בדין קבוע

הזכרת את הסברו של פרופ קופל לדין קבוע. הסברת שלדעתו עיקר החילוק הוא בין ספק קונקרטי כמו בחתיכה שפירשה לבין ספק תאורטי דהשאלה היא מה יקרה אם יפרוש. שאלת עליו 2 שאלות מרכזיות. 1. למה זה לא נכון גם ברובא דליתא קמן. 2. למה כשקנה מהחנות לא מתייחסים לזה כאל ספק קונקרטי לגבי אותה חתיכה.
אני הבנתי את טענתו קצת אחרת. לדעתי השאלה העיקרית היא האם אנו דנים רק על חתיכה בודדת או שאנו נאלצים לדון על כל המכלול (פה זה אכן נובע מכך שהספק לא מתייחס לחתיכה מוגדרת) וזה מזכיר את הדין של 2 שבילים.

בעצם דין קבוע בנוי על כמה הנחות.
1. אני נאלץ לדון על כל המכלול כי אין פריש.
2. האיסור קיים בודאות בתוך הקבוצה (קופל מזכיר זאת כתנאי נדרש לדין קבוע. זה מפורש ברשי לדעתי אך איני בטוח שזה מוכרח בגמרא)
3. אין פה מצב של ביטול 
התוצאה היא שאנו נאלצים להכריע לגבי כל המכלול אך זה לא אפשרי מסיבות 2 ו3.
זה מזכיר את הדין של 2 שבילים שאם אפשר לדון כל אחד בנפרד אז הוא טהור אך ברגע שנאלצים לדון לגבי המכלול זה כבר לא אפשרי כי יצא דין פרודוקסלי.
השאלה למה אין דין קבוע ברובא דליתא קמן לא רלוונטית כי תנאי 2 לא מתקיים פה. השאלה הראשונה למה לא לדון לגבי החתיכה בנפרד עדיין לא פשוטה כל כך ועדיין צריך להסביר שמתייחסים לזמן היווצרות הספק כפי שהזכרת.