בניין אב משני כתובים
בספרך על לוגיקה תלמודית הצגת את היסק הצד השווה כמבוסס על עקרון התער של אוקאם וש "העדיפות האינטואיטיבית היא לאפשרות הפשוטה יותר שכן עדיף להניח שיש רק גורם אחד לתוצאה נתונה, ולא שכל אחד משני גורמים שונים לבדו יכול לחולל אותה. זהו ההסבר המקובל להיסק 'הצד השווה'".
אך בהפנייה שם לספרך שתי עגלות אתה מסביר שיש פה עיקרון אפריורי (ולא רק אומדנא כמו בתער של אוקהם) שלכל דין חייבת להיות סיבה אחת וש "נראה כי ההנחה אותה אנו חייבים להניח בבסיס הקביעה בדבר אי הלגיטימיות של פירכא כזו, היא שלכל דין ישנו אך ורק גורם אחד, ותו לא. כלומר, התורה שבעל פה שמקבלת לימוד של 'מה הצד' כלגיטימי, מניחה שלא יתכן דין אשר נגרם על ידי שתי סיבות שונות (שאינן מקרים פרטיים של סיבה כללית אחת), או שני גורמים שונים".
שאלתי היא האם באמת מדובר בהנחה הכרחית (וכל מה שיש לנו לפרוך זה לצמצם את מרחב התכולה של ההכללה המשותפת לשניים או יותר מהסיבות היוצרות את התוצאה) או שמא גם ההנחה שאם יש תוצאה זהה חייבים לבצע היסק של הצד השווה אינה הכרחית? מעבר לזה, האם ככלל אתה סבור שסיבה היא לעולם גורם מספיק והכרחי או שהיא יכולה להיות רק מספיקה ולא הכרחית?