה המסופקת היא לרוב שחוטה וכו'. וראיתי שהרב ביאר תירץ ע"פ זה את קושיית השערי ישר על החינוך, כיוון שגם ע"פ ההסבר של החינוך שברוב המקרים רוב הדיינים צודקים אין ניסוי שאפשר לעשות במציאות ולכן אנחנו קובעים את זה מסברא וזה רוב דאיתא קמן.
אולם זה מתרץ רק את הקושייה השנייה שם של השערי ישר על החינוך שהקשה שע"פ החינוך זה יהיה רוב דליתא קמן, אמנם קושייתו הראשונה שם לעניות הבנתי היא שהמנגנון בין המקרה של חתיכת בשר לבין המקרה של דיינים הוא פשוט לא אותו מנגנון: בחתיכות בשר אנחנו אומרים משהו בסגנון: כיוון שרוב התרחישים האפשריים מובילים לכך שהחתיכה היא כשרה אז כנראה היא כשרה, ואילו בדיינים אין אוסף "תרחישים" שאנחנו מכריעים לגביהם, אלא פשוט טוענים שהגיוני יותר שרוב הדיינים צודקים.
אנסה לבאר את הקושיה יותר (ואם לא לזה ר' שמעון התכוון מ"מ אני מקשה את זה): אני לא מצליח לנסח כלל פורמלי אחד שמסביר מהו "רובא דאיתא קמן", באיזה מקרים בכלל ניתן ליישם את הכלל הזה. ע"פ המקרה של חתיכת בשר הייתי אומר שרובא דאיתא קמן הוא משהו כמו: "במקרה שיש לי ספק לגבי אובייקט מסויים, ויש לי שתי קבוצות ידועות שמהן יכל לבוא האובייקט, אני מניח שהוא הגיע מקבוצת הרוב ולא מקבוצת המיעוט". אך הניסוח הזה לדעתי לא מסתדר לגבי דיינים, כיוון שהאובייקט לא "הגיע" מן הדיינים, זה לא שיש שתי קבוצות של אמיתות או שתי קבוצות של דינים ואני אומר שהדין הגיע מקבוצה א' ולא מקבוצה ב'. לכן, אע"פ שגם בחתיכת בשר וגם בדיינים אני משתמש בסברא כדי להכריע, אני לא מצליח לנסח כלל פורמלי אחד שיאגד את שני המקרים ויסביר מה נחשב מקרה של "רובא דאיתא קמן", באילו מקרים אפשר להשתמש בכלל הזה.
האם יש לרב פתרון לקושיה? האם הרב יכול לנסח ע"פ ההסבר שלו כלל פורמלי כזה שמסביר בדיוק באלו מקרים אפשר ליישם את רובא דאיתא קמן, או שמסביר למה הניסוח שהצעתי כן מתאים למקרה של דיינים?