ברכה אחרי הטבילה
שלום הרב
בפסחים (ז:) הגמרא מדברת על סוגיית ברכת המצוות עובר לעשייתן ומוציאה מן הכלל את הטבילה מטעם שהטובל אינו שייך לברכה לפני הטבילה.
הראשונים מסבירים שמדובר על טבילת הגר שרק הוא לא שייך לברכות לפני הטבילה (משום שכל שאר הטבילות אפשר לברך בטומאה).
אני רציתי לשאול למה הגר לדעתם לא שייך לברכה זו? הרי הקב"ה ציווה על הרוצה להתגייר שיטבול ולכן הרי הוא שייך לברכה זו. יש כמה דברים שהקב"ה ציווה גויים וזה אחד מהם, ולכן לכאורה הוא יכול לומר "וציוונו על הטבילה".
תודה
במבט ראשון חשבתי שאין כאן חובה, שהרי אין חובה להתגייר. אין אפילו חובה מותנה על המתגייר לטבול. זו רק פרוצדורה, ואם המתגייר לא טבל הוא לא עבריין אלא פשוט אינו גר. אבל לפי זה לא היה מקום לקבוע ברכה גם אחרי הטבילה, אלא אולי ברכת ההודאה.
ייתכן שגם אם רואים זאת כחובה על הגוי שבא להתגייר, גוים אינם מברכים על מצוות שלהם. מעבר לזה, אולי בגר שהופך ליהודי ראוי שיברך רק אחרי כשהמצווה כבר קוימה, כי אז מתברר למפרע שהייתה כאן מצווה. כלומר זו לא מצווה על גוי אלא אם גווי עשה זאת היהודי שנוצר כאן קיים מצווה. זה מתקשר לסתירה בקו"ש בין גיטין לכתובות לגבי שחרור עבד וטבילת גר, האם שייך מדין זכין כשהזכייה היא עבור גוי (ואסורה משום לא תחנם), והוא דן שם האם ניתן לומר שהזכייה היא עבור היהודי שנוצר בעקבות הגיור או השחרור. כמדומני שכתבתי על כך בספר הרביעי בסדרת לוגיקה תלמודית.
חשבתי להסביר שאולי לשון ברכת המצוות היא לשון שמתייחסת ספציפית לעם ישראל ("קדשנו במצוותיו"). לפני שהגוי התגייר הוא לא יכול להגיד קדשנו. אם הייתה ברכת מצוות אישית, אולי היה נכון גם לגוי לברך אותה.
זה לא הסבר נוסף אלא רק הסבר מדוע בני נוח לא מברכים על מצוותיהם.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer