פדיון שבויים

השאלות הללו מתישות אותי. כתבתי על כך כל כך הרבה שאין לך אלא לחפש כאן באתר.

הציטוטים על מצוות פדיון שבויים וזה שהיא מצוה רבה (בפיהם של כל הצדיקים שזוטות כמו שמירת שבת, כשרות, לימוד תורה, ניאוף, התבוללות ועוד, לא מטרידות אותם אבל במצוות פדיון שבויים הם מחמירים טובא) אינם רלוונטיים לדיון. אני יודע את זה גם בלי לצטט גמרות טריוויאליות כגון זו (אגב, אין מצוות פדיון שבויים במניין המצוות).

איני מכיר מישהו שמתווכח על כך שחשוב לפדות שבויים. הוויכוח הוא על המחיר. זה בערך כמו לומר שנבטל את הצבא כי מאד חשוב  להשקיע בחינוך, שהרי מצוות חינוך היא מצוה רבה. סוג האמירות הדמגוגיות שלא אומרות מאומה ומשתמשות בהצהרות כקרדום לחפור בו.

ברור שאיני מתנגד לעסקה שבה חמאס נכנע, כלומר מתפרק מנשקו ומסתלק מאיתנו ומחזיר את כל החטופים ופורץ שלום כללי ביקום. דיברתי על כל עסקה שתהיה על הפרק שחמאס יסכים לה בלי להיכנע. כעת הגענו מאד קרוב לזה, דווקא בגלל שלא הסכמנו לשום עסקה עד הכניעה, ועדיין נראה שזה לא הולך לקרות. הבעיה אינה רק המחבלים שמשחררים. כתבתי לא פעם שהייתי מוכן לשחרר את כל המחבלים הכלואים אצלנו תמורת החטופים. הבעיה היא החמאס והאיום העתידי שנשקף ממנו. מדינה לא מגבשת מדיניות ומתנהלת מתוך שיקול שעוסק בגורלם של 20 איש. זה מגוחך. האם תחזיר את העוטף כדי לקבל את 13 החללים שנותרו בעזה? או כדי לקבל חטופים חיים? כל מה שמתחולל כאן הוא שיבוש דעת אבסורדי ומגוחך, שכל כולו אמוציות ילדותיות.