בניין אב
ידוע מחלו' הרשב"א והרמב"ם בעניין בעניין דאו'. אחת הראיות של הרשב"א זהמכך שצריך להתיר ספק ממזר, ומוכח מכאן שבעלמא ספק אסור. לכאו' זה נוגד את הכלל של בניין אב כפי שאני מבין אותו, שפירושו הוא שכשהתורה אומרת עיקרון הוא נכון לכה"ת כולה אלא אם יש סיבה לומר שהיא התכוונה לומר אותו דוקא שם. האם אני מבין נכון את העיקרון, וא"כ האם צ"ל שלרשב"א יש סברא מסויימת שבספק ממזר הספיקות מותרים בניגוד לשאר התורה? יכול להיות שלא דייקתי בדוג', לא ראיתי את הסוג' עכשיו, אך כמדומני שהשאלה עולה מהרבה מקומות בש"ס. תודה
פרצת לדלת פתוחה. הרמב"ם עצמו בתשובה הביא ראיה לשיטתו מדין ספק ממזר.
לעצם שאלתך, יש מצבים שבהם אנחנו עושים בניין אב ויש מצבים שבהם לומדים את ההיפך )(מכך שיה הצריך מקור לומדים שזהו מקרה פרטי והכלל הוא הפוך). באחד משיעוריי ליבמות ניסיתי להסביר את הקריטריון מתי עושים כך ומתי כך. זה כנראה קשור לשאלה האם החידוש הוא סביר או מחודש. אם הוא סביר אז עושים בניין אב, ואם הוא מחודש אין לך בו אלא חידושו ואלא ההקשר שבו זה התחדש.
אז לפ"ז הרשב"א סובר שהחידוש של ס' דאו' לקולא הוא לא סביר והרמב"ם סובר שכן? ודרך אגב, מה ההיגיון של הכלל שאין לך בו אלא חידושו, בגלל שאנחנו לא מבינים את ההיגיון של הדין אז אומרים שמסתמא הוא נאמר דוקא כאן למרות שאין סיבה נראית לעין לומר שהפס' נכתב איפה שהוא כתוב?
אכן.
ההיגיון מובן מאליו. אם יש חידוש ממעטים אותו ככל האפשר. אומרים אותו רק במקום שיש הכרח לומר אותו.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer