בדעת הרמב״ם בעבודה זרה
קראתי את דברי הרב בטור 631 וראיתי שהרב כתב שם שלדעת הרמב״ם נראה כי ע"ז צריכה להיות לשמה ממש.
לפי זה, למה היא בגדר של יהרג ואל יעבור?
אם תאמר שיהרג ואל יעבור זה עניין שאסור לאדם לעבוד עבודה זרה לשמה אפילו בעלות חייו, אבל סתמא אם מכוון אליי אקדח מותר לי לעבוד ע"ז כי זה לא לשמה באמת
הרי יש גמרא בפסחים (דף כה. למטה) שאומרת שאסור להרפא בעצי אשירה במקרה שאין סכנה (וכן בדף כה:), ולמה לא? הרי וודאי שלא לשם ע"ז
ואם תאמר כדעת תוספות שם שזה משום שדלמא אתי למיטעי בתר ע"ז, אז בכללי הרמב״ם אמור לסבור ככה, גם באדם שלא עובד מאהבה ומיראה אלא בכללי!
ואם כדעת רש"י שם שזה רק משום שמחזי כמודה בה שם, אז אותו עניין כמו תוספות
אלא אם כן נדחק להסביר שהרמבם לשיטת רשי בכה"ג שלא מחזי כמודה בה כלל (נגיד הוא במקום מבודד).
אבל באמת אשמח להבין יותר טוב
תודה רבה !