על טיעון ''חיזוק האויב''

מאז ה 7.10
נראה שיש טיעון שנשמע בעיקר מקרב הימין, כנגד פעולות המחנה השני.
 וזה חוזר על עצמו: 
 
"אתם מחזקים את סינואר"
"זה בדיוק מה שחמאס" רוצה"
 
מול ההפגנות, מול לחץ לשחרור חטופים,
ועוד מגוון התרחשויות. 
 
מחד אני מתחבר לטיעון.
ישנה מלחמה מול אויב, 
תהליך שמצדד/מחזק/מתיישר עם האויב –
במהותו הוא רע.
 
מאידך,
אני חושב שזה טיעון מגוחך.
 
1. למה העובדה שמהלך כזה או אחר שנראה נכון (למשל: הפגנות), אמור לקחת בחשבון מה האויב חושב עליו? 
     זה נכון! מנימוקים אסטרטגים/ השקפתיים/ מוסריים (כמובן, בהנחה שזה נכון).
 
2. "חיזוק האויב". זה טענה אסטרטגית.
הקבינט והצבא אמורים לשקול שיקולים אסטרטגים. 
הציבור, לא אמור להיות מצוי בפרטים כאלו,
הוא לא אמור לשקול שיקולים כאלו. 
הוא אמור להחזיק במה שהוא מחזיק. 
לתת לתחושות ולרעיונות שלו להיות מובאים.
 
3. גם מחנה ימין תמך בצעדים שסינוור תמך בהם. 
למשל, שחרור החטופים בפעימה הראשונה. 
האם עובדה שסינוור תמך בהם –
היה אמור קטגורית למנוע תמיכה ישראלית?
 
 

מה דעתך על הטיעון המקורי ו/או מה שהעלתי כנגד?