בעניין כבוד הבריות שדוחה לאו שבתורה בשוא"ת
שלום הרב,
בבבא מציעא דף ל עמוד א מובא:
מצא שק או קופה [וכל דבר] שאין דרכו ליטול – הרי זה לא יטול. מנהני מילי? – דתנו רבנן: והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו – לכך נאמר והתעלמת מהם. למאי איצטריך קרא? … לזקן ואינו לפי כבודו.
רציתי לשאול למה צריך פסוק כדי ללמוד שזקן ואינו לפי כבודו פטור מהשבת אבידה? הרי הוא פטור גם בלי הפסוק מהפטור של כבוד הבריות שדוחה אפילו לאו שבתורה בשוא"ת. חשבתי לתרץ שכדי לדחות לאו שבממון צריך מקור נפרד, כי יש לו צד חמור מלאו רגיל (אסור להציל עצמו בממון חברו ואילו באיסור רגיל מותר), וגם צד קל מלאו רגיל (לא דחינן אסורא מקמי ממונא) ולכן לא ניתן לעשות קל וחומר לאף כיוון (מלאו רגיל ללאו ממוני או להיפך). מה דעתך?
בברכה,
אני חושב שכאן יש גם עשה ולא רק לאו. לכן משיקולי כבוד הבריות לא ברור שניתן לגזור את המסקנה הזאת. ואמנם מיד אח"כ כתוב שאם הכישה הכשה אחת שוב חייב להשיבה. לפני ההכשה יש עליו רק לאו, ומזה הוא באמת פטור. אחרי ההכשה יש גם עשה להשיב ואז הוא חייב.
אגב, ייתכן שמכאן גופא לומדים את העיקרון של כבוד הבריות (ככל הזכור לי אין לזה מקור אחר). ובתוד"ה 'אלא לזקן' בע"ב שם הזכיר כמובן מאליו שמדובר בכבוד הבריות ועשה צריכותות וחילק בין כמה רמות של כבוד הבריות (הרמת האבידה היא פגיעה קטנה בכבוד ולכן אולי לא ניתן ללמוד שה דוחה את המצווה והאיסור). חפש שם במפרשים ותמצא התייחסויות רבות לזה.
המעבר בשוא"ת מפני כבוד הבריות נחלקו בו הרא"ש והרמב"ם (האריך בזה הנוב"י, והקו"ש בקונד"ס וקה"י), האם הכוונה שהאיסור נדחה או שהם שקולים ולכן נוקטים שוא"ת. בנדון דידן, התעלמות מהאבידה היא עבירה בקו"ע כי הלאו הוא על ההתעלמות. העשה הוא להרים את האבידה ואם לא הרמת עברת בשוא"ת. אבל הלאו הוא לא ללהתעלם ואם התעלמת זה קו"ע. כמו מצוות שביתה בשבת שמתקיימת לכאורה בשוא"ת אבל מהותית זו שביתה שהיא מעשה. וכן עינוי ביוה"כ. הגדרה זו כמובן לא מוסכמת (שדבר כזה נקרא קו"ע), אבל היא אפשרית. בניסוח אחר: ההיתר לעבור איסור בשוא"ת בגךך כבוד הבריות הוא היתר לבטל עשה ולא לעבור על לאו (הקו"ע ושוא"ת אינם נמדדים בעשייה הפיזית אלא במהות העבירה). כתבתי על כך במאמרי לשורש השישי.
לגבי סברתך, העובדה שפוגעים בממון הזולת זה נכון וזה חמור, אבל ההבחנה הזו עצמה יש לה גם צד לקולא. מילא למען כבוד שמים אני מחויב לוותר על כבודי. אבל למה הצלת ממונו של חבר שלי עדיף על כבודי שלי? האם דמו אדום מדמי? הבאת רווח אליו מצדיקה פגיעה בכבוד שלי? להיפך, שישקיע הוא כסף במניעת הפגיעה בכבודי שלי, ויעשה בכך כעין מצוות השבת אבידה בעצמו.
אגב, הריטב"א שם כתב שזה מפני כבוד התורה ולא כבוד הבריות. ומשמע שמדובר בסיטואציה שכבוד הבריות לא היה דוחה (כמו שהזכרתי מתוס'). אמנם ברוב הראשונים לא משמע כן.
בהמשך לשאלה הזו, נזכרתי ברמב"ם שממנו משמע שלא כל לאו דאורייתא נדחה מפני כבוד הבריות בשב ואל תעשה, אלא רק לאו שבממון ולאו שבטומאת מת. לכאורה לשיטתו שאלתי מתורצת באופן אחר:
רמב"ם הלכות כלאים פרק י' הלכה כ"ט:
הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד ואפילו היה רבו שלמדו חכמה שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה ולמה נדחה בהשב אבדה מפני שהוא לאו של ממון ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרט הכתוב ולאחותו מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה אבל דבר שאיסורו מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכ"מ ואף על פי שכתוב בתורה לא תסור מן הדבר הרי לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם אינו קורעו עליו בשוק ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו ואם היה של תורה פושטו מיד.
משמע מהרמב"ם שהוא לא מחלק בין קום עשה לשב ואל תעשה לעניין דחייה מפני כבוד הבריות. אבל ראיתי שיש חולקים על שיטת הרמב"ם וסוברים שכל לאו דאורייתא נדחה מפני כבוד הבריות בשב ואל תעשה. בערך כבוד הבריות בויקישיבה כתוב כך:
דחיית שאר מצוות בשב ואל תעשה
כשם שמצוות קרבן-פסח (ראה ערכו) ומילה (ראה ערכו) נדחות מפני כבוד המת (ראה לעיל), בשב ואל תעשה, כך שאר המצוות שבתורה נדחות הן מפני כבוד הבריות בשב ואל תעשה (ראה רש"י ברכות כ א ד"ה שב; תוספות בבא מציעא ל ב ד"ה אלא; מאירי וחידושי הר"ן מגילה ג ב. וכן משמע משאר ראשונים ברכות ומגילה שם, ומסתימת הרבה ראשונים ואחרונים, וראה להלן), ואפילו אין שום מצוה בכבוד הזה שמחמתו המצוה נדחית, שאף במת מצוה, לא מצות הקבורה (ראה ערכו) היא שדוחה את מצות הפסח, אלא כבוד הבריות, שהמת לא יהיה מוטל בבזיון שעה אחת, הוא זה שדוחה אותה, שמצות הקבורה אין בכחה לדחות מצוה אחרת, שאין עשה דוחה עשה (ראה ערך עשה דוחה לא תעשה. שו"ת שאגת אריה החדשות יב; פרי יצחק א כו סוף ד"ה וביותר).
ויש סוברים בדעת ראשונים שדוקא קבורת מת מצוה דוחה שאר מצוות, אבל שאר כבוד הבריות, אין מצוות ואיסורים של תורה נדחים מפניו, אפילו בשב ואל תעשה (ראה רמב"ם כלאים י כט, שהשבת אבדה נדחית מפני כבוד הבריות מפני שהוא לאו שבממון, ולא הזכיר שהוא שב ואל תעשה, וראה תומים כח ס"ק יב, ושו"ת כתב סופר יו"ד סוף סי' קס, ושדי חמד מערכת הג' אות כ בשם מקנה אברהם בדעתו).
זה פירוש קשה ברמב"ם, מפני שהוא נגד גמרא מפורשת. דומני שסביר יותר שהוא הביא את הנימוק שמדובר בממון כדי ללמד שבזה יכול להידחות לאו גם בקו"ע (למרות שכאן אין צורך לזה כי זה שוא"ת). דוגמת הטומאה היא בקו"ע.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer