אלוהים כבסיס לאמון בהכרה
שלום,
ניסיתי להבין את הטיעון על אמינות ההכרה ואת הקשר שלו לאלוהים.
האם המטרה היא ההוכחה של אלוהים או של אמינות ההכרה? הטיעון מרגיש לי מעגלי. אם הטיעון מתבסס על ההנחות א. אם אלוהים קיים אז ההכרה אמינה. ב. אלוהים קיים. מסקנה: ההכרה אמינה. מאיפה האמון בהנחה השנייה שאלוהים קיים? הרי למעט אולי ההוכחה האונטולוגית, שאר ההוכחה מתבססות על מבנה ההכרה – שלגביה אנו מנסים להוכיח את אמינותה. ואם הטיעון מתבסס על ההנחות א. אם ההכרה אמינה אז אלוהים קיים. ב. ההכרה אמינה. מסקנה: אלוהים קיים. מאיפה אני מגיע להנחה השנייה שההכרה אמינה? הרי אמינותה היא לא מתוך האינטואיציה, אני שם את מבטחי באינטואיציה עקב האמונה באלוהים. אשמח לסדר, והסבר למה אין כאן מעגליות.
הניסוח השני הוא הנכון. הבהרתי שם שזהו טיעוו חושף ולא יוצר. נטענה היא שמי שנותן אמון בהכרה צריך להאמין באלוהים. אם אינך נותן אמון בהכרה אז לא. הטיעון הזה כמו כל טיעון מבוסס על הנחות. זו לא מעגליות בשום מובן.
עיקר הנקודה שמעניינת אותי היא היציאה מתוך הבית קברות של הפילוסופיה, איך אתה חוזר לתת אמון בסיבתיות וכו'. אמון בהכרה ללא אלוהים הוא חסר בסיס, אוקי, אבל איך אני מגיע לאמונה באלוהים או בהכרה?
הטיעונים לטובת אלוהים מתבססים על הנחות אשר כבר נותנות אמון במבנה ההכרה שלנו (למעט האונוטולוגית, כפי שהזכרתי). מאיפה מגיע האמון בהכרה? מהאינטואציה? כתבת שהיא עצמה שילוב של חשיבה והכרה, והרי את ההכרה אני רוצה לבסס. מרגיש לי שחסר כאן שלב, אשמח להבהרה.
האינטואיציה שלי מורה שההכרה אמינה. ומכאן אני מסיק שיש אלוהים שכן בלעדיו לא היה בסיס לאמון הזה. האינטואיציה היא שילוב של חשיבה והכרה ומאששת את עצמה. כל מערכת הנמקות מתחילה בנקודה שלה עצמה אין הנמקה.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer