בבא קמא מח.

א.א שאל לפני 5 חודשים

המשנה בבבא קמא מז. אומרת: "הכניס פירותיו לחצר בעה״ב שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית, פטור. ואם הוזקה בהן, בעל הפירות חייב. ואם הכניס ברשות, בעל החצר חייב".
בהמשך (דף מז:-מח.), הגמרא קובעת שאם בעל הפירות הכניס אותם לחצר ברשות, ובא שורו של אדם אחר ואוכל את הפירות, בעל השור חייב מדין שן בחצר הניזק: "ת״ש דתני רב יהודה בר סימון בנזקין דבי קרנא: הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ובא שור ממקום אחר ואכלן, פטור. ואם הכניס ברשות, חייב. מאן פטור ומאן חייב? לאו פטור בעל חצר וחייב בעל חצר? אמרי: לא! פטור בעל השור, וחייב בעל השור. ואי בעל השור, מאי ברשות ומאי שלא ברשות איכא? אמרי: ברשות הויא לה שן ברשות הניזק, ושן ברשות הניזק חייבת. שלא ברשות, הויא לה שן ברה״ר, ושן ברשות הרבים פטורה".
רש"י שם מפרש: "הויא שן בחצר הניזק – דכיון דיהיב ליה בעל חצר רשותא לעיולי, דוכתא אקני ליה בגוה, והויא ליה חצר הניזק. וחצר השותפין דפטור בה על השן ועל הרגל, ה״מ משותף לחבריה דחצר של שניהם, אבל שור מעלמא דעל ואזיק לחד מינייהו, ובער בשדה אחר קרינן ביה".
רש"י כותב שכאשר בעל הפירות מכניס את פירותיו לחצר ברשות, החצר מוגדרת כחצר השותפים (שלו ושל בעל החצר). אם כך, אני לא מבין איך רש"י יסביר את דין המשנה: הרי המשנה קובעת בפירוש שאם הפירות הוכנסו ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל החצר, בעל החצר חייב. לפי דברי רש"י, היה לנו לפוטרו מדין שן בחצר השותפים, שכן כאן החצר שייכת לשניהם.

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 5 חודשים

כשאומרים שהם נחשבים כשותפים זה לא אומר שיש כאן ממש שותפות. לעניין מזיק שלישי הם נחשבים כשותפים. אבל אם בעל הפרה יזיק לבעל הפירות זה לא כמו שן של שותף בחצר השותפות. בפרט שהשותפות כאן אינה באמת בגוף החצר. מבחינת דיני קניין פשיטא שלבעל הפירות אין בעלות בחצר (אלא לכל היותר זכות שימוש). ולכן מה שהחצר נחשבת שלו הוא רק לעניין שהפירות נחשבים כאילו הם בחצרו (כי יש לו רשות להכניסם). אבל לא שהוא ייחשב בעל החצר להיפטר בנזקים לבעל החצר האמתי.
כהדגמה לרעיון הזה, ראה ב"ק כ ע"ב, שם מוכיחים מהמשנה לגבי שן ברה"ר שמשלמת מה שנהנית שזנוזל"ח חייב. אלא שזה קשה שהרי הוא כן חסר (את הפירות). אז רמב"ח מסביר שהוא לא חסר כי סתם פירות ברה"ר אפקורי מפקר להו. אבל אם הוא הפקיר את הפירות מדוע בעל הפרה צריך לשלם לו על השימוש בהם (על ההנאה מהם)? על כורחך שהפירות נחשבים כמופקרים רק לעניין זה שאין כאן חוסר (כי בעל הפירות הזיק לעצמו בכך שהניחם שם. יש  לו אשם תורם), אבל ברור שזה לא באמת מופקר, ולכן הנהנה מהם צריך לשלם. הנחת פירות ברה"ר נחשבת כהפקרתם לבעל הרשות (=כלומר לרבים) רק לעניין החוסר של בעליהם, אבל הם נחשבים של בעליהם לעניין תשלומי הנאה אליו. ממש כעין מה שכתבתי לך.

א.א הגיב לפני 5 חודשים

אני חושב שמלשון רש"י קצת משמע אחרת, כי הוא במפורש כותב לגבי המקרה הזה שהחיוב של בעל השור נובע מכך שמדובר ב"שדה אחר", מה שאין כן כאשר אחד מהם מהשותפים מזיק לחברו.
כך או כך, זה לא פותר את הבעיה, כי המשנה מחייבת את בעל החצר לשלם לבעל הפירות אם הם הוכנסו ברשות. גם אם נאמר שלא מדובר בחצר השותפים, היא לכל הפחות חצרו של בעל החצר, ואם כך עדיין הוא היה צריך להיפטר מדין שן בחצר המזיק.

עכשיו אני שם לב שבאמת מהגמרא עולה שהמחייב של בעל החצר הוא לא דין מזיק רגיל אלא קבלת אחריות על הנזקים שיגרמו לפירות בחצרו, אז השאלה בכלל לא מתחילה…
תודה רבה

mikyab צוות הגיב לפני 5 חודשים

קבלת האחריות משמעותה שהרשות להכניס פירות היא כהקניית החצר לבעל הפירות לצורך זה. כעת בעל החצר האמתי מזיק לבעל הפירות וחייב לשלם לו. לכן זה כן יכול להיות מדיני מזיק. האחריות היא רק הבסיס שעליו ניתן להגדיר אותו כמזיק.

א.א הגיב לפני 5 חודשים

לא הבנתי. רבא (בדף מז:) מחייב את בעל החצר לשלם גם על נזק שהוא בכלל לא גרם: "…רבא אמר כולה רבנן היא וברשות. שמירת קדירות קבל עליו בעל החצר, ואפילו נשברו ברוח". איך אפשר להבין שקבלת האחריות רק מאפשרת להגדיר אותו כמזיק במקרה זה?

mikyab צוות הגיב לפני 5 חודשים

דיברתי על הדין ששורו של בעל החצר הזיק את הכלים. אם העל השור והחצר נתן לו רשות לשים שם כלים ניתן לראותו כמזיק. לא משנה.

השאר תגובה

Back to top button