בין הפה שאסר למיגו
האחרונים מסבירים את החילוק בין מיגו לפה שאסר במובן הזה שבפה שאסר לא צריך להגיע לנאמנות הטענה העכשווית דהיינו ״אשת איש הייתי וגרושה אני״היא נאמנת לטעון זאת מדין הפה שאסר אבל זה לא אומר שאני באמת מאמין שהיא התחתנה והתגרשה אלא שאם אני רוצה לקבל את ״האסר״(אשת איש) אני חייב לקבל אותו עם ״ההתיר״ שעמו( התגרשתי) ואם אני לא רוצה לקבל את דבריה אז לא אקבל שום דבר והיא תיחשב פנויה שהרי היא בחזקת פנויה ובשונה ( ממה נפשך אני פנויה בין אם תקבל ובין אם לאו) בשונה ממיגו שאני חייב להאמין לטענה העכשווית שהבעל דין טוען שאם אני לא אאמין לו לטענה אז הוא יתחייב והאחרונים הוסיפו לטעון שבדין של הפה שאסר אין כלל נאמנות על הטענה העכשווית בשונה ממיגו ( לא רק של צריך להגיע לזה כדי לפעול הדין הפה שאסר אלא שאין את זה בפה שאסר) וכך גם הם מתרצים את שאלת הקצות על הדין של טוען מפטור לפטור( סימן פ ס״ק ג) יש לרב הסבר איך יכול להיות שבפה שאסר אין האמנה על הטענה העכשווית הרי מה גרע הפה שאסר ממיגו?
לא גרע, וברור שהוא נאמן. ניתן אולי להסביר שלא צריך נאמנות אבל לא שאין נאמנות.
אז לדעתך אין הסבר לדברי האחרונים שתירצו על הקצוח( יש עוד הרבה תירוצים יותר פשוטים ומובנים לדברי הקצוח כמובן ) שהקשה שאיך יכול להיות שאם אישה אמרה אשת איש הייתי וגרושה אני ואחר כך באן עדים שהייתה אשת איש אז מתבטל המיגו והיא עכשיו אשת איש הרי בזמן שהיא טענה היה לה מיגו ואיך יכול להיות שמתבטל המיגו הרי היה לה ההאמנה ?ועל כך תירצו האחרונים ( ר נחום כמדומני) ששאני הפה שאסר שכל הדין של הפה שאסר הוא שאם אתה רוצה לקבל את האסר אז אתה חייב לקבל אותו עם ההתיר ולכן שיש לי מקור אחר לאסר אז ממילא אני כבר לא זקוק לה .אין הסבר לדברים הנ״ל של האחרונים (סליחה על האריכות)
נכון. ממש לא הגיוני בעיניי. את הקצוה"ח יכולתי לתרץ בכמה דרכים אחרות.
האם אפשר אולי להגיד שבמיגו אני מאמין לך בטענה העכשווית בגלל שהייתה לך ההאמנה בטענה שיכלת לטעון דהיינו אם היית טוען מזוייף אז הייתי מאמין לך שהשטר מזוייף מכח טענתך טענת שהוא מזוייף ( לפי רוב הראשונים שפרוע במיגו דמזוייף זה מדין מיגו ולא מדין הפה שאסר כדעת הרמב״ן) ואם לא היית טוען מזוייף אז השטר היה כשר ולכן מכח שיש לך נאמנות בטענת מזוייף אז אני גם אתן לך נאמנות בטענת פרוע אבל בדין של אשת איש הייתי וגרושה אני מה שהיינו תופסים אותך בחזקת פנויה זה לא בגלל שאת טענת שאת פנויה אלא בגלל שמסתמא כל אישה בחזקת פנויה עד שיוכח אחרת דהיינו ההאמנה היא לא בטענה שלך אלא במציאות שמסתמא כל אישה פנויה ובלי לתלות זאת בטענתך ולכן שתטעני אשת איש הייתי וגרושה אני לא אאמין לך בטענה זו משום שגם בטענה שיכלת לטעון לא הייתה לך האמנה
זהו הסבר פורמלי שמניח מיגו כוח טענה (או כוח נאמנות). אבל בפשטות הנאמנות לטעון שהיא פנויה גם אם היא מבוססת על חזקה עדיין יש כאן נאמנות. גם בטענת מזויף הייתי נאמן בגלל שאני מוחזק בכסף, ועדיין יש כאן נאמנות שמועברת לטענת פרוע.
אני מסכים שבשני שגם בפה שאסר וגם במיגו אני נאמן רק שכח הנאמנות הזה הוא ברמה מסויימת (נניח של מה לי לשקר) וזה עוזר יופי בממון אבל באיסורי דשב"ע זה לא עוזר ולכן אם אני מניח את הא"א אני לא יכול לקבל את ההתגרשתי רק מכח מיגו ואני חייב משהו נוסף (הסבר האחרונים הנ"ל) והוא מתבטל כשיש עדים
(ואין להקשות מהדימוי בין ממון לדשב"ע שכמובן כל הדימוי הוא רק שאני נגד מוחזק ולא כשאני ביחד עם המוחזק שהלא ע"א נאמן כשאין מוחזק וכן בו"ש וכו' והלא כל מיגו לפחות לחלק ניכר מהראשונים הוא לא באופן של להוציא כלו' תמיד המוחזק בצד של המיגו)
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer