איסורי דרבנן במקום מצ"ה

אמירה לנכרי כן (וגם על כך יש ויכוח), אבל איסורי דרבנן לא באופן גורף. שאם לא כן מדוע נחוץ ההיתר של אמירה לנכרי בדרבנן (שבות דשבות במקום צורך או מצווה)?
באשר לשאלתך על איסור כיבוי או הצלת ממון, דומני שהערתי על כך כאן בעבר. במקרה ההוא רבנן גרו איסור שמלכתחילה עומד בפני היתרים הללו, כלומר לא ניתר במקום צורך והפסד מרובה. זה כמו פסקת הגבלה להיתר של איסורי שבות במקום הפסד מרובה.
השאלה הקשה יותר היא לא הלכתית אלא מעשית: הרי ברור שאנשים לא יעמדו באיסור הזה, ולא יפסידו את כל ממונם בגלל חשש לאיסור דרבנן (שמא יכבה, כשהכיבוי עצמו הוא משאצל"ג). א מה טעם לגזור על כך? מה עוד שהאיסור  מבוסס על כך שאדם בהול על ממונו ויבוא לכבות. אדם עוד יותר בהול כשאסור לכבות ולכן יבוא לעבור על האיסור הזה עצמו. וכבר מצאנו כן לגבי הוצאת המת (אצל דוד המלך). יתר על כן, תוס' שבת ד ע"א כותב שלא ייתכן שיש איסור לרדות את הפת שהדביק בתנור כי אנשים לא ישמעו לזה (אדם לא יקריב את נפשו לסקילה בגלל איסור דרבנן). כעין זה נראה גם כאן.
חשבתי פעם (ראה טור 293 ו-358) שייתכן שזה רק איסור הצהרתי שבא לחנך אותנו לחשיבות השבת, אבל לא באמת מתכוונים שנקיימו. ובאמת בפוסקים הגבילו את זה מאד אלא שניתלו בהרחבות היסטריות של פיקו"נ, כדרכם של פוסקים במקרים אלו (ועמדתי על כך בטוריי על פיקו"נ ציבורי 529-531).