על אחדות השם במשנת חב"ד

קראתי במהירות את העבודה. כתובה יפה ובהיר, ובכל זאת איני מסכים (אני ליטווק גמור). לדעתי לא באמת נתת פתרון לבעיות (ולא פלא, יען כי אין להן פתרון. הביטוי "צמצום שלא כפשוטו" הוא נונסנס). אנסה להסביר בקצרה:
1. אם אומרים שהקב"ה מהווה בכל רגע ובורא בכל רגע את כל העולם זה יכול להיות מקובל גם על בעלי הצמצום כפשוטו. עדיין יש כאן משהו שנברא ושקיים אלא שזה נעשה בכל רגע. אז מה? הוא קיים לגמרי לכל עניין.
2. לא ראיתי שענית על השאלה מיהו זה שחווה את הצמצום אם אנחנו לא קיימים. את חוזרת רק לסתירה בין חווייתנו שאנחנו קיימים לבין הקביעה התיאורטית שאנחנו לא קיימים. אבל השאלה הכי יסודית היא הראשונה – מיהו זה שחווה את קיומנו האשלייתי אם הוא עצמו אשלייה בעלמא?
אמנם לשיטתך שאנחנו כן קיימים אלא שנבראים בכל רגע השאלה נופלת כמובן, אבל היא נופלת כי זה ניסוח של צמצום כפשוטו (כפי שהסברתי למעלה).
3. בנוסף, את כותבת שדבר רוחני לא תופס מקום, אז מה בכלל היתה הבעייה? הקב"ה נמצא בכל מקום גם בחלל הרגיל שלנו. הוא בהחלט תופס מקום ולכן היה צריך לצמצם עצמו (כמו שציטטת מר"י אייבשיץ שמהאר"י רואים שהצמצום היה כפשוטו).
4. ההסבר שלך שהצמצום הוא האפשרות שלנו לחוות את עצמנו נשמע לי מילים ריקות מתוכן. מה פשר העניין? אנחנו כאן או לא? ואם כן – יש צורך בצמצום או לא? אם לא – אז מיהו האדם שחווה את קיומו?
לשון אחר: אם זהו המצב למה צריך להגיע לזה שאיננו קיימים באופן קבוע אלא נבראים בכל רגע מחדש. הרי גם אם הינו קיימים לגמרי זה לא תופס מקום של הקב"ה שהוא רוחני?
כל טוב ובהצלחה,