בעקבות שיחתך אצל דניאל דושי‎

שלום הרב אברהם,

תודה רבה על השיחה אצל דניאל דושי, היה מעניין.
רציתי לשאול שאלה על הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי, יש שם נקודה שאני חש שכמעט תמיד מתעלמים ממנה.
 
לפני כן, הערה קצרה, במשל שנתת על 14 אותיות שנבחרות באקראי ויוצא "להיותאולאלהיות", קצת מוזר שהבאת את נימוק הנגד החלש של "כל פעם מקבעים אות ברגע שההגרלה מוצלחת ועוברים אל האות הבאה" יש נימוקים חזקים בהרבה בסגנון הקוף המקליד או דברים בניחוח חוק ה 0-1 של קולמוגורוב, אבל אני בטוח שאתה מכיר את כל אלו ובכל מקרה, נכתבו על הדברים האלו ספריות שלמות.
 
העניין העיקרי שמציק לי הוא כזה, הרושם שלי הוא שכל טיעון בסגנון הפיסיקו-תאולוגי (להוציא טיעון כגון טיעון מן המסורת, שגם הוא לא משכנע בעיני) מנוסח כמעט תמיד בצורה הבאה:
נניח שאין אלהים (הסבר אלטרנטיבי כלשהו/הכל מקרי) נגיע לסתירה (נניח איך אתה יכול להסביר את המורכבות) ולכן אתה מתחייב להסיק שיש אלהים – מה שמכונה הוכחה על דרך השלילה, נניח A, סתירה, לכן NA (not A).
 
משום מה כולם מתעסקים בשאלה האם A מובילה לסתירה, ויש ממש מירוץ חימוש בין האסכולה שמשכללת את A לזו שמשכללת את הטיעון שמוביל לסתירת A.

אבל לי מפריע משהו אחר לחלוטין, A היא לא היפותזה בודדת שאומרת "אין אלהים", היא מחלקה של אינסוף היפותזות, גם ההיפותזה "הכל באקראי" לא באמת מוגדרת היטב, אפשר להגדיר אותה בצורה קונקרטית באינסוף דרכים (או לפחות הרבה דרכים שונות מהותית) וגם אם A היא היפותזה בודדת, NA היא מחלקה אינסופית שמכילה גם הסברים שונים ומשונים שאנחנו לא יכולים להעלות על הדעת.
 
עבורי זה לא פעלול אינטלקטואלי, בגיל 16 כל המחשבות שלי היו נתונות לשאלות האלו, עבר מאז הרבה זמן אבל זה עדיין נראה לי כמו פער גדול, נניח שטרחת והגדרת בצורה מדויקת היפותזה שלא מניחה את קיום אלהים והגעת לסתירה, המסקנה שזה מוביל להסביר היחידי שכל ילד יכול לדמיין (לא בא להגחיך, אני אדם מאמין, פשוט אלהים היא היפותזה מהסוג שעוד ניתן לדמיין, וכמה שהיא מורכת, היא פשוטה במובן מסוים) שקולה בעיני ליומרה שהבנת את כל המערכת הזו שנקראת הקיום ולכן הבנת שהיפותזת אלהים היא היחידה שיכולה להוות הסבר ל NA שאינו מכיל סתירה שתתגלה יום אחד.

עוד נקודה חשובה, בדרך כלל בשלב הזה בדיון אני מקבל תגובה דומה לזו שסביר לקבל בתרחיש הבא (דוגמא גרועה, אין לי בשלוף): איש עובד בחברה יציבה 15 שנה, כולם היו מרוצים, יום אחד הוא כותב פוסט זועם ולא ליברלי בכלל , מהסוג שההנהלה ממש שונאת, חודש אחרי, במקרה, קוראים לו למשרד ואומרים שהביצועים שלו התדרדרו לאחרונה, והם נאלצים להתייעל, תכלס זה במקרה לא?
התגובה הממוצעת תהיה, ייתכן, אבל אף אחד לא מאמין בזה.

כאשר אני מעלה את הטיעון שלי בפני אנשים לרוב גם אקבל תגובה בסגנון "בסדר, אז אולי יש איזה הסבר הזוי אחר שיכול להסביר את מה שקורה, אבל תכלס אם זו היתה התלבטות בחייך האישיים, בחיים לא היית מהמר על זה כי זה כל כך קלוש".
זה לא טיעון, זו אינטואיציה, ויש אינספור דוגמאות לכמה האינטואיציה גרועה כשאנחנו מתרחקים מעט מעולם הניסיון הסטנדרטי, אין מניעה לחשוב שכאשר נתרחק לגמרי (מה זה לגמרי בכלל במובן הזה) האינטואיציה שלנו לא שווה כלום. 
בעיני, להגדיר "מרחב הסתברות" להיפותזות שונות ולומר מה סביר מאד ומה קלוש ביותר, גם מכיל בתוכו את היומרה להבין את המערכת עד הסוף, על כל אינסוף ההיפותזות שלה.

אגב, יש טיעון אחד שאני משמיט כאן.
ניתן לטעון כי "מי אמר שהקוסמוס מציית לכלל: משהו הוא A או NA אך לא שניהם בו זמנית", יש לי כמה הסברים למה אני נמנע ממנו אבל גזלתי ממך מספיק זמן.
 
תודה רבה,