אסף ענברי‎

היי, אני בטוח שאתה מכיר את מאמרו המפורסם של אסף ענברי, שקראתיו שוב לאחרונה, ואני שולף ושולח ממנו את הקטע הבא:
 
האם יש בכוחה של הציונות הדתית כיום להוות כוח רוחני – ולא כוח פוליטי – שעשוי להשפיע על דמותה החברתית והתרבותית של המדינה החילונית?", תוהה אהוד לוז באותו מאמר, ומציב שלושה תנאים הדרושים לכך, לדעתו. התנאי הראשון הוא "צמיחתה של תיאולוגיה חדשה שתהווה בסיס לאוריינטציה תרבותית־חברתית־חדשה". התנאי השני הוא "טיפוח מנהיגות רוחנית חדשה" שתהיה "בעלת יכולת להזרים דינמיקה חדשה להלכה", והתנאי השלישי הוא "דה־פוליטיזציה של הדת על ידי הפרדת הדת מן המדינה, או, למצער, על ידי כינון מערכת יחסים חדשה ביניהן".
 
בהציבו לציונות הדתית את שלושת התנאים הללו, לוז משחק לידיהם של שומרי חומותיה. שכן אם הסיכוי שהציונות הדתית תתחיל לתרום משהו לתרבות הישראלית תלוי, כדברי לוז, בהתקיימותם של תנאים כה מרקיעי שחקים וכה קשים להשגה; אם העניין תלוי, כדברי לוז, במהפכה תיאולוגית, וכאילו לא די בכך, גם במהפכה הלכתית, וכאילו לא די בשתיהן, גם במהפכה פוליטית פנים־מגזרית של החלפת רבני הציונות הדתית במנהיגים רוחניים מזן אחר, וכאילו לא די בשלושתן, גם במהפכה פוליטית כללית־ממלכתית של הפרדת הדת מהמדינה – הרי שהציונות הדתית יכולה לנשום לרווחה: מדובר בהלכה לימות המשיח.
 
 
חשבתי לפתע שאתה תורם מאוד, ולאחרונה בטרילוגיה, בכל הנוגע לשלושת התנאים שהציב אהוד לוז, הנראים כ"הלכה לימות המשיח" בעיניו של אסף ענברי.