איסורי דרבנן ב7 מצוות בני נוח

ככל הידוע לי אף אחד לא מחייב את בני נוח בדיני דרבנן. אפילו לא כל העריות מחייבות אותם, אז שניות לעריות קו"ח שלא חייבים עליהן. ונראה שביאור העניין הוא ש"לא תסור" לא מחייב אותם ולכן אין בסיס לחייבם באיסורי דרבנן.
אמנם יש להם חיוב לציית למוסדות שקובעים את גדרי הדינים שבהם הם חייבים מכוח מצוות דינים (שהיא אחת משבע המצוות דידהו). אבל אפילו במערכת הדינים, הגישה המקובלת בהלכה היא שבני נוח לא צריכים לפעול לפי חושן משפט שלנו אלא לפי המערכת המשפטית שהם יקבעו לעצמם. חזינן שכאן הם לא מחוייבים אפילו לפרשנות דאורייתא של חכמים, אז קו"ח לא לדיני דרבנן שחכמים קובעים.
 
אמנם יש לדון בקביעה העקרונית הזאת לאור חיוב קטנים ודין הסומא. לגבי חיוב קטנים במצוות מדין חינוך נחלקו רש"י ותוס' (בברכות ובמגילה) האם זה חיוב דרבנן על קטן או חיוב דרבנן על אביו לחנכו (ובקה"י סוכה כתב שתרווייהו איתנהו ביה). וכאן עולה שאלה כיצד ניתן לחייב קטן במצוות מדרבנן אם החובה לציית לרבנן יוצאת מ"לא תסור" שבו הוא לא מחוייב? וכי גם ב""לא תסור" הוא חייב מדרבנן? אז את זה עצמו איך מבססים? כך גם לגבי סומא שיש דעות שהוא חייב במצוות מדרבנן. ושוב, לשיטות שהוא פטור מדאורייתא גם מהלאוין (יש דעות שהוא פטור רק מעשין) יש לדון כיצד מתחיל החיוב שלו אם אינו חייב ב"לא תסור". משתי הדוגמאות הללו רואים שניתן לחייב מדרבנן אישים שלא חייבים ב""לא תסור", ולפי זה אולי הוא הדין ביחס לגויים.
 
אמנם יש מקום לתלות זאת במחלוקת רמב"ם ורמב"ן לגבי תוקף סמכות חכמים בחקיקותיהם (להבדיל מסמכותם לפרש שלכו"ע מבוססת על לא תסור). לרמב"ם זה מבוסס על לא תסור, ואז דברינו אמורים למעלה. אבל לרמב"ן זה מבוסס על מקור אחר (הוא לא מסביר, ותהו הרבה מפרשניו מהו), אולי סברא. אם כן, שוב יש מקום לחייב גם גויים אף שאינם ב"לא תסור".
אבל אנוכי חשבתי שהבסיס לשיטת הרמב"ן הוא שחכמים באמת אין להם סמכות כלפינו אלא שהם מדברים בשמנו. כלומר חקיקתם מחייבת אותנו כי הם פועלים בשמנו (כמו המחוקק במדינה שסמכותו נובעת מכך שהוא נציג שלי ומדבר בשמי). ולפי זה הדבר לא שייך ביחס לגויים.
 
האם ראית מקור שטוען אחרת?
—————————————
שואלת:

תודה רבה
לא ראיתי מקור שטוען אחרת אך מהעיון ברמב"ם שכותב שבי"ד שלנו ממית על שבע מצוות בני נח עלתה לי השאלה בראש מאיזה כח באים ביה"ד לכוף/לענוש את הגוי?היות ומדאורייתא לא חלה עליהם חובה להשמע לדין תורה התחלתי לחשוב שמא יש אילו שהם דיני דרבנן שנוספו על החיוב הראשוני של 7 מצוות.
 
הרחבת לי את השאלה וחידדת ג"כ.
תודה ושבוע טוב ולא שרוף אי"ה

———————————
הרב:
היכן ראית שבי"ד של ישראל ממית אותם? בהל' מלכים פ"ט הי"ד הוא כותב:
וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם.
משמע מכאן שהדיינים שלהם שמתמנים במצוות "דינים" שמוטלת על בני נוח, הם שממונים לדון אותם על שש המצוות הללו.
 
אמנם ניתן לשאול מדוע דנו שמעון ולוי את אנשי שכם? לכאורה זה מוכיח שבאמת דינם מסור לבי"ד של ישראל. אבל כפי שנראה כעת זה לא נכון.
 
אם הם לא עושים את חובתם, הרמב"ם כותב שאנחנו הצטווינו לדאוג לזה, כפי שהוא כותב בפ"ח ה"י:
משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל, שנאמר מורשה קהלת יעקב, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, שנאמר ככם כגר, אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצות, וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג, והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים, וכל המקבל עליו למול ועברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי זה כמן האומות. 
אם כן, הדין שעשו שמעון ולוי באנשי שכם הוא כנראה מטעם זה. ואולי זהו המקור של הרמב"ם לחידוש שלו כאן בה"י שיש עלינו חובה לכוף אותם (הרבי מלובביץ עשה מבצע להביאם לקיים שבע מצוות מטעם זה). איני מכיר מקור לזה (שווה לבדוק במפתח של פרנקל על הלכה זו).
 
אגב, רוב המפרשים לא הבינו כמו הרמב"ם ששמעון ולוי פעלו כבי"ד (וגם חלקו על סברתו שהם פעלו כדין). ולכן אולי גם חלקו עליו בזה שיש עלינו חובה לכפות אותם לקיים את מצוותיהם. אני לא חושב ששאר הראשונים מסכימים איתו בזה (לא זכור לי מי שכותב זאת. שווה לחפש במפתח של פרנקל על הלכה זו).

————————————-
שואלת:
האם איו אנו אומרים שגוי שבא על א"א ישראל נסקל? ומאיזה כח היא אסורה עליו אם לא שבע מצוות בני נח? ומי סוקלו?
————————————–
הרב:
ראשית, זה שהוא נסקל לא אומר שזה נעשה בבי"ד ישראל. שנית, אם הוא בא על בת ישראל אז זה מה קוראים בני דודנו המשפטנים "משפפט בינלאומי פרטי", כלומר הדין שנוהג כשיש סכסוך בין אזרחים של שתי מדינות שונות (לא בין המדינות עצמן, שאז זה משפט בינלאומי רגיל). במצב כזה יש לאקונה במערכת החוק של כל אחד מהצדדים שהרי השני לא כפוף להם, ולכן ההלכה צריכה לקבוע ברירת מחדל. ראי ב"ק לז שור של ישראל שנגח שור של עכו"ם (האם דנים כדינם או כדינינו).
אגב, לפי הרמב"ם בני יעקב דנו את אנשי שכם על אי קיום מצוות דינים ולא על בעילת דינה. אם זה היה על בעילת דינה אז היה כאן משפט בינלאומי פרטי ואז אין ראיה לדינו של הרמב"ם שכשהגויים לא עושים את חובתם עלינו לטפל בכך (מהמכתב הקודם שלי), כי כאן זה דין בינם לבינינו. אבל הרמב"ם מד שדנו אותם על אי קיום מצוות דינים שזו חובה שלהם עצמם, ולכן הוא הוציא מכאן את ההלכה המחודשת שלו.