תפילה

שלום הרב,
אני בעל תשובה מזה כמה שנים, ויש מספר תחומים בהם עוד קשה לי להשתלב בתוך העולם הדתי, כאשר הבולט ביניהם הוא התפילה הסדורה.
כל כך הרבה מילים ש'צריך' להגיד, יום אחרי יום, קשה מאד שלא להפוך לעוד דתי ממלמל.
ואכן סביבי אני רואה בעיקר גברים ממלמלים, משועממים, לעיתים עסוקים בעיתון או הפלאפון, משתדלים לסיים כמה שיותר מהר, ובכל זאת מגיעים לבית הכנסת יום אחר יום, לפעמים אפילו שלוש פעמים ביום .
יתר על כן, יש את התוכן. תוכן התפילה כל כך רחוק מהן אדם מודרני שגדל בעולם החילוני.
מילות התפילה של חז"ל הייתי אומר כמעט ילדותיות, מותירות את האינסוף אי שם, מחוצה לי. כל הפניות בתפילה הן אליו, החוצה, כאילו יש איזו יישות איפשהו אי שם שאני מקווה שמקשיבה.
ובתפילת שחרית למשל, כמעט 100 עמודים של תשבחות, קורבנות, זמירות. קשה מאד להתחבר. אני לא מבין את המחשבה שיש איזה אל אי שם שמתמוגג מנחת כשהוא שומע אנשים משבחים על אוטומט את אותן המילים המונוטוניות וחסרות הכוונה יום אחרי יום. 
אני לא מבין את המחשבה שעומדת מאחורי המשפט "יהי רצון מלפניך שבגלל שקראתי את כל המשפטים הארוכים האלה תחשיב לי את כל זה כאילו הקרבתי קורבן לפניך". מי צריך להחשיב לי משהו? מי סופר לי נקודות? וגם אם סופרים לי נקודות, למה שלקרוא משהו ייחשב כמו המעשה עצמו? זה לחלוטין לא מתקבל בהיגיון. זה כמו שאקריא לאשתי תיאור על מסעדה במחשבה שניא'תחשיב' את זה כאילו יצאנו.
היחס המוגזם הזה בחשיבותו למילים, נותן את התחושה של יהדות לא נותר כלום חוץ מלמלמל. תמלמל חזק, בקול, תדגיש כל אות, בראש חודש תגיד את המילה הזו וביום כיפור את המילה הזו. שים לב, וכאן תגיד לאט. הופך אותנו כלואים בתוך עבודת ה' שכולה מילים-מילים.. אינפלציה של מילים, כמו כל שאר העולם הזה. ואיפה הכוונה? הלב? הרוח? איפה החיבור האמיתי והכנה? הרבה שקר אני מזהה בתוך עולם התפילה המסודר של הדתיים, הרבה חוסר כנות, חוסר חיבור, ובטח שום דבר שבקרוב לעבודת ה'. הייתי אומר שאין שם שום דבר. אבל לפני שאני אומר את זה אשמח לשמוע את דעתך על עולם התפילה. איך אתה רואה את הזמנים האלה ביום ואיך ניתן לגשת אליהם ממקום כמה ומחבר .
תודה רבה